אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מלאכים באמריקה / קבוצת תהל - ביקור חוזר


התמונה של דן לחמן
מלאכים באמריקה חלק א / קבוצת תהל

מלאכים באמריקה חלק א / קבוצת תהל. צילום ע"י קרן טליאס. תמונות באדיבות תהל

לפני כעשרה ימים כתבתי על ההצגה "מלאכים באמריקה" שמעלה קבוצת תהל. הסתובבתי כמה ימים עם תחושה שעשיתי להם עוול מסוים.

רצתי לראות את ההצגה הראשונה שהוצגה מול קהל, זו תמיד טעות למי שכותב על תיאטרון. לא לחינם התיאטרונים הרפרטוארים מעלים הצגות בכורה רשמיות שבועיים שלושה אחרי שההצגה כבר מוצגת, ולבמאי ניתנת הזדמנות לתקן מקומות בעייתיים לפי העבודה על הבמה .

שחקנים צריכים את המגע הראשון עם קהל. לספוג את התגובות. לבדוק מה עובר ונקלט ומה לא נתפס על ידי הצופה. הם צריכים להתרגל לבמה, לתפאורה ולתאורה, ולא חשוב כמה חזרות עשו  בחדר החזרות הם צריכים למצוא את הקצב הנכון מול הקהל.

את קבוצת תהל הקים גרי בילו ז"ל ב2011 כשעזב את ניהול בית הספר למשחק "בית צבי". הוא בחר את המוכשרים שבתלמידי השנים האחרונות ויצר אנסמבל כשהרעיון שעמד מאחריו הוא להעלות מחזות שהתיאטרונים הרפרטואריים נמנעים ממנו בדרך כלל.

עכשיו כשגרי נפטר מנהלים את תהל, גיל וייס, גיל רשף, סיון קרצ'נר אביהוד תדהר ותמר גוטמן. אלו חברי הקבוצה המקורית המוכשרת שיחד עם נעה חמל כמפיקה,הם המנהלים כרגע את הקבוצה. חמישה שחקנים מהקבוצה המקורית שבחר בילו, ואותם נמשיך לראות על הבמה בהפקות הנוספות. הם הוועדה הניהולית והרפרטוארית. קבוצה שחיה מאהבה לדבר ללא תקציב מלבד תרומת השחקנים עצמם.

מאחורי השם תהל מסתתרות אמנם ראשי תיבות: תיאטרון הומו לסבי" אך לברי הקבוצה מעדיפים להשאר עם השם המקוצר. ולא בגלל בושה חלילה, הכוונה הכללית היא ליצור תיאטרון שיעלה מחזות שונים בעלי אג'נדה חברתית רחבה ולא להתמקד רק בנושא האחד הזה. שאיפתם להגיע לקהל הרחב ולא ליהפך לתיאטרון קהילתי בלבד.

תהל הציגה מן ההצגה הראשונה שלה תפיסה מרתקת. המחזה הראשון שהעלו היה "בעקבות הזמן האבוד" עיבודו של פינטר לספרו האלמותי של פרוסט. היו לי כמה הסתייגויות בזמנו מההפקה. הסתייגויות שלא היו קשורות לביצוע. מכיוון שאין להם אולם קבוע השיגו לעצמם סטודיו במרכז סוזן דלל. אולם ארוך וצר שאין בו במה או אקוסטיקה, שניים שלושה פנסים היוו את התאורה אך ההצגה עם כמה הסתייגויות שהיו לי אז הייתה יוצאת דופן במחוזותינו. את שני המחזות הבאים נבצר ממני לראות, ואז, לאחר כמה חודשים עלתה ההצגה " סיפור אהבה בשלושה פרקים", שאת התפעלותי  ממנה אפשר היה לקרוא אז.

