אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

סכיזופרניה: כאשר כלי בדולח נשבר


התמונה של צביאל רופא
אויגן בלוילר (1857-1939) - הפסיכיאטר השווייצרי שטבע את המונח "סכיזופרניה"

אויגן בלוילר (1857-1939) - הפסיכיאטר השווייצרי שטבע את המונח "סכיזופרניה"

כלי בדולח שאנו מטילים לרצפה נשבר, אבל לא שבירה אקראית, הוא מתפרק לאורך קווי הפיצול לשברירים שתיחומם היה אמנם סמוי מן העין, אבל מבנהו של הבדולח הוא שקבע אותם מראש. חולי נפש הם בחזקת נושאי מבנה מפוצלים וסדוקים מן הסוג הזה. חולים אלה פנו עורף לממשות החיצונית, אבל דווקא משום כך ידוע להם יותר מן הממשות הפנימית הנפשית, ואפשר להם בחוזרם לאיתנם, לגלות לנו מעט מן הדברים שאין לנו גישה אחרת אליהם.  ז. פרויד

סכיזופרניה: שליש-שליש-שליש - רובם הגדול של האנשים שהכרתי בימי חיי, כלל אינם יודעים מהו הפירוש של המילה. הם רק חושבים שמדובר במחלה נוראה ומפחידה, ובייחוד מסתורית. מעניין לשים לב, שאנשים שהמילה מפחידה אותם הם בדרך כלל אלה אשר אין להם ידע אודותיה ואודות מה שהיא מייצגת.

סכיזופרניה עלולה בהחלט להיות מחלה קשה ואנושה, אך לא בכל מקרה היא אכן כזו. ידועה ומקובלת ואף מפורסמת ברפואה החלוקה הסכמטית של הסובלים מסכיזופרניה לשליש-שליש-שליש:

שליש אחד מהלוקים בסכיזופרניה - לוקים בה בצורה קשה מאוד המשבשת כמעט לחלוטין את מהלך חייהם.

שליש שני מהלוקים בסכיזופרניה - לוקים בה בצורה בינונית המאפשר בהחלט החלמה ושיקום בצד התקפים חוזרים מדי פעם.

שליש שלישי מהלוקים בסכיזופרניה - שימו לב - לוקים בה בצורה קלה כך שהמחלה אינה חוזרת יותר לעולם אחרי האפיזודה החולנית הראשונה, עובדה!

סכיזופרניה ומאניה-דפרסיה - כמו דגים בים? - כאמור בדומה למחלות רבות גם במחלת הסכיזופרניה יש הלוקים וחרב עליהם עולמם, ויש הלוקים באופן קל יותר וביכולתם לשקם את חייהם חלקית. כמו שבאוקיינוס השקט חיים המון דגיגים קטנטנים בצד כרישים ולווייתנים עצומים.

וכך גם בקרב הלוקים במחלה מאניה-דפרסיה המכונה גם הפרעה דו-קוטבית. יש הלוקים בה בעוז וכל מציאותם קורסת, ויש הלוקים בה באופן אחר אשר מאפשר שיקום וחיים טובים בצידה. כי גם באוקיינוס הזה חיים דגים גדולים עד מאוד בצד דגים קטנטנים.

אבל רבים עד מאוד סוברים שבאוקיינוס של הסכיזופרניה תמיד שוכנים דגים הגדולים בהרבה מאלו שבאוקיינוס המאניה-דפרסיה, כלומר שמחלת החולים בסכיזופרניה תמיד יותר חמורה מזו של המאניים-דפרסיביים - ולא תמיד נכון הדבר!

כי לפעמים באוקיינוס המאניה-דפרסיה יהיו דגים הרבה יותר גדולים מאשר באוקיינוס הסכיזופרניה. קרי, שמחלתם תהיה קשה הרבה יותר מרבים שלקו בסכיזופרניה מתונה.

לפיכך יש לזכור, שעצם שמה של מחלה כלשהי אינו מעיד בהכרח על חומרתה ועל השפעתה על חיי החולה הספציפי.

עצים שלא התפתחו - ואולי מישהו ישאל: מדוע לא נאמר שבעצם נפגעי הנפש הם פשוט 'אנשים חלשים' ותו לא?

הסיבה לכך שהגדרה פשטנית שכזו אינה מדויקת ואינה מתארת היטב את המציאות של המתמודדים היא; שאנו אכן חלשים מבחינות מסוימות, שלעתים הן קריטיות, אך אנו עשויים להיות בעת ובעונה גם חזקים ומוכשרים מהרבה בחינות אחרות. בהתאם, אדם הסובל מבעיות נפשיות עמוקות עשוי להיות גם אינטליגנטי, גם משכיל, גם בעל קסם אישי, גם מקובל מאוד בחברה וגם לשדר עוצמה והצלחה על כל סביבותיו וגם לא להיות חזק רגשית, קרי רגיש ופגיע לחולי הנפשי. לכן הגדרה גורפת הגורסת שנפגעי נפש הם 'אנשים חלשים' פעמים רבות אינה מתאימה למציאות, עושה לנו עוול, ובעיקר עלולה מאוד להטעות את הצופה בנו מהצד. האישיות - אשר היא זו האמורה אצל כל אדם לעמוד בלחצי המציאות ולתווך בינינו ובין העולם הפנימי - היא מן הסתם מורכבת יותר מאשר רק בעלת ערכים של "חזקה" או "חלשה".

אישיותם של בני האדם דומה אולי ליער ענקי שבו מיליוני עצים צומחים ורק חלק מהעצים מגיעים לגובהם המרבי (בגרות) ואילו העצים הנותרים נשארים קטנים ובלתי מפותחים עד תום. אם לרגע אפנה להסתכלות עצמית, אוכל להבחין, שמצד אחד - חלקות שלמות אצלי ביער נשארו קטנות ולא התפתחו כראוי, ומצד שני - חלקות רבות אחרות הגיעו גם הגיעו לבשלות תפקודית מספקת ואף מעבר לכך (למשל הקוגניציה).

בניגוד לחוליי הגוף, הפרעות הנפש, קשורות קשר הדוק לאישיותו של הסובל. ברחבי תבל מצויים כיום מאות מיליוני בני אדם הסובלים מתחלואים נפשיים משמעותיים הדורשים טיפול. בניגוד לגישות סטיגמטית, הנפוצות בכל העולם הנובעות מבורות תהומית, בלתי אפשרי לשים בתוך מחיצה אחת את כלל המתמודדים עם סבל נפשי.

יש הרבה 'דגים' בים, כי בין היתר השונות באישיות מכתיבה גם שונות לא מבוטלת באופן בה המחלה באה לידי ביטוי במטופל מסוים כאשר הוא קורס. אומנם, קטלוג ההפרעות על פי ה- DSM (ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי המקובל ברוב הארצות) ממסגר את ההפרעות ומאפשר התייחסות קבוצתית מעבר לסימני ההפרעה האישיים, אך עדיין ההבדלים הניכרים לעין, בין שני מטופלים המאובחנים באותה אבחנה, יכולים להיות משמעותיים ואפילו מפתיעים.

על אודות פסנתר - פיתרון כואב אך גאוני - תארו לכם אדם חלש-שרירים שסוחב באופן קבוע פסנתר על גבו - הפרעה נפשית רובצת על כל קיומו. הטרגדיה שלו אינה רק שהוא סוחב משא כבד שכזה על גבו בקביעות ולפעמים נופל אפיים ארצה, נפצע, ותפקודו נפגע קשות, אלא גם שאיש מסביבו לא רואה את הפסנתר הזה הרובץ עליו - קרי, הסביבה אינה רואה את ההפרעות הנפשיות ולכן אינה מבינה ואז נוצרת סטיגמה קשה.

האיש שלנו אינו יכול להיפטר ממשא הפסנתר. אך בנקודה זו נשאלת שאלה חשובה מאוד לענייננו: האם בתנאים אלה יוכל מישהו להביא לכך שלא ייפול ארצה מדי פעם - למשל שלא יגיע לאשפוז, או לפחות שייפול אך לעיתים רחוקות יותר - הפוגה ארוכה יותר בין התקפי החולי?

ואולי לא קשה כל כך למצוא תשובה עבור נושא המשא, אך לא קל להוציאה אל הפועל כאשר מדובר בחולי הנפשי. כי כדי להקל על סבלו ומצוקתו ולשפר את איכות חייו של סוחב הפסנתר עלינו לאמנו ולחזקו פיזית כך שיוכל לסחוב את משאו ביתר קלות ולא ייפול לעיתים קרובות ואולי אף בכלל.

כי מצד אחד, על כובד הפסנתר - עומס הפרעת הנפש - לא נוכל באמצעים העומדים לרשותנו להשפיע רבות, תרופות המבצעות זאת אין בנמצא. מצד שני, אל ייאוש כי יש פיתרון בכל זאת; נוכל לחזק את שריריו החלשים של הסוחב, כלומר ברמת הנמשל את אישיותו הפחות בשלה של החולה נפשית. להעצים את גופו כך שייסחב ביתר קלות את המשא שנגזר עליו לסחוב כל חייו. להביא להתבגרות מסוימת את אישיותו של הסובל נפשית ובכך בין היתר גם להרחבת ארגז הכלים שלו אל מול הטוטליות של הקיום ובייחוד אל מול החולי הנפשי. מניסיוני זהו פיתרון כואב אך גאוני !

טיפול, הרחבת ארגז הכלים - מאז שלקיתי במחלת נפש בגיל 19 מאוד רציתי להשתחרר, אפילו חלקית, מעולה הכבד והמייסר. בשלב די מאוחר התחלתי להבין ששחרור כזה יוכל להתרחש באופן משמעותי רק באמצעות התפתחות רגשית וצמיחה נפשית. זו האחרונה, הייתה אמורה להתרחש באופן טבעי בעודי צעיר, אך כנראה מפאת מינון מסוים של אלמנטים תורשתיים וסביב, לצערי לא התרחשה בזמנה הטבעי.

משל המגדלור - למיטב הבנתי, הטיפול הפסיכודינמי (שהוא הנפוץ ביותר בישראל) הוא למעשה גרימתה של התבגרות בנקודות התורפה שלנו ודומה הוא בעיניי לטיפוס במעלה מגדל ענק. אולי מגדלור השוכן לחוף הים שתפקידו לצפות רחוק ככל האפשר אל מרחבי הים. להיות מסוגל להועיל לספינות תועות. בהתאם, ברור ונהיר שככל שנצליח לטפס לקומה גבוהה יותר במגדל כן הפוטנציאל שלנו כצופים למרחקים ילך ויגדל. ומה אם גם יחמשו אותנו במשקפת? האם לא יתקיים ניצול מוגבר של הפוטנציאל המצוי של מיקומנו במרומי המגדל?
 
העלייה במגדל היא למעשה העלייה בסולם ההתפתחות; ככל שנצליח להתבגר ולהתפתח יותר כך הפוטנציאל שלנו כבני אדם ילך ויגדל. במילים אחרות, תפקודנו אמור להשתכלל ולהתרחב ככל שהטיפול הפסיכודינמי (כאן בעיקר אליו אני מתייחס) יצליח להביאנו למקום גבוה יותר בסולם ההתפתחותי.
 
התעצמותנו היא דרך, עקיפה אך יעילה במידה רבה, שבאפשרותה לשחרר אותנו מעול המחלה המגביל המפחיד והמייסר. כי כאשר אישיותנו מתחזקת היא מתמודדת טוב יותר אל מול פני המחלה הכעורות. תהליך זה כמעט תמיד מתבצע במסגרת טיפול מתאים מבלי שנהיה מודעים לו כלל.

מטרת הטיפול הפסיכודינמי הממושך שעברתי הייתה להביא לשינוי משמעותי. אך לא סתם שינוי קטן וזניח אלא להתפתחות והתבגרות, לגדילה וצמיחה בלתי הפיכה. ושמעתי טענות רבות כנגד השיטות האגרסיביות, אך האם באמת אפשר להגיע לאותן תוצאות בשיטות הומאניות? ואם כן, אז פירושו, ששומרי החותם השמרנים לא יודעים זאת?

בעיניי, עקב אכילס של הטיפול אינו הסבל הרב שהוא מסב כתוצאה מניסיונות מאסיביים לפתח את האישיות זמן רב אחרי הזמן הטבעי, אלא ביצועם של הטיפולים בלא הסכמה מדעת בניגוד לחוק. פטיש, צבת, מסור וכל כלי אחר אינם "דברים רעים" אבל הם מועדים לפורענות אם יעשו בהם שימוש לרעה.

החייזר שבחדר הניתוח - תארו לעצמכם חייזר רואה ובלתי נראה, הנקלע לכדור הארץ ואינו מודע למהות הרפואה האנושית, אך מוצא את עצמו בחדר ניתוח. הוא רואה שלוקחים אנשים וחותכים אותם לחתיכות בעוד דמם ניגר... החייזר אינו יודע כי הדברים נעשים לטובת החולה. ולכן בוודאי סבור שבעלי החלוקים הלבנים הם סדיסטים מתועבים.

בין היתר, זו דוגמה טובה לכך; שלא כל מה שנראה לנו רע הוא באמת רע, ולא כל מה שנראה לנו טוב הוא באמת טוב. ומדעי ההתנהגות אינם מובנים מאליהם למי שלא מסוגל לראות-טיפול...

אם מישהו שאני נותן בו אמון היה מסביר לי באופן משכנע ואמפאתי שהדרך היחידה להתפתח ולהתחזק אל מול החולי הנורא עוברת בשדות הכאב והסבל, אני מאמין שהייתי מסכים לעבור ייסורים רבים. החלטה שכזו בעיניי אינה גבורה מיוחדת, אם נזכור שמדי יום מאות אלפי חולים בכל רחבי תבל מקבלים החלטות דומות בעומדם בפני טיפולים וניתוחים פיזיים מסוכנים ומכאיבים עד מאוד. הלא כן?

עובדה היא, שכאשר אדם מתבגר כתוצאה מסדרה של אירועים מתסכלים/ מאתגרים, מתווספות לארגז כלים שלו עוד התנהגויות שלפני כן לא היו ברפרטואר שלו. כי כל התבגרות נושאת בכנפיה סט רחב יותר של כלים - התנהגויות שיעילות יותר מהסט הקודם. ונכון שהטיפול הוא גם מסוכן לפעמים, אך האם ניתוח פיזי אינו מסוכן? האם חציית כביש כלשהי אינה כרוכה בסכנה? כנראה לכן טוענים מביני דבר שפסיכותרפיה היא אמנות.

ונכון בעיניי שאי אפשר לבנות אדם על ידי הריסתו, עם זאת, האם כל גרימת סבל, שוברת, הורגת, יוצרת נכות, הורסת? ואם לא, אז אולי קיים סבל בטווח הקצר שעוזר להתפתח ולשפר את איכות החיים בטווח הארוך?

ואולם, כאשר מבינים את הרציונל של הטיפולים הפסיכודינמיים המבוססים על התיאוריה הפסיכואנליטית הוותיקה ואף המתפתחת, לא קשה להבין איך הטיפול הנורא עשוי להביא לחיזוק האישיות ושיפור התפקוד.

אני טופלתי און אנד אוף במשך שלושה עשורים. הטיפול הפסיכודינמי אכן היה נורא ואיום, אך איש מסביבי לא יוכל להכחיש שמאז 1993 המחלה (מאניה-דפרסיה) הפסיקה את ביקוריה המזוויעים אצלי ועידן חדש של צמיחה ומימוש החל בחיי כי בעזרת הטיפול עליתי וטיפסתי במעלה שלבי ההתפתחות אליהם לא הצלחתי להגיע בילדותי המוקדמת.

תגובות

לא מסכים איתך

עברתי טיפולים פסיכודינמיים, חלקם מועילים, חלקם פחות. אני עצמי סבלתי מהפרעות נפשיות לא פשוטות, ומעבר לעצב עמוק ובכי רב שהיו מנת חלקי בטיפולים מסוימים, אני לא מזהה שום הצדקה ל"סבל" של ממש, כזה המשתקף מכתיבתך. בטח ובטח שאין מקום ל"שיטות אגרסיביות", כדבריך, וכמובן שהטיפול חייב(!) להיות הומאני!

טיפולים נפשיים וכאב

שלום לך שמעון, אתה מדבר על הרצוי ואני על המצוי לכן כנראה עולמותינו אינם נפגשים. ותמהני, אם כדי להביא להטבה משמעותית יש צורך לטפל טיפול שמכאיב, לא לטפל או כן לטפל? אני יכול להביא לך מאות ארועים אמיתיים - התערבויות שגרמו לסבל רב ואף להתאבדותם של 8 מחבריי הטובים. כן, גם פן זה קיים בתחום ברה"נ בישראל! ותאר לעצמך חייזר רואה ובלתי נראה, הנקלע לכדור הארץ ואינו מודע למהות הרפואה האנושית, אך מוצא את עצמו בחדר ניתוח. הוא רואה שלוקחים אנשים וחותכים אותם לחתיכות בעוד דמם ניגר... החייזר אינו יודע כי הדברים נעשים לטובת החולה. ולכן בוודאי סבור שבעלי החלוקים הלבנים הם סדיסטים מתועבים. בין היתר, זו דוגמה טובה לכך; שלא כל מה שנראה לנו רע הוא באמת רע, ולא כל מה שנראה לנו טוב הוא באמת טוב. מדעי ההתנהגות אינם מובנים מאליהם למי שאינו "רואה טיפול", ובייחוד ביחס לטיפולים באישיות.

שוב, לא מסכים איתך

הדוגמה של ניתוח איננה ממין העניין כאן. טיפול פסיכולוגי, גם למי שלא למד תואר שני בפסיכולוגיה קלינית, איננו פיזיקה גרעינית. לא יודע אם יצא לך להשתתף בטיפולים קבוצתיים, אבל אם כאן היית נוכח לדעת שכל אדם אוצר בחובו את היכולות "לטפל"; אין כאן שום קסם. ושוב - הייתי בטיפולים שהצליחו. וביחס לשמונה מחבריך שהתאבדו - איך אתה בכלל מביא את זה כאן כדוגמה?? מה, אתה רואה בהתאבדויותיהם "התערבות טיפולית מוצלחת"?? ממש לא מובן העניין כאן! אין בכלל ספק שהפסיכיאטריה נכשלת בהמון מקרים שניתן היה, עם התערבות אמפטית והומניסטית שהפסיכיאטריה רחוקה מלהפגין כיום, להגיע לתוצאות חיוביות!

ראשית, הדוגמה של הניתוח באה

ראשית, הדוגמה של הניתוח באה להראות דבר אחד בעיקר: שמה שלפעמים נראה לצופה מהצד כמשהו רע, הוא למעשה משהו טוב, ולהיפך. שנית, כמו בתחום בריאות הגוף, גם בתחום בריאות הנפש ישנן רמות שונות של טיפול. כמעט כל אחד יכול לחבוש לעצמו פצע ברגל, אבל איש לא יוכל לבצע לעצמו ניתוח אפנדציט. שלישית, ההתאבדות של 8 מחבריי אירעה כתוצאה מלחצים טיפוליים קשים מאוד. לחצים אלא (המכונים בשפה המקצועית "התערבויות") הכריעו את המטופלים האלה בכך שהם נכנסו לדיכאון כבד שהתחבר לנטיות אובדניות משמעותיות באישיותם. אני בטוח שכוונת המטפלים בכל המקרים האלה היתה טובה, אבל בפועל הם כנראה טעו בהערכת הכוחות של המטופלים. לדעתי, דומה הדבר לתופעת המנותחים המתים חדשות לבקרים על שולחן הניתוחים. רביעית, לדעתך שמעון; אם ישנם שני מטפלים זהים בכל, האחד רק דובר אמת למטופל, והשני דובר למטופל לפעמים אמת ולפעמים שקר - מי משניהם יהיה חזק ויעיל יותר?

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת צביאל רופא