אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

עבר שחור עתיד ורוד / קובי ניב


התמונה של דן לחמן
עבר שחור עתיד ורוד / קובי ניב

עבר שחור עתיד ורוד / קובי ניב - החזון ההומוסקסואלי של ג אוחובסקי ואיתן פורס ברטם "ללכת על המים". עיצוב העטיפה: זהבה טפר. הוצאת נ.ב. ספרים בהשתתפות קרן הקולנוע הישראלי. 2011

תמיד תמהתי איך בארץ שיש בה קהל רב לסרטי איכות אין כמעט ספרים העוסקים בקולנוע. ברוב הארצות יוצאים לאור ספרים המנתחים את עבודתם של במאים חשובים או ספרים המוקדשים לסרט אחד. אצלנו מתפרסמים כעשרים ספרים ביום, ספרים על קולנוע כמעט ואין. לא ספרים ולא כתב עת רציני.

צופה הרוצה להבין קולנוע לעומק צריך לקרוא על קולנוע דבר שאינו פחות חשוב מלראות סרטים. ראינו את הסרט, אנו מבינים את העלילה, רואים דמויות, משחק, לעתים הטכניקה מתפרצת. ולעתים דנים גם במשמעות. אך לסרט יש רובד פחות מוכר וכדי "לקרוא" סרט לעומקו ראוי לקרוא כמה ספרים ומאמרי עומק. להתקרב במקצת לטקסט הפנימי של הקולנוע. 

ברוב הארצות מתפרסמים כתבי עת העוסקים בקולנוע לעומקו. שאומרים קצת יותר אם הסרט הוא טוב או רע. לפחות בצרפת כתב עת כזה אחראי למהפכה קולנועית חשובה. "מחברות לקולנוע" הוא כתב עת בו כתבו טריפו, גודאר וכמה אחרים חשובים ביותר ביקורות וניתוחי סרטים ועבודתם של במאים, והולידו את הגל החדש ושינו את ההתייחסות לבמאים כמו היצ'קוק למשל כשהכתירו אותו כגאון ולא רק כבמאי מתח מוכשר. וכך עוד ועוד שמות שהיחס אליהם השתנה בעקבות הניתוחים של הקבוצה הצרפתית. 

בימים אלו יצא לאור ספרו של קובי ניב "עבר שחור –עתיד ורוד" המנתח לפרטיו את הסרט " ללכת על המים" סרטם של גל אוחובסקי ואיתן פוקס. 

אני חייב להודות שמלבד הסרט הקצר " אפטר" העוסק במתח מיני בין חייל למפקדו לא אהבתי במיוחד את סרטיהם. הם נראו לי סרטי בידור שטוח, משהו שבין רומן רומנטי להומואים ומדריך טיולים בעולם ההומואי לסטרייטים. כך שלא ניסיתי לנתח אותם לעצמי. 

לקובי ניב, שהוא תסריטאי בעצמו, סטיריקן ומרצה לקולנוע יש טענות נגד עבודתם של השניים. טענות אותן הוא מעלה כשהוא מנתח כמעט כל סצנה בסרט "ללכת על המים". 

לפני שאני נכנס לספר עצמו אני צריך להגיד כמי שהתעסק מעט בכתיבה לקולנוע בזמנו שתמיד ישנם בסרט נקודות אפלות. יכול התסריטאי לשבת לפתוח כרטיסיות, לרשום רשימות ארוכות, על העלילה, הדמויות, המניעים, המשמעויות, הסמלים, כל מה שהוא רוצה שייכנס לסרט. תמיד יהיה משהו שהכותב לא מספיק ער אליו. דברים הבאים מהלא מודע שלו, דברים שאיננו בודק כי הוא בטוח בתפיסת העולם והמציאות שלו, מה שנראה טבעי. וזה כנראה מה שקרה לזוג אוחובסקי פוקס. היו דברים שנראו להם כל כך מובנים מאליהם עד שלא בדקו את המשמעות שלהם. ועל נקודות אלו כותב קובי ניב. 

את התזה החשובה שלו שוטח ניב כבר בהתחלה ומכאן והלאה ילך ויעמיק להצדיק את טענתו. פוקס ואוחובסקי נגועים בהומופוביה עצמית לדעתו של ניב.