כעת מצאה לעצמה הקבוצה בית במרכז הגאה בגן מאיר. אולם קטן שגם הוא לא נועד מטבעו להצגות, עמיר לזרוביץ, רכז התרבות של המרכז מנסה לעזור להם ככל יכולתו,  אך את האולם אותו הם מחלקים עם תיאטרון מלינקי והפקות שונות של המרכז עצמו מותירים להם בקושי ארבע ערבים בחודש להציג, ומכיוון אין להם מימון ליחסי ציבור ומודעות צריך לעקוב אחרי תאריכי ההצגות בפייסבוק או מקומות אחרים ברשת כי אין פרסום בעיתונות הכתובה כך שכן, בגלל איכותם אני חש צורך לתמוך בהם ולפרסם אותם.

כעת אחזור במקצת להצגה מלאכים באמריקה. אין להשוות את ההצגה שראיתי לפני שבועיים לזו שראיתי אמש. ההצגה גובשה וקיבלה את הקצב הנכון שלה. הכוונות המורכבות והטקסטים הלא פשוטים בהם כתוב המחזה עוברים טוב יותר לקהל. לכן אחזור למנות כמה נקודות אותן לא הזכרתי במאמר הקודם.

אין ספק שגדולתו של המחזה הרבה יותר בולטת לעין כעת. החלקים הרגשיים נוגעים יותר ללב ומתאחדים עם החלקים הפנטסטיים. התערובת של מציאות כואבת, הזיות ופוליטיקה מתאחדות לשלמות סגורה יותר.

כפי שכבר כתבתי המחזה מתחיל בלוויה של איזו סבתא יהודיה, שאין לה שום חלק במחזה. לוויה קומית למדי. אפשר היה להוריד לכאורה את הסצנה וכלום לא היה קורה, אך כוונתו של קושנר לתת למתה היהודיה, ולמוות המופיע כך בתחילת המחזה לרחף מעל כל ההצגה. אם הסצנה הראשונה היא פרודיה על על לוויה בהמשך יהפוך מקומי לדרמטי מאוד. מחזה שהמוות מרחף מעליו לכל אורכו.

 ישנה איזו בעיה שאיננה קשורה רק להפקה הזאת. שחקנים אצלנו לא מכירים קוד התנהגות של אנשים בעלי דתות שונות. הכול נשאר סמוך כאן בעיקר על הפאן האנושי, שאיננו מזיק למחזה אבל, בלב המחזה שלושה אנשים שההבדל בדתם חשוב. יהודי אחד, מורמוני ואירי קתולי. היהודי הנוסף, רוי כהן איננו חשוב כאן מבחינת דתו. הוא מייצג את השחיתות הפוליטית במרעה. כמו שכבר אמרתי, החלקים הרגשיים התמלאו נפח נכון והופכים את המחזה לנוגע ללב.

אלי דנקר שהיה מצוין מן ההתחלה קיבל כעת בטחון ותזמון מצוינים והוא שולט לא רק בטקסט, הוא משתמש בגופו בחופשיות גדולה יותר ההופכת את אופי דמותו לאלימה יותר לרגעים ולסרקסטית מעוררת חלחלה.

אביהוד תדהר המשחק את פריור החולה הגוסס למרות שהיה מרשים מאוד מן ההתחלה, הפך כעת לדמות מורכבת יותר. הוא שולט עוד יותר טוב במעברים שבין הציניות הריאליסטית שבטקסט שלו לפחד המוות והגעגוע לחבר שעזב אותו לגסוס לבד בבית החולים ולהזיה שלו על המלאך המושיע.

סיון קרצ'נר משחקת את אחד משני התפקידים המורכבים ביותר. היא זו שהקשר שלה למציאות רופף לגמרי. ברוב הזמן היא הוזה הזיות. מה שהיה צעקני מדי לפני שבועיים הפך למסודר ומאוזן יותר והשיגעון שלה נעשה מובן. היא הרחוקה ביותר מהמציאות, ובכל זאת דרך ההזיות מבינה את הבעיה המרכזית של חיי נישואיה. הדמות המדברת איתה בתוך ההזיות שלה, זו הלבושה הלבן מתחברת מאוחר יותר לסצנות אחרות וכאילו מאחדת את הזיות של אחרים.

