אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ניתוץ מיתוסים בסיפורת הישראלית: עיון בספרו של יוסף אורן


התמונה של הרצל חקק
ניתוץ מיתוסים בסיפורת הישראלית. הוצאת יחד, 2012. 158 עמ'

ניתוץ מיתוסים בסיפורת הישראלית. הוצאת יחד, 2012. 158 עמ'

מתריע בשער

יוסף אורן הוא חוקר דרוך, הניצב ער וקשוב לקולות הרוחשים בספרות הישראלית. בלהט אידיאולוגי הוא חושף מגמות פוליטיות ברובדי העומק של יצירות ספרות, ומזהה רוח של שאננות כלפי גורל מדינת ישראל

  

זה שנים עמֵל יוסף אורן לשרטט קלסתר מדויק של הספרות העברית, ובה בעת לשאול שוב ושוב לאן פניה מועדות. בשונה מעמיתיו מבקרי הספרות, לאורן יש סדר יום אידיאולוגי. הוא לא מסתפק בניתוח ספרותי של היצירות, אלא בוחן את קרביהן ובולש אחר האידיאולוגיה המסתתרת מעבר לעלילה. לעתים אני חש אותו לוחש את דברי ירמיהו הנביא "כאש בוערת עצור בעצמותיי" – ושב אל דבריו של המבקר אברהם קריב "אדבּרה וירווח לי".
באמצעות פנס המבקר הוא מגשש באפילת היצירה, ומנסה לגלות בדרכו את הצופן האלגורי. חכתו עתירת הניסיון דולה מתוך היצירות רמזים עכשוויים ותובנות פוליטיות. בגלריית מחקריו הוא מעלה תפיסות ואידיאות שמשקפות עמדות ביחס להווה, והצופן שהוא חושף מצטייר לעתים כהמשך לפולמוס פוליטי בוער. כל זאת נשאב מקודים שחבויים מעבר לעמדת המספר, מעבר לעמדות שמביעים גיבורי הרומנים.
ספרי המחקר של אורן מקיימים דיאלוג נוקב וביקורתי עם יצירות ויוצרים. בגלוי הוא תופס צד, ומבקש מן הספרות הישראלית שוב ושוב לחזור ולהתחבר לספרות העברית לדורותיה.
בקובץ העכשווי פותח אורן כמבקר וכאיש רוח בקרב אידיאולוגי עם התפיסה הכנענית. בעיניו, זו אחת הרעות החולות. כשהוא פורש בפני קוראיו את 'הרצפה הכפולה' של מזוודת הרומן, אין הוא מסתיר את דעתו על אותו מצע אידיאולוגי שנחשף. בלשון חדה הוא מאפיין אותו לטוב או לרע.
בפרקי המבוא לספרו החדש הוא בא כנביא להזהיר את קוראיו מפני השלכות התפיסה הכנענית – ואזמל המנתחים שלו חותך יצירות עד קרביהן: הנה לפניכם יצירות המנחילות את האידיאולוגיה הזו. רעיונות שבעיניו הם מסוכנים מוסווים באמצעות המדיה הספרותית, ואלה זוכות לחישוף ולשיפוט ממוקד, ל'כרטיס אדום'.

חשבון עם א"ב

בפרק הפתיחה, 'והכנעני אז בארץ', מתאר המחבר כיצד קבוצה ספרותית, שאותה הוא מכנה 'המחנה הכנעני בספרותנו', מטיפה באמצעות כתביה לריחוק מן ההיסטוריה היהודית ומן הפתרון הציוני הקלאסי.
על חלחול הרעיון הכנעני ליצירות ספרותיות הוא כותב: "כותרת המאמר מתכוונת לקבוצה מקרב סופרי ישראל, שלצרכים פוליטיים ממחזרים כיום ביצירותיהם רעיונות רעילים מהבחינה הלאומית" (עמוד 10).)
עם א"ב יהושע יש לו חשבון ספרותי מורכב, ואת הצופן האלגורי של הרומנים שלו הציג בסדרת ספריו בלשון חדה מאוד. הפעם קורא אורן בין השורות של הרומן 'חסד ספרדי'. מסקנתו נחרצת:
בחזונו הכנעני המטיף להמרת הזהות היהודית בזהות חילונית-נורמאלית – אשר אותה הוא מכנה 'ישראליות' וגם נוהג להציגה כחזון המקורי של הציונות – מסלף יהושע את החזון הציוני… אין שחר לטענתו, כי מטרת הציונות הייתה לבטל את הזהות היהודית ולחפש לעם היהודי זהות אחרת – חילונית ו'נורמאלית'… (עמוד 39).
מבחינתו של אורן, הוויכוחים האידיאולוגיים בין גיבורי הרומן אינם משרתים רק מטרות ספרותיות. כמבקר שהתנסה בחישוף הגרעין האידיאולוגי של רומנים עבריים, הוא משוכנע, שגילה את כוונותיו האמיתיות של 'חסד ספרדי'.
מי שמכיר את ספריו הקודמים של אורן בוודאי למד להכיר את דרכי המחקר שלו, וכמובן את פירות המחקר בנוגע לספרים אחרים של א"ב יהושע. גם שם מצא הדים להשקפותיו בנוגע למתן הבכורה לזהות הישראלית ולעמדותיו 'בזכות הנורמאליות', וכן בנוגע לעמדתו של יהושע ביחס לסכסוך הישראלי-ערבי.

סוגה פוליטית

אורן זיהה זה מכבר שיש סוגה פוליטית בסיפורת הישראלית. על פי מחקריו, לסוגה זו הייתה נוכחות דלה בעשורים הראשונים לקיום המדינה. בסדרת ספריו ניתח, החל מסוף שנות החמישים, את יצירות סופרי 'הגל החדש'. א"ב יהושע, כאחד מכוכבי הגל הזה, זכה לניתוחים מעמיקים ועקביים על פי הקו של אורן.
שם הספר, 'ניפוץ מיתוסים בסיפורת הישראלית', הולם את הכיוון של סקירותיו: הוא מודע לכך שיוצרים רבים אינם מקבלים את דרך הניתוח שלו, הרואה ברומנים ספרותיים יצירות המשתייכות לסוגה פוליטית. אבל נאמן לדרכו ובכלים ספרותיים, תוך גילוי בקיאות ברבדים ובהיבטים שונים, אורן מאשש את הקביעות שלו. לקורא הוא מציע ניתוחים לשוניים ופירושים אישיים לטקסט ולמשתמע ממנו.
מבקרים וסופרים נרתעים מהקביעה הפוליטית של אורן, ויש הרואים בכך ניסיון לכפות תזות והשקפות על טקסטים ספרותיים 'טהורים', אולם יצירות ספרותיות מעצם טיבן אוצְרות בחובן משמעויות מעבר למרקם הגלוי. אורן חושף כוונות פוליטיות ומשנות אידיאולוגית מעבר לעלילות של רומנים – ומעבר לדיאלוגים של גיבורי העלילות.
הספרות הישראלית הייתה מצטיירת כמוזרה מאוד, אילולא נכתבו בה יצירות בסוגה הפוליטית בכל שנות קיומה של המדינה… הסופר הישראלי אינו מנותק מהסובב אותו", קובע אורן, "בכל יצירה בעלת ערך נצמדת כצל לרובד הגלוי שלה – לנושא העל-זמני שמסופר בעלילתה – גם תגובתה הסמויה לענייני זמנה" (עמוד 52).
ביקורת קשה מותח המחבר על זוכה פרס ספיר יורם קניוק, ועל יצירתו 'תש"ח'. אורן מוצא ברומן הדים לדעות ההיסטוריונים החדשים ולגישות פוסט-ציוניות. בעיניו, ספרו של קניוק הוא כישלון ספרותי. יש לו ביקורת נוקבת על ערכן המועט של העדויות המתוארות בספר,  וביקורת קשה על עיוות העובדות. אורן מצטט אמירות של המספר המפקפק בערך העדות שלו – וכחיזוק לעמדתו מביא ציטוט מדברי קניוק: "שקר שבא מחיפוש אחרי האמת יכול להיות אמיתי יותר מהאמת" (עמ' 57).
הניתוח כולל יצירות חדשות, אך אינו נרתע מלשוב ליצירות מן העבר ולגלות בהן זוויות, שנסתרו מעיני המבקרים. זווית מקורית כזו נחשפת בדיון ביצירה 'נוצות' (חיים באר), שראתה אור לפני שנים רבות. הניתוח החדש מנסה למצוא כיוון רעיוני-פוליטי שטרם נחשף. כארכיאולוג, חושף אורן רובד סאטירי נסתר: הוא מציג את הרומן כתגובה לאקלים המשיחי ששרר בחברה הישראלית כתוצאה ממלחמת ששת הימים. מחקרו מבליט במיוחד דמויות תימהוניות לאורך היצירה, ומתמקד בהשמת הדמויות ללעג – כל זאת כדי להציג בצורה שלילית את 'הטירוף הקדוש' של האוטופיסטים (עמוד 82 ).

חזרה לגלות

התייחסות אחרת היא ל'מצב השאננות לציון' ברומנים חדשים ובולטים. כך ברומן של אשכול נבו, 'נוילנד', וברומן של דרור בורשטיין 'נתניה'. הסיפור הצבעוני של בורשטיין מושך את הלב, אולם אורן חושף את המשא האידיאי: המלון של סבו הופך לסיפור-על ציוני, סיפור "אשר התחיל כהבטחה גדולה והסתיים באבק פורח" (עמוד 74). מלון 'תל אביב', שהיה הרכוש של סבו, מוצג כמלון נטוש ומתפורר במרכז נתניה – ובעיני בורשטיין זו אלגוריה לחלום הציוני ושברו.
למפלס של הסיפור הריאליסטי צירף בורשטיין יחידות פנטסטיות ומסרים אפוקליפטיים – וכך לדברי אורן "נחנק הסיפור האוטוביוגרפי-ריאליסטי בין קטעים המנבאים את בואן הקרוב של קטסטרופות, אשר ימיטו כיליון על כדור הארץ, לבין קטעים המתארים אירועים פנטסטיים" (עמוד 77). 
בספר 'נוילנד' מוצא אורן ניסיון לברר את השאלה האם יש באוצר התורשה שלנו גֶן נדודים שמסביר את כישלונה של המדינה לממש את חזונו של הרצל – לכנס בהדרגה את כל העם היהודי. הוא מוצא בפי התרמילאים התבטאויות שיחזקו את הקו שלו – ישראלים שבים להתבטא, כמו בדורות הקודמים, נגד החזון הציוני. כך מגיבה ענבר, אחת מגיבורות הספר: "באיזו חדווה אנשים נוסעים מהארץ הזאת… ואיזו הקלה נסוכה על פניהם. אלפיים שנה השתוקקו לנשק את אדמתה ופנו בכל יום שלוש פעמים מזרחה, אבל מרגע שהגיעו לכאן – הם כל הזמן רוצים מערבה" (עמ' 139).
שלוש ה'צבריות' ברומן, ענבר, נויה ושרה, מגיבות באופן דומה: "שלושתן שכלו אח בצבא, ובהשפעת הטראומה הזו התעורר בהן הרצון להתנתק מהארץ המסוכנת הזו ולצאת לנדודים בעולם". כך גם יוסי בנבנישתי, אביה של ענבר, המוצג כ"נפגע פוסט טראומטי במלחמת יום כיפור" – "בהגיעו לגיל שישים… התעורר 'הרסיס' שהיה רדום בו, יצא גם הוא למסע בעולם כיֶתר הנודדים".
אורן מוצא בדמויות הספר מגמה ברורה – להבהיר שמדינת המקור לא רק כשלה בהגשמת חזונו של הרצל, אלא גם לא תוכל להירפא, שכן קם לחיים "גֶן הנדודים היהודי הנושן ומושכם חזרה לגלות". מדינת ישראל הפכה בעיני הנוטשים לספרטה, ולכן הוגה אחד הגיבורים רעיון לעצב דגם חדש ועדכני למדינת היהודים, ובעקבות זאת גם משתנה ההמנון. השורה "עין לציון צופיה" מוחלפת בשורה "עין לחֶלד צופיה".
כאן רואה אורן את המגמה של 'נוילנד': חידוש הנדודים וחזרה לגלות. אורן משייך ספר זה לגל, שמקצין את המצוקה של 'המצב הישראלי' ומניב יצירות עתידניות פנטסטיות. לגל זה הוא מציע לקרוא 'הגל הדיסטופי'.

גאולת היוצר המודר

יוסף אורן אינו היחיד שחרד מתפיסות אנטי-ציוניות ואנטי-לאומיות המחלחלות לספרות. אפשר למצוא תימוכין לכך גם בקרוב מבקרי הספרות הדגולים בראשית ימי המדינה. דוגמה מן ההווה משתקפת במאמריו וסקירותיו של פרופ' אורציון ברתנא, בספרו כבד המשקל 'סוף מאה וסף מאה'.
במכתב לס' יזהר ברתנא מתייחס לעמדות שנשקפות מיצירותיו, ולפיהן הציונות לא באה "להפריח שממה" אלא לפגוע בטבע.
נקודה דומה היא בהתייחסות לרֶשע ולעוול בעולם הספרותי. שניהם מוצאים הדים לכך ברומן של אהרון מגד 'עוול': אורן מנתח את ההבדל, שבו התקבלו שתי פואמות של אותו משורר (בעלילת הרומן 'עוול') – כדי להצביע על שיפוט ספרותי של יצירות לא על פי ערכן הספרותי אלא על פי עמדותיו האידיאולוגיות של היוצר. אורן מגדיר זאת 'טרור רוחני' של מחנה 'השאננים לציון' נגד סופרים, שאינם נמנים עם מחנה השמאל, מאבק שאינו לשם הסִפרות אלא נגד יריבים לרעיון.
ברתנא בחר לפרסם מכתב גלוי לאהרון מגד, וניסוחיו חדים ומרגשים: "עוול תרבותי", "חורבן של תרבות" ומהפכה שירית שגרמה ל"הרס מורשת העבר". נוגעת ללב התייחסותו למורשת הבית, בית אביו. אורציון ברתנא מבטא בגילוי לב תחושה, כי שירת אביו, המשורר ב' מרדכי, זכתה להתעלמות;  הוא מוצא דמיון בין אביו לבין גיבורו של מגד ומשווה בין ההתעלמות מן היצירה 'בקעת הירח' של גיבור הרומן לבין ההתעלמות מב' מרדכי 'והפואמות היהודיות והעמוקות שהיו שיא יצירתו' (עמ' 181). האם משפט הדורות עתיד לגאול יצירות ויוצרים, שנגרם להם עוול?
אורן מוצא הדים לדרך זו של עוול לאורך זמן. בכאב הוא מתאר מעשים של רשעות בשדה הספרות, ובכלל זה הדרתם של סופרים מן המחנה הלאומי כדי להוביל ל'השתקת יריבים רעיוניים'  (עמ' 152 ).
ספרו של יוסף אורן, 'ניתוץ מיתוסים בסיפורת הישראלית', בוודאי יעורר מחלוקת עזה, ואל נתפלא, אם יהיה פתח לדיון סוער. אולי מתוך חידוד של סכין בירך חברתה נזכה להשבּחה של הספרות, מתוך הוויכוחים הרעיוניים שיינטשו סביבה.

(פורסם ביום שישי, במוסף שבת 1 ביוני י"א בסיוון תשע"ב).

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת הרצל חקק