אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אנטישמיות לאורך הדורות


התמונה של אופיר יעקבסון
הטלאי הצהוב. צילום: מערכת אימגו

"היהודי הוא סמל הנצחיות. הוא שרדיפות וטבח במשך אלפי שנים לא הצליחו להשמידו, הוא שאש או חרב או אינקוויזיציה לא הצליחו למחותו מעל פני האדמה. הוא שהיה הראשון להביא לעולם את דבר האלוקים. הוא שהיה במשך זמן רב כה שומר הנבואה ואשר מסר אותה לשאר העולם. עם כזה לא ניתן להשמיד. היהודי הוא נצחי כמו הנצח עצמו."  (לב ניקולוביץ' טולסטוי)

 

כל הדברים הם בני כלות מלבד היהודי; כל הכוחות עוברים אך הוא נשאר. מהו סוד נצחיותו?" (מארק טווין)

בתקופה האחרונה אנחנו שומעים על יותר ויותר אירועים אנטישמיים ברחבי העולם. לאחר הרצח בטולוז במרץ 2012, נזכרתי בשני אירועים  אישיים שהיו משמעותיים מאוד מבחינתי בהקשר זה. הראשון התרחש לפני מספר שנים. טיילתי בהודו עם בחורה ספרדייה, קתולית. ערב אחד היא שאלה אותי, לפי תומה: "למה לאורך כל ההיסטוריה כולם שונאים את היהודים" ? ניסיתי לענות לה, אבל הרגשתי שאין ברשותי תשובה מלאה. זה היה, כנראה, בגדר נטיעת הזרע. לפני חודשיים הדרכתי קבוצה לטינית ב"יד ושם", והכומר הקתולי שאל אותי, שוב, לתומו: "מה לגבי הפרוטוקולים"? כשהוא מתכוון כמובן לפרוטוקולים של זקני ציון ולקנונייה היהודית להשתלט על העולם.  

בנסיבות אלה החלטתי, שהגיע הזמן להתמודד בצורה מעמיקה יותר עם הנושא הכאוב, והתיישבתי לכתוב את החיבור הזה, בראש ובראשונה כדי להשיב לעצמי על שאלה מטרידה זו. תופעת האנטישמיות ושנאת יהודים הן תופעות שנולדו לפני יותר מאלפיים שנה, ומאז הן מהוות גורמים מעצבים ועצובים בהיסטוריית 'המערב' בכלל וזו של עם ישראל בפרט. סקירות ומחקרים רבים מאוד נכתבו על התופעה וגלגוליה השונים, אך להרגשתי אין מאמר קצר תמציתי וממצה, ובדיוק את זה אנסה לעשות בעמודים הבאים.

הגדרת המושג 'אנטישמיות'

המילה 'אנטישמיות' מוכרת ונפוצה ברחבי העולם. הפירוש המילולי של הביטוי הוא 'נגד השֶמים', והוא מבטא יציאה כנגד הגזע השמי  - צאצאיו של שם (אחד מבניו של נח) – עמם נמנים בין היתר היהודים והערבים. המונח נטבע בשנת 1879 על ידי העיתונאי הגרמני וילהלם מאר, יהודי מומר, שבעצמו הקים מפלגה אנטישמית. מבחינתו, המונח הגדיר את התנועות האנטי יהודיות שרווחו באירופה במאה ה-19. למרות ההגדרה המילולית, משמעותו המעשית של המושג מוגבלת ליהודים; כך היא מובנת ברחבי העולם, ולכן בסקירתי אתייחס אך ורק לפן זה. ישנם מחקרים המבדילים בין שנאת ישראל, כתופעה קדומה, לבין אנטישמיות שהופיעה רק בעת החדשה. אני לא מקבל את ההבחנה הזו. לדעתי מדובר בגלגול חדש של אותה תופעה, כפי שאציג בהמשך, ואני מזכיר זאת כבר עתה בשל השימוש שאעשה במונח אנשטישמיות בהתייחס לשנאת ישראל לכל אורך הדורות.

וילהלם מאר  - 1819-1904

שנאת ישראל הקדומה

רבים סבורים שהאנטישמיות היא תוצר של הנצרות, אך האמת היא שהתופעה נולדה והתפתחה עוד   קודם להופעת הדת החדשה. העדויות המובהקות הראשונות לשנאת היהודים מופיעות סביב אלכסנדריה, בירת הדלתא של הנילוס ואחת הערים הגדולות, התוססות והקוסמופוליטיות של העולם העתיק.[1]  לפני שאתאר את ביטויי האנטישמיות הקדומה אנסה לתאר את מקורותיה. ניתן לקשר את היחס ליהודי לתופעת שנאת הזר - 'קסנופוביה', שפירושה המילולי הוא פחד מהזר (ומהמוזר). הבסיס להפרדה ולשנאה יכול להיות גזע, לאום, נטייה מינית, רמת השכלה, עמדות פוליטיות, תרבות, דת, צורת פולחן ואחרים. במרכז תמיד נמצאת ההפרדה שבין "אנחנו" ל"הם" וככל שהקרבה הרוחנית או הגיאוגרפית רבה יותר כך השנאה כלפי הזר חזקה יותר.[2] יש לזכור שבעת ההיא העולם כולו היה אלילי, וכל עם עבד את אליליו. עם זאת היתה גם דיפוזיה של אלילים וצלמים בין תרבויות; כך לדוגמא, נוצרה זהות וסינקרטיזם בין אלוהויות מצריים לבין אלי יוון הקדומה.  

בתוך עולם זה התפתחה (מסיבות שחורגות מעבר לדיון זה) דת אחת, יוצאת דופן וחריגה - היהדות. היתה זאת הדת היחידה[3] שאת אלוהיה אי אפשר היה לראות: קודש הקודשים - המקום שבו שכן בתרבויות אחרות צלם האל- היה ריק!  זאת בהתאם לציווי המקראי: "לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה" (שמות כ', ג'). בני הדת נבדלו והתבדלו מכל יתר הדתות הסובבות בשל סיבות שונות, כדוגמת בעיות כשרות, שמנעו אפשרות של ארוחות משותפות.

חשוב מכך, בני הדת טענו לאמת מוחלטת, אלוהית! אלוהיהם היה אלוהי האמת, אחד ויחיד במעמדו ובכוחו, בעוד יתר האלים היו בעיניהם מעשה רמייה, צלמים מעשה ידי אדם. גישה זו הינה גישה מונותיאיסטית מובהקת; רבות נכתב זה מכבר על כך שדתות מונותיאיסטיות הינן דתות פחות סובלניות לאחר ולרעיונותיו ביחס לדתות פוליתיאיסטיות. באותה העת היהדות היתה הדת המוניתיאיסטית היחידה, וגישה 'יהירה' זו ביחס לעמי הסביבה ולדתותיהן  לא תרמה להשתלבות בקונגלומרט התרבותי שנוצר בתקופה ההלניסטית בעקבות כיבושיו של אלכסנדר הגדול (אם לא קודם לכן).

הביטויים 'הן עם לבדד ישכן ובגויים לא יתחשב' (במדבר כ"ג, ט') ו'עם סגולה' (דברים ז', ו') מהווים ביטוי מובהק של גישה זו. דוגמא מובהקת לקדושת עם ישראל אל מול טומאת הנוכרים היא ה'סורג', מעין גדר הפרדה שהקיפה את בית המקדש ותחמה אותו, ועליה כתובות ביוונית ובלטינית שהתרו בלא-יהודים לא להכנס אל התחום המקודש, פן יטמאו אותו! על פי אחת הכתובות שנמצאו, העונש הצפוי לעוברים על החוק היה גזר דין מוות.

על כל זה יש להוסיף את העובדה, שהדת היהודית לא הוגבלה עוד לתחומי ארץ ישראל. ישנן עדויות שקהילותיה התפשטו ברחבי העולם הרומי כולו. לדעת ה'מקסימליסטים', אחד מכל עשרה תושבים באימפריה הרומית היה יהודי או יהודי למחצה (יראי ה' או ביוונית  Sabomennoi). בתקופה זו, בניגוד להתנהגות המוכרת של היהדות בימינו שלנו (או לאורך אלפיים השנים האחרונות; לפחות מאז שהתבססה עליונות מדינית-פוליטית נוצרית), היהדות התנהגה כדת מיסיונרית. ידוע על מספר אירועים שבהם גוירו עמים או תושבי אזורים גיאוגרפיים שלמים. כדוגמא אפשר להציג את היטורים (באזור הר החרמון) ואת האדומים, שמקרבם יצא לימים 'הורדוס הגדול', מלך יהודי בעל חשיבת אדירה להיסטוריה היהודית והנוצרית גם יחד. התפשטות זו של היהדות מתקשרת לתפסת היהודי כקוסמופוליטי, כפי שאציג בהמשך.

שנאת ישראל בעת העתיקה

בחפשנו אחר עדויות לגילויי אנטישמיות קדומים, ניתן להזכיר את הסיפור המקראי אודות בני ישראל במצרים, את מגילת אסתר ואת מעשיו של 'אנטיוכוס הרשע',[4] שבעקבותיו פרץ מרד החשמונאים. במסגרת מאמר זה לא אסקור את ההתרחשויות הללו בהרחבה בשל חוסר במידע היסטורי מקיף ובשל סימני שאלה הנוגעים למניעי התוקפן. את כל האירועים הללו ניתן להבין על בסיס הרקע הבדלני שתיארתי, אם כישות מדינית מתבדלת (הממלכה החשמונאית), ואם כמיעוט דתי מתבדל (מגילת אסתר). עם התקדמותנו במעלה ציר הזמן הולכות ומתרבות הידיעות על תקריות אנטישמיות מובהקות.

בחיבורו של מנתון, שחי במאה ה-3 לפנה"ס  מופיעה הטענה, כי בני עם ההיקסוס (קבוצה ממוצא שמי ששלטה בצפון מזרח מצרים) היו "אבות היהודים", כלומר הוא שולל את הסיפור המקראי ואת תפיסת הזהות העצמית של היהודים ומנסה להשפילם. הנואם היווני אפיון, שחי במאה הראשונה לספירה באלכסנדריה ונודע בשנאתו ליהודים, טען בחיבוריו (שהתבססו על כתביו של מנתון), כי בני ישראל הם צאצאי אנשים מצורעים  שהונהגו על ידי כהן דת מורד בשם 'אוסרסף' (Osarseph) , שמרד בפרעה בשיתוף מורדים כנענים, וכאשר פרעה התגבר על המרד הוא גירש את המורדים המצורעים הללו למדבר שבו שינה אוסרסף את שמו למשה. אפיון סבר, כי סיפורו הוא למעשה הגירסא ה"אמיתית" לסיפור יציאת מצרים שאותו מספרים היהודים. מבחינתו היה זה הבסיס לעלילות מרחיקות לכת כנגד היהודים, כפי שאראה בהמשך.

ניתן לקשר את האנטישמיות הקדומה לתפיסת היוונים, שראו את עצמם (אולי במידה מסוימת של צדק) כנעלים על שאר העמים, שכונו בפיהם ברברים (במקור, אלו שלא מדברים יוונית). אחד ממאפייני התרבות ה'ברברית' היו קורבנות אדם שנעלמו הרבה קודם לכן מהתרבות היוונית ואף קניבליזם. אין זה מפליא, אם כן, שמעשים כאלו יוחסו לדת היהודית: ההיסטוריון דאמוקריטוס כותב בספרו, שהיהודים משתחווים לראש מוזהב של חמור, ושאחת לשבע שנים הם תופסים נכרי, מקריבים אותו על ידי 'קריעת בשרו קרעים קרעים', וכך המסכן מוצא את מותו. לא ברור מדוע דווקא ראש החמור נבחר כחפץ פולחני יהודי;[5] אך עלנו לזכור, שבמתחם בית המקדש לא נמצא אף פסל ותמונה, ושלנוכרים אסור היה כלל להכנס אל המתחם (אל קודש הקודשים מותר רק לכהן הגדול להכנס פעם אחת ויחידה בשנה); על רקע זה ניתן להבין מדוע העלילו על היהודים שהם עובדים חפץ נקלה ושפל. דאמוקריטוס מתאר את הקרבת האדם, אך לא קניבליזם. אפיון, שמבחינה כרונולוגית בא אחריו, פוסע צעד נוסף ומתקרב בכך לעלילות הדם המוכרות לכולנו מימי הביניים.הוא כותב שהיהודים "עושים זאת מדי שנה במועד קבוע. הם תופסים יווני זר, מפטמים אותו במשך שנה שלמה ואחרי כן מביאים אותו אל היער, הורגים אותו ומקריבים אותו לפי מנהגי פולחנם[6]. הם טועמים מקרביו ונשבעים, בשעת הקרבת היווני, לשנוא את כל היוונים, ואחר כך משליכים את שארית פגרו לתוך בור".

הרבה מהידוע לנו על אודות עלילות אלו השתמר דווקא בדברי אלה שהתייצבו כסניגורים, פילון מאלכסנדריה ויוספוס פלביוס. ספרו הרביעי של יוספוס מכונה 'נגד אפיון',[7] והוא מוקדש להתעמתות עם דבריו של שונא יהודים זה.

השנאה כלפי היהודים גרמה למתח גדול בקרב היהודים, והוא אכן התפרץ בדמות שלוש מרידות קשות שלהם כנגד האימפריה הרומית: המרד הגדול שבסופו חרבו ירושלים ובית המקדש; מרד התפוצות, שגרם לקיסר הרומי טריאנוס לעצור את מסע כיבושיו במזרח האימפריה - כנגד הפרתים – ולהתמקד בדיכוי המרידה; ומרד בר כוכבא שתוצאותיו היו קשות ביותר, ויש מי שיאמר שמדובר באסון הקשה ביותר שקרה לעם ישראל עד לשואה.

תוצאותיו של מרד בר כוכבא היו נוראיות לעם ישראל, אך גם הרומאים נפגעו בצורה קשה מאוד מהמרד, ובמיוחד מהצלחותיהם הראשוניות של בר כוכבא ולוחמיו. מבחינת אדריאנוס, הקיסר הרומי, שנחשב בעיני היהודים ל'שחיק עצמות', ובעיני הרומים- לנאור מכולם,[8] היה זה הקש ששבר את גב הגמל. נראה שהוא החליט להשמיד ולהעלים את היהדות (חשוב להדגיש בנקודה זו - בהקשר להתפתחויות עתידיות - את היהדות, לא את היהודים)!

הוא קבע גזירות שאוסרות על קיום היהדות, אסר את ברית המילה, אסר על לימוד תורה,[9] שינה את שמה של ירושלים לאיליה קפיטולינה (איליה הוא אחד משמות משפחתו וקפיטולינה הוא שם הגבעה שעליה שכנו האלים הראשיים של רומא), ואת שמו של חבל הארץ מפרובינקיה יהודיא לפרובינקיה פלשטינה![10]

שנאת ישראל בנצרות

במקביל לתהליכים הללו נולדה הנצרות, 'כת יהודית פורשת', שבאותה עת נחשבה לדת אסורה ונרדפת. לימים הפכה לדת האימפריה והיוותה נדבך נוסף וחשוב ב'תופעה האנטישמית'. הסיבות המרכזיות לכך נעוצות בתהליך הולדת הנצרות עצמה.

בהפשטה מקסימלית: ראשוני הנוצרים היו יהודים שהאמינו במשיחיותו של ישוע. מותו יצר משבר בקרב הקהילה הנוצרית הראשונית, שכן על פי היהדות, משיח מת הינו משיח שקר. איך יכול להיות שהמשיח הובס ונצלב על ידי הרומאים? סיטואציה זו יצרה מעין דיסוננס קוגניטיבי,[11] שהוליד את התפיסה הכריסטולוגית שעל פיה ישו קם לתחייה, הביס את המוות ועלה השמיימה! לימים, הנצרות התרחבה ופנתה אל עמי העולם, הגויים, מתוך אמונה שהיא מייצגת את 'ישראל האמיתי' (Verus Israel), ושעם מאמיניה כרת אלוהים ברית מחודשת, הלא היא 'הברית החדשה', שמבטלת את 'הברית הישנה'.[12] העובדה שעם ישראל - 'ישראל בבשר' לא קיבל את משיחיותו של ישוע ואת הברית החדשה שמותו סימל, יצרה קושי תיאולוגי חמור לאבות הכנסייה.   

למרות האמור לעיל, בראשית דרכה התבססה הנצרות על היהדות, ושתי סיבות מרכזיות היו לה: הראשונה שקיום של דתות חדשות נאסר על ידי השלטונות הרומאיים, ולכן היה חשוב לראשוני הנוצרים להציג את עצמם כממשיכי היהדות, וכפי שכבר ציינתי, כישראל האמיתי. הסיבה השנייה טמונה במושג הפרה-פיגורציה כרעיון יסודי בתיאולוגיה הנוצרית.

משמעות הפרה-פיגורציה היא שכל שהתרחש בברית הישנה היה מעין הכנה, מעין חזרה גנרלית, להצגה האמיתית, הלוא היא הברית החדשה. אחת הדוגמאות הקלאסיות לפרה-פיגורציה היא עקדת יצחק, שבמסגרתה אלוהים מחליט לבחון את אברהם ואת אמונתו ומצווה עליו: " וַיֹּאמֶר קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת-יִצְחָק, וְלֶךְ-לְךָ, אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה; וְהַעֲלֵהוּ שָׁם, לְעֹלָה, עַל אַחַד הֶהָרִים, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ" (בראשית כ"ב, ב'). רק ברגע האחרון, כשאברהם מניף בידו את המאכלת, מופיע מלאך ומורה לו: "אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר" (בראשית כ"ב, י"ב). אברהם מרים את עיניו ורואה איל שקרניו הסתבכו בסבך הקוצים ואותו הוא מקריב במקום יצחק בנו. כאמור, זוהי רק מעין הכנה רומזת לאירוע האמיתי, ואין על כן טעם להשלים את המהלך ולהקריב את יצחק. באירוע האמיתי, לעומת זאת, האל-האב לא עוצר את עצמו ומקריב את בנו יחידו האהוב - בהתאם לבת הקול שנשמעת לאחר שיוחנן המטביל מטביל את ישו במי נהר הירדן - "זֶה בְּנִי אֲהוּבִי אֲשֶׁר בּוֹ חָפַצְתִּי)" מתי ג', 17). בהתאם לכך, אחד מכינויו וסמליו של ישו הוא שה האלוהים (Agnus Dei), שמסמל את העובדה, שישו הוקרב בהקבלה לאיל, שהוקרב כתחליף ליצחק במסגרת החזרה הגנרלית. בנוסף לכך, זר הקוצים שהונח על ראשו של ישו במסגרת השפלתו, לאחר המשפט, מתייחס אל סבך הקוצים שבו הסתבכו קרני האיל, והצלב שנשא ישו מקביל לעצי העולה שנשא יצחק על גבו.

ההתבססות על הכתבים היהודיים, מכאן, והחלפת הברית הישנה בזו החדשה, מכאן, יצרו מצב של קיום דיכוטומי. מכיוון שהיה זה בלתי אפשרי להכחיד את היהודים, נבחרה שיטה אכזרית לא פחות –לאפשר את קיומם - אך בצורה מושפלת. אחד מחסידיה הראשיים של גישה זו היה אוגוסטינוס, ואגדת 'היהודי הנודד' הוא אחד מהתוצרים של גישה זו.

מובן, שהיהדות לא קיבלה את הטענות שכללו פרשנות חדשה ושונה לחלוטין של כתביה המקודשים, והתחולל מאבק תיאולוגי (וגם קונקרטי) בין הדתות. לדוגמא, ברכת המינים (חלק מתפילת שמונה-עשרה) נכתבה כחלק ממאבק זה. מובן שמאבק זה יצר מתח, חיכוך ושנאה הדדית.

בנוסף לכל אלה, אחד הגורמים העיקריים לשנאת היהודים לאורך הדורות היתה האשמתם בהוצאתו להורג של ישוע. אין זה המקום לדון בהרחבה בקורות אותו משפט עתיק שהתקיים לפני כאלפיים שנה.[13] כדי להבין את ההאשמה החמורה יש להבין את הרקע הגיאופוליטי של אותם הימים. כאמור, הנצרות הייתה דת (או כת יהודית) משיחית נרדפת תחת שלטון רומי. במסגרת זו ברור, שהנוצרים רצו להחליש את החיכוך עם השלטון הרומאי, ואחת הדרכים להשיג זאת היתה על ידי צמצום האחריות הרומאית בהמתת ישו, עד כדי ביטולה. במקביל, ולצורך ביטול 'הברית הישנה' שנכרתה בין האל לבין עם ישראל, ניעור בקרב הנוצרים הצורך להציג את ישראל כאחראי למותו של ישו וכעם שסירב לקבל את 'הברית החדשה'. ההאשמה היהודית מופיעה בכל ארבעת האוונגליונים, אך מקבלת ביטוי מקסימלי באוונגליון של מתי שמתאר את פונטוס פילטוס, הנציב הרומי האחראי, רוחץ את ידיו ומוסיף את אמרת ההמון היהודי: "דמו עלינו ועל בנינו" (מתי כ"ז, 24-25). זוהי דוגמא יחידאית במהלך ההיסטוריה, בה בני דת אחת הואשמו ברצח אל של בני דת אחרת. התופעה הינה כל כך קיצונית וייחודית שהיא זכתה לשם פרטני – Deicide – רצח אל.  להאשמה זו, שנועדה להשיג הישגים פוליטיים במציאות גיאופוליטית מסוימת, היו השלכות מרחיקות-לכת לאורך אלפיים השנים האחרונות, השלכות שאיש לא היה יכול לחזות בימים ההם, והן חורגות בהרבה מהמציאות שבה נולדה ההאשמה עצמה. במשך מאות שנים חששו יהודים לצאת מביתם במהלך חג הפסחא.[14]

לפני שנים מעטות הוקרן הסרט ה'פסיון', בהפקתו של מל גיבסון. הסרט מציג בצורה מאוד חיה ואכזרית את סבלו והוצאתו להורג של ישוע. כשיצא הסרט התנגדו לו רבים, כולל זרמים נוצריים ברחבי ארה"ב. ידוע שאביו של מל גיבסון, מכחיש שואה מוצהר, משתייך לזרם נוצרי בשם Sedevacantism  –  שמשמעותו 'הכסא הריק', שכן לדידם ועידת הותיקן השנייה והתיקון שקבעה ( "נוסטרה אֵטאטה", ובעברית" בזמננו שלנו" )[15]  הם בלתי חוקיים, ולכן לאפיפיורים - מאותו אירוע ואילך - אין סמכות אפיפיורית. גישה זו, שמתבטאת גם באכזריות המוצגת בסרט, הינה גישה קיצונית, אך עד לשנת 1964 זו היתה הגישה הרווחת וכך חונכו הילדים לאורך דורות ארוכים מספור.

