אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מתי וכיצד הומצא העם הפלסטיני - חלק ב


משפחה פלסטינית - ראמללה 1905

משפחה פלסטינית - ראמללה 1905

מתי וכיצד הומצא העם הפלסטיני - חלק א

א. כיצד נוסדה הלאומיות הפלסטינית?

הלאומיות הפלסטינית היא למעשה בן חורג של הלאומיות הערבית. לכאורה יש עם ערבי אחד ומאוחד שרק פשעי הקולוניאליזם האירופאי והריאקציה הערבית פילגו אותו אם כן איך זה שיש לאומיות פלסטינית נפרדת? אולם אם להשתמש בהשאלה בביטוי של פרופסור שלמה זנד לגבי הלאומיות ניתן לומר כי הלאומיות הפלסטינית דומה היא לתינוק שנולד כתוצאה ממקרה אונס בשל אירועי הזמן. המאבק עם היהודים משנות העשרים ואילך הכריחו את ערביי פלסטין המנדטורית להגדיר את עצמם מול הישוב היהודי כהגדרה לאומית. בעיני האוכלוסייה הערבית מאבקם נגד שיבת העם היהודי לארצו היא שליחות דתית-ערבית אוניברסאלית. לה שותפים כל חלקי האומה הערבית. כל מי שנאבק בפלסטין על אדמת פלסטין הרי הוא פלסטיני. ככה התפתחה התפיסה הלאומית הפלסטינית.
היטיב לבטא זאת אחמד שקירי שכאמור גם שימש תקופה מסוימת כחבר הועד הערבי העליון בתקופת המנדט. "אנחנו באים ממדינות שונות בעולם הערבי, אבל אנחנו [ישות] אחת. כולנו כאחד מחויבים לפלסטין עד נשמת אפינו האחרונה. כך זה אצל כל תושבי הארץ, היכן שלא יהיו. גם אם הם חיים באהלים, מחנות, מערות, ערים או כפרים." לפי שקירי המאבק על אדמת פלסטין עם הישוב היהודי ומאוחר יותר עם מדינת ישראל זהו הבסיס עליו מוגדרת הלאומיות הפלסטינית.
באפריל 1920 נגוזו תקוותיהם של ערביי פלסטינה-א"י המנדטורית כי יזכו לאיחוד עם סוריה. היו לכך סיבות רבות ביניהם האישור הסופי של המנדט הבריטי על ארץ ישראל בועידת סאן-רמו ב-24/4/1920 והתמוטטות משטרו של המלך פיצל בדמשק ב-24/7/1920. משנה זו ואילך נוצרו תנאים לפעילות פלסטינית נפרדת של חוגים לאומיים ערביים שקודם לכן ניסו להוביל לאיחוד המיוחל. ביניהם ניתן למנות את המנהיג הפלסטיני של תקופת מנדט המופתי חאג' מחמד אמין אל-חסיני, עארף אל-עארף, ג'מיל אל-חסיני ואחרים. מכאן ואילך ישנה התעוררות פלסטינית נגד הנוכחות היהודית תוך ייאוש מחזון סוריה הגדולה ומכך שגורמים ערביים בדמשק יוכלו להושיע.
הציונות נתפסה בעיני ערביי הארץ כניסיון לשינוי הסטאטוס קוו הדמוגרפי והלאומי של הארץ. הבנה זאת יחד עם מספר צעדים יהודיים ברחבת הכותל כמו הוספת ספסלים ומחיצות, תקיעה בשופר ועוד התפרשו בעיני הציבור הערבי והמוסלמי כצעד ראשון לשינוי הסטאטוס הדתי של הר- הבית (אל-חרם אל-שריף). תושבי הארץ המוסלמיים שגרו או עבדו בארץ ונשארו בה, הושפעו מהטפתו של המופתי מחמד אמין אל-חסיני ופעילות המועצה הערבית העליונה. על רקע זה פרצה באוגוסט 1929, ת'ורת אל-בראק (מרד הכותל), כפי שמכונה אצל הפלסטינים או מאורעות תרפ"ט כפי שזכורים בדברי ימי הישוב. עזת דרוזה (1887- 1984)שכיהן במשך שנים רבות כחבר הועד הפועל הערבי וכן כיהן בשנות השלושים כמנהל ההקדשים, ציין כי: "התנועה הלאומית הייתה שרויה ברפיון והיא קמה לפעולה לזמן מה אחרי מרד אלבראק.דבר זה הוא מה שייחלו אלו שגרמו להתקוממות מאחורי הפרגוד." בהמשך מתאר דרוזה את המרד ביום זה קמה לתחייה תנופת הפעולה, עוז הרצון נתעצם, והנפשות אשר בעליהן תרדמה אחזה אותם, התעוררו לחיים."
רק בשנות העשרים של המאה העשרים ורק בתקופת המנדט הבריטי ניתן לומר כי נוצק תוכן למושג לאומיות פלסטינית. לכך חברו מספר גורמים: קדושת ירושלים לאסלאם ולנצרות לאורך הדורות; הצהרת בלפור מ-2/11/1917; התמוטטות החזון של ממלכה ערבית מאוחדת שבתוכה נכללת גם פלסטין. חזון זה בא לידי ביטוי במסמכי מקמהון – חסין והתמוטטות משטרו של המלך פיצל בדמשק ועימו חזון סוריה הגדולה שפלסטין יושבת בדרומה. המנדט הבריטי על פלסטין ועימו עליית יהודים ארצה, יחד עם צעדים שפורשו על ידי אוכלוסיית ערביי פלסטין המנדטורית כצעדים אנטי-אסלאמיים ואנטי ערביים הם שהולידו לאומיות פלסטינית כתת קבוצה בתוך העם הערבי הגדול. עצם המאבק בציונות מגדיר את הלאומיות הפלסטינית ככזאת.
האמנה הלאומית הפלסטינית שנוסחה לראשונה במאי 1964 בכנס היסוד של ארגון אש"ף ותוקנה ביולי 1968, מדגימה גישה זו היטב. האמנה (אל-מית'אק) היא החזון המכונן של התנועה הלאומית הפלסטינית ורבים מסעיפיה נמצאים גם באמנת פתח, החזית העממית לשחרור פלסטין ועוד. בסעיף 2 באמנה הלאומית הפלסטינית בא ייחוד זה של הלאומיות הפלסטינית לידי ביטוי. "פלסטין בגבולותיה כפי שהיו בתקופת המנדט הבריטי היא יחידה טריטוריאלית אינטגראלית". הגבולות הלאומיים שאליהם שואפים ערביי פלסטין המנדטורית וצאצאיהם הם גבולות המנדט הבריטי. ערביי פלסטין אינם שואפים לגבולות ארץ כנען או סנג'ק ירושלים באימפריה העות'מאנית. הם שואפים להגדרה מלאכותית של גבולות שנקבעו על ידי השלטון הבריטי ב-1920 וכללו לפחות להלכה גם את ירדן. אבל פלסטין אינה יחידה עצמאית לאומית אחת. סעיף 1 באמנה, "פלסטין היא מולדת העם הערבי הפלסטיני והיא חלק בלתי נפרד מהמולדת הערבית הגדולה והעם הפלסטיני הוא חלק מן האומה הערבית." גם בפרסומים מאוחרים יותר של אש"ף מוגדרת פלסטין הערבית בדיוק בהתאם לקווי הגבול שנקבעו בין צרפת ובריטניה בסיומה של מלחמת העולם הראשונה.
העם הפלסטיני לפי האמנה הוא חלק מהעם הערבי הגדול, כלומר: הוא אינו עם העומד בראשות עצמו. כל פרט בעם הערבי הגדול יכול להיחשב פלסטיני אם תרם למאבק באויב היהודי. הדוגמה הבולטת ביותר היא שיח' עז אל-דין אל-קסאם. השיח' אומנם לא היה פלסטיני במוצאו אך פעולותיו הובילו לכך שהפך להיות סמל להקרבה הפלסטינית והתנגדות לציונות ולקולוניאליזם עד כדי כך שהזרוע הצבאית של ארגון החמאס "הפלסטיני" נושאת את שמו. הוא נולד בשנת 1882 בכפר ג'בלה סמוך לעיר לאד'קיה שבסוריה בבית דתי בו ינק את יסודות הקוראן וההלכה בביתו. הוא למד באל-אזהר אצל השיח' מחמד עבדה והתבלט כשיח' מוכשר מבין השיח'ים באל-אזהר. כבר שם החל להביע דעות נגד הכיבוש הבריטי של מצרים. לאחר סיום לימודיו באל-אזהר חזר לסוריה ושם החל להשתתף בפעילויות אלימות נגד המשטר הצרפתי בסוריה. השיח' נטל חלק במרד הסורי הגדול בין השנים 1919 – 1920. הוא ברח משם לפלסטין והגיע לחיפה ב-1922. שם שימש כמורה בבית הספר אל-ברג' (המצודה) וכמטיף במסגד אל-אסתקלאל (העצמאות). אל-קסאם קיבל את משכורתו מהמועצה המוסלמית העליונה שבראשה עמד באותה עת המופתי חאג' אמין אל-חסיני. בין אל-קסאם למופתי נוצרו קשרים אישיים פוריים שמצאו את ביטויים בדרכים שונות ומגוונות בשנים הבאות. ב-1928 השתתף ביסוד אגודת הצעירים האסלאמיים (ג'מעיה אל-שבאן אל-מסלמין) והיה נשיאה. ב-1929 הקים את התא המחתרתי הראשון מקרב הפעולים בשכונות העוני בחיפה ובני הכפרים מסביב. כך נוסדה למעשה אגודת השיח' עז אל-דין אל-קסאם שנודעה בכינויה "ג'מאעת אל-כאף אל-אסואד" (היד השחורה). קבוצתו של השיח' ביצעה פיגועים רבים נגד יהודים ביגור, נהלל, בלפוריה וכפר חסידים וכן ניסיונות להתנקש בחיילים בריטיים וערבים ששיתפו עימם פעולה. מותו של אל-קסאם במארב בריטי ליד יעבד ב-1935, הצית את אש המרד הערבי הגדול (לא הפלסטיני) בין השנים 1936 – 1939.
דוגמה נוספת היא פוזי נאמק אל-קטב (1988-1917). פוזי אל-קטב שימש כמפקד חבורת ההרס הפלסטינית של צבא הג'האד הקדוש (ראיס אל-פרקה אל-תדמיר אל-פלסטיניה אל-תאבעה לאל-ג'האד אל-מקדס). משפחתו היגרה מדמשק לפלסטין בתקופת המנדט. פוזי נמשך לפעילות לאומנית נגד היהודים מצעירותו. פעילותו הראשונה הייתה ב-27/10/1933 עת השתתף בהפגנה גדולה ביפו אותה ארגן מוסא כאט'ם אל-חסיני נגד ההגירה היהודית. מאז עלה פוזי במעלות ההקרבה והשתתף בשורה של מבצעים ומאבקים נגד השלטון הבריטי והיהודים במרד הערבי הגדול ומאוחר יותר הצליח לכבוש את מקומו בצבא הג'האד הקדוש שהוקם על ידי עבד אל-קאדר אל-חסיני. פוזי התבלט כמפקד מוכשר שהיה אחראי לחלק נרחב מהפעולות שבוצעו על ערביי פלסטין המנדטורית נגד היישוב היהודי בירושלים ב-1948. בין פעולות אלו ניתן למנות את פיצוץ רחוב בן יהודה המתואר כפעולת גבורה ב-22/2/1948 ופעולות נוספות. לאחר 1967 חזר פוזי לעיר מולדתו דמשק שם נפטר בשעה טובה לאחר פעילות ציבורית ענפה למען העניין הפלסטיני. פוזי ועוד רבים כמותו מוצגים כפלסטינים ולא כסוריים, ירדניים או אחרים.
התפתחות חזון המיני-מדינה הפלסטינית
לא פלא שהפלסטינים לא הקימו מדינה ערבית קטנה פלסטינית בגדה המערבית הירדנית וברצועת עזה המצרית טרם מלחמת 1967. פשוט לא היה צורך בכך. הרי הם ישבו בחלק מהמולדת הערבית יחד עם שאר אחיהם למולדת הערבית- ממצרים ומירדן. בשנות השלטון הירדני על הגדה המערבית של הממלכה ההאשמית רק קבוצות פלסטיניות בודדות שכללו את הקומוניסטים ואת הוועד לענייני פליטים ברמאללה תמכו בהקמת מדינה פלסטינית על החלק הערבי של פלסטין בהתאם לתוכנית החלוקה. שאר הקבוצות הפלסטיניות ללא קשר למידת תמיכתם בשלטון הירדני דגלו בתיאוריות פאן-ערביות או פאן-אסלאמיות. גם קבוצות שדיברו מדי פעם בשנות השישים על קיומה של כיאן (ישות) פלסטינית עשו זאת תוך הזדהות עם ג'מאל עבד אל-נאצר וכביטוי של אופוזיציה לשלטון ההאשמי.
הרעיון על הקמת מיני מדינה בגדה המערבית וברצועת עזה אינו רעיון מקורי פלסטיני. רעיון זה הועלה לראשונה על ידי שליט עיראק, עבד אל-קרים קאסם שהיה מקורב לחוגי המופתי הפלסטיני חאג' אמין אל-חסיני, שעדיין ראה עצמו כמנהיג העם הפלסטיני. קאסם הציג את תוכניתו לה קרה הקמת "הרפובליקה הפלסטינית הנצחית". דבריו שפורסמו בעיתון אלת'ורה העיראקי ממאי 1962 התוו את תוכנית השלבים הראשונה.
"אנו מאמינים שעל הוועד הערבי העליון … להיות למנגנון מדיני רחב שיצורפו בו כל החוגים הלאומיים הפלסטיניים בתוך פלסטין ומחוצה לה. על הוועד הערבי העליון לזנוח את שמו המסורתי לטובת שם חדש חזית השחרור הלאומית הפלסטינית…מחזית זאת תוקם הממשלה הזמנית לפלסטין שתקבל על עצמה לנהל את רצועת עזה ואת הגדה המערבית של ירדן. לממשלה זאת יהיה כפוף צבא השחרור הפלסטיני. בממשלה זאת יכירו מדינות ערב והמדינות הידידותיות…" זוהי תוכנית שלבים שלכאורה תלויה רק ברצונם הטוב של הפלסטינים ומדינות ערב. אולם מצרים ירדן וחוגים פלסטינים רבים התנגדו בחריפות לתוכנית זאת למרות שקאסם הדגיש כי זהו רק השלב הראשון בדרך לשחרור מלא של פלסטין.
צבחי יאסין חסיד הפאן-ערביזם היטיב להסביר זאת בספרו דרך השיבה בפלסטין (טריק אל-עודה אלא פלסטין). "כולנו יודעים שלערביי פלסטין כשלעצמם אין יכולת לכונן מדינה. אין לנו אפשרויות חומריות ואין בנמצא אדמה פלסטינית אשר תשמש נקודת פריצה, כל עוד הגדה המערבית היא בידי שליטי ירדן הנוכחיים. אם תקום ממשלה ערבית בגדה או ברצועת עזה יהיה ברור כי הקהילה הערבית המאוחדת (הספר נכתב במקורו ב-1960 תקופת האיחוד בין סוריה ומצרים) היא שעומדת מאחורי הקמתה." לדבריו אין זה משנה כלל אם תהיה מלחמה עם מדינה פלסטינית או תהיה מלחמה אם מצרים וסוריה לדבריו "כאשר הקימו את ישראל בכידונים ובמזימות בשנת 1948 הן לא הבחינו בין הלוחם מפלסטין לבין החייל מסוריה."
יאסין אף חושב שבמצב הנוכחי בו כבר קיימות עשר מדינות ערביות שלהן ייחודיות משלהן אין צורך להקים עוד ממשלה פלסטינית שלא תועיל במאומה. יש צורך להקים חזית שחרור ערבית בדומה לאש"ף שהוקם ארבע שנים מאוחר יותר וירכז את מאמציהם של בני פלסטין לשחרר את אדמת פלסטין בסיוע האומה הערבית שתסייע בהקמת חזית זאת. יאסין יצא בחריפות נגד כל מי שתומך בהצעה להקים מיני-מדינה פלסטינית בהתאם להחלטת האו"ם, ולו כשלב זמני באומרו: "באשר להצעה … שהחלטות האו"ם קובעות בפירוש את קיומה של מדינה ערבית בחלק הערבי של פלסטין לצד המדינה היהודית וכי יתכן שארגון האו"ם יכיר במדינה החדשה. בעניין זה סבורני שההצעה אינה ראויה לכל דיון שכן מי שדורש אותה מקרב ערביי פלסטין כדרישה עממית הריהו בוגד מוחלט. אנו לא נכיר בישראל ביום מן הימים וזו היא דעתם של המהפכנים מקרב ערביי פלסטין ומקרב ערביי העולם."
רק לאחר מלחמת ששת הימים ב-1967 ולאחר שנואשו הפלסטינים כי האומה הערבית הגדולה תצליח לנצח את הציונים ולהחזיר להם את אדמת מדינת ישראל החלו לחשוב בחיוב גם בכיוון של תוכנית שלבית לחיסול ישראל ושחרור פלסטין. תוכנית זו הוצגה בצורה אורווליאנית כתוכנית שלום ומוכרת גם כתוכנית 10 הנקודות. התוכנית קיבלה את אישורה בכינוס ה-12 של המועצה הלאומית הפלסטינית ביוני 1974. הסעיף ה-2 בתוכנית מדבר על הקמתה של ישות לאומית עצמאית לוחמנית על כל חלק מפלסטין שישוחרר. סעיפים 6-5 מדברים על הקמתה של חזית ירדנית-פלסטינית משותפת לשם המשך מאבק עד לשחרור המלא של פלסטין. בסופו של דבר תוגשם האחדות הירדנית-פלסטינית ושני חלקי פלסטין המנדטורית יהפכו להיות שוב ביחידה גיאוגרפית אחת כפי שהיו בעבר כדרום סוריה. אפילו תוכנית זאת שאינה מוותרת על המטרה הסופית של שחרור פלסטין כולה אלא רק מציגה שלבים בביצועה זכתה לקריאות נאצה מצד מתנגדים רבים ואף הובילה להקמה של חזית סירוב ולפילוג בתוך שורות פתח.
הרעיון המרכזי בתוכנית השלבים גורס שימוש בתהליך מדיני לצד עימות צבאי. אסור ליצור מצב של שלב ללא מוצא. מקרה בו שלב אחד יכול לסתום את הגולל על השלבים הבאים בדרך לשחרור המלא. לאור זאת נראה כי הפלסטינים הגיעו לקצה גבול האפשרויות המדיניות אותן הם יכולים להציע. הכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית משמעותה המעשי ויתור על זכות השיבה ופגיעה בזכויותיהם של ערביי 1948. לעומת זאת הכרה במדינת ישראל כמדינת כל לאומיה בהתאם למסמכי החזון של ערביי ישראל כמו הצהרת חיפה, החזון העתידי לערבים הפלסטינים בישראל ועוד. זאת יחד עם התעקשות על זכות השיבה למדינה האזרחית ישראל יוצר את הפתח לשלב הבא של שחרור פלסטין כולה. יוצא איפה כי הקמת מדינה פלסטינית בשטחי 1967 בלבד אינה סוף הדרך מבחינת הלאומיות הפלסטינית החדשה אלא אך שלב בדרך הארוכה של מאבק האומה הערבית עם הציונות.