תפקידו של לואיס, הצעיר היהודי הזונח את חברו למות, הוא תפקיד מורכב. מבחינת הקהל הוא הדמות האנטיפטית של המחזה.  פחדן חסר אופי שזנח את אהובו לגסוס. יש לו מונולוגים קטנים הנעים בין טקסטים פילוסופיים לפסיכולוגיים המסבירים את פחדיו. קשה מאוד לעשות את המעברים בין הרחמים העצמיים הפחדים והניסיונות להצדיק את עצמו. הוא עשוי להישמע כמו צעיר פטפטן סתמי או פילוסוף המתחבא מאחורי מלים. גיל רשף לא מצליח תמיד לעשות את המעברים אך הסיטואציה גורמת לקהל להבין וליחס לו את המניעים להתנהגותו הנראית בזויה .

ג'ו המורמוני הוא התפקיד הכי מסובך במחזה. הוא נמצא במרכז הסצנות הסוערות ביותר. מצד אחד רוי כהן הרעשני ומצד שני עם אשתו המתפוררת נפשית שגם מצבה גונב את הסצנות. אלא שהוא עם הפחדים שלו נשאר מאופק בלב הסערות. גיל וייס מצליח להראות מופנם, וכאיעלו חוט פנימי של ריכוז הנמשך לאורך גופו והשקט שלו. לרגעים על סף התפרצות שאותה הוא מחניק בתוכו.

 אילנה באואר שנראית מצוין בפקיד לא לגמרי ברור בעיני. היא משחקת שניים שלושה תפקידים לבושה בבגד חצי מלאכי  ואיפור פנטומימאי. היא השותפה ומשתפת הפעולה עם ההזיות.   שלא באשמתה, לא הצלחתי להבין חלק מההחלטות של מאיה שעיה הבמאית לגביה. מתי היא ההזיה של מי ומה הקשר בין ההזיות השונות שלעתים מתחברות ולעתים לא.

 באואר העמידה סצנות נפלאות, בשיווי משקל מדויק בין מקומות ההתרחשות, אך פה ושם עשתה טעויות קטנות. ישנה למשל סצנה שבעיני היא חשובה יותר מהמתרחש בה, שבה לואיס היהודי הולך לפארק לחפש זיון אחרי שעזב את פריור. הסצנה מתרחשת על הגשר שמעל הבמה. למטה רוי המושך את כל תשומת הלב, למעלה לואיס פוגש מישהו. במקור הבחור אמור להיות לבוש עור, רמז למין אלים. אך המשפט הראשון הוא מצחיק לכאורה" אני גר עם ההורים" אומר הגבר, בדיחה לרגע המעבירה את הסצנה ליחס מיני מעשי הנפסק באמצע בגלל שהקונדום נקרע, לואיס מוכן להמשיך. זו הייתה יכולה להיות עוד בדיחה, אבל הסכמתו של לואיס להמשיך בסקס לא מוגן מפחידה ואומרת משהו על משאלת המוות שלו. על רגש האשמה והענשה העצמית. זה איננו מגיע מסיפוק מיני. אלא ששעיה הסתירה את רוב הסצנה בפינה לא מוארת כשלמטה הכול מואר ורועש, במקום להנמיך לשניות את המתרחש למטה. אלו דברים קטנים, אולי קטנוני מצדי לחפש דברים כאלה כי רוב המחזה אכן תופס את הצופה בגרונו.

אם היו לי הסתייגויות לפני שבועיים היום אני יכול לא רק להמליץ אלא לומר לכל מי שלא מכיר את המחזה ואת הקבוצה לרוץ לראות את ההצגה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן