אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הכיבוש הרומי בישראל: מדיניות הקולוניזציה וההלניזציה חלק ג


התמונה של רבקה שפק ליסק
פומפיי בירושלים

פומפיי בירושלים. Jean Fouquet

הכיבוש הרומי בישראל: מדיניות הקולוניזציה וההלניזציה חלק א
הכיבוש הרומי בישראל: מדיניות הקולוניזציה וההלניזציה חלק ב

ג. תפקידם של הנוכרים במאבק על שינוי אופייה התרבותי והדמוגרפי של הארץ בתקופה הרומית הקדומה (63 לפנה"ס – 70 לס' )/

פרופ' אוריאל רפפורט קבע שבין היהודים לנוכרים התנהל "מאבק קיומי". הגיבוש של אוכלוסיית הארץ למחנות החל, לדעתו, לאחר אלכסנדר מוקדון, והוא קשור במדיניות הקולוניזציה – הלניזציה בתקופה ההלניסטית. בעקבות הקולוניזציה התגבשה, לדעתו, "ישות הלניסטית" בעלת מעמד של בכורה. מלכתחילה נוצר אנטגוניזם שנבע מכך שהיהדות וההלניזם היו מנוגדים במהותם. פרופ' אוריאל רפפורט קבע ש"היהדות היתה מכלול של ערכים, חוקים, פולחן, אמונות ומנהגים מוגדרים, אשר חלק ניכר מהם היו מנוגדים במהותם לתרבות ההלניסטית". על רקע ניגוד זה התגבשה העויינות בין שני חלקי האוכלוסייה.

אבל, העויינות בין הנוכרים ההלניסטים ליהודים לא הייתה רק על רקע הבדלים תרבותיים- דתיים. בין שתי הקבוצות התנהל מאבק על הבעלות הקרקע, על הארץ. ראשיתו של המאבק בתקופה ההלניסטית בעקבות מדיניות הקולוניזיה ההלניסטית של השליטים ההלניסטים, שהפכה את הנוכרים לכוח פוליטי- חברתי- כלכלי.

השתלטות החשמונאים על ערי הפוליס, הגירוש ומעשי הטבח הגבירו את העויינות. בתקופת ממלכת החשמונאים (142 לפנה"ס – 63 לפנה"ס ) נפגע קשות היישוב ההלניסטי וכאשר התחדש היישוב הנוכרי- הלניסטי בארץ, בעקבות הכיבוש הרומי ב- 63 לפנה"ס, המתיחות בין היהודים ל"ישות ההלניסטית" שחזרה והתגבשה, גברה. בקרב הנוכרים גברה שאיפת הנקם. מעמדן המתחזק של הערים ההלניסטיות תחת השלטון הרומי הביא, קבע יובל שחר, "לחידוש העימות היהודי הלניסטי ביתר שאת".

יובל שחר קבע ש"יחסי הכוחות בין השלטון הזר לבין האוכלוסייה היהודית השפיעו במישרין על יחסיה של האחרונה עם הערים ההלניסטיות". הוא הוסיף:"
בתקופה הרומית נהנו הערים ההלניסטיות מחסות שלטונית יציבה וחזקה יותר מאשר בשלטון הסילווקי".

רומי לא רק עודדה התיישבות נוכרים (יוונים, סורים ) בארץ, כחלק ממדיניות ההלניזציה, אלא העדיפה את האינטרסים שלהם ע"פ האינטרסים של האוכלוסייה היהודית, העבירה אדמות יהודים לידי נוכרים וצידדה בצד ההלניסטי בכל סכסוך בין יהודים להלניסטים.

המאבק בין ערי הפוליס ליישוב היהודי השתלב והפך לחלק בלתי ניפרד ממערכת היחסים בין היהודים לשלטון הרומי.

קהילות יהודיות היו בעכו, בקיסריה,  ביפו,  באשקלון,  בבית שאן,  בהיפוס ובגדרה.
בציפורי, טבריה, מגדל, יבנה ובית גוברין, שהיו בעלות רוב יהודי, היו מיעוטים נוכריים.
כמו כן, יהודים היו אריסים על אדמות בטריטוריות שהיו שייכות לערי הפוליס.
בכל אלה התנהלו המאבקים.

השלטון הרומי צידד ברוב המקרים בנוכרים. פומפיוס הניח את היסודות למדיניות ההעדפה של הנוכרים. אומנם יוליוס קיסר גילה יחס יותר חיובי ליהודים ואף העביר את השלטון על ערי הפוליס לידי הורדוס, אבל, הורדוס עצמו טיפח את ערי הפוליס, במעמדו כווסאל רומי.

המצב החמיר בתקופת הנציבים החל מ- 6 לס', ועוד יותר בין השנים 44 – 66 לס'. היו נציבים שהתגרו ביהודים, ובימי הקיסרים קאליגולה ונירון היחס ליהודים הורע. הנציבים והחיילים נטו לצד תושבי ערי הפוליס וכתוצאה מכך העימות בין הנוכרים ליהודים הפך לעימות עם השלטון הרומי. חילות העזר היו מורכבים מתושבי ערי הפוליס והם ודאי העדיפו את הנוכרים על היהודים.

ראשית עלילות הדם נגד היהודים מקורן בתקופה זו, והן הובאו לארץ ע"י הנוכרים. הנוכרים התנכלו לקהילות היהודיות במאמץ לסלק את היהודים מהערים המעורבות ותופעת ההתנכלות ליהודים הייתה תופעה שכיחה.

החזית השנייה במאבק בין הנוכרים ליהודים התנהל על הבעלות על קרקעות.

פרופ' ישראל.ל.לוין סיכם את המצב:"במאה ה- 1 לס' היו הנוכרים מיעוט חזק וחשוב בשל קרבתם התרבותית, המדינית והדתית למושלים הרומיים ובשל מיקומם האסטרטגי באיזור החוף מילאו תפקיד מרכזי בחיי האיזור כולו".

השלבים בעימות בין הנוכרים ליוהודים:

א. התנגשויות בין נוכרים ליהודים עד ערב המרד הגדול (66 לס' )

בגליל העליון – התנגשויות בין הפיניקים – שאימצו את התרבות ההלניסטית – בקדס לבין הכפרים היהודים בגליל, בראשות גוש חלב, על קרקעות.

בגליל המערבי – צור הרחיבה השפעתה בגליל המערבי ודחקה את רגלי היהודים. ערב המרד הגדול נותרו רק מספר מובלעות יהודיות בגליל המערבי.

בית שאן/ סקיתופוליס- מאבקים עם האריסים היהודים בטריטוריה המסופחת לעיר.

ערי החוף

עכו / פתולימאיס – מאבקים עם האריסים היהודים בטריטוריה המסופחת לעיר שכללה את הכפרים היהודים במפרץ עכו, הר הכרמל, שהיה מיושב יהודים, ואזור החוף שלו, כולל חיפה.

קיסריה- היה מאבק על שיוויון זכויות האזרחים בעיר בין האוכלוסייה הסורית- יוונית למיעוט היהודי. היהודים טענו שקיסריה נוסדה בידי מלך יהודי, הורדוס, ואילו הנוכרים טענו שקיסריה הוקמה על העיר מגדל סטרטון, שהייתה עיר הלניסטית. חילוקי הדעות הביאו להתנגשות מזויינת בין הצדדים. בעיר חנה חי"מ שהיה מורכב מתושבי סבסטיה וקיסריה והם תמכו בנוכרים. היהודים ניצחו במאבק, אבל, הנציב הרומי פליכס,זעם על היהודים ושילח בהם צבא, ששדד רכוש ורצח רבים.

יבנה – הנוכרים, שהיו מיעוט בעיר, הקימו בעיר מזבח לכבוד הקיסר קאליגולה כדי להתגרות ביהודים. היהודים ניתצו את המזבח. כעונש על ניתוץ המזבח נתן הקיסר קאליגולה הוראה להעמיד את פסלו בבית המקדש. בסופו של דבר הוסר הפסל, אבל יהודי יבנה נענשו על ניתוץ המזבח.

לדעת פרופ' אריה כשר ופרופ' גדעון פוקס, הנוכרים בעיר החליטו לשבש את היחסים בין היהודים לבין הקיסר קאליגולה. לדעת פרופ' אוריאל רפפורט, קיימת אי בהירות לגבי מקור היוזמה,וקיימת אפשרות שההאפוטרופוס הרומי עמד מאחורי היוזמה. המקור לאירוע, פילון האלכסנדרוני, "המשלחת אל גאיוס".

דור – תושבי דור הנוכרים התגרו ביהודי העיר, והנציג הרומי פסק לטובת הנוכרים בסכסוך.

אשקלון – אחד מתושבי העיר הנוכריים הסית את הקיסר קאליגולה נגד היהודים. לדעת פרופ' אריה כשר, גם הנוכרים מאשקלון קשורים לפרובוקציה ביבנה.

בית שאן (סקיתופוליס ) – לאחר כיבושה של בית שאן ע"י פומפיוס, שיקומה והחזרת תושביה הנוכרים שגורשו ע"י החשמונאים, גורשו חלק מהיהודים שהתיישבו בעיר.אבל, במשך הזמן גדלה הקהילה היהודית בעיר.
מאבקים בין הנוכרים לבין האריסים היהודים בטריטוריה המסופחת לעיר.

עבה"י המזרחי

פילדלפיה (עמאן) – פרץ סכסוך קרקעות בין הכפר היהודי זיא לבין תושבי העיר, שהידרדר לשפיכות דמים. הנציב הרומי קוספיוס פאדוס (44 -66 לס' ) התערב בסכסוך ופסק לטובת פילדלפיה.הוא נקט אמצעים נגד 3 ממנהיגי המרד. אחד מהם הוא ואת השניים האחרים היגלה.

ב. המאבקים ערב המרד הגדול ובמהלכו (66 – 70 לס' )

יוספוס פלביוס חילק את מערכת היחסים בין הערים ההלניסטיות ליהודים ערב המרד הגדול ובמהלכו ל- 3 שלבים:

שלב א' – התנגשויות נירחבות בין הנוכרים ליהודים ברחבי פרובינקיה יהודה ובערים ההלניסטיות בסוריה ומצרים.

ערי החוף:

קיסריה – ההתנגשות הראשונה הייתה בקיסריה. החיכוכים התחדשו ב- .65/66 היהודים נאלצו לברוח מהעיר ולקחו עמם את ספרי התורה. הם מצאו מקלט באזור נרבתא שהיה יהודי. הנציב השליך לכלא משלחת יהודית שבאה להתלונן. כאשר היהודים חזרו לעיר, הנוכרים טבחו למעלה מ- 20,000 מיהודי העיר, והיתר נאסרו, ונשלחו לעבודות פרך.

אשקלון – מספר הנירצחים הגיע ל- 2,500 , וחלק נאסרו. בעקבות הטבח לא נותרה בעיר קהילה יהודית.

עכו / פתולימאיס – 2,000 מיהודי העיר נרצחו ורבים נאסרו.

התנגשויות חמורות ביותר היו בגליל:

קדס – הפיניקים (צורים) תקפו את גוש חלב.

צור – תושבי צור הרגו יהודים רבים בגליל המערבי ופליטים רבים ברחו מפניהם.

טבריה – הקהילה היהודית בטבריה, הותקפה ע"י נוכרים מהדיקאפוליס.

עבה"י המזרחי

יהודים נפגעו בבשן ובפניאס-קיסריה פיליפי.
פליטים יהודים ברחו מיישובי הגולן לגמלא
בגדרה והיפוס (סוסיתא ) הייתה פגיעה בקהילות היהודיות.
יהודי הטראכון נפגעו ופליטים ברחו למגדל

שלב ב' – פעולות הנקם של היהודים בערים ההלניסטיות

בתגובה לטבח ההמוני בקיסריה, כתב יוספוס פלביוס שהיהודים ערכו פשיטות על ערים הלניסטיות וכפרים בגליל המערבי, בסבסטיה שבשומרון, באזור החוף ובעבה"י המזרחי. הם בזזו, הרגו ואף לקחו שבויים.
יובל שחר הטיל ספק אם התגובות היו מאורגנות ומתואמות כפי שתאר פלביוס.עפ"י פלביוס מצטיירת הנקמה כפעולה מאורגנת בעלת סדר גיאוגרפי ולוח זמנים.

בגליל – נערכו פעולות נקם של יהודים נגד קדס, גבע ונגד נוכרים בטבריה. יוחנן מגוש חלב ארגן פעולות נקם נגד קדס, בהשתתפות פליטים יהודים שברחו מצור.

בעבה"י – יוסטוס מטבריה פעל נגד גדרה והיפוס (סוסיתא ),או הכפרים בסביבתם, ויהודים תקפו את פילדלפיה, גרשה, וחשבון.

בין שאן / סקיתופוליס – המון יהודי תקף את הנוכרים בעיר כנקמה על טבח היהודים בקיסריה. יהודי העיר לא שיתפו פעולה עם התוקפים היהודים. למרות זאת רצחו הנוכרים 13,000 יהודים מתושבי העיר.

בערי החוף – היו התקפות על הנוכרים בדור, קיסריה, אשקלון, אנתדון ועזה. לדעת פרופ' גדעון פוקס, עיקר הפגיעה הייתה בנוכרים בסביבת הערים.

באשקלון – הייתה מיליציה עירונית וכן יחידה של הצבא הרומי. הקרב בין הכוח היהודי שתקף את אשקלון התנהל בקרבת חומות העיר. היהודים ניגפו ו- 10,000 מהם נהרגו. שארית הכוח היהודי נסוגה, אך לאחר זמן קצר נעשה ניסיון שני שנהדף ע"י הצבא הרומי.

בעכו / פתולימאיס הרגו היהודים 2,000 נוכרים.

בשומרון – הותקפה סבסטיה.

שלב ג' – רצח ומאסר יהודים בערים ההלניסטיות ושיתוף פעולה עם השלטון הרומי :

5 ערים הלניסטיות שימשו בסיסי יציאה לפעולות הצבאיות נגד היישובים היהודיים בגליל: עכו / פתולמאיס, פלוטריה, גבע- פרשים, קדס, קיסריה. 2 לגיונות נשלחו למנוחה בקיסריה והלגיון ה- 10 נשלח למנוחה בבית שאן / סקיתופוליס. הלגיון ה- 15 חנה בבית שאן / סקיתופוליס.
מסתבר שבעיקר בגליל מילאו הערים הנוכריות תפקיד פעיל בדיכוי המרד הגדול. אבל, גדודי עזר של תושבי הערים ההלניסטיות השתתפו באופן פעיל בקרבות נגד היהודים.

לסיכום

בערי הפוליס ובטריטוריות המסופחות אליהן התנהל מאבק להגמוניה בין התרבות ההלניסטית לתרבות היהודית, ובין האוכלוסייה הנוכרית לאוכלוסייה היהודית.התרבות ההלניסטית שהייתה שלטת באימפריה הרומית, התיימרה להיות תרבות אוניברסלית. התרבות היהודית, לעומת זאת, הייתה שילוב של דת ולאומיות. סירובם של היהודים להשתלב בתרבות ההלניסטית עורר שנאה כלפי היהדות והיהודים בכל האימפריה הרומית. בארץ התנהל המאבק בין ההלניזם ליהדות, על אופייה התרבותי של הארץ ועל הבעלות על הארץ בין הישות האתנית- דתית ההלניסטית לישות האתנית- דתית היהודית. האוכלוסייה הנוכרית סייעה לשלטון הרומי במאבק לשינוי אופייה התרבותי והדמוגרפי של הארץ.

 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רבקה שפק ליסק