אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מסה קצרה על בעיות זהות של יהודי אחד בארץ ישראל


התמונה של יוחאי עתריה
יש לנו מדינה, אך עדיין לא זיהינו מי אנחנו, ומה, מלבד האיום הקיומי שאנו דואגים להעצימו, מאחד אותנו.

יש לנו מדינה, אך עדיין לא זיהינו מי אנחנו, ומה, מלבד האיום הקיומי שאנו דואגים להעצימו, מאחד אותנו.

א. המדבר

הנדודים הפנימיים, הפרדה הכפויה, השאיפה כמצב סטאטי, השמש הצורבת, הבדידות, הדיבוק, העיוורון מתוך סנוור, הדיאלוג עם המשוגע, עם הגלותי, עם היהודי. השרב. חרדת היהדות שדווקא במדינת ישראל התפרצה כמו מתוך שאננות. הריקנות. הקור של הלילה.

המדבר במדינת ישראל נטוש – חול ובדואים. אנחנו מעדיפים את הלחות של תל אביב, את הניתוק התל אביבי המושמץ והנערץ - והרי בבסיסו אפריקאים שחצו מדבר בשביל לנקות שירותים בבית קפה סטייליסטי. את הים, אנחנו מעדיפים את הים.

בין ברלין לים התיכון, בין הרוכלות לחקלאות, בין א"י ישראל השלמה וגבולות החלוקה, בין הכול או לא כלום לשפיות, בין הקיבוץ לרחוב "אחד העם", בין למות בעד ארצנו להוצאת דרכון גרמני\פולני\ליטאי, בין הרצון להיות משהו והבינוניות, בין תומס מאן לחדרי החקירות של השב"כ. אין גבול, אין חוק, אין כללים, אין סטאטוס ואין קוו, אין אופק, רק שמש, שרבים שמתארכים, שקיעות על רקע הארובות של חדרה, פקקים בכביש חמש, ריח של שתן בעיר הקודש, פוליטיקה במקום מדע, מדע במקום יצירתיות. מקדשים את החטא. קבוצות שלמות הפכו את מצדה לסמל, אחרות את ארוחות השחיתות של יום כיפור בחוף פלמחים. במסלול ההקצנה אין שום משמעות לאיזו קבוצה בחרת להשתייך.

מסה זו מנסה להעביר באופן מינימליסטי ככל האפשר תיאור משבר שחווה יהודי אחד בארץ ישראל, יהודי שחי זמן רב מדי בין שום מקום לשום דבר. בנוסף מאמר זה מנסה לסמן כיוונים אפשריים לבית ע"י יצירת דיאלוגים בלתי אפשריים בין דמויות, מיתוסים ורעיונות - מימי אברהם אבינו ועד לקולנוע אמריקני במאה העשרים ואחת. הקוטביות שאציג במאמר זה היא המלכוד והתקווה, הקוטביות נדרשת על מנת לזקק הגדרה, על מנת להבין טוב יותר את גבולותינו.

המצב היום הוא כזה שהקוטביות מסתירה מאחוריה לא רק צביעות אלא בעיקר חוסר אונים, אנשים שונים נדחקים תחת הגדרות מחוסר ברירה ולא מתוך בחירה. על הרקע הזה פורחת לה הזהות הקפקאית, זהות נטולת כל עבר. זהות ללא עוגן, זהות שבבסיסה מסורת ריקה מתוכן – רק צורה. זהות שהיא בעיקרה פטליסטית ומגדירה את עצמה מתוך פיכחון שהלאומניות היא הרת אסון ואיננה מהווה תחליף לדת, ומאידך מתוך ייאוש בסיסי מאחר ו-'אי אפשר להמשיך ככה' אבל 'אין לי ברירה' אלא להמשיך ולצעוד בצעדות המוות שעדיין לא תמו. בלב הזהות הקפקאי עומד הגעגוע למשהו בלתי ניתן להשגה.

ב. הקוטביות הבסיסית: שיגעון וקדושה (האם שני צדדים של אותו מטבע?)

כאשר בוחנים את הקשר שבין שיגעון לנבואה, שבין שיגעון לקדושה, מתקבלת התחושה של יחסי אהבה-שנאה, משיכה-דחייה. את ישו הגדירו המשוגעים שהיו סביבו, כמשוגע שקידש את השיגעון במותו וקשר אותו לתבונה, לידיעה ולנבואה לעד. לפי פוקו (1972), המשולש אמונה-שיגעון-ידיעה (ואמת) הוא נושא שהכנסייה לא ידעה להתמודד איתו: הייתה שם, מצד אחד, דחייה על הסף ומצד שני, הערצה. השיגעון נמצא בין שני קטבים, בקוטב אחד ניצבים החטא הקדמון והכפירה המוחלטת באל, ובקוטב השני שולט השיגעון והוא אמונה מוחלטת ואינסופית.

Foucault,Madness and Civilization: A History of Insanity in the Age of Reason, 1964לטענתו של פורטר (פורטר 2008) המשוגעים מחליפים את השיגעון 'הפשוט' בקנאות (חרדה מוסרית מפני העולם הבא ותחושת אשמה) דתית שאינה יודעת שובעה. מחליפים התמכרות אחת בהתמכרות אחרת. האמונה הדתית נמצאת על התפר שבין תרופה לסם. השיגעון הוא בו זמנית החרדה מהמוות וההשלמה המלאה איתו. אך אל לנו לשגות ולחשוב שהשיגעון הוא מחוץ לאדם, מחוץ לרציונלי, נהפוך הוא, המשוגע הוא בו זמנית ה'אני' במובן העמוק ביותר וה'אחר' האולטימטיבי. המשוגע הוא החבר בדיאלוג האינסופי נוסח בכטין (בכטין 2008) ביני לביני, בין הכחשה להודאה, בין החיים למוות. המשוגע מסמל את סוף העולם, או לכל הפחות את סוף העולם הרציונלי. השיגעון לועג לתבונה ומציב את הכאוס כעיקרון פעולה ואת ידיעת ה-אין כמבוא לתפיסת העולם ולניתוחו.

השיגעון הוא ראיית ההיסטוריה בעיני השטן שצוחק לחיים ולעצמו ומציב את הגיהינום כאפשרות היחידה למי שבוחר בחיים. סוף טוב מציג השיגעון כאילו היה בדיחה עלובה והאשליה (הנורמאלית) שאפשר להשפיע על סוף הסיפור היא-היא השטן. בשיגעון השיח בלתי אמצעי בין החושים לשכל, בין התבונה לסכלות, בין התשוקה לאמונה, בין הדממה לצליל, ובסיכומו של דבר בין הנפש לגוף הוא שיח שמקורו בחלום ובאמונה מוחלטת בעולם הדמיון, והוא נמצא על הגבול הדק שבין הבדיה לאמת, שבין הסובייקטיביות לאובייקטיביות.

בחלומו של המשוגע השפה היא הכלי שאתו שומר המשוגע על הקשר עם טירופו. החלום והשיגעון מתקיימים על אותה תשתית. המשוגע חי בין חלום לערות ואינו מפריד בין דימויי החלום לחוקי המציאות. המשוגע מסונוור ובצהרי היום הוא אינו רואה את אור, הוא מגשש בעלטה אחר האמת ובתוך שבילי הלילה הוא בא מבלי משים אל הידיעה עצמה.

ג.  האל החדש של האנרכיה

בספר ובסרט שנעשה על פיו, מועדון קרב [i] מנסה האדם לענות על השאלה כיצד פותר פוקו (פוקו 1972) את הבעיות שמעלה מרקוזה ב-אדם החד מימדי (מרקוזה 1969). צ'אק פלאניוק, מחבר הספר, שהסרט מבוסס עליו מראה לנו מה יכולות להיות התוצאות דה-פקטו של פתרון זה. טיילר דרדן, 'הצד השני' של גיבור הסרט (המספר – אדם ללא שם), מייצג את טענותיו של מרקוזה:

 "הדברים שבבעלותך - בסוף אתה בבעלותם[...]אתה לא העבודה שלך. אתה לא כמות הכסף שיש לך בבנק. אתה לא המכונית שאתה נוהג בה. אתה לא תכולת הארנק שלך. אתה לא מכנסי החאקי שלך. אנחנו החרא הרוקד והשר של העולם[...]רק אחרי שאתה מאבד הכול אתה מרגיש חופשי לעשות כל מה שאתה רוצה." (Fincher 1999, Tyler Durden)

יותר מזה, טיילר דרדן, מציב אותנו בפני העובדה שגם אם לא 'רצחנו את אלוהים' אז:

 "אבותינו היו המודלים שלנו לאלוהים. אם אבותינו נטשו אותנו, מה זה אומר לך על אלוהים?[...]אתה חייב לשקול את האפשרות שאלוהים לא אוהב אותך. הוא מעולם לא רצה אותך. סביר להניח שהוא שונא אותך. זה לא הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות. אנחנו לא צריכים אותו. לעזאזל עם כישלון, לעזאזל עם גאולה. אנחנו הילדים הלא רצויים של האל" (Tyler Durden)

טיילר מראה לנו בחדות את המציאות החד ממדית, החד פעמית שלנו - "טיילר, אתה ללא ספק החבר החד-ֿפעמי היחיד הכי מעניין שפגשתי אי פעם" (The Narrator). בכך אגב, אנו נחשפים לעובדה שאפילו שיגעונו של האדם החד מימדי, זמני. השיגעון שצומח מבפנים, כמו שטוען פוקו, הוא תוצאה ישירה של החיים המנוכרים והחלולים שאנו חיים. פוקו (1972) טוען שהשיגעון קיים בכולנו, גיבור מועדון קרב אומר: "זה היה בפנים של כולם. טיילר ואני פשוט הבאנו את זה לתודעה. זה עמד על קצה הלשון של כולם. טיילר ואני פשוט נתנו לזה שם" (The Narrator). אכן, השיגעון בתוכנו, בכולנו, הניסיון להרחיק אותו הפך את מציאות חיינו לבלתי נסבלת. המשוגע מספר את האמת: אלוהים שונא אותנו גם אם הוא קיים, אין במה להאמין, החלופות שיצרנו, הפורנו וערוצי הקניות, אינן אלא בחירה בשווא.

טיילר, בשלב הראשון, הוא מודל שחרור הוא נענה לזעקת אישה שמנסה להתאבד (מרלה) ובהיענותו למצוקת האחר, הוא פותר לכאורה את הבעיה שמציג קאמי ב-נפילה (קאמי 1975) אלא שהבעיה חמורה יותר. טיילר הוא חלקו האחר של גיבור הסרט, המשוגע למחצה (הדמות השפויה היא שפויה במובן הקפקאי והשפוי והמשוגע מחליפים ביניהם תפקידים ללא הרף, אך אינם מכירים זה בשלטונו של זה), ועל אף התחושה שטיילר הוא מודל לחיים אין הוא אמיתי, ומי שנענה לזעקה אינו האיש המיושב בדעתו אלא המשוגע והוא גם מי שרוצה להעניק תקווה חדשה לעולם. גיבור הסרט, המספר, בסופו של דבר, אינו רוצה להרוס את העולם במחיר חיי אדם, ובעת שטיילר מוחק את שמות חברי הכת (לגיבור הסרט אין שם ואילו למשוגע יש) צורח גיבור הסרט, חסר השם, את השם 'בוב' לאחר שהאחרון נורה.

טיילר במועדון קרבהכפילות של הדמות היא בהשראת קפקא בסיפור "מושבת העונשין" (קפקא 1997), החלפת התפקידים בין הקורבן למאשים, ההלקאה העצמית של גיבור הסרט המבצע כעת הוא הנידון ברגע שאחרי, הוא השופט, הוא התובע והוא המתאבל. השיגעון תופס את כל החלל ואינו מותיר לנו אוויר לנשימה, ובתוך הטירוף, אנשים נושמים-מתים, מוצאים טעם לחיים.

טיילר נענה לזעקתה של מרלה ולזעקת העולם, אך יותר מזה, הוא נענה גם לזעקת הגיבור עצמו: "כל הדברים שאתה חולם שתהיה, זה אני. אני נראה כמו שאתה רוצה להראות. אני מזיין כמו שאתה רוצה לזיין. אני חכם, מוכשר, והכי חשוב - אני חופשי בכל הדרכים שאתה לא" (Tyler Durden). טיילר מייצג את המודעות ואת ההבנה ש "רק אחרי שאתה מאבד הכול אתה מרגיש חופשי לעשות כל מה שאתה רוצה." (Tyler Durden). ההיענות מרסקת את חשיבותו של הצופה ב-מושבת הדין (קפקא 1997), או של המושל הקודם, לחלוטין. בסוף הסרט אנו מבינים שטיילר הוא הצופה והוא האל החדש של האנרכיה. גיבור הסרט, הדמות השפויה כביכול, הוא דון קישוט שנאבק בטחנות הרוח של ימינו, חברות האשראי, האדונים הבלתי מעורערים שהם חזקים מאלוהים ומהתבונה.