אהבתי את השימוש במלה נגועים המעלה בזיכרון את "נגוע" סרטו של עמוס גוטמן. גוטמן לא התחמק משאלות, להפך, הוא העמיק בהן והפך אותן לפצע. לפני איזה זמן קראתי ראיון עם פוקס בו אמר שכל סרטיו עומדים נגד התפיסה של גוטמן. האישי מעניין פחות. ההומו הציוני הוא הדבר החשוב להדגשה. אולי לא במלים אלו, אך במשמעות הזו. שבאותה תמונה יופיע גם הומו וגם דגל ישראל.

ללכת על המים מתחיל בסצנה בה נרצח מחבל בהזרקת רעל לישבנו. קשה שלא להיזכר בניסיון ממשי, שם נדקר המחבל בגרונו. אין שום סיבה להשתמש בסרט במזרק ככלי נשק. לא כפי שהרצח מוצג. כלי רצח נחשבו תמיד לסמלים פאליים, ואין כמו מזרק להיות סמל פאלי מדויק. כזה המרוקן את נוזליו לתוך הגוף שחדר אליו. המזרק נכנס להכרה הציבורית גם ככלי המביא צרות צרורות. שימוש בסמים, הדבקות במחלות ובעיקר איידס כמובן. וכדי להעצים את הכוונה, המזרק מוחדר לישבנו של הגבר. דימוי משלים למיניות הומוסקסואלית. 

ללכת על המים הוא מושג נוצרי. ישו חצה את הכינרת בהליכה על המים. האם הומוסקסואליות היא חטא נושא מוות? ביהדות ובנצרות כן. וניב שואל, האם שני היוצרים רואים בהומוסקסואליות חטא בלתי נסלח וחשים שנאת מוות לכל הומו, המבטאת הומופוביה עצמית. האם אמרו בלא מודע שיחסים הומוסקסואליים סופם מוות. הפתיחה הרצחנית הפאלו – אנאלית של הסרט מנבאת לא רק את סופו, כי כידוע אקדח המופיע בתמונה הראשונה יורה באחרונה. נראה שהסצנה באה להגיד שאין קיום ליחסים הומוסקסואליים, כי סופם מוות. 

הרצח מתבצע לעיני אשתו ובנו הקטן של המחבל. צילום קלוזאפ של פני הילד הבוכה. צורה המביאה בדרך כלל להדגשת חשיבותו של המצולם. לעתים הפיכתו לגיבור הסרט. כאן לא רואים את הילד יותר. חשיבותו היא רק הדגשת קור רוחו של המחסל. ללכת על המים נפתח ברצח אב. 

בהמשך הישיר מסתבר שהמחסל סוכן מוסד ישראלי שהרג מחבל מהחמאס. אנו מתוודעים לשמו "איל" צבר המסמל כוח. כן, גיבור הסרט הוא סמל הגבריות. אלא שבסצנה הבאה הוא מוצא את אשתו שהתאבדה. גבר שהוא סמל למוות. איל נראה כמי שאיננו חש דבר מול גופת אשתו. חסר רגשות. אטימות הגובלת בנכות רגשית. שני מקרי מוות הקשורים באייל. באחד כנציג המדינה בשני כגבר סטרייט נשוי לאישה. 

עד כאן הפתיחה, ומכאן הסרט והדמויות הנוספות שיכנסו לעלילה. איל מקבל משימה חדשה. לצוד נאצי זקן. אחד ממפתחות המרדף אחרי הנאצי הוא אקסל, נכדו ההומו של אותו נאצי. מגיע לישראל לבקר את אחותו המתנדבת בקיבוץ. אקסל הוא ההיפוך של איל. פתוח, אופטימיסט המאמין ברוח האדם.

שני צאצאי שואה משני עברי המתרס. רוצחים ונרצחים. הישראלי שאינו מוצג כאדם פרטי, אלא מייצג דור, קבוצה. הגרמנים בני אדם פרטיים. נכדיו של נאצי מפורסם. 

אקסל הוא ניגודו של איל. מכיוון שאיל מייצג את הישראלי הכי ישראלי, הרי שהישראלים, הסטרייטים, אטומי רגש, פסימיסטים. דמות שלילית במהותה. אקסל אינו מוצג כהכי גרמני. הוא מוצג כהומו. הומו במשמעות טוב. הומואים, נשים, פלסטינאים ושחורים הם מיעוט. אך המיעוט אינם הופך אותם לסוכריות. הם בני אדם. 

שמו של אקסל קשור למיתולוגיה נורדית. שם הוא מביא שלום. משפחתו הימלמן, איש שמים. כלומר נביא חדש לנצרות. בנסיעה לקיבוץ שומעים בחדשות שבפיגוע חבלני נהרגו שניים עשר אנשים. כלומר השליחים של ישו אינם יותר. נותר רק איל הצריך לשנות את דעתו-דתו. 

פיה, אחותו של אקסל מתערה בחיי הקיבוץ. לומדת גם ריקודי עם. משירה מעל עצמה את הגרמניות לטובת ישראליות. מי שזוכר, ריקודי העם הללו בקיבוצים צולמו בסרטי פרסומת של קרן קיימת והסוכנות לפני קום המדינה. 

איל קורא לאקסל ופיה הנזל וגרטל. ניב חושב שזה אינו מקרי. הנזל וגרטל הוא סיפור על אימא רעה ומכשפה שאת שתיהן הורג הסיפור. משמעות ההסתמכות הזו לדעתו של ניב הוא בעת נשים של היוצרים. 

איל איבד את משפחתו באופן ממשי. הוריו ואשתו מתו. פיה ואקסל באופן מטפורי כפי שיתברר בהמשך. שלושה צעירים הצריכים לבנות להם בית חדש, כדי שאפשר יהיה להתבגר, לחיות באושר. מחיקת העבר היא תנאי לבניית עתיד.

איל שכיסוי המשימה שלו היא להיות נהג ומדריך לאקסל. במכונית אקסל משמיע לאיל את המוסיקה שהוא אוהב. הרבה זמרות, דיוות, ואירוויזיון. לכאורה כל מה שהומו מן השורה אוהב. איל האטום עדיין איננו מבין את הרמז. כאן צמד היוצרים נצמד לקלישאות הבנאליות ביותר בדעות לחברתיות על הומואים. הם אוהבים רק זמרות ומעריצים את האירוויזיון. 

בשיחה ביניהם איל מספר שאין לו ילדים ואומר שגם לא יהיו לו. אקסל עובד עם ילדי עובדים טורקיים. איל הרג אב בטורקיה. הסטרייט הוא העבר הרע, מביא אתו מוות. ההומו מטפח חיים. הוא העתיד הטוב. 

בשיחה על שפת הכנרת צוחק איל מאקסל המנסה ללכת על המים כמו ישו. נקיי לב יכולים, אומר אקסל. כאן מסתבר שאקסל הוא מדריך רוחני של איל, בעוד שאיל הוא מדריך תיירים מדומה של אקסל. ושוב ההומו הטוב מול הסטרייט השקרן הרע. 

הסיבה המרכזית העוזרת לקהל, הישראלי, להזדהות או לחבב את איל אטום הרגש היא העובדה שהוא חתיך. קהל אוהב חתיכים, גם אם לא באופן מודע. אם היה משחק את איל שחקן פחות יפה, ההכללה של הישראלי המכוער הייתה בולטת יותר והופכת אותו לדמות הנתפסת כשלילית לחלוטין. זו כוחה של הפיזיות הקולנועית על הצופה. 

הסצנה הבאה מתרחשת על שפת ים המלח. ים המלח, סדום, אסוציאציה מהירה וברורה להומוסקסואליות. הם יושבים בבגדי ים, מרוחים בבוץ, ומדברים על זוגיות. כל אחד מנקודת המבט שלו כמובן. שניהם עטופים בשריון הבוץ. כשאחד עדיין איננו מבין את נקודת המבט של האחר. 

היוצרים מגלים כאן את דעתם על מערכות יחסים סטרייטיות. את הנשים אי אפשר להבין והן תמיד מתלוננות, והגברים לא מקשיבים, לא מחוברים לרגשותיהם ולא בוכים. 

אקסל מציע להוריד את זה, את הבוץ העוטף את שניהם. את השקרים שהם מספרים כדי שיוכלו להתקרב. איל איננו מגלה שהוא שליח המוסד הנמצא במשימה, אקסל איננו מודה, מילולית, שהוא הומו. הם צריכים להתנקות מהבוץ. וכשהם מתנקים הם מתקלחים ערומים אחד מול השני, מתנקים, ויכולים להתחיל במסע לגילוי כמה אמתויות. שם, על שפת ים המלח עובר איל הטבלה נוצרית סמלית בידי אקסל, ישו הסמלי. איל מורח את גבו של אקסל בקרם הגנה מהשמש. שני גברים ערומים נוגעים אחד בשני. כמה סמלי. מכאן נפתח הפתח למערכת היחסים בין השניים. 

ניב מנתח את עמדות השניים. מסתבר שהסטרייט הסגור חסר הרגשות הוא זה המוביל לכל השיחות הרגשיות והאישיות, בעוד שאקסל ההומו הפתוח, תקוות האנושות אינו מדבר אלא על אברי מין. פאליים ואנאליים. לא מערכות יחסים ולא רגשות. מתחת לפני השטח נראה שהיוצרים מציגים הומואים כמי שמתעניינים במין בלבד. כלומר סותרים את עצמם. הם מציגים הומואים כרובוטים מיניים, אין להם כאב, קושי וסבל. לזה כנראה התכוון פוקס כשדיבר נגד הסרטים של גוטמן שדיברו על סבל וכאב אישי. ללכת על המים הוא סרט פנטזיה שקרית כפולה ומכופלת, כותב ניב. 

לא אכנס להמשך התהליך. בעיקר לכל החלק המופרך והשרירותי הגרמני נאצי. חלק זה הנוגע בסבא הנאצי מצריך מאמר אחר שכבר אין לי עניין להיכנס לתוכו. המוביל בסופו של דבר לסצנת הסיום הנושאת כותרת " שנתיים מאוחר יותר" סצנה בה נראה איל אב לילד ונשוי לאחותו של אקסל. אם תרצו, הוא השתחרר לכאורה מתהליך ההומסקסואליזציה שעבר ביחסיו עם אקסל, דבר שצריך לצער במידת מה את הצופה ההומואי ולשמח את הצופים הסטרייטים. אך אפשר להגיד גם שאיל הסטרייט שאינו יכול לקיים הומוסקסואליות גלויה מוצא לו תחליף באחותו של הגבר אותו הוא אוהב. 

דבר אחד שאי אפשר להתעלם ממנו בכל אותו קטע ארוך הוא השינוי שעוברים השניים. ניב מנתח את השינוי בו ההומו שהיה טוב עד כה הופך להיות אלים "רע" מסכת ההומו הנוצרי הטוב נפלה. אין הומו טוב יותר. 

כשמסתכלים על סרטיהם האחרים די ברור שהסרט לא יכול להסתיים בהפיאנד הומוסקסואלי. באופן מפתיע, הם, היוצרים שמקיימים זוגיות ארוכה אומרים אין אפשרות לקיים אהבת גברים. לא ביוסי וג'אגר. לא בבועה. עד שנות השבעים הרגו דמויות של הומוסקסואלים כשהופיעו בסרטים הוליוודיים. מסתבר שיוצרים ישראלים העומדים לכאורה בראש מאבק חברתי של הקהילה לא יכולים להשתחרר מהרג גיבורי הסרטים שלהם. עובדה המאשרת את התזה של קובי ניב. לדעתם של אוחובסקי פוקס לא תיתכן אהבת גברים, הם משלמים במוות. אכן הומופוביה עצמית עמוקה.

 כמובן שניב מרחיב ומצטט שורות או מדבר על צילומים. ניב מגלה ידע עמוק בהווי וההוויה ההומואית. הוא מנתח עמדות חברתיות הנוגעות לתפיסת ההומוסקסואליות בציבור, וגם בשאלות התפיסה של הומוסקסואלים את החברה.

האם פוקס-אוחובסקי שאלו את עצמם את כל השאלות העולות מהספר. כמה מהדברים התחלקו להם לא כתשובות לשאלות אלא כפתרון לצורך תסריטאי מובן מאליו. למרות כמעט ואין מובן מאליו בתסריט, כך אן כך, התזה של ניב חשובה, מרתקת ומגלה כמה רבדים של אישיותם של היוצרים כפי שהיא באה לידי ביטוי בסרט. הוא הופך כל אבן כדי לגלות את הגלוי והנסתר בסרט. וזה מקומו של המבקר לעומק. לגלות את המקומות בהם החליק היוצר למקומות שלא חשב עליהם דיו ומה הם אומרים עליו. 

אני יכול לשאול את עצמי איך לא ראיתי את כל זה בסרט. או כמה עמוק היה צריך לחפור ניב כדי לראות כל צל כל קו דק ככל שיהיה. אני לא ראיתי בסרט משהו ששווה לנתח לעומק. טוב שסטרייט אחד, גם אם למיטב זכרוני השמיע כמה הערות הומופוביות בעצמו פה ושם, טורח לכתוב כזה ספר מעניין וחשוב לספריה הענייה שלנו. אם יש שם איזו התחשבנות אישית, לא הצלחתי לגלות. הניתוח משכנע. תמיד יכולה להישאל השאלה למה דווקא הוא. מצד שני הוא עשה עבודת מחקר עומק מעמיקה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן