אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

חורף קיץ / שי פניגר


התמונה של דן לחמן
חורף  קיץ מאת שי פניגר. הוצאת מטר. 360 עמ'

חורף קיץ מאת שי פניגר. הוצאת מטר. 360 עמ'

יש לא מעט סיפורים שהגיבורים בהם צעירים מתמודדים עם יתמותם. בדרך כלל מישהו מספר עליהם. קול חיצוני, של הסופר, של מכר. בספר הזה הקול המספר הוא של אורי, אורי במלרע, אור שלי, לא אורי.

בסיפור, כבר מהמשפטים הראשונים שלו, הוא מספר  על חזרתו לבית ספר אחר שבעה על אמו. הוא מתנהג במוזרות, כדרכו האישית, קיפוד ובועט בסביבה, כאילו יש רק דרך אחת מקובלת ליתום להתנהג אחרי מות אמו. כאילו כלום לא קרה. או להיות מסכן מעורר רחמים, כאילו אין לו עוד דברים קבורים בתוכו ההופכים אותו לשונה בעל התנהגות שונה.

הספר המחולק לפרקים נמשך כשנה. הוא מתחיל בספטמבר אחד ונגמר שנה אחרי. שנת לימודים שנה בה הגיבור הצעיר עובר משברים רבים.

המבוכה ואי הנוחות שלו מול הסביבה והסביבה מולו - הילדים מסתכלים מהצד, מתלחשים מאחרי גבו. מורים ניגשים לשאול מה שלומו לטפוח על כתף או ניסיון לחבק. מעצבנים אותו המורים. מה שלומו. אני חוצן, הוא חושב. חוקר עולמות חדשים.  הוא  מרגיש שהוא מעצבן את כולם. שהפך לטיפוס גועלי. כקורא אנו מבינים את מצבו הנפשי ומסביבו מבינים אך לא יכולים לעמוד בהתנהגותו הפוגענית.

גורצקי, ידידתו הקרובה ניגשת אליו כמדי יום, כמובן מאליו. מספרת ומרכלת ומזכירה זיונים, עם חבר לכיתה. לעבור את הפרוזדור הארוך עם גורצקי לא מונע ממורות לגשת לנחם ובעיקר לומר שיקבל ייחס מיוחד, שיוותרו לו על מבחן וכדומה. היתום רותח תוכו. רוצה שיניחו לו. יתום מעוצבן או לא, עיניו לא מחמיצות תלמיד חדש העומד בקצה המסדרון. יונתן מי"א, אמנות פלסטית, מנדבת גורצקי מידע.

מאוחר יותר יפגוש אורי את יונתן לבדו בקצה המרפסת שקוע בספר על קלימט. הם מוצאים מיד שפה משותפת. יונתן נותן לאורי לעשן גראס לראשונה והמסטוליות המשותפת קושרת אותם יותר. אביו של יונתן אומר שאם זה צומח מהאדמה אפשר לעשן את זה ואורי נדהם מהפתיחות הלא מוכרת לו במשפחות. הם ממשיכים להיפגש ולדבר על מה שתלמידי אמנות וצילום מדברים. פריימים דימויים וכאלה מין דברים.

מה שמושך מיד את העין, ואת הלב היא צורת הכתיבה המערבת שפת סופר גבוהה. לא מדי, הוא קרוב לשפת הנערים, תמיד אחר כך ציטוטי שיחות בשפה שבה מדברים צעירים בינם לבין עצמם. דבר המקרב אותם לקורא וגורם לחבב אותם. עוד ספר חניכה והתבגרות, אלא שהפעם מזווית קצת שונה.

תנועה אחת קטנה מרמזת על כיוון נוסף. כשהם שוכבים מסטולים בחדרו של יונתן, הוא מושיט יד ומנסה לגעת באורי שנבהל ובורח האם הסוטול עומד לגלות משהו או שהנגיעה מקרית מעוררת בו. בהמשך אין המשך למגע בין שני הידידים.

כאן נכנסת משפחתו של אורי לתמונה. אביו סגן אלוף הכועס בעיקר שאורי לא היה מספיק זמן בבית בזמן השבעה, שצילם את הלוויה של אמו. וגם לגילוי מצבה לא בא.  וכמו שאורי מטיח בו אתה תתנהג כמו אלוף בצבא ואני כמו לפלף שמאלני בית ספר לאמנויות.

אורי כמו שהוא נראה בינתיים איננו נער " נחמד" כמובן שמותה של אמו משפיע והקורא מבין ומתייחס, אבל הוא אכן מעצבן את סביבתו הקרובה ובעיקר את עצמו בחיטוט הפנימי.

הוא צריך לבחור שיר כפרויקט הגמר שלו. שיר שאותו יעטר בצילומים מתאימים. הספרנית מציעה לו את יונתן של יונה וולך. יונתן. יונה וולך. יונתן מי"א אמנות פלסטית.  "יונתן, לא תיארנו לעצמנו שאתה כזה", שורה אחרונה בשיר. יונתן שרק אתו היה יכול להיות פתוח יותר, קרוב.

המורה שלו לאמנות פותח לו צוהר לנושא העבודה. אהבה. ההבדל בין התאהבות ואהבה. בין השטחי לעמוק. דימוי של ממש. לא התאהבות של דימוי ההתאהבות. גם אם אתה פוגע במישהו. אהבה והתאהבות. באחד אין שום פרספקטיבה, בשני אין שום דבר חוץ מפרספקטיבה. ויונתן  מלחיץ את אורי להבין ולהודות מהי השורה האחרונה של השיר מהו ה"כזה" שיונתן על הגשר בשיר מסתיר.

מה שאוטם את אורי הוא לא רק האבל על אמו וההתמודדות שלו עם סביבתו קרובה המבקשת ממנו להיות ילד אבל נורמאלי. עיניים אדומות אולי. מה שאוטם אותו יותר בתוכו הוא סוד. סוד שאולי עוד לא גילה לעצמו. סוד שיש לו רק רמז בכיוון, וכעת השורה האחרונה בשיר של וולך והצורך שלו לצלם דימויים שיתאימו לשורה האחרונה ההיא " לא תיארנו לעצמנו שאתה כזה" מה כזה איך כזה. הדגדוג בבטן מתחיל לגלות לו.

הפרספקטיבה של המציאות מתחילה לצוף. ילד קטן בגן משחקים מתגלה לו "ככזה", כזה שמתנהג קצת כמו רקדנית בלט זיכרון ישן מכיתה ז' עולה בו. ידידה מהכיתה אמרה לו כבר אז שמאחור גבו קוראים לו הומו. אבל זה רק כינוי. לא מתכוונים באמת. והוא מעיו מתהפכים בתוכו. ובגיל ארבע עשרה החלטה, להפסיק לחשוב על גברים, להפסיק לפנטז ולאונן על גברים. מלחמת עולם פנימית.

מכיוון שאורי לומד צילום ומסתובב עם מצלמה כל הזמן, יש עליו מטלות שונות לצורך הלימודים, דרך העדשה והדימויים הוא הולך ומתקרב יותר ויותר אל הדימוי המרכזי. אורי והאמת שלו.

כשאורי מתקרב אל עצמו האמיתי ויכול לחשוב - אני הומו - הוא מגלה שלהגיד ולהיות הומו יש תחנות שונות בחיים. מכאן הוא יוצא למסע לעבור בתחנות וצריך לקרוא את הספר כדי לעבור אתו את המסע המפרך.

כמו סופרים מתחילים לפינגר חבל לוותר על קטעים שכבר נכתבו,  פרטים העולים במוחו, בין שהם ביוגרפיים או מומצאים ומותח אותם  להיות ארוכים מדי. לא שהם לא מעניינים ונוגעים ללב אך קיצור פה ושם, קצת פחות תיאורים ומטפורות היו הופכים את הסיפור לדחוס יותר ומשאיר את הקורא  סקרן ומבקש שמשהו כבר יקרה. משהו שהכול מוליך אליו אבל ההשתחררות הן של אורי והן של הקורא היו עוזרים.

להגיד ששי פניגר הוא סופר גדול תהייה הגזמה הוא עוד לא גרוסמן או שלו חדשים. צריך יהיה לחכות לעוד ספר או שניים כדי לגלות אם יש בו יותר מהבטחה שספר קצת בוסר יכול להבטיח. אבל יש בכתיבה אמת וחן, קצת יותר מניסיון להקיף את כל חוויות ההתבגרות והגילוי העצמי. כשיעבור את השלב הזה בהצלחה יהיה למה לחכות.

גיבור מתבגר, משפחה מתפוררת. דכדוך קיומי. נושאים חוזרים בספרות , בדרך כלל אנו לא שואלים,  מה עוד אחד? ואם הוא כתוב טוב אנחנו  מזדהים ונהנים, ומוצאים את השוני של כל משפחה ודכדוך מחודש. את כל זה יש בספר, אך כשלתוך כל זה נוספת הומוסקסואליות הקריאה שלנו משתנה. רבים יתנערו. אני חייב להודות שגם בי עוברת השאלה, מה הקשר שלי לנושא, אני מוכרח לכתוב על ספר כזה? היו כאלה שלא כתבתי עליהם. כשהספר טוב  הנושא הוא רק חלק והשאלה איך מוצגת ההומוסקסואליות בתוך המסכת הכללית היא החשובה. אז אם החלטתי לכתוב, אהבתי את הספר. למרות מקומות בהם המתח יורד קצת והפרטים מרובים מדי.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן