אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מיתוס השמשות ואבן השמש


התמונה של אופיר יעקבסון
אבן השמש, המגלמת בחומר את מיתוס השמשות, התגלתה במרכז מקסיקו סיטי בשנת 1790

אבן השמש, המגלמת בחומר את מיתוס השמשות, התגלתה במרכז מקסיקו סיטי בשנת 1790

סיפורי בריאת העולם במרכז אמריקה שונים מאוד מהסיפור שמופיע בספר בראשית. ההבדל המרכזי נעוץ בתפיסה שונה לחלוטין של הזמן עצמו. בעוד שבמערב ההיסטוריה מתחילה ב'בראשית', עת האל ברא את העולם, ומשם היא מתקדמת באופן ישיר אל עבר אחרית הימים, קץ ההיסטוריה והגאולה (שקשורה לעתים בביאת המשיח), הרי שבמרכז אמריקה המצב שונה לחלוטין. אין ציר זמן, אין נקודות התחלה וסיום, אלא מחזור אינסופי של חורבן ויצירה. מדובר בתפיסת זמן לינארית אל מול תפיסת זמן מחזורית. מיתוס השמשות, שהגיע לידי גימור בתקופה האצטקית, מבטא את התפיסה הזו בצורה מובהקת.

על פי מיתוס השמשות העולם - על כל תכולתו וברואיו - נברא כמה פעמים, נחרב, ונברא מחדש. בכל עידן שכזה היתה שמש אחרת שכיוון [1] את מהלך העניינים, ולכן העידנים מכונים שמשות. השמש הראשון נברא ע"י טסקאטליפוקה (Tezcatlipoca), אל הראי המעשן. עולם זה התקיים במשך 676=13*52 שנים. האדם נברא מעפר, ובסוף העידן נטרף על ידי היגוארים (סמל לאלוהי התהום). השמש השני נברא על ידי קצאלקואטל (Quezalcoatl) ונמשך גם הוא 676 שנים. בסופו נשבו רוחות רבות עוצמה, שחיסלו את בני האדם. השמש השלישי נמשך 312 שנים, בסופו ירד גשם אש מן השמיים האל השולט היה טלאלוק (Tlalok). השמש הרביעי נמשך 52 שנים בלבד, ובסופו המים הציפו את האדמה. האלה השלטת בו היתה אלת המים, צאלציאוטליקה (Chalchiuhtlicue) לאחר חורבן השמש החמישי התכנסו האלים ב'עיר האלים' טהוטיהואקאן (Teotihuacán). הם ידעו שעליהם לברוא מיד שמש חדש, שכן רק שמש יכול לקיים את האדם, ורק האדם, בתורו, יכול לקיים את האלים. הם הבעירו אש ובחרו שני אלים שיקפצו לתוכה, יקריבו את עצמם ויהפכו לאש עליונה – לשמש. אחד האלים הכין את עצמו בצורה ראויה, דקר את גופו עד זוב דם, ובסופו של דבר קפץ אל עומק הכבשן ללא היסוסים. לעומתו, האל השני, זייף את הסיגוף המקדים, וברגע האמת פחד, הסס ונפל לשולי האש. האל הראשון הגיח הישר למרומי השמים והפך לשמש עצמה, טונטיו (Tonatio), בעוד שהשני הפך לירח.

אבן השמש, המגלמת בחומר את מיתוס השמשות, התגלתה ליד הקתדרלה במרכז מקסיקו סיטי בשנת 1790. לפי התאריך שמופיע בראשה היא הוכנה בשנת 1479, כ – 40 שנה לפני שהאימפריה האצטקית נכבשה על ידי קורטז וחבריו הספרדים. על פי גודלה יש להניח שהיתה אחד מהמונומנטים הראשיים בסביבת המקדש המרכזי. במשך תקופה ארוכה האבן נשמרה בשולי הקתדרלה, אך מכיוון שהושחתה, הצבעים דהו ונעלמו ואפו של הדמות המרכזית רוסק, הוחלט בשנת 1964 להעביר את האבן אל המוזיאון האנתרופולוגי.

הכובשים הספרדים לא חסכו כל מאמץ כדי לחסל את האמונות והפולחן המקומי ולכפות את הפולחן הקתולי על תושביה הילידים של אמריקה. בניסיונם ליצור עולם חדש, ניסו הספרדים למחוק את העולם הישן. אחת הדוגמאות המובהקות לכך נמצאת במקסיקו סיטי(Mexico City), בירת האימפריה האצטקית(Aztec) לשעבר. הכיכר המרכזית של בירת מקסיקו -Zocalo - בנויה על גבי הכיכר של הבירה האצטקית, הקתדרלה בנויה על חורבות המקדש האצטקי המרכזי (Templo Mayor), ומאותן האבנים!

אבן השמש מלמדת אותנו רבות על המיתוס ועל דרך החשיבה האצטקית. במרכזה ניתן להבחין בפני אל או פני לוחם אנושי. מסביבו ניתן להבחין בארבע דמויות בתוך ריבועים. ארבע הדמויות מסמלות את ארבעת העידנים שחלפו, והדמות במרכז מסמלת את העידן העכשווי – עידן השמש בתנועה -טונטיו. בצד השמאלי העליון מופיע קצאלקואטל; מימינו יגואר; מתחתיו טלאלוק, ומשמאלו, למטה מצד שמאל, מופיעה אלת המים. מדובר בשני זוגות: למעלה טסקטליפוקה וקצאלקואטל – שני האחים שביניהם מתקיימת מלחמה תמידית., יחד הם יצרו את העולם מגופה של טללקוטל  יחדיו הם בבחינת שני כוחות יסוד בוראים. למטה מופיעים בעל ואשה, שמשלימים זה את זה, אך גם מנוגדים זה לזה, ותפקידם הרס: חורבן על ידי מים ועל ידי אש!

מסביב לעיגול המרכזי מופיע מעגל נוסף ובו עשרים סימנים. בחודש האצטקי יש עשרים יום וכל סימן מסמל יום אחר. במעגל הבא ניתן לזהות את קרני השמש הפונות לשמונת כיווני הקוסמוס.

גם במרכז אמריקה, כמו במרחב האירואסיאתי, העולם מחולק לארבעה כיוונים ראשיים, כשלכל כיוון יש צבע מיוחד ואל ספציפי. במקרים רבים מופיעים ארבעה כיווני ביניים בינות לארבעת הכיוונים הקרדינאליים.

במעגל השלישי ניתן לראות שני נחשים., הזנבות מופיעים בחלק העליון, והראשים - בחלק התחתון. מכל ראש נחש מגיח ראש אדם: – האחד מסמל את היום, והשני - את הלילה. כל ראש מוצג בפרופיל, וביחד שני הניגודים יכולים להשלים זה את זה וליצור ראש שלם אחד. מעין אחדות הניגודים בגרסה מרכז אמריקאית, או כפילות ההוויה – בשמו המקומי. בבסיס מושג זה עומדת תפיסה מחזורית של יום-לילה, אור-חושך, טוב-רע, חיים-מוות. מכיוון שהתפיסה הינה מחזורית - לעתים היום מנצח ולעתים הלילה, לעתים החיים מנצחים, ולעתים - המוות. ולראיה, השמש 'מאבדת דם' ו'מתה' מדי ערב, וכל מי שחוזה בשמים המאדימים לעת שקיעה יודע זאת. הדרמה לא מסתיימת שם, במוות, שכן מדי שחר השמש זורחת, קמה לתחייה מתהום האפילה. לאור תפישה זו גם מות האדם אינו נתפס כ'סופי', כפי שהוא נתפס בתרבויות המערביות, שתפיסת הזמן שלהן היא ליניארית. החיים והמוות מוצגים כמערך מחזורי, בדומה לזמן עצמו.

האבן מספרת לנו לא רק על מיתוס הבריאה המכונן, על לוח השנה ותפיסת הזמן המקומית ועל ליבת הפילוסופיה האצטקית באמצעות המושג של אחדות הניגודים. יש בה גם אלמנט מרחבי של כיווני הקוסמוס, וכמובן שבמרכז, בטבור העולם (Axis mundi) נמצא השמש החמישי. לכולם ברור שהשמש הוא הבסיס לקיום הקוסמוס, ובכדי להבטיח את המשכו התקין והרציף יש להקריב לבבות אדם. ההקרבה מתבצעת על ידי חיתוך עמוק לאורך החזה בעזרת סכין אובסידיאן ועקירה של הלב בעוד המוקרב חי. לשונו של השמש החמישית – הדמות המרכזית – אמורה להיות אדומה, אך גם כך ניתן לראות שהלשון מעוצבת בדמות אותה סכין אובסידיאן חדה ומאיימת.


הערה:

[1] בתפיסה המרכז אמריקאית, השמש הינו זכר ולכן כיוון.

תגובות

כתבה יפה

כתבה יפה

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אופיר יעקבסון