טיילר דרדן מראה לנו מנהיגות אולטימטיבית: הוא בוחר, הוא מחליט, הוא שיא המודעות, וכמו לוסיין ב-ילדותו של מנהיג (סארטר 2007) הוא מסרב לשאול שאלות. הוא כבר שאל והוא כבר יודע ומבין הכול. הוא מנחה את חברי הכת לא להקשיב לו אם הוא לפתע משנה את דעתו – מה שהיה היה ואין לשנותו. הדמות השפויה (בסרט) מתעוררת ומבינה שהיא אינה שפויה יותר, היא מבינה שעליה להתמודד עם השיגעון, אך השיגעון, כדרכו, ברגע שהוא משתחרר אינו מוותר בקלות.

ד.       מֶרסו – האם כך אני נראה?

בספר הזר (קאמי 1985), אנו פוגשים במֶרסו, אדם שהשמש שולטת בחייו, כולו מרוכז בהווה ללא שום מחשבה על העבר או העתיד (חסר כל שאיפות). מֶרסו חי חיים כנים לחלוטין, עם עצמו ועם הסובב אותו. כשם שאינו שופט את עצמו אין הוא שופט את הסובבים אותו, הוא מסרב להעמיד פנים, עושה רק מה שנכון לגביו באותו רגע. הוא אינו מתחרט שרצח, הוא אינו מתחרט על שום מעשה ממעשיו מאחר והוא אינו חי את מנגנון השיפוט העצמי שנוצר מתוך מודעות למציאות. מרסו מסרב לנהוג בצביעות ביחס למות אמו, הוא אינו מוכן לומר למארי שהוא אוהב אותה ומשתדל להימנע מכל קשר, הוא אינו רוצה לשאול ואינו רוצה להשיב - "...נגמלתי מההרגל לשאול שאלות..." (שם, 62). מֶרסו הוא הגיבור הטבעי, אדם ההולך בדרכו הפשוטה והישרה [1]. לכן גם, כפי שגולמוב טוען (גולמוב 2003), ההאשמות העולות כלפי מֶרסו במשפט, על היותו חסר נפש ומצפון, נראות מוצדקות לחלוטין - "ואז אמרתי בליבי שאפשר לירות ואפשר גם לא לירות" (קאמי 1985, 57), אין כאן שאלה מוסרית, אין כאן שאלה של רצון, הירייה, בסופו של דבר, סתמית [ii] 

בחלקו השני של הזר, עובר מֶרסו תהליך רפלקציה ובניית מודעות עצמית "...והבנתי, שכל הזמן הזה הייתי מדבר לעצמי" (שם, 77). במשפטו אין הוא נשפט על הרצח, אלא ניתוח אופי "דיברו עלי הרבה...יותר מעל פשעי" (שם, 92). אנשים שהכירוהו מעידים על אופיו ומֶרסו סופג את השיפוט החיצוני ואף מאמצו. הוא לומד להכיר את הרפלקציה ואת השיפוט העצמי, "הרושם המוזר שאני עצמי מתבונן בי" (שם, 81). יתר על כן, אנו רואים שמֶרסו מביט על הקהל ולעיתים אף מזדהה איתו - "בפעם הראשונה אחרי שנים רבות התעורר בי חשק אווילי לבכות, כי הרגשתי כמה כל האנשים האלה מתעבים אותי [...]הרגשתי שמשהו מקומם את האולם[...]הרגשתי אשם[...]פעם ראשונה בחיי שרציתי לנשק גבר"(שם, 84-87). במשפט, מגלה מֶרסו את הזולת. בכלא מגלה מֶרסו את הבדידות משום שגילה את הזולת, משום שהוא זקוק לפתע לחברה [2]. מֶרסו מגלה ניצני מודעות עצמית אשר מולידים את השיפוט העצמי. מֶרסו מאמץ את השיפוט, הוא אינו שופט אחרים אלא את עצמו, כך נוצרת בו תחושת האשם המלווה כל אדם מודע, אשר בהיותו כזה הוא האחראי למעשיו. עם זאת, מֶרסו נותר הזר. על אף הבדידות אין מֶרסו מאמץ את הנורמה החברתית. על אף הגילוי התודעתי הוא אינו משנה את תפיסתו לגבי החברה.

מֶרסו בוחר בדרך אחרת – אימוץ האבסורד התודעתי, אימוץ האשמה, אדישות כתפיסת עולם, השלמה עם הזרות. אך עתה הזרות שונה, זו זרות מתוך מודעות, מתוך בחירה, מתוך השלמה. בסוף התהליך מֶרסו מתאחד עם עצמו ונסגר לחברה לחלוטין. בסוף הספר מֶרסו הוא אדם שהשלים עם קיומו האבסורד וזוכה באושר היחיד ששמור לאדם המוּנע מתוך אבסורד - הרמוניה עם הטבע והקיום, לכן, אפשר לדמיין את מֶרסו, ממש כמו את סיזיפוס, מאושר.

אוחנה באחרית הדבר לספרו של קאמי מכתבים לידי גרמני (1997) מפרש את הרצח שמבצע מֶרסו כהשלמה עם תחושת החטא. מֶרסו רוצח כדי להפוך את החטא ממטאפיזי לקונקרטי. לאחר שהחטא הפך לממשי הוא מאפשר מציאת אושר, הוא משחרר את האדם מתחושת הצלוב המטפיזי. מֶרסו, בכך שרצח, הופך את חייו לברורים, הופך את תחושת האשמה לקונקרטית.

ה.  בין אברהם אבינו לקפקא

פרנץ קפקאיוסף ק', הדמות ב-משפט (קפקא 1975), אשם משום שהוא בוחר לא להתמודד עם האשמה אלא לטעון לקיפוח, לחוסר הוגנות מצד אלוהים, אלא שעל כל אדם מוטלת, באופן אישי - "במשותף אי אפשר לבצע שום דבר כלפי בית הדין" (שם, 182) החובה להשלים עם גורלו, "אין טוב ונכון אלא להשלים עם המצב הקיים"(שם 126). להיות אחראי על אשמתו שלו, "הכוונה היא לסלק מכאן את הסנגוריה ככל האפשר ולהעמיד את המשפט כולו על הנאשם בעצמו"(שם 121), רק כך האדם "יכול להימצא על כף המאזניים, ולהישקל על חטאיך"(שם 200). במקרה שהאדם ממשיך לנהוג בקוצר רוח או-אז, "העונש הוא לא רק הכרחי אלא גם צודק"(שם 89), יותר מכך, כל עוד לא נעשה שינוי מהותי בתפיסה שלנו את עצמנו ואת מקומנו אז גם "לעולם לא יזוז בית הדין מדעתו"(שם 155), דהיינו לעולם לא נהיה חפים מפשע, זכאים בדין, גם לא במותנו "ככלב!"...כאילו תישאר החרפה גם לאחר שהוא לא יהיה עוד"(שם 234). כאמור, "חוסר האשמה מצדי אינו עושה את כל העניין פשוט יותר"(שם 154) ועל אף העצות הברורות "מוטב כי תודה באשמתך בהזדמנות הקרובה. אז רק תהיה האפשרות להתחמק"(שם 114), אף על פי שהוא מבין שלעולם לא יזוכה לחלוטין, ולעולם לא יוכל להציג את טיעוניו מול השופטים הקובעים:

"אבל משוחרר רק למראית עין בלבד, או מוטב לנסח: משוחרר באופן ארעי. כי השופטים נמוכי הדרגה, שעמם נמנים מכירי, אינם רשאים להוציא פסק דין של זיכוי סופי, זכות זו שמורה רק לבית הדין העליון שאין לו למר, לא לי ולא לכולנו שום דרך מגע אליו"(שם, 164)

כאמור, הזהות היהודית נושמת דרך דמויות ומיתוסים, והמיתוס הבולט הוא עקדת יצחק, שהגדיר שיגעון, אמונה, ומהי דרך הנכונה ליהודי לחיות ולנשום. האם אברהם אשם, "וכיצד יכול אדם, בכלל, להיות אשם. הרי כולנו כאן בני אדם הננו, כזה כן זה?" (שם 218) וגם אם אינו אשם, מיהו יצחק, האדם, הילד, שאביו היה מוכן להקריבו בשם אמונה לישות בלתי נתפסת. האם יצחק הפאסיבי אינו קפקא, האדם (יצחק) שבהולדתו הבלתי אפשרית קובע מציאות חדשה של ערבים ויהודים, שבמות אימו מצא ניחומים ברבקה שגם היא, כמו אימו, עקרה.

ובכן, מה קורה פה - בין מיתוסים לניסים, בין טירוף לאמונה, בין אברהם אבינו לפרנץ קפקא ובין יצחק אבינו להרמן קפקא (אביו של פרנץ) – האם היהודי-ישראלי אינו אלא 'גיבור האמונה' בדמותו של אברהם, או שהוא גיבור בסגנון שבתי צבי שגם הוא שרוי בדיאלוג עם הטרוף - "פסק דין אינו בא בבת אחת. במהלך המשפט הופך לאטו להיות פסק דין" (שם 218).

הישראלי החדש, יהיה מי שיהיה, משלב בתוכו את היסוד האמוני-שיגעוני עם הפאסיביות והעקרות, ואף את חוסר היכולת להחליט, למשול, להכריע, את הגלותיות של ביאליק מימון וקפקא. היהודי עדיין נמצא בדיאלוג תמידי עם הקדוּשה נוסח ישו כאשר הוא עומד מול אישה יולדת במחסום ליד שכם – "השמאלנים שרושמים את הדוחות" (לב 2009).

יהיה נכון לבחון את הזהות הישראלית מתוך פרספקטיבה גלותית-משיחית, זה להבנתי המפתח להבנת תהליכים במדינת ישראל. שנאה עצמית על כל מה שנעשה או שאינו נעשה, ועם זה עשייה ללא מבט לאחור, מתוך חרדה נמשכת, המספר שחקוק על היד ואינו נשכח, ובה בעת החרדה שמא גם אנחנו, מסיבות אחרות, היינו עושים לעצמנו כזאת:

"לעתים הייתי רוצה ליטול אותם, דווקא כיהודי (ואת עצמי בתוכם) לתחוב את כולם - נאמר- לתוך מגירתו של ארון לבנים ולאחר מכן להמתין קמעה, ואז לפתוח את המגירה כדי להציץ ולראות אם כבר נחנקו כולם ואם לא, לסגור שוב את המגירה ולהמשיך כך עד הסוף"(קפקא 1975).

מתוך השיח שתוקף אותנו תרבותית, דתית, משפטית, מדינית, ספרותית, חינוכית, ומשלב מיתוסים וסיפורים, הלכה ואגדה, צומחת הזהות הישראלית. בין פטליזם למסורת, בין "ללכת עד הסוף" כוויתור, לוויתור כהליכה על הקצה, צומח הישראלי, שנדודיו במדבר אינם נגמרים לעולם, מסע במדבר, בין חומות הגטו, בין שיריו של ביאליק, מתוך צורך עז תמיד להקריב הכול ולשמר את הנרטיב, מתוך הרצון למות, מתוך לילות ארוכים שמסתיימים בשרב אחד ארוך, מתוך הבירוקרטיה וחוסר האפשרות לעמוד במקום, מתוך הרצון (עדיין!) שאירופה תאהב, שארה"ב תעריך, מתוך השכונות החרדיות הבוערות כסנה, מתוך המרדף אחרי אב שהוא לא עוד נרטיב ציוני-משיחי, מתוך הסושי של תל אביב והאנגלית של ירושלים, מתוך פצצות המרגמות, סקאדים, גראדים, קטיושות, מתוך עקרות האם והליכתו של ברגסון למותו בשם עקרון, מתוך הכיבוש והחומות שנבנות כל הזמן סביבנו, מתוך הצהוב שבשיחה, מהשחור של הקיץ והרמזורים שאינם פועלים בחורף, מתוך הפער שבין ההבטחה למציאות בין תרבות להישרדות, בין הכינור לגיטרה החשמלית, מתוך צבעה של התעודה ושל כרטיס האשראי אנחנו מתהווים, כבודדים, כאבודים, כקבוצה השרויה כל הזמן בהלם, הלא הכול כבר היה, ואם לא היה - עוד יהיה. וכך, בין הגבולות והפחד מהתפרצות, בין הסיסמאות, בעל כורחו תינוק בא לעולם, בלי בחירה בשפה, כמו ב"ילדותו של מנהיג" הציני מאת סרטר, לתוך המאבקים הקפיטליסטים, לתוך הניסיון המתמיד של המדע לרצוח את המיסטיקה, מתוך שאיפה יוקדת לאנונימיות בלתי אפשרית. מה יהיה סופו...?

ו. היתמות

אני אומר בגלוי, דור הביניים יתום ואנו בנים ליתומים שמוצאים נחמה במספרים וציונים, ומחפשים חיזוקים מאנשים שאינם מביטים בעצמם במראה, זאת נקודת המוצא האומללה, המסורת [3] היא הניסיון למלא את הכוס שאין בה יין וגם לא מים צלולים אלא רק, כפי פוליקר שר בכאב, "אפר ועפר":

"...זה ארבעים שנה אני נודד מארץ כנען. אני מביט לאחור כזר...זו ירושה שירשתימאבותיי...אכן זה דומה לנדודים במדבר במהופך, בלי הרף אני מתקרב אל המדבר....ובינתיים אני מכבר שרוי במדבר ורק חזיונות ייאוש הם, בייחוד באותם זמנים שבהם אני גם שם העלוב שבעלובים...."(קפקא 1978).

