אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

משא ומתן מנקודת מבט אסלאמית


משא ומתן מנקודת מבט אסלאמית

משא ומתן מנקודת מבט אסלאמית

משא ומתן מנקודת מבט אסלאמית
 
קריאה למצפון האומה וההסבר לפי דבר האל , של ההיסטוריה ועתיד הדורות הבאים
פרסום של האגודה האסלאמית (אלג'מאעה אלאסלאמיה)[1]
 
ד"ר שאול ברטל[2]
 
מה היא באמת העמדה האסלאמית למשא ומתן? האם יש בכלל סיכוי למשא ומתן עם אחד מהגורמים האסלאמיים הפעילים ביהודה ושומרון וברצועת עזה? האיחוד בין פתח לחמאס מעורר שאלה זו מחדש. ישנם קולות בתוך החברה הישראלית הקוראים לנהל משא ומתן גם עם חמאס ארגון אשר נקודת השקפתו מבוטאת כבר בפתיח לאמנת החמאס. "ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד אשר יכרית אותה האסלאם כפי שהכרית את מה שקדם לה". דברי השהיד האמאם חסן אלבנא ירחמו אללה.[3] האמנה כמובן מתייחסת לתבוסת הצלבנים בשנת 1187 בקרב חיטין וסילוקם מירושלים על ידי צלאח אלדין אלאיובי. אם כן, כיצד ניתן להסביר את תוכנית מופז לשלום.
 
לכן מפתיע כי דווקא רב אלוף (מיל) שאול מופז, רמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר, ומראשי תנועת קדימה, יצא לאחרונה בתוכנית מדינית הכוללת הידברות עם החמאס. מופז קובע כי "ישראל כמדינה דמוקרטית תכבד כל מנהיגות פלסטינית נבחרת ותנהל משא ומתן מולה" (ההדגשה במקור), בכלל זה מונה מופז את החמאס. אולם מופז מסייג את דבריו, "כי אם החמאס יסרב לנהל משא ומתן עם ישראל, ישראל תשמור לעצמה את הזכות לפעול בכל דרך על מנת להגן על ביטחון אזרחיה. מי שידחה את ידנו המושטת ידע כי אותה יד יכולה גם לפגוע"(ההדגשות במקור).[4] היות והחמאס זכה בבחירות ינואר 2006 (כל עוד לא נערכו בחירות חדשות), הרי שהחמאס מהווה מנהיגות פלסטינית נבחרת ורק איתו יש לנהל משא ומתן ולא עם ממשלת סלאם פיאד. אולם חמאס כופר בזכות קיומה של ישראל ולכן אינו יכול להוות שותף למשא ומתן מלכתחילה כל עוד אינו מכריז בריש גלי על ביטול הסעיפים באמנה האסלאמית הכופרים בזכותה של ישראל להתקיים.[5]
האם הסכם האחדות בין חמאס לפתח גרם לחמאס להכיר פתאום במדינת ישראל ובצדקת דרך המשא ומתן והמשך דרך אוסלו אותה מוביל יו"ר אש"ף מחמוד עבאס (אבו מאזן). התשובה לכך היא שלילית. אסמעיל הנייה ראש ממשלת החמאס ברצועה ומועמד מטעם חמאס לעמוד בראש ממשלת האחדות מבהיר כי ארגונו דורש מאש"ף לסגת מהסכמי אוסלו ולחזור בו מהכרתו בישראל.[6] דבריו של הנייה מבוססים על טיעונים אסלאמיים כבדי משקל המופיעים בתפוצה רחבה בפרסומים הן של חמאס והן של הג'האד האסלאמי. פרסומים אלו שוללים את דרך המשא ומתן מסיבות פרקטיות אידיאולוגיות ודתיות כאחד. הנה להלן רק טפח מתוך פרסום של הג'האד האסלאמי.     
 
הקדשה
 
אל כל הנאמנים לדתם ולמולדתם ואומתם. 
אל כל הנכנעים באדמת אלאסרא ולמערג'.[7] 
אל הדת שנפגעה מחוויות הפשיזם והפתרונות המיובאים. 
אל הדת אשר מאב לבן יודעים את האמת ואשר מגלים את הזיוף במקום הצבועים והעייפים[8] ואינם מוקסמים מחזיון התעתועים האמריקאי.
אל בעלי הבטחות השקר שלא יישאו ויתנו על שיבת השבים[9] 
עד שניתן לג'יהאד הצדקה למאבק המתמיד והמתמשך. 
עד שלא נפסיק לדבר על הדברים הרעים לנו ואורבים לנו. 
עד שלא יפסיק צריח מסגד אלאקצה לשאת ללא בושה את דגלי ח'יבר. (נווה מדבר יהודי שהוחרב לבסוף על ידי צבאו של הח'ליף השני, עומר אבן אלח'טאב במאה השביעית ותושביו ברחו או שנרצחו, ש.ב.). 
נקדם בברכה את המאמץ (אלג'הד) הצנוע.
 
החוברת בת 27 עמודים, פותחת במבוא נרחב בו מסבירים לקורא מדוע הם החליטו להפיץ חוברת זו. ראוי להדגיש כי חוברת זו הופצה עוד בתחילת תהליך השלום בתקופת ועידת מדריד (1991 – 1993), על ידי ארגון הג'יהאד האסלאמי והדברים הכתובים תקפים למעשה עד היום. 
 
יא  משפחה אהובה שלנו, [אנו פונים אליכם] מתוך עומק הפציעה. [אנו פונים לאלו]  השיכים לצדק ובעלי ראיה צלולה  ומתוך אהבה ומסירות לאסלאם ופלסטין והעם שלה אלמראבט[10] באה הצהרה זו.  אנחנו נבין את האמת אשר נצהיר עליה כי יום יבוא וסיבת ההטרדה הזאת [הציונות] תגורש מתחילתה, עד שהטובים מבני משפחתנו יסיימו במסיבת שמחה, עד שיתקרב זמן הקמת המדינה העתידית. אנחנו נבין שאנחנו לא יכולים לשאת את בני משפחתנו הנושאים ונותנים ומתקדמים קדימה [בשיחות עם ישראל], מבלי להזהיר אותם מפני הסכנה הרוצה להרוס כל דבר, היפה בחיינו. אנחנו נסביר שהאנשים סבלו רבות למען בעייתם המוסלמית הקדושה ומסתכלים בחוסר סבלנות בהשגת תוצאות [המשא ומתן] והם מודאגים מדברינו, ואנו אומרים כי למרות שהדרך ארוכה וכי [ישנה עדיין] כברת דרך שלא הסתיימה מתחילתה. כי האויב שלנו לא יעניק לנו את זכויותינו על מגש של זהב, כיון שהוא [האויב] יודע שאם ייתן לנו את זכויותינו, כלומר [הוא] יכלה את נוכחותו.  אנחנו יודעים כי הזעקה הזו תזעזע את המכובדים והמשתתפים במשא ומתן ועליהם להתחשב בקול שלנו הצורם את  סימפונית הרמייה והסברת השקר, אולי [הם] ינסו להחניק את הזעקה הזאת  כיוון שהיא [תפריע] להם ליצור את האווירה המתאימה  שבה תתקבל  את תוכנית השלום המלוכלכת.[11]
 
ולמה שזה יפתיע [שכך קורה] כיון שבני ציון הם אחי הקופים והחזירים[12] אשר מבעירים את להבות הפתנה (מלחמת האזרחים) ולמה שזה יפתיע שהם [הציונים] מפזרים את הסמים שלהם[13] ועוסקים בתחבולותיהם ובמזימותיהם והקנוניות השפלות שלהם כדי לרסק כל מי שמעמיד מכשול [בדרך להגשמת]  שאיפותיהם הגדולות[14], וכולנו יודעים את ההיסטוריה השחורה שלהם ואת הפילוסופיה שלהם והערמומיות הבזויה שלהם. אנו מבינים כי היהודים חשים שהכבוד של הפלסטינים, לפחות של חלק מהם פחת, או ש[הציונים] רוצחים [מעמינו] ומפרסמים את הנשק [המתקדם שלהם] בפניהם של אותם חלק [מהפלסטינים]. הם [הציונים] חשים שנגמר [לנו] הכבוד  כאשר זה רק מזכך את הדם הפלסטיני [כתוצאה ממעשיהם],  עד אשר יצטרפו הסוכנים[15] הפושעים המבצעים בחייהם ומשרתים [את הציונים]. אנו מבינים אותם מאוד ומבינים מה מניע אותם [את המשת"פים] ומה הוא חלק מהאכזריות של המוח הציוני הנגוע בשנאת ההיסטוריה. הנה אנו אומרים את הדברים הללו,  כדי לתת ביטחון לעמינו שאנו לא נהיה [בשום פנים ואופן] מכשיר הרס ורשע בלי שנניח להסברה הטובה והבונה [הזאת]. אנו נאמר לאויב הפושע הזה, מותו בכעסכם, אנו מכירים את טבעכם ואת חוכמתכם, ולא תצליחו להפחיד אותנו  מפני הגזילה שלכם והטומאה שלכם.[16]  
בהמשך החוברת מובאות כל טענותיהם של נאמני האסלאם מדוע אין לעשות שלום עם ישראל ולו שלום חלקי. בשל קוצר מקום לא ניתן להציג טענות אלו במלואן מעבר למה שכבר צוין בציטוטים מהעמודים הפותחים של החוברת. החוברת מסתיימת בקריאה לתמוך בפתרון היחיד האפשרי והוא תמיכה בזרם האסלאם הפונדמנטליסטי הנאמן לאסלאם ופלסטין. 
 
"בני משפחתנו היקרים אנחנו נחזיר לכם את האושר המסתובב אצלכם. אנחנו נחזיר לכם את התפארת, הכבוד והניצחון. אנחנו נבטיח לכם שלא ירמו אתכם בסיסמאות המבורכות השקריות. אנחנו נדאג לכם שלא תבטחו בחבר הפושעים המכתימים את ידיהם בדמי הסבים שלנו, האחים שלנו ובנינו. אין ברירה [אחרת] זולת הג'יהאד ואין חלופה [אחרת] זולת האסלאם והאנתפאד'ה וכול דבר אחר לא יוביל אותנו אלא [רק] לתהום. צריך להכשיל את המזימה הזאת של שלטון ומנהל עצמי. התהילה לרוביכם החוקיים אשר מפיצים את האויב.   
 
"מן המאמינים, הגברים המצדיקים את מה שלא נשבע האל עליו, ומהם [יש] שהלכו לעולמם ומהם [יש] שמביטים ואינם מחליפים את התמורה. האמת  לאל העצום". [17]
                                                 
אללה אכבר ואלעזה ללאסלאם [אלוהים גדול והתפארת לאסלאם][18]
ארגון הג'האד האסלאמי לא שינה מעמדותיו. הנה למשל פרסום נוסף מתוך אתר החדשות פלסטין אליום.   
אבו אחמד, דובר פלוגות אל-קדס, הזרוע הצבאית של ארגון הג'יהאד האסלאמי, אמר כי פלגי ההתנגדות בעזה הקימו חדר מבצעים משותף (יחד עם חמאס ומספר ארגונים קטנים נוספים. ש.ב.) כדי לאחד את פעילותם הצבאית וכי במקרה של מלחמה חדשה, להתנגדות לא יהיו קווים אדומים והרקטות שלה יגיעו אל מעבר לבאר שבע ואשדוד. עוד אמר כי ההתנגדות חותרת להעביר מניסיונה לפלגים בגדה כדי שיוכלו לפעול יומיומית נגד ההתנחלויות והבסיסים הצבאיים וכי אם ישראל תיסוג לגבולות 1967, תמשיך ההתנגדות בפעילותה לשחרור כל פלסטין."[19]
 
דומה כי הדברים בעד עצמם. הנכונות לשלום בממשלה בה חבר החמאס אינה קיימת וכל הסכם שיחתם בנפרד עם מחמוד עבאס אם בכלל ייחתם יתקל בביקורת כבדה מצד חמאס אשר תמנע את יישומו. מעבר לסוגיית ההסכם עם ישראל קיימות סוגיות נוספות המעיבות על הקשר בין שתי התנועות האחיות. מי ירכיב את ממשלת האחדות המפוארת? אסמעיל הנייה או סלאם פיאד? כיצד יאוחדו וינוהלו כוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית המאוחדת? אך ברור כי המחלוקת העיקרית נובעת ליחס לישראל והמשך פעילותם של כוחות פלסטיניים (כוחות דייטון) המסייעים באבטחת הסדר והביטחון בגדה המערבית תוך שיתוף פעולה ביטחוני עם ישראל. הבדלי הגישות בין ממשלת פתח בגדה המערבית לבין ממשלת חמאס ברצועת עזה מעוררות רק שאלה אחת קטנה האם האחדות הפלסטינית תחזיק בכלל מעמד עד ספטמבר?  
  
[1] החוברת פורסמה ללא ציון מקום ותאריך הוצאה אך מתוכן הדברים נראה כי נכתבה במהלך ועידת מדריד שנערכה בשנים 1991- 1993. הגוף שעומד מאחורי הפרסום הוא אלג'מעיה אלאסלאמיה, הפועל לרוב כארגון הסטודנטים של הג'יהאד האסלאמי בגדה וברצועה ואחראי על הפצת הדעוה (ספרות ופעילות ההסברה של התנועה מטעם הג'יהאד האסלאמי בפלסטין.  
[2] ד"ר שאול ברטל, הוא מרצה לעניינים פלסטינים באוניברסיטת בר-אילן. מחבר הספר: הפלסטינים מהנכבה לפדאאיון, 1956-1949 (ירושלים, כרמל, 2009) ומאמרים נוספים בנושא הפלסטיני.  
[3] ראה אמנת חמאס בעברית באתר מכון ראות. מתוך דברי הפתיחה של האמנה שפורסמה לראשונה ב-18 באוגוסט 1988. http://reut-institute.org/data/uploads/officialheb/20060206Hamas%20Coven...
[4] ח"כ רא"ל (מיל') שאול מופז, תוכנית מופז להסדר מדיני, רעיון מסדר (הכנסת, נובמבר 2009), ע' 8. תוכנית זו של שאול מופז פורסמה בתקשורת בסוף 2009 ופרסומה עורר הדים, שכן מדובר בפעם הראשונה בה פוליטיקאי ישראלי מוביל מציין כי יש לגשת להסדר גם עם חמאס אם כי בתנאים מסוימים. התוכנית אף הופצה בקרב כל חברי קדימה ומוצגת כחלק מהחזון המדיני של תנועת קדימה.   
[5] שאול משעל, אברהם סלע, זמן חמאס, ע' 285 -314. תרגום מלא לעברית של אמנת תנועת ההתנגדות האסלאמית (חמאס) – פלסטין, כפי שפורסמה ב-1 למחראם 1409 להיג'רה, 18 באוגוסט 1988. כבר  בפתיחה של האמנה מצוטט השהיד חסן אלבנא (מייסד תנועת האחים המוסלמים במצרים ב-1928), "כי ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד אשר יכרית אותה האסלאם, כפי שהכרית את מה שקדם לה" (שם, ע' 285). בהמשך מתוארת חובת הג'האד בפלסטין ותיאור עוולות הנאצים היהודים לעם פלסטין המוסלמי.   
[6] אליאור לוי ורונן מדזיני, "אסמעיל הנייה שאש"ף יחזור בו מהכרה בישראל," Ynet, מ-29 באפריל 2011. http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4062309,00.html. 
[7] כינוי לאדמת פלסטין. האדמה אשר בה היה מסע הליל של הנביא מחמד והעליה לשמיים ממסגד אלאקצא. 
[8]  הכוונה היא לאותם קולות מתונים בציבור הפלסטיני אשר מוקסמים כנראה מחזיון התעתועים האמריקאי ולכן התעייפו מלהשיג את המטרה של שחרור אדמת פלסטין הקדושה. הביטוי אלמד'בועין – הצבועים נפוץ בקוראן ומתייחס לאלו אשר כלפי חוץ הם נראים כמאמינים באסלאם אך פועלים למעשה בניגוד לו.  
[9]  משא ומתן על זכות השיבה. זכות השיבה היא זכות מקודשת בראייתם של נאמני האסלאם שכן למוסלמים יש זכות לחזור לאדמתם. משא ומתן על זכות זו כמוהו כבגידה בדת, במולדת ובאומה האסלאמית בכללותה. מכאן ההתעקשות של ערפאת במשא ומתן על זכות זאת לצד הריבונות במתחם הר הבית. Jonathan Schanzer, Hamas Vs. Fatah, the Struggle for Palestine(New York. 2008), pp.49.                                                                            
[10] אלמראבט-  "המגן", "המתבצר", ביטוי אסלאמי המתייחס לאלו המתבצרים ומגנים על אדמת הקודש בספר האסלאם מול כוחות הכופרים (הלא מוסלמים). פלסטין מכונה לעתים בכתבים אסלאמיים ארד' אלרבאט. זוהי האדמה שעליה יש להגן מפני אויבי האסלאם (המוגדרים כיום: ישראל והמערב). הפלסטינים אם כן נמצאים בחוד החנית מלחמת האסלאם בכופרים כיום. לא פלא שלוח השנה האסלאמי של חמאס נושא את הכותרת אלמראבטין. 
[11] עמ' 2 בחוברת. 
[12] ביטוי שכיח למדי לגבי היהודים בספרות האסלאמית הפונדמנטליסטית העוסקת בציונות ובחיסול מדינת ישראל. היהודים הם כמו בעלי חיים. קופים – כסמל לחקיינות הקיימת בהם וחזירים כסמל לטומאתם. ראה : אפרים הררה וגדעון קרסל, ג'יהאד, בין הלכה למעשה (ת"א, 2009), ע' 55 – 56.   
[13] היהודים כמובן מומחים בפיזור סמים והרעלה. לפי אחת מהמסורות הקיימות לגבי מותו של מחמד, מחמד הורעל על ידי אשתו היהודייה צפייה, משבט בנו קרייטה, שבט שמחמד הורה  על רציחת כל הגברים בשבט והחרמת הרכוש. גם ערפאת הורעל על ידי ישראל, כך מאמינים לפחות כ-80% מתושבי הרשות הפלסטינית וכך גם מופיע בביוגרפיה הרשמית של ערפאת המופיע באתר הפת"ח. אפרים הררה וגדעון קרסל, גיהאד, ע'  60 -61. וכן הביוגרפיה הרשמית של השהיד אבו עמאר המופיעה ב-www.Fateh.org., מ- 11/2/2010.
[14] היהודים הם רמאים ושקרנים וכל הזמן מתכננים תחבולות נגד הפלסטינים. גם במשא ומתן איתם התחושה בקרב נאמני האסלאם היא שיש לבחון בקפדנות כל הצעה ישראלית כדי לבדוק היכן מסתתרת התחבולה בהצעה זו. כך גם מתנהל המשא ומתן עם ישראל מצד נציגי החמאס כפי שעולה מדבריו של אבו אנס שנחשב כמומחה לצד הישראלי ומצוטט אצל סלימאן אל-שאפעי, השבוי (ת"א 2009), ע' 184 -186. 
[15] במקור: עמילא – משתפי פעולה. מילה שבדרך כלל באה בהקשר שלילי של משתפי פעולה עם ישראל כלומר בוגדים אשר עונשם במידה ויתפסו ידוע. עונשם יהיה מוות. 
[16] עמ' 4 בחוברת. 
[17] לפי הצורה בה מופיע משפט זה בטקסט מדובר ככל הנראה בציטוט של פסוק מהקוראן אם כי ללא ציון הסורה ממנה צוטט פסוק זה. אלו שמצדיקים דברים לא נכונים בשם האל כמו אנשי המשלחת הפלסטינית המנסים להצדיק הסכם עם ישראל ולהשוותו להסכם חדיביה, סופם או שימותו או שיראו את תשועת האל ויאבדו את מעמדם.  
[18] עמ' 27, פיסקה אחרונה בחוברת. 
[19] מתוך אתר פלסטין אליום,  paltoday.ps/arabic, מ-25 בנובמבר 2010.  
 

תגובות

צריך להפריד בין ג'האד לחמאס

חייבת להיות הפרדה
התמונה של תומר ריבל

להידבר כן

המאמר מעלה שאלה רחבה יותר-- האם אפשר לדבר עם ארגונים דתיים איסלאמים. בהקשר זה האם האמריקאים יוכלו להידבר עם מולה עומאר של הטאליבן ולהגיע איתו להסדר שיאפשר התקפלות אמריקאית מהביצה האפגאנית? אני בספק. מו"מ לשלום אולי לא בדור הזה ואולי גם לא בבאים. אבל כן להידברות, כן להבנות בד בבד עם הסתמכות עם הרתעה ואמצעי כפייה שזו נכשלת

נשמע ממש כמו "תורת המלך"...

אין אפשרות לדבר עם פנאטים דתיים מכל דת באשר היא. מדובר בפסיכוזה כה חמורה שהיא מעבר לכל ריפוי.... האיחוד בין חמאס לפת"ח נידון לכישלון. הם לא יכולים לעבוד ביחד (וכמו שאנחנו רואים הם אפילו לא מצליחים להחליט על ראש ממשלה) מכיוון שתנועה אחת היא חילונית ותנועה אחת היא פנאטית דתית. שמן ומים, לא ניתן לערבבם. במוקדם או במאוחר זה יקרוס. לישראל יש יותר אופציות מאשר "שלום" או "כיבוש מלא של השטחים". הנקודה של המאמר הזה לא ברורה לי. מה הטעם בפרסומו? איך הוא מאיר את עיננו, איך הוא אומר משהו שלא ידענו? נשמע לי כמו פרופוגנדה של טקטיקות הפחדה.
התמונה של תומר ריבל

לעולם אל תאמר לא

המשכיות שת"פ בין חמאס לפת"ח נראה קלוש, אבל המציאות מלמדת אותנו שדברים לא מציאותיים נהפכים למציאות. בוא נאמר שיש מצב שלפחות עד ספטמבר לא יהיו שינויים

הכותרת מבלבלת. צ"ל המו"מ עם ישראל מנקודת מבט של החמאס.

הכותרת של המאמר מטעה, וקל היה לחשוב שמדובר על המו"מ, ככלי לקידום אינטרסים, מנקודת מבט איסלמית. אך בקלות גלש המחבר למקרה הפרטי שלנו עם החמאס, אשר בעצם לא עונה על כלום(!!!). הוא יכול היה בנקל לשאול " מו"מ מנקודת מבטו של מי שרוצה הכל", (הרי במשא ומתן יש גם חלק של מתן, ולכן ישנה סתירה לוגית בעליל) או "מו"מ עם ישות לא מוכרת ע"י אחד הצדדים" (זה כמו לנהל מו"מ עם עצמיך, וגם זו סתירה פנימית, אבל נו, שיהיה) וכבר היו לנו כאלה מדינאים או מדינות בהיסטוריה. יתר על כן, זה יהיה ילדותי להחריד לכתוב תילי תילים על ההתנגדות של החמאס למו"מ כאשר בבירור מנהל איתנו אותו גוף מו"מ, בין היתר דרך גוף שלישי או דרך רקטות ונאומים לאל ג'זירה אשר מופנים בעצם לאוזן ישראלית. החמאס מנהל איתנו מו"מ קצר מועד, מתוך הכרה שכל מו"מ כזה יקדם אותו קצת לעבר מימוש מאוויי הצד שלו בלבד. משא ומתן כזה היו למעצמות ההסכמה עם היטלר על עתיד צ'כיה למשל. מעניין אותי היה לשמוע יותר על מו"מ איסלאמי באופן כללי. מו"מ איסלאמי הוא דינאמי ולא כתוב - וזה גדולתו. הנייר לא שווה כלום כי הוא כמו המדבר, אשר רוח באה ומשנה אותו כליל. ההבנות הבלתי כתובות, המרחב הרב לתמרון, יחסי הכוחות המשתנים כל אלה מאפיינים את המו"מ המזרחי-ערבי, וזו בהחלת נקודת מוצא מעניינת יותר ונכונה יותר לאי ההבנות והקצרים הבלתי נדלים שקורים ביננו לשכנינו. אנחנו סומכים על המילה, על החוק המקובע, על "סיום הסכסוך" (מישהו חושב שחוק יכול לסיים סכסוך אם תהיה סיבה מספיק טובה לפריצתו של הסכסוך מחדש ?). אנחנו מערביים, אנשי קודקסים וחוקים, ולא מתאימים לעם הערבי שמורשתו מהללת את מוחמד, הנווד, זה שהחוק המקומי זר לו כי היום הוא תחת תחום שיפוט א' ומחר ב'.

אהבתי

אכן, כותרת המאמר אינה מייצגת כל כך את תוכנו, למרות שאהבתי את המאמר. לדעתי הוא מועיל. אהבתי את תגובתך, כי גם היא האירה את עיני. תודה

הנכבה כתגובה

מתי מתחילה ה"נכבה" /צבי גלאון הנכבה שלהם והריבונות שלנו מתחילים במקום שבו הציונות של סידור התפילה יוצאת לדרך ההגשמה המעשית. .ועידת חרטום שהתקיימה בתום מלחמת ששת הימים ניסחה את שלושת הלאווים המפורסמים: לא לשלום עם ישראל, לא להכרה בישראל ,לא לעריכת משא ומתן עם ישראל. כיום רק החמאס מקיים בפועל החלטות אלה. ברוח החלטות אלה גם לא היגיע טלפון מהמלך חוסיין ,ששר הביטחון שלנו אז, משה דיין, אמר כי הוא מצפה לו כדי לדון בעתיד הגדה המערבית. יתר על כן, המלך חוסיין אף הכריז כי לעולם לא יוותר על ירושלים. על אמירה זו השיב לו אז חבר הכנסת חיים לנדאו, כי אם יאמר זאת במשך אלפיים שנה נאמין לו. אך לא עברו הרבה שנים והמלכה האם שריף אל זיין יחד עם יורש העצר המיועד באותם ימים הנסיך חסן לחצו על המלך לוותר על הגדה המערבית יחד עם כל הפלשתינאים שבה, שכן אזרחים פלשתינאים היו לו מספיק בממלכה ההאשמית עליה מלך. בינתיים עברו רק 44 שנים מאז אותה מלחמה , ו 63 שנים מאז מלחמת השחרור שלנו, הידועה גם בשם מלחמת העצמאות, והמלך ההאשמי חוסיו ואחריו גם בנו עבדאללה ויתרו על ירושלים. אך סמל זה אומץ על יד העם החדש שקם בארץ ישראל. הזיכרון ההיסטורי של הפלשתינאים הולך ומתגבש סביב סמלים ונרטיבים שעל פי מהותם הם עשויים להיות כוח פועל ומפעיל בציבור זה עוד שנים רבות. סמל המפתח כמציין של זכות השיבה הוא אחד מהם, ומיסודו של יום ה"נכבה" כבסיס לנרטיב הפלשתיני על הגירוש, מתגבש גם הוא כמסד של סיפור לאומי המונחל לדורות הבאים. וכך גם כל מערכת החינוך הפלשתיני המעמידה את היהודי הישראלי בעמדת הכובש והחומס ולכן גם האויב. הטענות שלנו על טיפוח השנאה המונעת שלום אפשרי בעתיד, הן מבחינתם של הפלשתינאים, מרכיב בבניית המיתוס שיהפוך למרכיב בזהות הלאומית החדשה של "שעב אל פלשתין" הקולות במחנה הישראלי המזכירים לפלשתינאים את חטאם ,כביכול, באי הסכמה לתוכנית החלוקה, ולכן גם את אשמתם שלהם בגורל שפקד אותם אז ומאז, אין בהם כדי לשנות, לא את הנרטיב, וגם לא את העובדה כי לפלשתינאים יש פזורה שלא קבלה אזרחות בארצות בהן הם נקלטו בעקבות מה שהם מכנים מלחמת 48 וכעת גם ה "נכבה" שפירושה האסון. בשיח הישראלי היותר נפוץ מקובל להזכיר לערביי ישראל והגדה המערבית, כי דחיית החלטת החלוקה של האוּם היא ראשית אסונם, ובאשמתם, ועל אשמה זו אין הם לוקחים אחריות. כך גם כותב שלמה אבינרי ב"הארץ" (יום ד' 11/5/11 ) "ההחלטה לצאת למלחמה נגד החלטת החלוקה של האוּם הייתה משגה מדיני ומוסרי נורא של העולם הערבי" אך הצגה זו של הדברים אינה עומדת במבחן ההיסטורי, משום שלערביי ארץ ישראל, שאז עוד לא קראו לעצמם פלשתינאים כמושג המציין לאום ערבי ייחודי, לא הייתה כל הנהגה שקבלה החלטה לדחות את הצעת החלוקה, מדינות ערב שביקשו למנוע הקמת מדינה יהודית בתוך העולם הערבי שבמזרח התיכון, הן שקיבלו את ההחלטה שאת תוצאותיה ההיסטוריות משלמים מי שהיו אז ערביי ארץ ישראל. התהליך ההיסטורי המוביל להקמתה של מדינת היהודים מוביל באותה עת גם לגיבוש של זהות לאומית פלשתינית שלא הייתה קיימת קודם לכן, שני אלה התרחשו במקביל, וככל שהלך והתעצם האחד הלך וגובש גם השני. הזהות הפלשתינית של ערביי ארץ ישראל ראשיתה בהתנגדות לעלייה של יהודים לארץ ישראל, שכן כבר בראשית המאה הקודמת הם מזהים בעליות לארץ את המגמה של התקבצותו של לאום זר להם, שעתיד לתבוע לעצמו ריבונות בטריטוריה בה הם חיים. לכן יש גם לצפות שמושג הנכבה ילך עם השנים ויתרחב עד שיכלול גם את הפרק ההיסטורי של העליות לארץ ישראל בסיפר(נרטיב) שלנו, והחדירה להֶקְדֵש המוסלמי והגירוש ממנו בסיפר הפלשתיני. סיפור הגירוש חשוב במיוחד, שכן הוא המהווה את בסיס הדרישה לזכות השיבה מחד גיסא והוא גם מעמיד את הצד הפלשתיני כבלתי מעורב אך כנפגע היחידי מאידך גיסא. תקדימים בתולדות העולם על חילופי אוכלוסין או גם גירושים של אוכלוסיות לאומיות לאחר מלחמות, ובייחוד מלחמת העולם השנייה, אינן דומות מבחינתם של הפלשתינאים ,שכן כאן מדובר בגירוש של מי שכביכול לא היה מעורב במלחמה שבמהלכה היה הגירוש, ואת חלקם במלחמה ההיא הם מצניעים או גם מכחישים, כאילו כל מה שהיה זה הגירוש בלבד, ואילו את תבוסת מדינות ערב במלחמת ששת הימים בוחרים הפלשתינאים לציין במושג החדש ה"נַכְּסָה" למרות שהם מאמצים אותו כעילה להתגרות בריבונות הישראלית. תפישה זו של הנרטיב מקבלת את ביטויה גם בכך ששום אישיות פלשתינית לא מדברת על שתי מדינות לשני עמים, אלא תמיד רק על שתי מדינות, שכן האסטרטגיה הלא מוצהרת כיום רואה בשתי המדינות שלב בתהליך היסטורי של תיקון העוול הנורא, לשיטתם, שנעשה להם בגין מצפונו הרע של העולם על השמדת יהדות אירופה. הקושי הפלשתיני איננו אם כן לקבל בלית ברירה מדינה יהודית לצד מדינתם, אלא להסכים לכך שמדינת היהודים היא מדינה שיש לה זכות קיום מכוח מה שהגדרנו אנחנו במגילת העצמאות כ "זכותנו הטבעית וההיסטורית" . הויכוח הוא גם על טריטוריה וגם על זכותנו הטבעית וההיסטורית להקים ולקומם בית לאומי יהודי בארץ ישראל, כהצהרת בלפור.(ולא ארץ ישראל כבית לאומי) ואומנם אנו עוסקים בעובדה היסטורית שאין לה תקדים בהיסטוריה האנושית. ציבור בעל זהות אתנית מובהקת המגדיר עצמו לאום תובע לעצמו בעלות על קרקע מכוחה של היסטוריה לאומית שהתרחשה בעבר באותה טריטוריה. ממש כשם שאין תקדים לעם עתיק כל כך שגלה מאדמתו ושמר על זהותו ולא התבולל או נכחד עם השנים. וכך גם אין תקדים לעם שמִמֵש את הזכות ההיסטורית על בסיס כוחה של הזכות הטבועה בתודעתו שלו בלבד, ומכוח יכולתו להפעיל כוח שיהפוך מה שהוא מגדיר לזכות היסטורית, לזכות ממומשת. עתה אנו מבקשים שהפלשתינאים יכירו בתקדים זה כבסיס ההסכם הצפוי בינינו. קשה לצפות מהם לעבור כל כך מהר מטמורפוזה מחשבתית כזו אם בכלל.קשה לצפות שיוותרו על סמלים שנבנו כדי להזין את גיבושה של הלאומיות החדשה שלהם ולוותר על מרכיבי המיתוס המזין את האתוס הפלשתיני. הצורך לגבש את האתוס הפלשתינאי הוא גם מה שגורם להם לבחור כל אירוע בו היו מעורבים הערבים ולכרוך אותו עם תביעתם לתקן את העוול ההיסטורי מ48 , ולפיכך הם בוחרים לציין את התבוסה של מדינות ערב ששתיים מתוכן כבר חתמו על הסכם שלום עם ישראל.על רקע זה מובן כי לא ניתן לצפות שהפלשתינאים יכירו במדינת ישראל כמדינת העם היהודי, כי הכרה כזו יהיה בה משום קבלת הטענה על היותנו בעלי זכות בטריטוריה זו, ולא כובשים קולוניאליים שסופם יהיה כסופם של הצלבנים.זאת ועוד, הכרה כזאת לא תְּחַייֵה עוד את המיתוסים של הגירוש מההקדש המוסלמי שאנו קוראים לו ארץ ישראל. ההכרה בזכות זו שאינה נתונה לנו עתה על ידי הפלשתינאים, איננו זקוקים לה כדי להמשיך ולבנות כאן מדינה שאינה ניתנת להכרעה, אך אנו כן זקוקים לה כדי להאמין שאפשר לסיים את הסכסוך הזה. ראשיתו של האסון(-הנכבה-)מבחינתם של הפלשתינאים היא למעשה , אם גם לא במוצהר עדיין, (אבל גם זה צפוי ככל שתגבר הדהלגימטיציה של ישראל בעולם) עם ראשית הגשמתה בפועל של האידיאולוגיה הציונית, והיא הבעיה הראשונה והעמוקה ביותר עימה אנו מתמודדים היום וכנראה גם בימים רבים בעתיד.