לימים נפוצו בקרב הנוצרים עלילות מרובות כנגד היהודים. ניתן להתחקות אחר המקור של כל עלילה ועלילה, אך ברור, שלכולן בסיס משותף הקשור לאיבה הכללית אותה תיארתי. הם הואשמו בהרעלת בארות, באחריות למגיפה השחורה, שזרעה הרג ברחבי אירופה,שימוש בכשפים והמפורסמת מכולם - 'עלילת הדם', שעל פיה היהודים חוטפים ילדים נוצרים ומנקזים את דמם לצרכים פולחניים כדוגמת הכנת מצות. נראה, שמקורה של עלילת הדם הזו היא דווקא בהאשמה של עובדי אלילים כלפי הנוצרים עצמם. לימים שימשה במסגרת המאבקים הפנימיים בין זרמים שונים בתוך הנצרות עצמה, כשהקתולים האשימו כת נוצרית באסיה הקטנה הנקראת מונטאניסטים. כת זו נהגה לחוג את הפסחא בזמן שבו חגגו היהודים את חג הפסח. הזרם הקתולי חשש מקרבה זו ליהדות (ומהעובדה שאין הכת מקבלת את סמכות הוותיקן), ולכן העליל על בני כת זו, שבשעת סעודת הקודש הוסיפו ליין דם של ילד  (בכדי שבאמת יהפוך לדם..). מכיוון שכת זו חגגה את חגה במקביל לפסח היהודי, "דילגה" העלילה לימים, כשהכת נעלמה, אל היהודים. בעוד שבהקשר הנוצרי היה בה בסיס כלשהו של מציאות, שכן בעקבות אמירת ישוע: "זהו דמי" (מתי 26, 26), האמינו חברי הכת (והנוצרים בכלל), שהם שותים דם, הרי שבהקשר היהודי היא משוללת כל בסיס קונקרטי.

פלייר אנטישמי מקייב, 1910. הפלייר קורא לנוצרים לשמור על חיי ילדיהם לקראת חג הפסח הקרב ובא

לאור כל האמור לעיל ברור, שדמות היהודי הפכה לדמות דמונית. בעזרת כלים פסיכולוגיים צויר היהודי כבעל קרניים, שותה דם, בעל אף ארוך, גיבנת; כל מה שצריך בכדי לחולל בדמותו דמוניזציה ודה-הומניזציה מוחלטות. מובן, שהבורות והאנאלפבתיות שהקיפה את אירופה במהלך ימי הביניים, מחד גיסא, וההתבודדות היהודית והחיים בגטאות, מאידך גיסא, תרמו לתהליך זה. בנוסף לכך, העובדה שגילדות מקצועיות רבות נסגרו בפני היהודים, יחד עם האיסור על העיסוק בהלוואה בריבית בקרב הנוצרים, הפכו את המקצוע הזה למקצוע היהודי המרכזי.[16] מכיוון שקהילות יהודיות היו קשורות זו לזו (בין היתר בשל שפה וצורך לעזור זה לזה), תופעה זו אף התגברה, ובהתווספה לשאר התופעות שכבר תיארתי גרמה לתחושה שהיהודי מוצץ את ה'דם הנוצרי' ועושק אותו כליל.

זהו גם אחד מהגורמים להתפתחות 'הקנוניה היהודית', שלימים באה לידי ביטוי אולטימטיבי ב'פרוטוקולים של זקני ציון', שתיארו מצב שבו היהודים שולטים בעולם, מכוונים ומנתבים אותו כך שכל הההון וההשפעה יהיו בידיהם על חשבון כל היתר. עד היום ישנם אנשים רבים, לרבות דמויות ידועות במרכזם של מעגלי פעילות שונים ומגוונים, המאמינים בקנוניה זו.[17]    

קריקטורה אנטישמית שמראה את רוטשילד עם העולם בידו. צרפת, 1898

אנטישמיות ב'עת החדשה'

במקביל לתהליכים פוליטיים, שהתרחשו באירופה עם בוא העת החדשה, השתנו גם חיי היהודים, אך האנטישמיות, שניתן היה לדמיין ולקוות שתעלם, רק התגברה ואף קבלה ביטוי חדש ואכזרי יותר.

ניתן למנות גורמים רבים ל'אנטישמיות המודרנית': תופעת החילון והאמנציפציה היו גורמים משמעותיים ששינו את אורח החיים האירופאי מקצה אל קצה. מבחינת היהודים, רבים יצאו מהכפרים ומהגטאות ועברו להתגורר בערים הגדולות, מתוך הרגשה שהשינוי לטובה מתייחס גם אליהם. רבים חשו את עצמם קודם כל כאזרחי מדינתם ורק אחר כך כיהודים (אפילו הרצל נתפס להלך רוח מהפכני זה). כיום ברור, שלא היתה זאת אלא אשלייה. ההתקרבות של ה'נוכרי' וה'יהודי' אפשרה להתבונן מקרוב ולראות את ההבדלים. הדמוקרטיה גרמה לכך שמנהיגים יחפשו שעיר לעזאזל בכדי לחזק את מעמדם. [18] כל זאת נעשה בחסות ה'מדע', שהלך והתפתח, והודות לתקשורת ההמונים שעשתה את צעדיה הראשונים. אם כן, תוך התבססות על השוני הקדמוני, על השנאה הדתית המושרשת בהמונים ועל ה'גזל הכלכלי', עשו המנהיגים שימוש פוליטי-ציני במיעוט היהודי, החלש והפגיע, בכדי ללכד את השורות מאחוריהם, וליצור זהות לאומית חדשה.ישנן דוגמאות רבות לשימוש זה, אך מפאת קוצר היריעה אזכיר כאן רק את פרשת דרייפוס[19] ואת הפרוטוקולים של זקני ציון.

בנוסף לכך, העובדה, שהיהודי לא היה שייך לכאורה  ללאום, והיטלטל בעולם חסר מולדת וקרקע, ובאותה שעה הוא נודע בזיקתו אל בני דתו בקהילות שונות ומרוחקות זו מזו, תרמה תרומה חשובה לעיצוב דימויו כקוסמופוליטי. בדימוי זה גלום באופן מובנה פוטנציאל של התנגשות עם האוכלוסיה האתנית-לאומית שבקרבה חי, שתודעתה העצמית, צרכיה ותקוותיה לא יכולים היו להיות נחלתו כדמות קוסמופוליטית. דימוי זה תרם הרבה להעצמת החשש מפני המזימות היהודיות להשתרר על העולם, לנצלו עד תום, ואולי אף לזהמו ולהרעילו. האשמה נוספת שהופיעה בעשורים האחרונים, טוענת שה'מוסד' הישראלי בשיתוף עם 'כל היהודים', זומם להשתלט על העולם, ומבחינה זו מדובר בהמשך ישיר של העלילות בדבר הקנוניה היהודית.

האנטישמיות החדשה, החילונית, שונה מזו הקודמת, מכיוון שהיא אינה מכוונת כנגד היהדות, אלא כנגד היהודי. בכדי להפוך לכזאת היא עושה שימוש מעוות בתורתו של דארווין, במה שמכונה כיום דארוויניזם חברתי ותורת הגזע. האנטישמיות המודרנית באה לידי ביטויה הקיצוני ביותר במהלך השואה; שבמסגרתה גם היהודי שהתנצר זה מכבר, אם מסיבות פנימיות ואם בכדי להציל את עצמו, לא היה יכול להשתחרר מ'יהדותו' ולברוח מגורלו. 

מדובר כאן, לראייתי, בגלגול חדש של השנאה הקדומה, אך כזה היונק את תמציתו מהאופן שבו נתפס היהודי, תפיסה שקנתה לה אחיזה בעומק הזיכרון הקולקטיבי. תולדות היהודים בגרמניה הנאצית ובאירופה בכלל חורגים מחיבור זה, אך ברור, לדעתי, שללא מכלול הגורמים שהצטברו לאורך ההיסטוריה, הדימוניזציה והדה-הומניזציה המוחלטות שהתפתחו – השואה לא היתה מתרחשת (ולא היתה יכולה להתרחש).

דוגמא נקודתית להקשר בין השואה לבין 'שנאת ישראל' הקדומה היא הטלאי הצהוב. אין זה מקרהההצבע הנבחר היה דווקא צהוב, והוא מתקשר לאומנות הנוצרית, כלי הלימוד המרכזי של רבים מיושבי אירופה לאורך תקופות ארוכות. באומנות זו יוצג היהודי – בעקבות אביו הסימבולי, יהודה איש קריות,[20] הבוגד האולטימטיבי שתמורת בצע כסף מכר את רבו, האל בכבודו ובעצמו - בצבע צהוב. התעמולה הנאצית[21] בחרה בצבע שכבר זוהה עם היהודי מזה דורי דורות, חיברה אותו לסמל שזוהה עם היהדות ויצרה סמל בעל משמעות חדשה.

אנטישמיות בעולם המוסלמי

בעולם המוסלמי היחס כלפי היהודים התפתח בצורה שונה. מוחמד שואב הרבה מרעיונות היסוד הראשוניים של האסלאם מהיהדות ומתקרב אל המיעוט היהודי בחצי האי ערב. "הוי בני ישראל, זכרו הטוב אשר עשיתי אתכם והקימו בריתי למען אקים בריתכם..." (סורה 2, 38). הוא קובע את כיוון התפילה הראשוני של האסלאם לא למכה, כי אם לירושלים. בהמשך הדרך מתגברים החיכוכים והוויכוחים, כשהוא זוכה מצד היהודים ללעג ולזלזול. יתרה מכך, האסלאם – בדומה לנצרות – רואה את היהדות כדת שסרחה, ואת בני ישראל כעם שכשל במילוי הברית הקדושה עם האל. כישלון זה הוא שגרם לאל להציג נביא חדש שבשורתו מבטלת את הברית העתיקה ומכוננת ברית חדשה – הלא היא האסלאם. למרות כל האמור לעיל, עם כיבושי האסלאם זוכים הנוצרים, היהודים והזורואסטרים למעמד מיוחד כ'עמי הספר' ומותר להם להמשיך ולקיים את דתם. חרף ההיתר, ברור שתנאי חייהם אינם אופטימליים והם מופלים לרעה. הם זוכים למעמד נחות המנציח את נחיתותם ונאלצים לשלם מס גולגולת. ברור, שלאורך התקופות הארוכות שהיהודים חיו תחת שלטון מוסלמי ניתן לזהות מגמות שונות ותקופות טובות יותר ופחות. חשוב להדגיש, שלמרות האפליה, לא מדובר באנטישמיות מובהקת, אין שנאה וחשוב מכך: אין דימוי שטני.[22]

לקראת סוף המאה ה-19, עם הגעת העליות הציוניות ארצה, החלו תושביה הערבים-מוסלמים[23] של הארץ  להרגיש מאוימים והמאבק התחיל. שוב, תיאור הקונפליקט חורג ממסגרת זו, אך אציין, שלדעתי הוא מבוסס על מספר גורמים:

1.גורם תרבותי, שקשור להתנגשות שתי ציוויליזציות, המערבית והמוסלמית.[24]

2. גורם דתי: המפגש בין היהדות לאסלאם. כל הדתות מתפתחות לאורך ההיסטוריה ואינן נותרות קפואות בזמן. בעוד שלאורך תקופות ארוכות הדת המוסלמית נחשבה לסבלנית מאוד, כיום, בשל סיבות מגוונות, היא הפכה לנטולת סובלנות במידה רבה ואף קיצונית, וחמור מכך: כתוצאה מסיבות שונות נוצר מתח גדול בינה לבין הנצרות והיהדות (דתות המערב).

3. מאבק על הקרקע והשליטה בשטחה המצומצם של מדינת ישראל המכונה בפי שכנינו פלשתינה בהתבססות על השם שקבע אדריאנוס.

לאורך המחצית הראשונה של המאה ה-20 הלך המאבק והחריף עד שהגיע לפיצוץ בדמות מלחמת העצמאות שנחשבת לאסון (נַכְּבָּה) בעיני שכנינו הערבים-מוסלמים. גם מלחמה זו לא היוותה סוף פסוק והמאבק נמשך עד ימינו שלנו, כאשר הוא משנה את אופיו לאורך מחצית המאה האחרונה. בעוד שבראשית הדרך התקבל הרושם שהישוב העברי הצעיר הינו חלש וחסר הגנה ולכן הותקף בצורה צבאית ישירה, הרי שכיום ברור שיש לו עדיפות בקרב פנים אל פנים, ולכן הפלשתינאים פנו אל הטרור ואל התעמולה התקשורתית.

יש לציין, שלאורך המאה ה-20, במקביל לעליות הציוניות, הגיע לארץ גם זרם של אירופאים נוצרים, שהביאו עימם את תפיסת עולמם, שכוללת את האנטישמיות הנוצרית. במסגרת המאבק ההולך ומחריף כנגד הישוב העברי מאמצים הפלשתינאים את האידיאולוגיה האנטישמית, שהופכת לחלק אינטגרלי מתפיסת עולמם. מעניין (ומזעזע) לראות, שבתוכניות טלוויזיה עממיות שמוקרנות במדינותינו השכנות, מוצג היהודי כדמון ו'עלילות הדם הנוצריות' זוכות לתחייה מלאה בתחפושת ערבית; כך גם לגבי הקנוניות של זקני ציון ואחרות. יש מי שיאמר, שהתעמולה האנטי יהודית המיוצרת בעולם המוסלמי מזכירה את התעמולה הנאצית.

שאלה שנשאלת כיום היא האם שנאת ישראל – השנאה כנגד מדינת ישראל - הינה גלגול חדש של התופעה האנטישמית, או שמא מדובר בתופעה חדשה ושונה. לדעתי, מדובר בגלגול חדש ושונה, אך בלתי אפשרי לנתק אותו מהמורשת התרבותית האנטישמית ארוכת השנים.

מעניין שכיום התעמולה האנטישמית שנוצרת בעולם המוסלמי ושורשיה בעולם הנוצרי, מפעפעת בחזרה אל  המערב. ישנה תעמולה אנטישמית ואנטי ישראלית גוברת בשל סיבות מגוונות. סיבה ראשונית היא התגברות כוחו של האסלאם במערב - הגירה מוסלמית מסיבית שגוררת התחזקות פוליטית; תדמיתו של הפלשתינאי כחלש וכקורבן, ומנגד - של ישראל כתוקף חזק ואכזר. לכך יש להוסיף את האנטישמיות שהוטבעה עמוק בנפש המאמין הנוצרי לאורך אלפיים השנים האחרונות.

ההיסטוריה מוכיחה שתעמולה אנטישמית אינה נותרת בדמות מלים; ושלעתים, מהר מהצפוי, המלים הופכות למציאות. ובמילותיו של  רבי אברהם יהושע השל: "השואה לא התחילה עם בניית הכבשנים במחנות השמדה והיטלר לא עלה לשלטון עם טנקים ונשק. הכל התחיל מדיבורי השמצה ופרופגנדה". כדאי שמדינת ישראל, והיהודים בכלל, יתאימו את עצמם לשדה הקרב החדש ויתמודדו מול אויביהם גם בשדה הקרב החדש, התקשורתי.

 

סרטון על אנטישמיות

--------------------------------------------------------------------------------

 הערות:

1) מעניין לציין שגם האנטישמיות המודרנית צמחה בסביבה המונית, מדעית וזכתה לתנופה כתוצאה של הפצת 'ספרות פופולארית'.

2) בהקשר זה יש להבדיל בין ה'זר' לבין 'לא מוכר'. אנחנו יודעים מעט מדי בכדי לשפוט את הלא מוכר ולכן אנו מסתפקים בסקרנות וזאת בשונה מהזר והמוכר, אותו נמהר לשפוט. לימים, כתבי הקודש היהודים הפכו את היהודי מלא מוכר לזר ומוכר בכל המרחב המזרח תיכוני – אירופאי, ועל כן עוררו את יצר השיפוט. כדוגמא ניתן להראות שבמזרח הרחוק, שאמונותיו אינן שואבות מכתבי הקודש שלנו, נותר היהודי כ'לא מוכר' ולכן לא התפתחה במרחבים אלו שיפוטיות כנגד היהודי ואנטישמיות, פרט למעט 'יבוא' מודרני מתרבות המערב. ראה ב-מאמר הבא.

3) לפחות בחלק זה של העולם, במזרח הקרוב וסביב אגן הים התיכון.

4) תופעה של כפיה דתית, כגון זו שבא לידי ביטוי בגזרות הדת של אנטיוכוס הרביעי, אפִּיפָאנֶס, הידוע (בישראל) בכינויו   'הרשע'  הינה חריגה ביותר בעולם הפוליתיאיסטי. החוקרים  התדיינו רבות באשר למניע מאחורי מעשיו. כיום הנטייה היא להבין את המאורעות על רקע מצבה הקשה של הממלכה הסלווקית, מצב שהפך את אנטיוכוס לשודד מקדשים -'הירוסילוס'. היהודים לא היו מוכנים להשלים עם שוד זה ועם מדיניותו החדשה שבמסגרתה ניסה לאחד את ממלכתו תחת התרבות היוונית. אנטיוכוס הבין, שמקורה של ההתנגדות המתמדת של היהודים נעוצה בדתם, ולכן החליט לצאת כנגדה. יש לציין שמאבק זה השתלב במאבק פנימי על אופי החברה היהודית, מאבק בין 'יהודאים' ל'מתיוונים'.

5) החמור מוזכר בנבואת זכריה בהקשר לבוא הגאולה ויתכן וזהו המקור.

6) מעניין לציין בהקשר זה, שאחת המשמעויות של הסיפור המקראי בדבר עקידת יצחק, גלומה בהבדלותו של עם ישראל מעמים אחרים. בו אין קורבן אדם (לפחות ברמת האידיאל), בעוד עמי הסביבה הקריבו גם קורבנות אדם.

7) הספר בתרגום לעברית. חלק א':

 http://www.daat.ac.il/daat/history/tkufot/apion001.pdf http://www.daat.ac.il/daat/history/tkufot/apion002.pdf וחלק ב

8) 'שחיק עצמות' הוא ביטוי גנאי וקללה המכוונת לרשע – 'ולואי ישחקו עצמותיו לאבק פורח'. מרגרט יורסנאר כתבה אודות דמות מרתקת זו רומן הסטורי בשם 'זכרונות אדריאנוס'.

9) זוהי אחת מהסיבות שבגינן הוחלט להעלות את התורה שבעל פה על הכתב.

10) השם פלשטינה מתבסס על הפלישתים, עם ממקור איגאי שישב באזורי החוף הדרומיים של ארץ ישראל, התבולל ונכחד בעקבות הכיבושים הבבליים כשמונה מאות שנה קודם לכן. אדריאנוס היה בטוח שבנותנו שם של עם שנכחד זה מכבר, לא רק שהוא מבטל את הזיקה היהודית אל הקרקע, אלא שהוא מונע מצב שבו עם אחר ידרוש בעלות על הקרקע. הוא לא יכול היה להעלות על דמיונו, שקרוב לאלפיים שנה מאוחר יותר יקום עם שיכנה את עצמו על שם אותו חבל ארץ – פלשתינאים, ובנוסף לכך, שהיהודים לעולם לא יוותרו ולא וינתקו את זיקתם אל ארץ אבותיהם.

11) ניתן לראות הקבלות לפרשת שבתאי צבי במאה השבע עשרה.

12) ביחס לטרמינולונוגיה זו ראה

 http://www.ofirjacobson.com/15001499149315041503-150215101497148814931514-1497149515051497-149714921493149114971501---150414931510151214971501.html

13) בהקשר זה אני ממליץ בחום על ספרו של חיים ה' כהן, "משפטו ומותו של ישו הנווצרי".

14)  ישוע, כיהודי שומר מצוות, הגיע לירושלים בכדי לחוג את הפסח. הסעודה האחרונה היתה סעודת הפסח, ועל פי התיאולוגיה הכריסטולוגית  ישוע עצמו מחליף את קורבן הפסח כשהוא מציע לתלמידיו, ולימים לכל המאמינים הנוצרים, את הלחם  (בשרו) ואת היין (דמו).

15) למסמך כמה סעיפים, אך החשובים שבהם קוראים לנוצרים להימנע מאפליה כלפי בני אדם אחרים בגלל גזע, צבע עור, מעמד או דת; להתייחס בכבוד לאמונות אחרות שאינן נוצריות במהותן, שכן יש בהן קרן אור של אמת; ולתרום לאחוות האדם בהקשר כללי. בהקשר היהודי הודיע הוותיקן, שאין לראות ביהודים את האשמים במותו של ישוע, וזאת בניגוד לדוגמה הכנסייתית, ששלטה לאורך רוב ימיה של הכנסייה. ההצהרה המלאה:

http://www.vatican.va/archive/hist_councils/ii_vatican_council/documents/vat-ii_decl_19651028_nostra-aetate_en.html

16) בהקשר זה אני ממליץ על 'הסוחר מוונציה', מחזה מאת ויליאם שייקספיר וסרט הוליוודי משנת 2004.

17) בהקשר זה יש להזכיר גם את הטיעון שחשיבות הפרוטוקולים אינה בתיאור הדמוני שניתן ליהודי אלא בהסבר שהיא מעניקה לתופעה שנראית מוזרה למדי – העוצמה וההשפעה האובייקטיבית שנמצאת בידי מיעוט זניח. כדוגמא לכך אזכיר את מספרם של היהודים שהביאו לקפיצת מדרגה בתחומם: איינשטין, פרויד, מרקס ואחרים. בכדי לזהות את השלכות הפילושמיות (הערכה, שלא לומר הערצה של העם היהודי ושל תרומתו לאנושות) לא צריך ללכת רחוק – התרפסות של מנהיגים אמריקאיים בפני ועידת יהודי ארה"ב [איפ"ק] היא דוגמא מובהקת לכך ומפגן שצריך להטריד כל מי שרוצה לעקור מן השורש את הסטריאוטיפ דנן. ניתן וצריך לשאול את שאלת הביצה והתרנגולת: האם ההשפעה היהודית השניאה אותם על הבריות וגרמה לדימוניזציה של דמותם; או שמא הדימונזציה עצמה חיזקה את האמונה בדבר כוחם הבלתי מוגבל, לכאורה ?

18) אמנם גם דיקטאטורים חיזקו לא אחת מעמדם על ידי ליבוי שנאה קולקטיבית כלפי האחר, אך הדמוקרטיה אילצה את המנהיגים לפנות ו'לרצות' גם את השכבות הנמוכות בעם ושנאת ה'אחר' התגלה כדרך יעילה לעשות זאת.

19) צפרשה זו גרמה להרצל לשנות את דעתו ואת  תפיסת עולמו. מבחינה זו מדובר בפרשה מכרעת בתולדות התנועה הציונית.

20)  ניתן להעלות את ההשערה שהשם 'יהודה' אינו מקרי.

21) התעמולה הנאצית היתה חובקת כל וכללה שימוש באמצעים טכנולוגיים חדישים לזמנם: הרדיו והקולנוע, עצרות המונים, דגלים ובסמלים. כל זאת במטרה ליצור שפה חזותית ורעיונית אבסולוטית. יוזף גֶּבֶּלְס, שר התעמולה הנאצי אמר בהקשר זה ש: "שקר שחוזרים עליו שוב ושוב, במוקדם או במאוחר הופך לאמת".

22) במאמר מוסגר אזכיר שגם הערבים עצמם משתייכים לגזה השמי.

23)  במסגרת זו חשוב להדגיש את ההבדל בין מוסלמים לערבים. בעוד שהערבים הם קבוצה אתנית – אלו שיצאו מחצי האי ערב, הרי שהאסלאם הוא דת. ניתן למצוא מוסלמים בקרב תושביה של הודו ואינדונזיה. רוב הערבים הם אמנם מוסלמים, אך  ישנם ערבים בני דתות אחרות, לדוגמא נוצרים.

24) ממליץ בהקשר זה על ספרו של סמואל הנטיגנטון, "התנגשות הציוויליזציות".

תגובות

סקירה רחבה ומצויינת

בימינו אנו רלוונטי יותר מתמיד

מישהו במקרה יודע על שורשיו

מישהו במקרה יודע על שורשיו וילהלם מאר ?

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אופיר יעקבסון