להבנתי הדור שנמוג לאיטו הציב בפני אזרחי מדינת ישראל (היהודים) כמה אפשרויות לבחירה –להיות יהודי-ציוני-ישראלי; או יהודי-ישראלי-ציוני; או ציוני-יהודי-ישראלי; או ציוני-ישראלי-יהודי; או ישראלי-יהודי-ציוני; או ישראלי-ציוני-יהודי, ואם אתה מגדיר עצמך: חרדי, ערבי, תימני וכדומה, וביתר דיוק אם כך אתה רואה עצמך אתה מחוץ למסגרת או שאינך יודע את מקומך. זה הדור שקידש רעיונית את אנשי 'העלייה השנייה', עשה אותם למיתוס וניסה ליצור לעצמו זהות שבבסיסה הרעיונות שהביאו אנשי העלייה השנייה. ניסיון זה התעלם מהבעיה שאני מכנה 'בעיית היהודי הקפקאי' זהו הניסיון להתעלם מדמות היהודי הגלותי, ומסיפורם של פליטי השואה. בד בבד ניסיון זה ניתק חלק לא מבוטל מאוכלוסיית מדינת ישראל, מהקשר לדת ישראל, למורשת ישראל ולהוגים היהודים.

את הוואקום שנוצר בעקבות הדילוג/קפיצה מילאו בני הדור הזה בסיפורי עלילות הגבורה של אנשי העלייה השנייה הקשורים במאבק על א"י ועל מדינת ישראל. ברקע הדהדו תמיד דברי בן גוריון מתוך מגילת העצמאות:

 "העם היהודי הוגלה מארצו בכוח הזרוע, בניגוד מוחלט לרצונו. גם לאחר הגליה זו והתפזרותו של העם היהודי בגלויות השונות, לא שכח את שייכותו לא"י ולא חדל מלהתפלל ומלקוות לשוב אליה ולחדש בתוכה את חירותו המדינית, משך אלפיים שנה."

חשוב להדגיש שהתפיסה הגורסת כי הציונות תפסה את היהדות לא מוכנה, היא גישה מכבדת, אך איני בטוח עד כמה הציונות יכולה לדור בכפיפה אחת עם הדת היהודית משום שלמיטב הבנתי, בסופו של דבר, הציונות היא תנועה משיחית שבעטה בכל מה שאינו ציונות הגם שבניתוח אירוני ניתן לומר שהיא החלה את דרכה כתנועה ריקה מתוכן ממשי. ברובד עמוק יותר התנועה הציונית אימצה גישות אירופאיות כלפי היהודון הנוכל-הגלותי-העלוב, ואף כלפי היהודי המזרחי-הערבי [4]. במילים ברורות יותר, יש משהו אנטי-יהודי במשיחיות הציונית שמאמצת מודל יהודי של משיחיות אך מחליטה למלא אותו בתוכן אנטי יהודי מובהק, מודל משיחי שמטרתו להביא לקץ ההיסטוריה היהודית. ההשלכה של ניסיון זה היא קיטוב בחברה בישראל בין החילוני הבור, ואני בתוכו, לבין זהותו היהודית, והנה כמה שאלות שאין לי עליהן תשובה:

  • האם ניתן ליצור עבר משותף ומוסכם כבסיס לתודעה משותפת  במדינת ישראל, ואם כן עד כמה רחוק צריך ללכת?
  • האם המיתוסים היהודים, נכון להיום, הם מקור למחלוקת וקרע דווקא?
  • האם ציונות ויהדות יכולות להתקיים בכפיפה אחת תוך הפריה הדדית וריסוק משחק סכום האפס שבו אנו נמצאים היום?
  • האם שישים שנות קיום המדינה הן בסיס לשותפות גורל או שמא ההיפך הוא הנכון?
  • מה באשר לקשר בין יהודי התפוצות ומדינת ישראל?
  • האם עדיין אנו מדברים באותה שפה?

אם התשובה על כמה מהשאלות שלילית –ואין המסורת בית לחזור אליו; והציונות מפלגת בין אזרחים במדינת ישראל (ואינני מתכוון רק למי שאינו יהודי) ואם אין מיתוס משותף ומוסכם על רוב העם בישראל דוגמת 'הר סיני' - אזי נולדת אלטרנטיבה קשה לעיכול אולם לא בלתי סבירה: אנו עם נטול עבר על כל ההשלכות שיש לכך (ודאי עבר אחיד), בדיוק כפי שטען (חש) מימון וכתב קפקא:

 "...ועל דרך הגוזמה פירושו של דבר, כי לא ניתן לי, ולו רגע אחד של שלווה, וכי מעודי לא ניתן לי דבר במתנה, הכול שומה עלי לרכוש בעמל, את ההווה ואת העתיד, יתרה מזו, אפילו את העבר, דבר שהדעת נותנת כי כל יצור אנושי מצויד בו בצאתו לאוויר העולם, גם אותו יש לרכוש ודומה, כי אמנם זו הקשה במלאכות כולן" (קפקא 1975)

חשוב להבין מה נגזר מהגישה הקפקאית ההופכת על פיו את מושג הגאולה - "אולי סכינו של האטליז היה מביא גאולה לחיה זו. ברם מכך אין לחלוץ אותה בהיותה מורשת אבות. ומשום כך עליה לחכות עד שמאליה תפסק נשמתה. מדוע בכלל קימת חיה זו?"(קפקא 1994, 89).

אנו, כמו בני הדור של קפקא, יתומים, לפחות מטפיסית, מאב ונעדרי הנחייה. המסירה נוסח בוזגלו (2008) התרחשה אך החבילה הגיעה ליעדה וכולה סימני שאלה ובעיות מהותיות (מידי). לא נוצר דיאלוג, בינינו לבין דור האבות ובין דור האבות לאבותיו (וכך הלאה). המזוודה שעוברת אינה אלא תיבת פנדורה. הזהות הקפקאית היא זהות חסרת עבר נטולת מסורת שמרחפת לה לא שום עוגן, זהות פטליסטית המגדירה עצמה מתוך תובנה שהלאומנות הרת אסון ואיננה תחליף לדת, ומתוך ייאוש בסיסי, מאחר ש'אי אפשר להמשיך כך', אלא ש'אין ברירה' ויש 'להמשיך לצעוד' בצעדות המוות [5]שעדיין לא תמו. כאמור, בלב הזהות הקפקאית עומד געגוע למשהו שאינו ניתן להשגה.

ביאליק ביקר בא"י בשנת 1909 וזיהה מיד את בעיית הישראלי החדש שאימץ את גינוני המזרחי והתכחש לשורשיו שלו (ובודאי לשורשיו של המזרחי) בכל כוחו ובכל מאודו (שמיר 2007). התמונה שראה ביאליק באותו ביקור הפוכה, אבל רק לכאורה, לתמונה שראה מימון מאה עשרים שנה קודם לכן בפולין ובליטא (מימון 1953). לאמיתו של דבר אין היא אלא הצד השני, השולל, של המטבע. וויתרנו על העבר ובחרנו להמציא עבר חדש ומסורת חדשה של יציאה לקניות בשבת בבוקר, אך, מבלי לקחת בחשבון שהשבת היא קודם כל זכות אנושית בסיסית, והרי הנביאים הטיפו תמיד לצדק חברתי (אופנהיימר 2001). אימוץ ריק מתוכן של א"י ושל השפה העברית כמוהו כאבסורד השיטתי וניסיון זה, אף הוא, מותיר שדה חרוך.

היום, בגלל העדר בסיס משותף חיובי, השפה המשותפת מקורה בפחד, איננו מנהלים שיח חיובי, אנחנו מגדירים עצמנו בדרך השלילה, הניגוד והאיום. החילוני מגדיר עצמו ביחס לחרדי ולהיפך, הימני מגדיר עצמו ביחס לשמאלני, וכך הלאה. שיטה זו מותירה את האדם בבידוד.

מאחר ש'אנו ניצבים מול איומים קיומיים' ו'אין לנו את הפריבילגיה', כל ניסיון להתמודד עם שאלות פנים ישראליות נדחק לשוליים בחרדת קודש. אנחנו עדיין עסוקים בלמצוא חן, עדיין אין לנו בסיס איתן דיו, איננו מוכנים למרוד במודל 'האיום הקיומי'. דור האבות הנהללי הוא עדיין אמת המידה ונקודת הייחוס (גם אם באופן שלילי). השעבוד שלנו ל'איום הקיומי' אינו מניח לשנייה ואנו שאיננו מעזים למרוד בו, נבצר מאיתנו ליצור תודעה משותפת המושתתת על יסודות פוזיטיביים.

ז. מה שמפחיד אותי

אין זו האמריקניזציה ואין זו 'התייוונות' אחרת, שמפחידות אותי, מפחידים אותי הריקנות המדבר והחלל הפנימי - הקוטביות. האלטרנטיבה המוצגת ב'מועדון קרב' איננה תגובה לתרבות הצריכה בלבד, היא גם האלטרנטיבה לזהות בעולם גלובאלי (ואני מודע לכך שלעיתים נשמע שמדובר בסיסמאות ריקות), הנורמטיביות פושטת את הרגל, ולא רק בגלל 15 שניות של תהילה, לא משום שהעדר התמימות מונע מאיתנו להאמין, לא משום שהחיים על המסך עדיפים על חיינו וכל ניסיון לשיחה משמעותית מצטייר כהתנשאות, גם לא משום שעדיין לא קמה אלטרנטיבה אמיתית לדת שאיננה אלא מוצר חליפי, זהה באופן פעולתו ושונה, אך מעט, בתכניו, אלא מאחר שאיננו יכולים להגדיר עצמנו באמת מההיבט הנורמטיבי, מתוך הנורמאליות. בתרבותנו לא קיים מושג ה'טוב' כפשוטו – אינני מתכוון לא למעולה ולא לטוב מאוד, אני מתכוון ל'פשוט טוב' או לחילופין 'טוב פשוט' (שזה הרבה יותר ממספיק) - אנו נעים בין כישלון ל'הצטיינות יתרה' והשלבים בין זה לזה אינם נחשבים, הניסיון למתוח את הגבול יצר תרבות צריכה שאינה אלא תרבות פורנו, תרבות של זרות ובה מין חסר אינטימיות הוא מטרה.

סופו של מגדל קלפים להתמוטט, אין זו קלישאה, כל הרגעים שבהם אתה עוצם עיניים בסופו של יום ויודע שגם היום זייפת ושיקרת מול עצמך ואת עצמך, מצטברים עד שאינך יכול להכילם, ראיתי זאת פעם בפניו של אדם בן 85 שלא יכול יותר להכיל את השקר. השקר מעצים את הקוטביות הפנימית וגורם לפער גדול מדי בין הדמויות שעליך לגלם במצבים שונים, השקר יותר משהוא חטא לסביבה הוא פגיעה בלתי אפשרית בעצמך.

כאשר המאשים, הנאשם, השופט והמוציא לפועל הם אותו אדם, הטעויות יקרות מדי, אני מוציא עצמי להורג בכל לילה מחדש ובבוקר קם ליום חדש, זהה לקודמו. אינני חש אשמה מטפיסית, אני מבין גם את האילוצים השונים, אך בתוכי אני יודע מה הגבול הדק שבין ההצגה למציאות, אני גם יודע שהוא מטשטש מיום ליום.

ח. סוף

והנה אני מגיע לסוף, ועדיין לא מיציתי, עדיין לא ביארתי, ולפיכך אעשה עוד ניסיון, הרי גדלנו על המיתוס שהחשיכה הגדולה ביותר מופיעה לפני שמפציע האור: הנדודים במדבר פנימי, קוצר הרוח, ערות בתוך חלום, גבורה של מקקים, הדלת שסגורה תמיד, האשמה הבלתי נסבלת, סולידאריות מתוך אבסורד, שיגעון ותבונה, השליטה של השמש בחיינו. ההיסטוריה של יהודי זה מזדקקת לידי המתחים הנ"ל.

מי שמכיר את העייפות שאינה מרפה, ואת אי היכולת להירדם, מבין מה הוא יהודי אבוד שהפנים זה מכבר שאין היסטוריה אלא רק מיתוס ואגדה, מדוע אנו מתעקשים להכניס את מושג הגאולה לתוך השחור, מדוע הכרחנו את עצמנו להכניס את הקשר שואה-מדינה לתוך הסכימה הארורה הזו, מדוע כל תנודה כלפי מעלה היא גאולה: איזו גאולה יש בקיבוץ הגוסס?;איזו גאולה יש בקהילה החרדית שמתנהלת כמדינה בתוך מדינה?; איזו גאולה יש במצפה רמון שכוחת האל ואיזו גאולה יש ב'מדינת תל אביב' שבה הצניעות היא קללה?;איזו גאולה יש ביהודה ושומרון שם כל חג יהודי הוא עוצר לאוכלוסייה הפלשתינאית?; איזו גאולה יש בירושלים המדיפה באוויר ריח דם ומלחמה?; איזו גאולה יש במבצע 'עופרת יצוקה', במלחמת 'לבנון השנייה', במבצע 'חומת מגן' – ואלה רק בעשור האחרון.

נכון, יש לנו מדינה, זו זכות ויותר מכך זו חובה, ובכן, מדוע הכול מרגיש פה רע כל כך? סבא שלי נהג לומר: "יש הכול, אבל האנשים לא מאושרים". כל עוד החילוני שעל דגלו חרוטה בורות לא יחרוט על דגלו את המילה יהודי – במובנה העמוק ביותר, וכל עוד החרדי לא ישא על דגלו את המילה ציוני, תהיה מדינת ישראל רק שלב שחור נוסף בדרך...לגאולה. מדינת ישראל לא יכולה לעכל את יושביה, כמו הנחש שבלע חיה גדולה (בנסיך הקטן) מדי והוא מחכה עד יעבור זעם בתקווה לשרוד.

האמנו וחשבנו שמֶרסו זה סקסי, הוא זר, הוא מעשן, הוא קלינט איסטווד אוטנטי בלי מוסר כליות, אך אין הדבר כך, הזרות הכפויה אינה מניחה לנו לנהל שיחה אמיתית, לא עם סביבתנו, ולפני הכול לא עם עצמנו, חוסר האמון חלחל פנימה והתחושה היא של מגדל קלפים.

שישים ואחת שנים אחרי הקמת המדינה עדיין לא הוגדרו גבולותיה, עדיין אין לה חוקה, ומעל הכול, עדיין לא זיהינו מי אנחנו, ומה, מלבד האיום הקיומי שאנו דואגים להעצימו, מאחד אותנו.

 הערות:

i)  http://www.imdb.com/title/tt0137523

מימין טיילר דרדן, משמאל גיבור הסרט, המספר, אדם ללא שם

ii) למרות זאת, אי אפשר להתעלם מארבעת היריות הנוספות. קיימת האפשרות שארבעת היריות הללו הם למעשה תחילת היציאה מעבדות לחירות של מֶרסו. כלומר, הירייה הראשונה נגרמה "בגלל" השמש, לעומת זאת ארבעת היריות הנוספות מסמלות את לקיחת האחריות של מֶרסו. את ההחלטה המודעת. ארבעת היריות יוצאות מהאמירה "אפשר לירות ואפשר גם לא", הן אומרות יריתי, אני ירית! "האחריות עלי"! האשמה עלי! למעשה, ניתן לחשוב, שארבעת היריות הן לא אלא אימוץ האשמה של מֶרסו, הרצון לשלם על מעשיו, ההחלטה שלא ייפתרו אותו מתוך שיגעון, זו לא היתה "פליטה" אלא החלטה מודעת. ארבעת היריות הנוספות הן למעשה המעבר החד ממֶרסו של חלק א' למֶרסו של חלק ב. מֶרסו של חוסר מודעות למֶרסו בעל המודעות, מֶרסו שמקבל על עצמו את האשמה הקיומית. היריות, כך נראה, באות "לסגור את הפער" בין תחושת האשמה המולדת של האדם לבין חוסר האשמה בפועל. ארבעת היריות עוזרות למֶרסו לאמץ את האבסורד.

[1] בביטוי דרך הישרה אינני מתכוון בשום אופן לדרך המוסרית.

[2] השיא בתחושת האחדות של מֶרסו הוא הרצון שלו שיגיעו כמה שיותר אנשים ליום הוצאתו להורג, ולא רק שיגיעו אלא שישנאו אותו כמה שיותר, השנאה כאמור היא אישור לכך שמתייחסים אליך. מֶרסו מעדיף את השנאה שהופכת אותו להיות חלק ממשהו על האדישות שמשאירה אותו זר.

[3] אם היו דוחקים בי לצמצם את ספרו של בוזגלו – שפה לנאמנים (בוזגלו 2008)– למשפט אחד, הייתי מנסח אותו כך: נטישת (אך לא הזנחת) הדו קוטביות, שיטת ה'או...או...', לטובת המסורת כבסיס לזהות הישראלית שתבסס מחדש את היחסים בין מושגי יסוד בחברה הישראלית – ציונות, יהדות וישראליות - תוך התנגדות עזה לרעיון הרלטיביזם התרבותי שמנסה לטשטש מתחים.

על פי בוזגלו מסורת ומודרניות אינן דבר והיפוכו ואין בין השתיים ניגוד. בוזגלו מתנגד לדיכוטומיה דתי-חילוני הנובעת מרעיון ה'התגלות' שהוא לב ליבה של האמונה, בד בבד הוא מדגיש את הפער שבין מסירה לדיווח - המסירה מתמודדת עם בעיית האחר, הזר. המסורת, ע"פ בוזגלו, יציבה כמו המתמטיקה, משום שהיא גמישה ויכולה לתקן עצמה בלי הגבלה, אליבא ד-בוזגלו, המסורת היא התנאי ההכרחי (ואולי גם המספיק) ליצירת שינוי, משום שהמסורת נוטשת את הרעיון שקיימת אמת דתית מטפיסית אולטימטיבית (אי היכולת לעשות רדוקציה של הנצרות לגיאומטריה) לטובת החיפוש כמטרה בפני עצמה. אפשר לומר שהמסורת היא ההבנה שלא ניתן לגזור טוב מאמיתי, או, להבדיל, יהדות מתוך לאומיות. רעיון הנאמנות עומד בבסיס המסורת, והקשר בין נאמנות (תזה) לביקורתיות מרוסנת (אנטי-תזה) הוא מה שיוצר את השינוי (סינתזה).

[4] הקיבוצים למשל נשארו בתפיסה מאוד מצומצמת של יהודי-אשכנזי כזה שמוכן למות בשביל המרוקאי אבל לא לשוחח איתו.

[5] אני סבור שכדאי להניח את האמת על השולחן, בעוד חלק מסוים מהעם הזה נותק (והתנתק) באופן כמעט מוחלט מכל בסיס יהודי – מלבד כמה טקסים שבעיני היהודי הקפקאי הינם משוללי תוכן כמעט לחלוטין (ברית, בר מצווה, חתונה, גירושין והלוויה) - חלק אחר מן העם אינו מכיר בסיפור 'מדינת ישראל האשכנזית' (אני יודע בוודאות שיש שכונות בישראל שבהן 'יום השואה' הוא לא יותר מ'חג של אשכנזים'). אם אפילו השואה איננה אירוע מכונן בעבור כולנו אזי הניתוק הוא אינסופי בעוצמתו.