היעדר ההסכמה להתיישבות יהודית בפלשתינה רבתי קבלה את ביטויה במה שאנו קוראים המאורעות, ההתפרעויות והפוגרומים, במהלך המחצית הראשונה של המאה העשרים. השמות שנכנסו לפנתיאון הגבורה וההקרבה שלנו לאורך הדורות הם קורבנות של תהליך ההגשמה של הזכות ההיסטורית שלנו. וזכות זו עם כל היותה חסרת תקדים בתולדות אנוש אינה הופכת משום כך להיות חסרת תוקף מוסרי. מכל מקום כל דיון בסכסוך סופו להגיע לשאלה זו, של תוקף הזכות ההיסטורית, וכל עוד זכות זו היא חלק מההכרה הלאומית שלנו ומנדבכי הזהות שאנו אמורים להנחיל, היא תמשיך להיות גם המסד של הכוח המוסרי בצדקת דרכנו. המחשבה על הקורבנות שהקרבנו על מימוש הזכות ההיסטורית מעלה בזיכרוני אין ספור סיפורים מרגשים שכל אחד מהם הוא בסיס לרומן ולאפופיאה מרגשת. בלכסיקון הנפשי שלי גבורת ההיאחזות בקרקע הזאת יש לה קוד פנימי בשם "השטורמנים" חיים שטורמן ושני חבריו נפלו כאשר המשאית שנסעו בה , שעה שחזרו מבית שאן עלתה על מוקש שהטמינו תושבי הארץ הערבים( הסחנה- היא גן השלושה נקראת על שמם) (ספטמבר1938) בנו של חיים שטורמן ,משה, נפל בקרב על סמריה בגלבוע (1948 )ואחריו הבן והנכד רס"ל חיים מהקומנדו הימי בקרב על האי גרין( 1969 ) קניית האדמות וההתיישבות עליהן תורגמה, ובצדק, כראשיתו של תהליך שיסתיים בהקמת מסגרת לאומית אוטונומית של המתיישבים, וההתנגדות לתהליך זה לא תמה עם הקמת המדינה אלא רק הפכה לסכסוך דמים שקבל עוצמות חדשות כאשר הצד הפלשתיני בוחר תמיד בדרך של הרג יהודים אזרחים כמו לפני קום המדינה. לא הייתה כאן מלחמה שבה הצד הערבי פגע במתקנים או תשתיות אלא תמיד פגיעה בנפש, שכן רק כך הכבוד הערבי משוקם חלקית על פי מיתוס נקמת הדם, ואחריו מיתוס השהיד המקדש את המוות. בשנת 1921 ביקר בארץ שר המושבות בממשלת המנדט הבריטי , וינסטון צ'רצ'יל. גוף ערבי שכינה את עצמו אז "הוועד הפועל של הכנסייה הערבית" הגיש לשר המושבות תזכיר המתייחס ליחסה של ממשלת המנדט לאוכלוסיה הערבית בארץ וכמובן גם למגמה המזוהה על ידם, כמדיניות של הגשמת הצהרת בלפור. כדאי לחזור ולעיין במסמך נדיר וחשוב זה כדי לראות מה חשבו הערבים על עצמם וממה פחדו ערביי ארץ ישראל באותן שנים , וכן כיצד ראו את האוכלוסייה היהודית ההולכת וגדלה לצידם. גם אזהרות שזורות בדברים שנמסרו לצ'רצ'יל כמו זו למשל ):הציטוטים שלהלן הם מתרגום המסמך שנעשה באותם ימים על ידי ההסתדרות הציונית והוא שמור עתה בארכיון הציוני המרכזי בירושלים) "היות והערבי עם היותו בעל נשמה טהורה ולב רחב, הוא גם אוהב להתנקם ואינו שוכח את הרעה שעושים לו." ואילו אנו היהודים מתוארים בו במיטב הקלישאות האנטישמיות של אותם ימים כמו זה למשל: הציונים אינם מסוגלים להיות נאמנים, אחרי שהם עצמם אינם מאמינים בשום אדם, ופעולותיהם באוסטריה, גרמניה וברוסיה תוכחנה. רק מטרה אחת יש להם בעולם ושום כוח לא יזיז אותם ממנה. ואלה המגמות שהם מזהים במדיניות הבריטית: כשלפני כיבוש סוריה פשטה שמועה על דבר הסכם בין אנגליה ובין הציונים לא רצו הערבים להאמין לה.אומנם אחרי הכרזת השלום כאשר שמעו באוזניהם וראו בעיניהם שפלשתינה נקרעת מעל סוריה בכדי לאפשר את הגשמת ההצהרה הבלפורית, אז הבינו הערבים שבאמת צדקה תורכיה באזהרתה, וכי חלוקה זו של ארצם נעשתה בכדי שהציונים יתבססו בה על ידי הגירה נמשכת בזמן הקרוב. מה שגורם להתרגזות הערבים ולשנאתם הוא הרעיון האומר לעשות מפלשתינה בית לאומי ליהודים. העובדה היא שהיהודי חי כאן כיהודי ונהנה לפני המלחמה מכל הזכויות אשר לבני הארץ הערבים וכך חי בתוכם בשלום ובשלוה. אין כאן שאלה דתית מפני שאילו היה הדבר כך כי עתה לא היינו רואים את המוסלמים והנוצרים מתאחדים לשם שנאת הציונים. ובאשר לזכותנו על הארץ הם כותבים: אין ספק שפלשתינה היא ארץ ערבית ושייכת לערבים באופן חוקי , הם נחלוה מאבותיהם והתיישבו בקרבה זה אלפיים שנה. היהודים הבינו את האמת הזאת והודו בה ואילו הייתה להם איזו זכות כל שהיא על פלשתינה כי אז היו דורשים אותה , או לכל הפחות היו מוחים נגד התיישבותנו בארץ , אבל הם לא עשו דבר בנידון זה כי ידוע ידעו שאין להם עליה זכות הראויה להישמר. דברים אלה נכתבו כאשר בארץ חיו כ 60000 אלף יהודים ולידם 675000 ערבים מתוכם כ81000 ערבים נוצרים, וכמובן העולם הערבי במרחב. האם חל שינוי בתפישה זו מאז? ספק רב! ואירועי יום הנכבה בחמישה עשר במאי 2011 הם אחת העדויות לכך. השנאה חיה ומתעצמת, וההכרזה באוּם על מדינה פלשתינית בגבולות 67 גם היא כנראה כבר עובדה מוגמרת. גם הקולות במחנה הישראלי המבקשים כי נלמד את הנרטיב הפלשתיני על הנכבה שלהם גוברים, ובבית הספר היהודי ערבי בכפר קרע שבוואדי ערה מקיימים יום זיכרון משותף. הבעיה כמובן איננה להכיר בכאבו של האחר, אלא השאלה היא מה הן המסקנות הפוליטיות לאומיות שיש לגזור מכך. האמונה בזכות ההיסטורית שהייתה בסיס כוחנו המוסרי שבעזרתו נבנו יישובים, כפרים קיבוצים, מושבות, ערים , ונוספו דונם ועוד דונם, ונבנה כוח המגן העברי שלימים הפך גם לכוח הצבאי המבטיח את קיומנו כאן, אמונה זו קבלה לאחר מלחמת ששת הימים גם את ביטויה בהתנחלות בשטחי ארץ ישראל ההיסטורית, שהמפגש עימה הוליד לא רק את גוש אמונים אלא גם את נוער הגבעות וזרמים משיחיים שריח רע של פשיזם נודף מהם. כך עומדים היום שתי תנועות של "אף שעל" משני צידי המתרס, החמאס מכאן וארץ ישראל השלמה בכיסויי הסוואה כאלה או אחרים מכאן, והאופק קודר. המרכז הישראלי , זה המוכן לפשרות, ילך ויתגבש רק , רק תחת הלחץ הבין לאומי הצפוי למרות מחיאות הכפיים בקונגרס, ולא מעטים בתוכנו מצפים שלחץ זה יגבר כדי לאזן את הראדיקליזים הישראלי על כל ביטויו. הרדיקאלים בעולם המוסלמי והערבי שואבים כוח מההתפתחויות במרחב, ושאיפתם לתיקון העוול ההיסטורי, לשיטתם, רק מתעצמת. ככול שמגמות אלה יתעצמו ייסגרו הפערים בין שמאל לימין בישראל וממשלת אחדות שאינה ניראת כרגע אפשרית תקום בכל זאת. אחדות זו סופה להקיף את כולנו מול אירועי הימים שעוד נכונו לנו ,גם המיתוסים שלנו שהם בני קיימא ומעוגנים בהיסטוריה ארוכת שנים שלא ניתן לערער אותה עשויים עוד לחזור לתפקידם ההיסטורי מימים משכבר כמיתוסים בוני זהות מאחדת לקראת בניית האפשרי בעת ההיסטורית הזאת, כמו שכתב כבר ב 1999 פרופ' אבי רביצקי במאמרו "דתיים וחילונים בישראל: אמנה חברתית" "הציונות שואבת את סמליה העיקריים דווקא מן העבר. היא בונה את המיתוס ואת האתוס הרדיקאלי שלה לא רק לפי תמונות של עתיד אוטופי, אלא בראש וראשונה לפי יסודות שנשתמרו לה בזיכרון ההיסטורי הקולקטיבי :נופים קדומים ,ניבים עתיקים, מלך, גיבור ונביא". כל אלה הם אמת המעוגנת בתרבות עתיקה שגם היום היא חיה נושמת ותופסת מקום מרכזי במרכיבי הזהות היהודית והישראלית שלנו.אך בצד אלה קיים גם הצו מספר ויקרא(י"ח ה') וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-חֻוקּוֹתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם הצו של "וחי בהם" הוא המכתיב בעת ההיסטורית הזאת ללכת לפשרה הכואבת לחלק גדול בעמנו, שכן בעת ההיסטורית הזאת "וָחַי בָּהֶם", הוא צו השולל את ההתנגשות עם כוחות שלא ניתן להכריע אותן. גיבורי החומות של היום כשמעון בר גיורא בשעתו, סופן להוליך אותנו שוב לקיום שאין בו ריבונות,וספק אם שוב יקום לנו רבן יוחנן בן זכאי שיבטיח קיום כזה.

שוב, העובדות נכונות אך המסקנות לא ברורות.

מאמר יפה מאוד, רק לא הבנתי את הסיפא. איך זה קפצת למסקנה שחייבים לוותר אחרת סופנו הפסד הריבונות ? מאמר אקדמאי בנוי מהתחלה - הצגת השאלה, שלב האמצע שהוא הצגת העובדות ובניית התיזה ואילו השלב השלישי - המסקנות. המסקנה חייבת להישען על העובדות, אחרת המאמר ייחשב כגיבוב עובדות ותו לא. אם אין מסקנה, אם אין נתיב אליו מוביל הכותב, אין ערך למאמר שכן הוא בבחינת טחינת קמח טחון. את העובדות כולנו מכירים. אין לכותב רצון להשפיע. אך בפנינו מקרה שלישי - יש עובדות ויש מסקנה, אבל אבוי - המסקנה לא נשענת כלל על העובדות. היא אמנם גם לא סותרת את העובדות אך ממש לא פועל יוצא שלהם.

המאמר מומלץ אצלי בקטגוריה מאמרים

מעניין. כתוב מצויין. http://hamimlatsim.blogspot.com/2011/08/118-48.html אסתי

לישראל לא יהיה ביטחון אמיתי עם צבא חובה

לכל המדינות החזקות יש צבא התנדבותי-מקצועני.
חופש הרציונל

האיסלם - והמוסלמים / החמאס - והפלשתינאים

צרת האיסלם: הגנה על האיסלמופוביה משמעות למילה "פוביה": פחד, שנאה, סלידה, דחיה, תיעוב. מרבים לדבר על איסלמופוביה לאחרונה. הערות לא מחמיאות על האיסלם הן "איסלמופוביות". הטענה היא שמדובר בסוג של גזענות, כמו אנטישמיות. הטענה הזו היא שקרית, ולא רק בגלל שהמוסלמים המתלוננים על איסלמופוביה הם בדרך כלל גם אנטישמים, ומתייחסים במושג כדי לכסות על כך. חשוב לדייק: אנחנו מדברים על איסלמופוביה, פחד מן האיסלם ותיעובו, ולא על מוסלמופוביה, פחד ותיעוב של מוסלמים. לא כל מוסלמי מסכים עם עקרונות הרצח והשנאה שמבליט האיסלם המודרני, אם כי הנסיון מראה שרבים מן המוסלמים – במיוחד אלו החיים במערב – אכן אימצו אותם. ניקח את המדינה המערבית הסובלנית ביותר, בריטניה. 40% מן המוסלמים בבריטניה, למשל, אמרו שהם תומכים בהחלת חוקי השריעה בבריטניה; 20% הביעו סימפטיה למבצעי הפיגועים של ה-7 ביולי; בסקר אחר, 13% הגדירו אותם כמרטירים. 47% אמרו כי אילו היו פלסטינים, היו תומכים בפיגועי התאבדות כנגד אזרחים ישראלים. סקר אחר מצא ש-81% מן המוסלמים בבריטניה רואים עצמם קודם כל מוסלמים ורק אחר כך בריטים. סקר שערכה אגודת הסטודנטים המוסלמית מצא ש-27% מהם חשו קונפליקט בין נאמנותם לאומה המוסלמית ובין נאמנותם לבריטניה. ואלו דברים שנאמרו למקור זר; מה הם אומרים בינם לבין עצמם, כשאין מאזין, אפשר רק לשער. לא כל המוסלמים הם טרוריסטים, אבל כמעט כל הטרוריסטים הם מוסלמים – והם נהנים מתמיכה עממית רחבה בקרב מוסלמי העולם. המיתוס המקובל אומר שהטרור נובע מעוני. הגיע הזמן לשחוט את הפרה האדומה הזו: כמעט כל המחבלים המתאבדים הם בעלי תארים, שהכנסתם עולה עשרות מונים על זו של הפלאח הממוצע בפקיסטן או בפלסטין. למעשה, ככל שעולה השכלתו והכנסתו של מוסלמי אדוק, כך גדל יותר הסיכוי שהוא יתמוך בטרור או ישתתף בו בעצמו. הדוגמא הקלאסית, כמובן, היא בן לאדן. העולם המערבי הכיר כבר גל טרור שמשתתפיו היו בעלי נתונים אישיים דומים: האנרכיזם של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. ההבדל הקריטי הוא שהאנרכיסטים לא נהנו מתמיכה עממית רחבה – ושמעייניהם היו נתונים לשיפור העולם הזה, לא לעולם הבא. אפשר לדבר עם אדם שמוכן לפוצץ את הפרלמנט כדי לקדם ממשלה חופשית יותר; אין על מה לדבר עם מי שחוגר חגורת נפץ כדי להרוג כמה שיותר משנואיו, וכדי לזכות בכמה שיותר משרתים בעולם שמעבר. אותו, ואת משלחיו ומסייעיו – אימאמים, מטיפי רחוב, מפיצי קלטות, כותבי פמפלטים, סייענים מכל סוג – יש להעביר מן העולם בדרך היעילה ביותר. זה נראה מיותר, בימינו, להסביר מדוע צריך לפחד מן האיסלם. ובכל זאת, מאחר ויש מנטליות בת יענה בקרב האינטליגנציה במערב בכל הנוגע לאיסלם, אנסה בכל זאת. תפיסת העולם האיסלמית מחלקת את העולם אישית וגיאוגרפית. אישית, העולם נחלק: 1) למאמינים מוסלמים,2) לעובדי אלילים,3) ולד'ימי = בני "דתות הספר" המאמינים אמורים להיות, אידיאלית, נישאים על כל האחרים. את עובדי האלילים יש פשוט להרוג –( אחת הסיבות לכך שהסכסוך בהודו מדמם כל כך) – ואילו את הד'ימי, בני "דתות הספר" האחרות, יש להשפיל ולגבות מהם מס מיוחד. גיאוגרפית, מחולק העולם ל: 1) "דאר אל איסלם"= בית האיסלם, 2) "דאר אל חרב"= בית החרב. דאר אל איסלם הם כל אותם שטחים שכבש האיסלם; דאר אל חרב הוא אותם שטחים שטרם הספיק להביא תחת חסותו, אשר על כן מותרת בהם האלימות. בניגוד למקובל לחשוב, המילה "איסלם" אין משמעה "שלום", אלא "כניעה", כניעה לרצון האל, כפי שהובע על ידי מוחמד. למרכז המוסלמי אין מעצורים כאלה. השייח' קרדאווי, פוסק ההלכה העיקרי של האחים המוסלמים –אישר ואף עודד פיגועי התאבדות. הוא רחוק מלהיות בודד. האינסטינקט הסלפיסטי-ווהאבי בהיתקלו בהתרסה או במכשול הוא לעבור לאלימות. הרוצחים הופכים להיות קדושים אין כל בעיה הלכתית ברצח: לעובדי אלילים ממילא אין זכות לחיים, וד'ימי שהתקומם איבד את כל זכויותיו. המצב חמור יותר ומגיע לידי משבר במדינות המערב. התרבות המוסלמית נתפסת כעליונה על כל תרבות אחרת. המוסלמי מחונך מגיל צעיר לראות את עצמו כאדון ואת הלא-מאמינים כד'ימי או כעבדים; התפיסה המקובלת היא שהבלתי-מאמינים הם טמאים בשל אכילת חזיר, שתיית אלכוהול או מנהגים בלתי מוסלמיים אחרים. התוצאה של מגע עם מדינה מערבית הוא, לעיתים קרובות מאד, משבר אמונה – שמוביל כמעט תמיד להקצנה דתית ולתפיסה שהמערב מצליח בשל קנוניה כלשהי כנגד המוסלמים. תחום היצוא העיקרי של מדינות האיסלם, להוציא איסלם ומהגרים, הוא תיאוריות קונספירציה. התוצאה היא אנשים צעירים וזועמים, שאינם מצליחים להשתלב במערב משום שהם חשים עליונים עליו ואינם מוכנים לקבל את כלליו. התוצאה, לעיתים קרובות מדי, היא נסיון לשנות את סדר הדברים באמצעות אלימות רצחנית – שאם איננה מקרבת בשום צורה את הח'ליפות, לפחות פוטרת את הצעיר מהתמודדות עם עולם מכאיב מדי, ומעניקה לחייו משמעות. הבעיה היא שזה עובד. זה עובד זמן רב מדי. העולם המוסלמי מצליח להחצין את בעיותיו אל העולם המערבי, בלי לשלם על כך מחיר, לפחות שני עשורים. זה התחיל באיראן, ב-1979. הסטודנטים של חומייני הסתערו על השגרירות האמריקנית ולקחו 52 מאנשיה כבני ערובה – ויצאו מזה בלי לשלם שום מחיר. אחד הסטודנטים ההם, ראוי לציין, היה מחמוד אחמדניג'אד. רוב חבריו לא התקדמו כמוהו – המהפכה תמיד אוכלת את בניה – אבל הלקח נלמד. כמה שנים מאוחר יותר, כשנזקקה איראן לנשק במלחמתה בעיראק, חזרו האיראנים על הטריק: הם חטפו בני ערובה מערביים, קיבלו את הנשק, ולא שילמו שום מחיר. מחבל מתאבד, איש החיזבאללה, העיף את השגרירות האמריקנית בביירות; מחבל מתאבד אחר ריסק את מפקדת הנחתים בעיר. התגובה? התקפלות. נהוג להאשים את ממשל קרטר בהססנות הזו כנגד טרוריסטים מוסלמים. ממשל רייגן, כמסתבר, לא היה טוב יותר. ב-1989, הקרב עבר מ-דאר אל איסלם ל-דאר אל חרב. באותה שנה, הכריז האייטולה חומייני על פאתווה הקוראת להריגתו של סופר בריטי, סלמן רושדי, בשל ספר שכתב - “פסוקי השטן" – שנתפס כמעליב את האיסלם. ארגון המדינות המוסלמיות -החזיק אחריו. רושדי ירד למחתרת. מהומות פרצו ברחבי העולם בגלל ספר שאף מוסלמי לא קרא. בין המפגינים היתה נערה סומלית צעירה, עייאן הירסי עלי; תגובתה הראשונה למשמע הידיעה על הספר האסור היתה "ובכן, הוא חייב למות". ה"מועצה המוסלמית של בריטניה", גוף מרכזי וכביכול מתון, דרשה - עוד קודם לפאתווה - שהוצאת פינגווין תשמיד את כל עותקיה, ותתחייב שלא להדפיסם עוד לעולם. ה"מועצה" ערכה שריפת ספרים מאורגנת. ברחבי העולם, נרצחו ונפצעו מתרגמי הספר. שורה של חנויות ספרים בבריטניה וארה"ב הועלו באש. בעקבות איומים, רשתות ספרים גדולות בארה"ב הסירו את "פסוקי השטן" מהמדפים. חשוב לציין שלא ננקטו כל צעדי נגד יעילים: בריטניה ניתקה, זמנית, את יחסיה עם איראן. זה המחיר ששילם העולם המוסלמי על התקפה אלימה כנגד ערך יסוד של המערב. המוסלמים למדו שהאלימות משתלמת. מאז, האיום באלימות מרחף תמיד, גם כשהאלימות עצמה חבויה מתחת לפני הקרקע. בני המערב למדו שכמו תושבי העיירה ספרינגפילד מה"סימפסונס", ההמון המוסלמי נמצא תמיד במרחק קצר מאד מאספסוף זועם, חמוש בבקבוקי תבערה. תגובה המערבית? לימודי סובלנות וקבלת האחר. לא אילוץ המהגרים לקבל את התרבות של המקום אליו היגרו, אלא היתר להם לייבא עימם את הפיגור ושנאת האחר שפרחה במקום ממנו נמלטו. ראינו את זה קורה שוב בפרשת הקריקטורות, ועכשיו בפרשת הקיסר מנואל. זה לא מקרה; זו טקטיקה. והגיע הזמן לאלץ את האיסלמיסטים לשלם מחיר על תוקפנותם. עד כאן על פחד. כמה מילים על תיעוב וסלידה. התרבות המערבית הליברלית היא יצור צעיר ורך בשנים. עד אמצע המאה ה-19, אתאיזם היה סיבה לגיטימית לפיטורין מתפקיד ציבורי בבריטניה וארצות הברית; ארה"ב שחררה את עבדיה רק ב-1865; זכות ההצבעה לנשים הובטחה רק בשנות העשרים של המאה ה-20; השחורים בארה"ב רכשו את זכות ההצבעה, בפועל, רק בסוף שנות השישים; שוויון בעבודה לנשים ולבני מיעוטים הובטח אף הוא באותם שנים; החל משנות השמונים, החלו נופלות חומות האפליה החוקית כנגד בעלי נטיה מינית שונה. כל אחד מן העקרונות הללו מותקף על ידי האיסלם. בעיני האיסלם, האשה היא רכושו של אביה או של בעלה. הלכתית, הוא רשאי למוכרה לעבדות – וראוי לציין שערב הסעודית ביטלה את העבדות, רשמית, רק ב-1963, ושבניג'ר, מדינה שרוב תושביה מוסלמים, העבדות עדיין חוקית – והוא רשאי להרוג אותה אם זנתה, לדעתו. הוא רשאי – צריך, למעשה - לארגן את נישואיה. אין לה כל דעה בנושא. הזכרתי את , עייאן הירסי עלי; אין זה מקרה שהאשה האמיצה הזו התקוממה, ושיחררה את עצמה, כשאולצה להנשא לגבר זר; אין זה מקרה שסרטה "כניעה" עוסק בגורלן של 50% מן המתקראות מוסלמיות, שחינוך של ממש נשלל מהן וכל מסלול חייהן מייעד אותן לשיפחות מנוולת. כתגובה, נרצח במאי הסרט, תיאו ואן גוך, על ידי מוסלמי. ניתן אף לטעון ששיעבודן של הנשים אינו פוגע רק בהן עצמן; הוא מונע את שחרורם של הגברים המוסלמים. האדון לעבדים, לעולם לא יהיה חופשי. תמיד תדאיג אותו השתקפותו בעיני העבד; תמיד יחפש דרכים חדשים להוכיח את אדנותו; תמיד יהיה כבול אל העבד. אם המערב הגיע לשחרור מיני, האיסלם פועל במלוא המרץ בכיוון ההפוך. כאשר שחורים או הומוסקסואלים נרצחים במערב, האומה רועשת. אבל רצח הומוסקסואלים בשל נטייתם המינית הוא דבר שבשיגרה בקרב המוסלמים; איראן תלתה לפני כשנה זוג נערים שכל פשעם היה אהבתם. המקרה זכה לתהודה רבה יחסית, משום שתועד במצלמה נסתרת. לאחרונה, תקפו מוסלמים הומוסקסואלים באמסטרדם. ערב רציחתו – פרשה משונה – התגרה הפוליטיקאי ההולנדי פים פורטויאן באימאם שבא להתעמת עמו בתכנית טלוויזיה; הוא החצין את נטייתו המינית, והאימאם הסובלני-כביכול התפרץ, והחל לומר את האמת: את דעתו על פורטויאן, על הומוסקסואלים והומוסקסואליות. פורטויאן חייך, פנה אל הקהל, ואמר בפשטות "זה מה שרציתי שתראו". אבל אם יש דבר המבדיל את המערב בחדות מן האיסלם, הרי זה חופש הדיעה שהוא מעניק לאזרחיו. שוב ושוב, מרושדי דרך תיאו ואן גוך עבור בפרשת הקריקטורות וכעת בפרשת הקיסר מנואל, הוכח שביקורת על האיסלם גוררת מוות או נסיונות לרצח. אפשר שזו תקופה חולפת. אפשר שבעתיד יהיה איסלם אחר. אבל בעידן הנוכחי שלו, האיסלם הוא מפלצתי ומתועב. הוא מייצג עבדות, דיכוי, שנאת נשים ושנאת הומוסקסואלים – כל מה שאדם חופשי אמור לדחות, ולדחות בלי מחשבות שניות. הוא איננו ראוי לסובלנות, משום שהוא עצמו איננו מפגין סובלנות, והוא ודאי איננו ראוי להגנה. אם נחזור לפרשת הקריקטורות, היו שלוש מהן שהעלו זעם קדוש. האחת הראתה את מוחמד כשמן התרבוש שלו מסתלסל פתיל פצצה בוער. האחרת הראתה אותו עומד בשערי גן עדן כשהוא צועק – ככל הנראה לעבר מחבלים מתאבדים - “עצרו! עצרו! אזלו לנו הבתולות!”. השלישית הראתה אותו מניף סיף, כשמאחוריו שתי נשים רעולות. מה בקריקטורות הללו לא היה נכון? מדוע לא הגנו עליהן? מדוע מיהר רוב הציבור הנאור להתרפס לרגליהם של אלו המייצגים את כל מה שהוא שולל? הדרך המהירה ביותר לסיים מלחמה, אמר אורוול, היא להפסיד בה. אנחנו במלחמה. לא אנחנו הכרזנו עליה ולא אנחנו רצינו בה. סביר שהיא תכלה את רוב מאמציו, תקוותיו, עושרו ואושרו של דורנו. אבל עלינו לעמוד בה, ולנצח בה, אם אנו סבורים שהחירות ראויה למאבק.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת שאול ברטל