ב. סיכום

לאומיות פלסטינית היא למעשה כינוי הניתן לקבוצה בתוך העם הערבי הגדול שגבולותיו הן מן האוקיאנוס האטלנטי ועד המפרץ הערבי כפי שמציג זאת האידיאולוג "הפלסטיני" הפאן-ערבי, צבחי יאסין בספרו דרך השיבה בפלסטין. תיאור חייו של צבחי יאסין משקף את האמור לעיל. יאסין שנולד בשפרעם שבפלסטין המנדטורית נלחם כבר במרד הערבי הגדול תוך התקפה של ישובים יהודיים נעצר ושוחרר על ידי הבריטים. במלחמת 1948 השתתף במלחמה כחלק מצבא ההצלה והיה תחת פיקודו של הקצין הסורי, אדיב אל-שישכלי שמאוחר יותר מונה כשליט סוריה. לאחר המלחמה היגר ללבנון ומשם עבר לדמשק שם שהה עד 1958. בעקבות איחוד סוריה ודמשק בו ראה הזדמנות לשחרור פלסטין באמצעות האחדות הערבית עבר לקהיר שם הקים את אגודת ח'אלד אבן וליד אל-פדאאיה שביצעה פעולות צבאיות נגד ישראל מתוך תחומי רצועת עזה. לאחר מלחמת 1967 עבר יאסין לירדן שם נמנה עם מקימי כוחות אל-עאצפה (הסערה), שמה של הזרוע הצבאית של תנועת הפתח. יאסין מת בנסיבות לא ברורות ב-19/10/1968 ונקבר בקהיר. יאסין בתולדות חייו הספיק לחיות בכל חלקי המולדת הערבית הגדולה וספריו הן שיר הלל ללאומיות הערבית לאו דווקא זו הפלסטינית.
המאבק הפלסטיני אינו מאבק של עם קטן ונרדף שגורש מאדמתו על ידי "הציונים האכזריים" שפלשו לאדמתו בסיוע הכידונים הבריטיים ובסוף גירשו חלק ניכר ממנו במהלך מלחמה ארוכה. מלחמה שהחלה מ-29 בנובמבר 1947 והסתיימה ב-20 ביולי 1949 בהסכם שביתת הנשק עם סוריה. זהו מאבק פוליטי שהחל בשנות המנדט בין הישוב היהודי המתחדש לבין העם הערבי שישב באזור המזרח התיכון וכלל בתוכו גם את ערביי ארץ ישראל/פלסטין. שתי התנועות המייצגות את העם הפלסטיני כיום הם חמאס המייצגת תפיסה פאן אסלאמית מבית מדרשה של תנועת האחים המוסלמים ופתח המייצגת תפיסה לאומית פאן-ערבית. שתי התנועות רואות בשחרור פלסטין צעד בדרך לאחדות הכוללת של העם הערבי או אומת האסלאם.
התפיסה הבסיסית לפיה כל נסיגה ישראלית משטח מסוים היא חלק מתוכנית שלבים העתידה בסופו של דבר להוביל לשחרור כל פלסטין אינה קיימת רק במשנת הפתח או במשנת אש"ף אלא משותפת היא לכל הארגונים הפלסטינים. בכרוז המשותף לכל תנועות ההתנגדות והזרמים בחברה הפלסטינית מודגשים הסעיפים הבאים המהווים את המכנה המשותף של התנועות הלאומיות החילוניות הפלסטיניות עם החמאס והג'האד האסלאמי. הכרוז יצא לאור בשנת 2004 לאחר פרסומה של תוכנית ההתנתקות ופורסם בספר שאחד מכותביו הוא היועץ המשפטי של אש"ף, ט'אפר בן ח'צ'ראא. שני הסעיפים הראשונים בכרוז הם:

א. אנו רואים בנסיגה הציונית מכל חלק מאדמתנו המבורכת כניצחון לעמינו ולהתנגדותנו העשויה ללא חת. אם האויב הגזלן לא ירצה לסגת מרצונו מכל חלקי אדמתנו. הוא [האויב] אשר עמל במשך תקופה של מאה שנה של סכסוך להכניע את עמינו ולשבור את רצונו. אבל הוא בשום אופן לא יקצור דבר אלא רק כישלון אחר כישלון.

ב. כל נסיגה ציונית שברצון [האויב] לעשות תהיה ללא סיג או תנאי וללא שום התחיבות או ערבויות לביטחון האויב. [נסיגה מעין זו] תהיה שוות ערך לצעד ראשון המוביל לשחרור של הנותר מאדמתנו. משום כך ההתנגדות תמשיך עד שתגרש את הכיבוש.
הכוונה ברורה הכיבוש אינו כולל חלק כזה או אחר של פלסטין אלא כולל הוא את כולה. גם זאת גם תנועת הפתח, המפלגה הקומוניסטית הערבית, החזית העממית והחזית הדמוקרטית החתומות על כרוז זה, רואות בשחרור פלסטין כולה את המטרה הסופית של העם הפלסטיני ללא קשר להבדלים הפרקטיים ביניהם לבין החמאס והג'האד האסלאמי החתומים אף הם על אותו כרוז. המאבק לשחרור פלסטין הוא מאבק לאומי ערבי אסלאמי כך סבורים גם ארגונים המקדשים את האומה הערבית וגם ארגונים הרואים עצמם חלק מהאומה האסלאמית.
כך למשל בכנס התנועה השישית של תנועת הפתח שנפתח ב-4/8/2009 בתאריך סמלי המייצג 80 שנה להולדת המנהיג השהיד המייסד יאסר ערפאת מופיעה ההגדרה הבאה בסעיף הראשון של מטרות התנועה.
"פלסטין חלק מן המולדת הערבית והעם הפלסטיני הוא חלק מן האומה הערבית ומאבקו חלק ממאבקה". כלומר העם הפלסטיני אינו עם העומד ברשות עצמו אלא הוא חלק מן האומה הערבית שלעתיד לבוא תהיה מאוחדת. מי שהטיב לבטא זאת לא אחת היה ח'אלד אל-חסן המכונה בתנועה אבו אל-סעיד (1994-1928). אבו אל-סעיד שימש לאורך תקופה ארוכה כחבר הוועד המרכזי של תנועת פתח וכאחד מהאידיאולוגיים הראשיים שלה. בספרו ההסכם הפלסטיני-ירדני לפעולה המשותפת: רבת עמון -11/2/1985 לאור היסודות הבסיסיים של ההחלטה והפעולה הפוליטיות. מבהיר אבו אל-סעיד כי כל עוד לא שוחררה פלסטין במלואה ניתן לבצע איחוד עם ירדן כחלק ממהלך כולל של תחילתה של אחדות ערבית. אולם ברגע שתשוחרר כל פלסטין מידי הציונות לא יהיה עוד מקום ללאומיות פלסטינית והיא תיטמע חזרה בתוך האומה הערבית. זוהי בדיוק התפיסה שתנועת פתח הובילה מהיווסדה לאמור שחרור פלסטין היא הדרך לאיחוד המולדת הערבית ולא האחדות הערבית היא הדרך לשחרור פלסטין. שחרור פלסטין הוא שחרור חלק מן המולדת הערבית הגדולה והוא בעיה מרכזית של העולם הערבי כולו שבני פלסטין מובילים בו. אלו הן העקרונות של אש"ף מאז היווסדו לכן אש"ף הוקם ב-1964 בהחלטה של ראשי מדינות ערב מלמעלה ולא צמח כארגון בפני עצמו מתוך ערביי פלסטין.
הלאומיות הפלסטינית מגדירה עצמה אם כן כתמונת מראה של הציונות אם הציונות תיעלם הלאומיות הפלסטינית תיעלם גם כן. בסופו של דבר פתרון הבעיה הפלסטינית על פי תפיסת העולם של ראשי התנועה הלאומית הפלסטינית היא שהלאומיות הפלסטינית תיטמע בתוך האומה הערבית או באומת האסלאם. הלאומיות הנפרדת (אקלימיה) כמו זו הפלסטינית, הסורית, הלבנונית, הירדנית והעיראקית זרה לתרבות הערבית והיא תוצאה של תהליכים שקרו במאה השנים האחרונות. לא ברור עד כמה לאומיות נפרדת וייחודית זו תימשך בייחוד לאור התהליכים הקורים כעת בעולם הערבי. אולם בכל האמור לפלסטינים כל עוד תתקיים מדינת ישראל בגבולות אלו או אחרים תתקיים גם לאומיות פלסטינית הנגזרת מכך.
נכון שערביי פלסטין המנדטורית וצאצאיהם פיתחו לעצמם במהלך מאת השנים האחרונות, ייחודיות לאומית מסוימת בשל ההיסטוריה המשותפת והזיכרון הקיבוצי המשותף של הנכבה ואירועים אחרים דוגמת האינתיפאדות, אך האם הדבר מספיק כדי להגדיר אותם לאור זאת כישות לאומית נפרדת העומדת ברשות עצמה וזכאית להגדרה עצמית כעם נפרד נוסף במשפחת העמים? האם הלאומיות הפלסטינית היא הגדרה פונקציונאלית הנגזרת ממטרה כללית של דרך מדינית ואמצעי לחץ תוך הפקת רווחים פוליטיים לשחרור פלסטין? האם למשל שילוב הפלסטינים עם מדינה אחרת, רצועת עזה בהסדר עם מצרים (או אף ללא הסדר תוך שיתוף פעולה בין האחים המוסלמים בפלסטין השולטים ברצועה עם תנועת האם שלהם במצרים) לא יפתור את בעיית ההגדרה העצמית של ערביי עזה? האם למשל שילוב ערביי יהודה ושומרון במסגרת הסדר פוליטי, כזה או אחר, עם ירדן לא יעניקו לפלסטינים את האפשרות לקיים את מאווייהם הלאומיים? דומה כי אירועי האביב הערבי וההתפתחויות האחרונות מחייבים אף חשיבה מעין זו.
הערות
1. פנחס ענברי, האופציה הפלסטינית (ירושלים, 1989), ע' 18.

