אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

יום המתים בגואטמלה


התמונה של אופיר יעקבסון
יום המתים בגואטמלה

המוני בני אדם, לבושים בכל צבעי הקשת, צעדו ברחובות העיירה סומפנגו סקטפקז (Sumpango Sacatepéquez), השוכנת ברכס סיירה מדרה (Sierra Madre)שבמרכז גואטמלה. מגמת פני כולם הייתה בית הקברות. בידיהם נשאו עפיפונים, סירים רוחשים תבשילים, נרות ובקבוקים של משקאות חריפים. כל הכבודה הזו יועדה לארוחה השנתית המשותפת של החיים עם קרוביהם המתים. בהביטי בהמון זה יכולתי להבין היטב את הכינוי הרווח ביותר של גואטמלה: "ארץ הקשת בענן".גואטמלה זכתה בכינוי זה בשל הלבוש הססגוני של תושביה, ובפרט של נשותיה, ובזכות הצבעוניות המסחררת של השווקים השבועיים שמתקיימים לאורכה ולרוחבה. צבעוניים מכל הם הפסטיבלים וימי החג, שאין מטייל הנשאר אדיש למראותיהם.

בפעם הראשונה בה חזיתי ביום המתים בגואטמלה נדהמתי ממראה עיני. עוד בדרכי אל בית הקברות  נסחפתי על ידי זרם אדיר של כלי רכב והולכי רגל. מנהר האדם למדתי על ייחודיות המאורע שבו עמדתי לחזות, מה גם שבאותה שעה טרם הבנתי את מלוא מורכבותו.  ואכן, בהיכנסי מבעד לשערי בית הקברות, גיליתי שהמקום גדוש מפה לפה במשפחות משפחות שהתרכזו סביב קברי יקיריהם וטרחו בצביעת אבני המצבות, בניקויין ובקישוטן. ילדים התרוצצו ודילגו בעליצות ובמרץ מקבר לקבר כשבידיהם עפיפונים, אחרים הבעירו אש פולחנית, שבהמשך עוד נדבר בה, בעוד שכניהם הדליקו  מדורות קטנות כדי לבשל עליהן מטעמים. האווירה הייתה של שמחה. קרנבל של ממש בתחומי בית הקברות. בין המצבות הוצבו דוכני גלידה, ומארשת פני המוכרים ניכר היה שמבחינתם זהו יום עסקים מוצלח במיוחד.  מעודי לא ראיתי בית קברות עמוס ומלא אנשים רבים כל כך, ובוודאי שלא חוויתי אוירה כזו בבית קברות.

בהיכנסי לבית הקברות של הכפר הנידח סנטה קטרינה פולופה (Santa Catarina Polopa), של שבט הקאקצ'יקל (ממשפחת שבטי המאיה) השוכן לחופי אגם אטיטלן ( (lago de Atitlán, התפלאתי לראות שדוכן הכניסה, שמשמש ע"פ רוב להנחת אלונקת הנפטר בדרך לקבורה, היה עמוס וגדוש במטעמים שונים ובמשקאות אלכוהוליים. בשעת בין ערביים, לקראת חשיכה ולקראת סוף 'יום המתים' –ראיתי מסביב לדוכן חבורות חבורות של אנשים, בני משפחות שונות, שרועות על הקרקע ומצחקקות. האווירה הקלילה, ריח האלכוהול באוויר והשמחה הכללית הורגשו מיד. בתוך בית הקברות פגשתי בסרח'יו. הבחנתי בסרח'יו כשהוא עמד בכניסה לבית הקברות, בסמוך לאחד הקברים, מוקף בבני משפחתו כשהוא, ורק הוא, לבוש בסגנון מערבי. לכן הנחתי ,שבניגוד לרוב תושבי האזור הדוברים רק את שפות המאיה, הוא ידע גם ספרדית, ומיהרתי לנצל את ההזדמנות לנסות ולקשור שיחה עם בן המקום.

מאוחר יותר למדתי שסרח'יו הוא תושב הכפר, וממוצא אינדיאני* טהור, אך בניגוד למרבית תושבי הכפר, לרבות בני משפחתו, העוסקים במלאכות מסורתיות, ובעיקר בחקלאות ובדיג, הוא מועסק במלון מפואר שנבנה לחופי האגם. המלון נבנה בכדי לשרת את התיירות המערבית הנוהרת אל חופי האגם, והעובדים בו נדרשים לדבר ספרדית, ולו ברמה בסיסית. סרח'יו הגיע אל בית הקברות כדי להכין סעודת מלכים ולקשט את קברו של אביו, שנפטר שבועיים קודם לכן. מכיוון שאמו הייתה מבוגרת מכדי להגיע, הוא ביקש ממני - במסגרת השיחה שנקשרה בינינו- לצלמו, ביחד עם אשתו, על רקע הקבר המקושט. את התמונה, כך הסביר, יוכל להציג בגאוות-מה לאמו, שיוקל לה כשתראה שקברו של בעלה המנוח קושט וטופל כהלכה. בשיחתי עם סרח'יו הוא דיבר בפתיחות מרובה על יום המתים ועל אביו. להפתעתי, לא הצלחתי לזהות עצב בנימת קולו והוא אף הזמין אותי לקחת חלק  פעיל בחגיגה - ע"י שתיית רום, כמובן. 

יום המתים, הוא ללא ספק אחד המועדים הצבעוניים ביותר המצוינים במדינה. הוא חל מדי שנה ב-1 לנובמבר. שורשיו לוטים בערפל ומערבים אמונות מאמונות שונות. כדי להתחקות אחר מקורותיו השונים יש להעמיק לא רק בחקר המסורת המקומית, כי אם גם בחקר אמונות נוצריות וקדם נוצריות בעוד רוב המדינות הקתוליות מציינות באותו תאריך את חג 'יום כל הקדושים', במדינות מקסיקו וגואטמלה הוא מכונה 'יום המתים', והוא נחגג באווירת שמחה וקרנבל, בדמיון מה לחג המוכר יותר 'ליל כל הקדושים' או בשמו העממי 'הלואין' (Halloween), ואכן יש קשר בין שני מועדים אלה.

מקורו הקדום של יום המתים בתרבות הקלטית, שפרחה והתפתחה במרחבי מערב אירופה באזור בו יקומו לימים המדינות אירלנד, בריטניה, צרפת, בלגיה, גרמניה, אוסטריה והולנד. הקלטים התקיימו לפני כמה אלפי שנים שבטים שבטים. הם ותרבותם, ובראשה הכוהנים הדרואידים, החלו להיעלם עם הכיבוש הרומאי של המרחב למרות ששרידים מהם, מלשונם וממסורותיהם, קיימים עד עצם היום הזה. בקרב הקלטים רווחה האמונה שלקראת ה-31 לאוקטובר (התאריך הרשמי של סוף הקיץ) שבות כל רוחות הנפטרים בשנה החולפת כדי להיאחז בעולם ע"י מציאת 'גוף מארח'. כדי למנוע זאת וכדי "לבלבל" את הנשמות התועות, התרות אחר גוף שבאמצעותו יוכלו לבוא לידי ביטוי ארצי, יצאו הקלטים מבתיהם מחופשים לרוחות רפאים. שם הפסטיבל היה סווין (נכתב Samhain ומבוטא so-win) ופירושו 'סוף הקיץ'. מאוחר יותר, באנגליה, השתרש מנהג, שבמסגרתו נהגו העניים לבקש מזון מן הצועדים בתהלוכות שנערכו בחג. הצועדים זכו בתפילה שנאמרה לשלומם על ידי העניים בתמורה למאכלים שנידבו.  מנהג חלוקת המזון זכו לכינוי "soul cakes" ולימים השתרש הנוהג לחלק דווקא דברי מתיקה. צירוף המנהגים הללו, הוליד לימים את המנהג המוכר של איסוף ממתקים תוך התחפשות לרוחות רפאים (trick-or-treat) שבדומה לחגים רבים אחרים אומץ ע"י הכנסייה לאחר שנכשלה במיגורו. החג התפשט לארה"ב והתפרסם ברבים רק לאחר ההגירה האירית ההמונית באמצע המאה ה-19.    

     
במישור אחר הודגשה באמונה הנוצרית כבר מראשית דרכה חשיבותם של קדושים, עד כדי כך שבמהרה 'נתפסו' כל ימי השנה, ונותרו קדושים ללא יום המוקדש להם. בכדי לפתור את הבעיה ובהקשר לחג הקדם- נוצרי שכבר השתרש (החג הקלטי), קבע האפיפיור בוניפיס הרביעי  (Pope Boniface IV) בשנת 609 את ה-1 בנובמבר כ"יום כל הקדושים", יום שיוקדש לכל אותם קדושים שלא זכו ליום אישי. מאוחר יותר, בתחילת המאה ה-11 נקבע  "יום כל הנשמות" (All Souls Day) בתאריך ה-2 בנובמבר . זהו יום זיכרון נוצרי המוקדש לכל נשמות המתים. צירוף שלושת המועדים: יום כל הקדושים All-hallowmas)), ליל כל הקדושים ((All-hallows Eve, ויום כל הנשמות נחגג ברצף, ובימי הביניים  השתרש השם- Halloween  לציון החג כולו ובפרט חגיגות ערב החג.

מורשת נוצרית מורכבת זו הגיעה אל 'העולם החדש' עם כיבוש היבשת בראשית המאה ה- 16, רק כדי להיעשות מורכבת וסינקרטיסטית עוד יותר. מטרת כובשי יבשת אמריקה הייתה כפולה : להתעשר מהר ככל האפשר, ולנצר את האוכלוסייה הילידית ה'אינדיאנית' תוך הצגתה של 'דת האמת' בפניהם. מפגש התרבויות היה הרה אסון לגבי האוכלוסייה המקומית ומבחינות רבות הביא להשמדת רוב האוכלוסייה ותרבותה! (במחקר מקובל לומר שבמועד הכיבוש חיו במרכז אמריקה 25 מיליון איש ושכ- 60 שנה מאוחר יותר נותרו כ -2 מיליון איש בלבד!)  ה'קונקיסטדורים' - הכובשים הספרדים - לא חסכו כל מאמץ כדי לחסל את האמונות והפולחן המקומי ולכפות את הפולחן הקתולי על תושביה הילידים של אמריקה. לעתים, בעזרת המיסיונרים, שלמדו את הדת המקומית, נעשו ניסיונות להשליט את הדת החדשה מתוך הצגת נקודות דמיון בין האמונות. כזה הוא המקרה של חג המתים.

במקסיקו האצטקית התקיים חג ספציפי בחודש התשיעי(מתוך 18 החודשים בלוח השנה המרכז- אמריקאי ), שנחשב לחגה של האלה "מיקטקאקיהואט - "אלת המתים (\אל המוות מיקטנטקוטלי, ובמהלכו נערכו טקסים עבור נשמות הקרובים המתים. 

עיקר הדמיון נמצא ברמה הרעיונית. אחד ממושגי המפתח במערכת האמונות במרכז אמריקה הוא 'כפילות ההוויה'. זהו מושג מורכב שקשה להסבירו. בבסיסו עומדת תפיסה מחזורית של יום-לילה, אור-חושך, טוב-רע, חיים-מוות. מכיוון שהתפיסה הינה מחזורית לעתים היום מנצח ולעתים הלילה, לעתים החיים מנצחים, ולעתים - המוות. ולראיה, השמש 'מאבדת דם' ו'מתה' מדי ערב, וכל מי שחוזה בשמים המאדימים לעת שקיעה יודע זאת. הדרמה לא מסתיימת שם, במוות, שכן מדי שחר השמש זורחת, קמה לתחייה מתהום האפילה. לאור תפישה זו גם מות האדם אינו נתפס כ'סופי', כפי שהוא נתפס בתרבויות המערביות, שתפיסת הזמן שלהן היא ליניארית. החיים והמוות מוצגים כמערך מחזורי, בדומה לזמן עצמו. מושג מפתח זה בא לידי ביטוי יפה גם ב'משחק הכדור' המרכז-אמריקאי. אביהם של כל משחקי הכדור המודרניים.   

בשנת 1493, בדרכו חזרה לספרד ממסעו השני, הביא איתו קולומבוס כדור מעץ הגומי, שאותו הציג לפני מלך ספרד – פרננדו (Fernando de Aragón el Católico). במסגרת משחק הכדור ה'אינדיאני' שיחקו שתי קבוצות זו כנגד זו, כשכל אחת סימלה את אחד מכוחות היקום, הכוחות העליונים והכוחות התחתונים. הראשונה נקראה מסדר הנשרים – כוחות השמיים והרקיעים, והשנייה נקראה מסדר היגוארים- כוחות השאול והשמש הלילית.

כמובן שבתום המשחק הוקרב קורבן. יש וויכוח בין החוקרים האם השחקנים שהפסידו במשחק הפכו לקורבן, או שמא  דווקא השחקנים שניצחו היו אלו שהוקרבו. כך או אחרת, הכוהנים ביצעו חתך עמוק בחזותיהם של המוקרבים ועקרו את לבם בעודם בחיים! פעולת ההקרבה היוותה את שיאו של טקס שנועד להחזיר את הסדר הקוסמי על כנו; לספק  לשמש הפצועה את הדם שאבדה במלחמת 'בין הערביים', בכדי לחדש את כוחה ולאפשר לה לשוב לזרוח ולקום לתחייה. המשחק ממחיש לנו בצורה ברורה ביותר את התפיסה הקוסמולוגית של תושבי היבשת, תפיסה שמבוססת על מאבק תמידי בין הכוחות הניגודיים של היקום: לעתים האחד מנצח, לעתים -השני, אך האיזון והמחזוריות לעולם נשמרים וההמשכיות הינה נצחית.

היחס השונה והמרתק אל המוות כחלק מהחיים ולאו דווקא כסופם המוחלט, שמקורו במערכת האמונות המרכז-אמריקאיות, מגיע לידי ביטוי קיצוני ומודגש בחגיגות יום המתים.  הוא יכול לשמש כמקור השראה לבני התרבות המערבית, שלעתים חיים את חייהם בפחד תמידי מפני המוות.

ההכלאה המרתקת הזו בין המסורת הנוצרית קתולית לאמונות המקומיות שהיו חזקות מכדי להיכחד, יצרה חג חדש שנחגג במרחבי מקסיקו וגואטמלה ומצוין אף במדינות נוספות במרחבי אמריקה הלטינית. השילוב הזה מציג את הסינקרטיזם - שילוב של מסורות מקומיות ומסורות נוצריות ויצירת שעטנז. ההכנות לקראת החג נערכות לאורך השנה וכוללות איסוף מתנות אשר מוענקות למתים במהלך החג. במהלך יום החג עצמו נוהגות מרבית המשפחות לעלות לקברי אבותיהם, לנקותם ולקשטם בפרחים ובנרות. משפחות עשירות נוהגות להקים בבתיהן מזבחות לכבוד האבות ולהניח עליהם, או על הקברים, את המתנות \ מנחות.  הפרחים הם בעיקר פרחי טגטס המכונים בספרדית Flor de Muerte   - פרחי המוות, אשר על פי האמונה קוראים אליהם את רוחות המתים.  (פרחי טגטס מוכרים ממקומות פולחן ברחבי העולם, וככל הנראה הסיבה לכך היא חומר כימי שמפרישים הצמחים שגורם לדחיית חרקים. אל אתרי פולחן נמשכים חרקים שונים ובהרחקתם יש ברכה, ומכאן ברור תהליך 'התקדשותו' של הפרח).

אחד המאפיינים הבולטים של החג הוא הסעודות המשותפות שנערכות בסמוך לקברים. סעודות של בני המשפחה החיים והמתים, להם מושארים התבשילים האהובים עליהם. התירס, שנחשב למזון עיקרי - ועל פי המיתולוגיה המקומית הוא החומר שממנו נוצר ועוצב האדם - לעולם יהיה שם, וכמובן גם משקאות חריפים – טקילה במקסיקו ורום בגואטמלה. יש המאמינים שהרוחות אוכלות את האוכל המוגש להן, וכל האוכל מן המזון לאחר מכן, אינו מפיק ממנו כל ערך תזונתי. סרח'יו סיפר לי שהוא משאיר את האוכל סביב הקבר, והוא יודע, שכאשר יפקוד את הקבר כעבור שנה, לא יוותר לו זכר. מבחינתו זו הוכחה שאביו חשק במזון והיה זקוק לסוגי המזון השונים וליתר המנחות שהונחו לפניו.  כל בתי הקברות בגואטמלה מתקשטים ביום זה, אך יש אחדים המתחרים ביניהם על היוקרה.

אציין ביניהם את הכפר סנטיאגו סקטפקז ((Santiago sacatepequez ואת הכפר סומפנגו, שבתיאורו פתחתי. שניהם ממוקמים ברכס סיירה מדרה בקרבת אנטיגואה La) Antigua Guatemala) , הבירה הקדומה והמוקד התיירותי המרכזי בגואטמלה. בשני הכפרים הללו, במקביל ובסמוך להווי בית הקברות שתואר לעיל, מתקיימת תחרות עפיפונים. הכרוז קורא בקולי קולות לקבוצות השונות, בזו אחר זו, לעלות לרחבה ולקבל את ההזדמנות הנחשקת להפריח את העפיפונים שהוכנו מבעוד מועד. מי שמשתוקק לראות את עפיפוני הענק - בגודל של כ-10 מ' ולהם שובל מתנוסס, מעין זנב באורך של כ-8 מ' נוספים - מרקיעים שחקים, יאלץ לחכות עד לשעות אחר הצהריים.  על פי רוב, רק לקראת סוף היום מקבלות את הבמה הקבוצות המנוסות, שהכינו את העפיפונים הגדולים ביותר. היריד כולו מתנהל בצורה תחרותית, בעידוד הקהל הרב, והמנצחים זוכים לכבוד גדול. 

מובן שמעבר לטכניקה של הפרחת עפיפוני ענק, לא בעזרת חוטים, כי אם בעזרת חבלים עבים, יש גם אספקט פולחני. העפיפונים, המתרוממים מהקרקע אל על, מסמלים את הקשר שבין העולמות, בין הארצי והשמיימי ובין החיים והמתים. בעזרת קשר דו-כיווני זה יכולות המשפחות לברך את המתים ואף לזכות בחסדיהן. סרח'יו סיפר לי שלעפיפונים יעוד נוסף. הם עוזרים למתים להיטהר ולהתרחק מרוחות רעות השוהות בבתי הקברות. [ מעניין לציין שהעפיפונים לא היו חלק בפולחן המרכז-אמריקאי המקורי ואף לא בפולחן הנוצרי. מקור העפיפונים בסין, ועם תהליך הקולוניזציה הביאו איתם הכמרים הספרדים את העפיפונים כחלק ממאמציהם לנצר את האוכלוסייה המקומית. אחד מזקני הכפר בסומפנגו סיפר לי שאבות אבותיו כבר הפריחו עפיפונים, אך התאריך המדויק של הגעתם ואימוצם אינו ברור].

מדי שנה ב-1 בנובמבר הופכת הדרך המובילה אל בית הקברות ליריד אוכל ומזכרות. הכול צבעוני, מקושט ושוקק אדם, כמצבת נצח לעובדה, שחרף כל ניסיונותהם של הכובשים למחוק את הזהות המקומית, הם נכשלו. מערכת האמונות המקומית שרדה וכיום היא שבה ומרימה את ראשה, גם אם בלבוש חדש.

_____________________

* תושביה הילידים של יבשת אמריקה מכונים בטעות אינדיאנים משום שקולומבוס יצא לדרכו הארוכה אל מעבר לאוקיינוס האטלנטי במטרה למצוא קיצור דרך אל הודו ותבליניה. בהגיעו אל האיים הקריביים הוא טעה וחשב שאכן הגיע אל הודו, ולכן האיים מכונים מאז ועד היום 'איי הודו המערבית' ותושבי היבשת זכו לכינוי 'אינדיאנים', כשמם של תושבי הודו indians.

תגובות

כדורגל לחיים ולמוות?

אתה רוצה לומר לי שבתום משחק הכדור, המפסיד הוקרב? ואי ואי ואי זה בטח היה משחק אלים עם המון כרטיסים אדומים. תחשוב, אתה נלחם על החיים שלך. המפסיד יסיים על המזבח שליבו בחוץ. אני כבר לא יודעת מי יותר ברברי, האצטקים עם קורבנות האדם או האירופאים שעשו ג'ינוסייד באוכלוסיה המקומית. כמובן הסרט המצויין של מל גיבסון - אקופליפטו

כתבה מרתק. כל הכבוד לכותב אופיר

זה מדהים עד כמה תרבויות מתעסקות בפטישיזם הזה של המוות. מה פשר העיסוק הזה? אולי זאת דרך התמודדות. אולי זה סתם מנהג שתפח כדי למשוך תיירים? בכל אופן כתבה מרתקת. למדתי משהו חדש
התמונה של יהודית מליק שירן

כל פעם כשאתה כותב משהו חדש

אתה מרתק אותי מאוד. העיסוק הזה ביום המתים יכול אולי להסביר שבתרבויות מסויימות, אחרי מותו של אדם אנשים שותים אלכוהול לכבוד האיש שמת, לא לזכרו. הייתי אומרת שזה מנהג מוזר. אך החיים הממשיכים כנראה נותנים את הטון. אנשים חיים למען החיים. אנשים שמתו בתרבויות שונות נפרדו מהעולם הזה ועברו אל העולם האחר לחיות בו. אין לנו מידע על מה שקורה בעולם האחר, כי אף אחד לא חזר משם. אך יום המתים בגאוטמלה הוא ללא ספק יריד בו מציבים את תמונות המתים על דוכן ועושים מסיבת געגועים לזכרם.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אופיר יעקבסון