יצירות שהוזכרו

Fight Club. Directed by David Fincher. 1999.

אופנהיימר, בנימין. הנבואה הקלסית: התודעה הנבואית. ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, 2001.

בוזגלו, מאיר. שפה לנאמנים, מחשבות על המסורת. ירושלים: קרן מנדל והוצאת כתר, 2008.

בכטין, מיכאיל. תבים מאוחרים. בעריכת הלנה רימון. בתרגומו של סרגיי סנדלר. רסלינג, 2008.

גולמוב, יעקב. “הזר, גיבורו האירוני של קאמי.” מאזנים, ירחון לספרות, 2003.

לב, עמיר. “בלפור 7.” הכול כאן. יוצר האוסף עמיר לב. 2009.

מימון, שלמה. ספר חיי שלמה מימון . מסדה בע"מ ולמוסד ביאליק, 1953.

מרקוזה, הרברט. האדם החד ממדי: מסה על השחרור. מרחביה: ספרית פועלים, 1969.

סארטר, ז’אן-פול. ילדותו של מנהיג. אור-יהודה: זמורה-ביתן, 2007.

פוקו, מישל. תולדות השיגעון בעידן התבונה. בעריכת עדי אופיר. בתרגומו של אהרן אמיר. ירושלים: בית הוצאה כתר, 1972.

פורטר, רוי. היסטוריה קצרה של השיגעון. בעריכת רקפת זלשיק ו נדב דוידוביץ'. בתרגומו של מעין זיגדון. תל אביב: רסלינג, 2008.

קאמי, אלבר. הזר. בתרגומו של אילנה המרמן. תל אביב: עם עובד, 1985.

—. הנפילה; גלות ומלכות. בתרגומו של צבי ארד. תל אביב: עם עובד, 1975.

—. מכתבים לידיד גרמני. בתרגומו של עדינה קפלן. ירושלים: כרמל, 1997.

קפקא, פרנץ. גזר-הדין וסיפורים אחרים. בתרגומו של אילנה המרמן. תל אביב: עם עובד, 1997.

—. הגלגול. בתרגומו של קשת ישורון. תל אביב: משרד הבטחון. ההוצאה לאור, 1975.

—. המשפט. בתרגומו של ישורון קשת. ירושלים: שוקן, 1975.

—. תיאור של מאבק. בתרגומו של אברהם כרמל. ירושלים: שוקן, 1994.

שמיר, זיוה. “האומנם לא הותיר ביקורו של ביאליק בארץ כל הד ביצירתו? : אור חדש על שירו הנבואי "ויהי מי האיש".” מאזנים 81, מס' 1 (2007): 2-7.


 

תגובות

דברים שאמרו חכמים על יהודים

"חלק מהאנשים הם כמו היהודים, חלקם לא. אבל אין אדם חושב שיכול לפקפק בכך שהם, מעבר לכל ספק, הגזע מעורר הכבוד והייחודי ביותר מבין אלה שראה העולם". (ווינסטון צ'רצ'יל) "היהודים הם גזע קדוש שהביא איתו מגן העדן את האש הנצחית, שמאירה את העולם כולו. הם מקור הדתות והמעין היחידי שממנו שאר האנשים הניחו את האמונות והדתות שלהם". (לב טולסטוי) "זה פשוט חסר תועלת לכלוא אותם למאות שנים מאחורי קירות הגטאות, הרי במהרה הקירות יפלו והם יצמצמו את כל הפערים במהירות, גם בתחומים שפיתחנו ללא כל עזרה מהם". (לרוי ביילו, פובליציסט צרפתי) "היהודים נתנו לנו את הפנים והחוץ, המבט אל מה שבחוץ ועם זאת גם את העולם הפרטי. כמעט בלתי אפשרי לקום בבוקר או לחצות את הרחוב מבלי להרגיש יהודי, אנחנו חולצים חלומות יהודים ומקווים לשאיפות יהודיות. למען האמת, רוב המילים הטובות ביותר שלנו - חדש, המצאה, הפתעה, ייחודי, אישי, אדם, תכלית, זמן, היסטוריה, עתיד, חירות, תוכנית, רוח, אמונה, תקווה, צדק - הן מתנות שקיבלנו מהיהודים". (תומאס קיהייל, סופר אירי) "אחת המתנות הגדולות ביותר של התרבות היהודית לנצרות זה שהיא לימדה את הנוצרים לחשוב כמו יהודים, ואף אדם מודרני שלא למד לחשוב כמו יהודי, אף אחד כזה, לא יכול לומר שהוא למד חשיבה כלשהי". (וויליאם רס-מוג, עורך לשעבר של הלונדון טיימס) "אפשר לומר בוודאות שבחלקים מסוימים של העולם אשר לראות אנשים ייחודיים, נפרדים משאר האנשים בעולם והם נקראים יהודים. הם לא רק עם עתיק עם מסורת עשירה אלא גם השתמרו באותו האופן. ולעומתם, אנשי יוון, איטליה, ספרטה, אתונה ורומא ושאר עמים אחרים שנולדו שנים רבות אחריהם - אבדו לפני זמן כה רב. הם עדיין קיימים, למרות המאמצים הגדולים מצד מלכים חזקים שניסו מאות פעמים למחות אותם מעל פני האדמה. כפי שמעידים ההיסטוריונים וכפי שניתן לשפוט לפי הסדר הטבעי של הדברים על פני תקופה כה ארוכה של שנים. הם תמיד שימרו את עצמם בכל קושי ומשוכה שהייתה להם, ועם זאת, השימור שלהם היה ידוע מראש. המפגשים שלי איתם מדהימים אותי". (בלייז פסקל, מתמטיקאי צרפתי) "החזון היהודי הפך לאבטיפוס לעיצובים רבים של האנושות, ומה שהפך אותם למה שהם הוא שילוב בין האלוהים לאדם. לכן הם עומדים במרכז האנושות, בניסיון לתת לחיי כולנו מטרה ותכלית". (פול ג'ונסון, מתוך הסרט "אמריקה איקס") "כל עוד העולם קיים, כל מי שרוצה לקדם תוכנית בזכויות אדם צריך לבוא לישראל כדי לקבל השראה ולראות שלאנשים המאמינים בצדק יש חוזק עצום והילה זוהרת עוטפת אותם". (מת'יו ארנולד, משורר בריטי) "אם יש כבוד בעולם שהייתי רוצה לזכות בו, זה הכבוד בלהיות אזרח יהודי". (שייקספיר)

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יוחאי עתריה