2. שם, ע' 19-18.

3. צבי אל פלג, המופתי הגדול (ת"א, 1989), ע' 16-13.

4. רשיד ח'אלידי, כלוב הברזל (ירושלים, 2010), ע' 164. הכוונה לראיון שהופיע
ב-Sunday Times (London), June 15, 1969, p. 12.

5. רשיד ח'אלידי, כלוב הברזל, ע' 164.

6. יהושע פורת, צמיחתה של התנועה הלאומית הערבית-הפלסטינית 1929-1918 (ירושלים, 1971), ע' 48. מצטט מתוך עצומת המחאה הירושלמית אל האדמיניסטראטור הראשי, 3.11.1918 מ"ר (ארכיון המזכירות הראשית של ממשלת פלסטינה – א"י הנמצא בגנזך המדינה), תיק 140.

7., יהושע פורת, צמיחתה של התנועה הלאומית, ע' 48.
George Antonius, The Arab Awakening (London, 1961), p. 440.

8. מחאת נצרת וכפריה, מ-30 במארס 1920. מ"ר, תיק 30. מצוטט אצל יהושע פורת, צמיחתה של התנועה הלאומית, ע' 49.

9 אליעזר טאובר, "ועדת קינג קריין בארץישראל-תזכיר סורי", קתדרה, 69, (תשרי תשנ"ד), ע' 132-122.

10. סרי נוסייבה ואנתוני דוד, היה הייתה ארץ, חייו של פלסטיני (ת"א, 2008), ע' 23.

ahmad-alshukairy.org/Web/WebContent.aspx?id=2.

11. אחמד שקירי, שחרור ולא משא ומתן, קטעים נבחרים באנגלית מתוך טיעוני אחמד שקירי בפני הועדה המדינית מיוחדת של העצרת הכללית של האו"ם. הטיעונים הוצגו בפני הועדה ב-3 הצהרות נפרדות בנובמבר 1963 (5/11/63, 14/11/63 ו-19/11/63). מתוך, יהושפט הרכבי, תוכנית הפעולה הערבית נגד ישראל, 1967-1949 (ירושלים, 1972), מקראה, חלק א', ע' 86.

12. המונח ארץ העברים הופיע כבר בבראשית, פרק מ, פסוק ט"ו בדברי יוסף לפרעה. זמן רב לפני כיבוש הארץ בתקופת יהושע. ארץ כנען מופיעה במקרא כנחלה לבני שם. ישנם עוד פירושים למשמעות השם כנען אך בודאי שאין זה המיתוס הערבי-פלסטיני.

13. פנחס ענברי, האופציה הפלסטינית, ע' 26-25.

14. Abdullah Frangi, The PLO and Palestine (London, 1983).

15. .al-frangi.de/de/index.html. אתר אינטרנט בגרמנית הסוקר את פעילותו הפוליטית של עבדאללה פרנג'י לצד תמונותיו עם יאסר ערפאת, אחמד שקירי ואחרים. כמו כן תולדות חייו ותפקידו הנוכחי בתנועה כיום מופיעים באתר הרשמי של תנועת פתח. .fatehfrc.gov.ps/english/viewdoc.asp?aid=1949.

16. Abdullah Frangi, The PLO and Palestine, pp. 7-6.
17. Ibid, pp. 8-9.

18. Ibid, pp. 9-16.

19. מדגם מייצג של מספר מחקרים ערביים המציגים תיאוריה מסוג זה: חסן אל-באש, אל-תרביה אל-צהיוניה, מן ענסריה אל-תורה –אלא דמויה אל-אחתלאל (ללא ציון מקום הוצאה, 2003-2002), ע' 19-18, 24. מחמד מסבאח חמדאן, אל-אסתעמאר ואל-צהיוניה אל-עאלמיה (צידון, 1967). במיוחד הפרק השמיני בספרו. ע' 112-94. אכרם זעיתר, אל-קצ'יה אל-פלסטיניה (קהיר, 1955), ע' 15. שלמה זנד, מתי וכיצד הומצא העם היהודי (ת"א, 2008), ע' 272-268. מאהר אל-שריף, "שלמה זנד, ואל-אח'תראע אל-שעב אל-יהודי," מ-6 ביוני 2009. פורסם באתר מפלגת העם הפלסטינית.. עצאם אל-כרד, "אל-מאורח' אל-אסראאילי שלמה זנד: 'אל-שעב אל-יהודי', שי ח'יאלי תם אח'תראע במפעול רג'עי ו'אסטורה' קאמת עליה דולה אסראאיל," אל-קדס, מ- 4 בדצמבר 2009. 0. הוניידה גאנם, לבנות את האומה מחדש (ירושלים, 2009), ע' 141.

21. ד"ר עאדל ח. יחיא, ד"ר מעין צאדק וד"ר חנא עבד אל-נור, דליל פלסטין אל-סיאחי, אל-צ'פה אל-ע'רביה וקטע ע'זה (רמאללה, 2000), ע' 17-13.

22. שם, ע' 120.

23. ג'ואן פיטרס, מאז ומקדם, מקורות הסכסוך היהודי-ערבי על ארץ ישראל (ת"א, 1988), ע' 156.

24. רבקה שפק ליסק ושאול ברטל, "אום אל פאחם שוללת זכותו של העם היהודי למדינה," e-mago, כתב עת בנושא תרבות ותוכן, מ-14 באוגוסט 2010. http://www.e-mago.co.il/Editor/history-3450.htm.

25. ג'ואן פיטרס, מאז ומקדם, ע' 160-159.

26. שם, ע' 162.

27. H. B.,Tristram, The Land of Israel: A Journal of Travels in Palestine (London, 1865), p. 490.

28.Mark Twain, The Innocents Abroad (London, 1881), p. 163.

29. ג'ואן פיטרס, מאז ומקדם, ע' 173-161.

30. שם,, ע' 196.

31. משה בראוור, "ההגירה כגורם בגידול הכפר הערבי בארץ ישראל," סקירה כלכלית – בעיות עליה וקליטה (ירושלים, יולי – ספטמבר 1975), כרך 28, מס' 9-7, ע' 18-17. ד"ר רבקה שפק ליסק, "התיישבות מהגרים ממצרים באזור ת"א – יפו," רבקה שפק ליסק – היסטוריה גיאוגרפית ואקטואליה של ארץ ישראל, מ-4 במאי 2012. 
Gideon, Kressel, "Agnatic Endogamy as a Cultural Mode of Social Stratification: FBD and FBS Marriage in Jawarish," Asian and African Studies, Vol. 14, no 3, 1980, pp. 255-256.

32. ג'ואן פיטרס, מאז ומקדם, ע' 243-242.

33. עוזיאל שמלץ, "האוכלוסייה באזורי ירושלים וחברון בראשית המאה העשרים," קתדרה, 36, (תמוז תשמ"ה), ע' 139-138.

34. ראיון עם שר הפנים בממשלת חמאס, פתחי חמאד. רשת אלחאכמה (מצרים), 23 במארס 2012. מתוך אתר ממר"י, נדלה ביום 15 במאי 2012. memritv.org/clip/en/3389.htm

35. שלמה זנד אמנם מתייחס ללאומיות הישראלית אך דומה כי דבריו יפים יותר ללאומיות הפלסטינית.

36. אחמד שקירי, שחרור ולא משא ומתן, קטעים נבחרים באנגלית מתוך טיעוני אחמד שקירי בפני הועדה המדינית מיוחדת של העצרת הכללית של האו"ם. הטיעונים הוצגו בפני הועדה ב-3 הצהרות נפרדות בנובמבר 1963 (5/11/63, 14/11/63 ו-19/11/63). מתוך, יהושפט הרכבי, תוכנית הפעולה הערבית נגד ישראל, 1967-1949, חלק א', ע' 85.

37. יהושע פורת, צמיחתה של התנועה הלאומית הערבית-הפלסטינית 1929-1918, ע' 84-81.

38. מחמד עזת דרוזה, חול אל-חרכה אל-ערביה אל-חדית'ה (צידון, 1950), חלק III, ע' 86. יהושע פורת, צמיחתה של התנועה הלאומית הערבית-הפלסטינית 1929-1918, ע' 219.

39. מחמד עזת דרוזה, חול אל-חרכה אל-ערביה אל-חדית'ה, ע' 58-57. יהושע פורת, צמיחתה של התנועה הלאומית הערבית-הפלסטינית 1929-1918, ע' 220.

40. ראה מסקנותיו של יהושע פורת בעניין זה. יהושע פורת, צמיחתה של התנועה הלאומית הערבית-הפלסטינית 1929-1918, ע' 250-247.

41. יהושפט הרכבי, האמנה הפלסטינית ומשמעותה (ירושלים, דצמבר 1974), ע' 15.

42. שם, שם.

43. כמו למשל ספרם של ט'אפר בן ח'צ'ראא, היועץ המשפטי של אש"ף יחד עם רולא יוסף אל-ברע'ותי, חברת הוועדה הלאומית הפלסטינית לבית הדין לפשעי מלחמה העוסקת בפשעי הישראליים. שניהם חברי המועצה הלאומית הפלסטינית. ג'דאר אל-פצל אל-ענצרי (דמשק, 2004), ע' 21.

44. לפי גרסה אחרת המופיעה באתר אסלאם.נט. האגודה הוקמה ב-1926. המאמר מופיע כמאמר מערכת על חייו של אל-קסאם, ללא ציון שם מחבר. main.islamweb.net/media/index.php?page=article&lang=A&id=30432&sa=U&ei=xGDDTK7KNZe8jAe4yoW5BQ&ved=0CBEQFjAG&usg=AFQjCNFd60YgFEBq3TroOBFFJQo3S7KZ0g

45. סמיח חמודה, אלועי ואל-ת'ורה, דראסה פי חיאת וג'האד עז אל-דין אל-קסאם (ירושלים, 1981), ע' 319.

46. מוצטפא כבהא, עיתונות בעין הסערה, העיתונות הפלסטינית 1939-1929 (ירושלים, 2004), ע' 113.

47. ראה מאמר מערכת של אסלאם.נט. שהובא לעיל. .islamweb.net/media/index.php?page=article&lang=A&id=30432&sa=U&ei=xGDDTK7KNZe8jAe4yoW5BQ&ved=0CBEQFjAG&usg=AFQjCNFd60YgFEBq3TroOBFFJQo3S7KZ0g. וכן:
Samih Farsoun with Christina Zacharia, Palestine and the Palestinian (Oxford: Westview Press, 1997), pp.105-107.

48. חסני ג'ראר, "מן אעלאם אל-ג'האד פי פלסטין, פוזי נמק אל-קטב, 1988-1917," ראבטה אדבאא אל-שאם, נדלה ב-20/5/2012. odabasham.net/show.php?sid=5220.

49. אילן פפה, "יצירתו של עבר הירדן הגדול: הירדניזציה של הגדה מערבית," קתדרה, 57, (תשרי תשנ"א), ע' 184. אליעזר בארי, הפלסטינים תחת שלטון ירדן, שלוש סוגיות (ירושלים, 1978), ע' 27-9.

50. אל-ת'ורה (עיראק), 6 במאי 1962.

51 צבחי מחמד יאסין, דרך השיבה לפלסטין (קהיר, 1960), פרק 14. התרגום בוצע במקור על ידי מתי שטינברג ומופיע בתוך יהושפט הרכבי, תוכנית הפעולה הערבית נגד ישראל, ע' 21.
שם, ע' 22.

52.Gregory S. Mahler and Alden R.W. Mahler, The Arab-Israeli Conflict, An Introduction and Documentary Rader (New York, 2010) pp. 141-142.

53. כמו למשל לפרישתו של צברי אל-בנא ונאג'י עלוש משורות פתח והקמת פתח – אל-קידאת אל-ת'ורה (המפקדה המהפכנית). אל-מרכז אל-פלסטיני לאל-אעלאם, אל-פצל אל-ת'אני, "מנט'מאת וחרכאת אלתחריר אל-פלסטיניה," נדלה ב-25/5/2012 מתוך אתר מרכז המידע.of Palestine (Cairo, 2005), pp. 258, 272, 291.
ועדת הפתח, "אופציית השלום לצד התנגדות וזכות למאבק מזוין," ממר"י, מ-17 באוגוסט 2008. memri.org.il/cgi-webaxy/sal/sal.pl?lang=he&ID=107345_memri&dbid=articles&act=show3&dataid=2094.

54. צבחי יאסין, טריק אל-עודה אלא פלסטין (קהיר, 1961).

55. "צבחי מחמד יאסין," תיאור חייו כפי שמופיע באתר מאססאת אל-קדס ללת'קאפה ואל-תראת'. ?
56. ט'אפר בן ח'צ'ראא ורולא יוסף אל-ברע'ותי, ג'דאר אל-פצל אל-ענצרי, ע' 113-110.

57. חרכה אלתחריר אלוטני אלפלסטיני, אל-מאתמר אל-עאם אל-סאדס, מאתמר אל-קאאד אל-שהיד אל-מאסס אל-ראיס יאסר ערפאת (בית לחם, 4/8/2009), ע' 17.

58. חאלד אלחסן, ההסכם הירדני פלסטיני לפעולה משותפת (מזרח ירושלים: הוצאת ערפה, 1985) הציטוטים הרלוונטיים המובאים כאן מצוטטים מתוך ספרו של פנחס ענברי, האופציה הפלסטינית, ע' 90-88.

59. אל-מרכז אל-פלסטיני לאל-אעלאם, אל-פצל אל-ת'אני, "מנט'מאת וחרכאת אל-תחריר אל-פלסטיניה," נדלה ב-25/5/2012 מתוך אתר מרכז המידע. . משה שמש, מהנכבה לנכסה, הסכסוך הערבי-ישראלי והבעיה הלאומית הפלסטינית 1967-1957 דרכו של נאצר למלחמת ששת הימים (ירושלים, 2004), ע' 221-219. מתוך תקנון אש"ף כפי שאושר בועידת היסוד

ד"ר שאול ברטל הוא מרצה בחוג למזרח תיכון באוניברסיטת בר אילן

תגובות

אז מה עושים עם העמלקים האלו?

.

זאת בדיוק הגישה הלא נכונה

אתה יכול לכנות אותם בשמות אבל זה לא יעזור לך. יש פה מציאות שצריך להתמודד איתה בצורה הכי רציונאלית וקרה שאפשר. הם גם מכנים אותנו בשמות. למי זה עוזר כל הכיוניים הללו? אולי לילדים שמשחקים בגן. לצערי, המציאות מורכבת יותר ממשחק ילדים בגן

לא איתם עושים אלא עם ה'

ניסינו הכל מלחמות והסכמי הפסקת אש, והסכמי שלום ותהליכי שלום ומחוות וועידות בינלאומיות והחלטות או"ם ורק את הדבר הנכון והראוי לא עשינו - לקיים את המצוות. פרשת בחוקותי: אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמורו .... ונתתי שלום בארץ וחרב לא תעבור בארצכם.. אם עם ישראל ישמור את המצוות יהיה שלום ולא תהיה כל מלחמה ולא סכסוך.

אין בעיה לשמור מצוות, כל עוד מצייתים לחוק ומשרתים בצבא.

אם עם ישראל יתחרד הערבים יעשו בנו שפטים, ואז גם ה', גם אללה וגם אמריקה לא יעזרו לנו.

דת חוק וצבא

ממתיי קיום מצוות מתנגש בחוק וצבא ומתקשר דווקא עם ה"חרדים" להיפך ההלכה מחייבת שמירת חוק שירות בצבא וכיבוש הארץ (ירדן זה חלק מא"י)

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת שאול ברטל