אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

על הדיכאון: העלמה ואני


התמונה של צביאל רופא
Marie Ellenrieder , דיוקן עצמי, 1819

Marie Ellenrieder , דיוקן עצמי, 1819

קשת הסיטואציות הדיכאוניות שחוויתי בימי חיי עד כה, לא הייתה עשויה מקשה אחת. פנים רבות (ורעות) היו לה. בקצה אחד שלה היה מצוי דיכאון קשה ובעל סימנים פסיכוטיים. ב-1975 דיכאון זה היה מסוכן הרבה יותר באופן מיידי בעיקר מפאת הנגישות המיידית שהייתה לי לנשק חם כחייל בשירות סדיר בצה"ל. מי שנתון למרות דיכאון כבד יוצא מהתחום הנפשי המקיף אנשים המודעים היטב למה שמתרחש סביבם ונכנס לקהל הבאים בשערי הפסיכוזה, הלא היא אותה ממלכה איומה המנותקת במידה משמעותית מן המציאות.

*     *     *

"העלמה הופיעה פתאום כסינדרלה בחצות ודקה. היא כרעה על ברכיה, הרכינה ראשה, שערותיה הארוכות נפלו לפנים ועורפה נחשף בפני כלי המשחית. המוציא להורג לבוש בשחורים ממורקים (על פי כל כללי הטקס!) הרים את כלי זינו על מנת לבקע את חלקת עורה, להעמיק בבשר החי (עדיין!), לבתק את חוט השדרה ולהמשיך עוד כברת דרך בלתי מבוטלת עד ליציאתו בצדו השני של הצוואר - כלומר, עד לביתורו כליל.

באפלולית האוהל, תת-המקלע M-16 נראה שחור מתמיד, אך בכל זאת, על אף היותו כה כהה וקודר, נקלט באמצעות עיני כי הבריק מדי פעם באור קרניים אחדות, שבאופן נעלם ממני חדרו לתוך האוהל. התבוננתי בו - בנשק, שהיה מעביר גלי קרירות עדינים ונעימים לכפות ידי האוחזות בו. בניגוד לכל מה ששמעתי על אודות מצבים שכאלה, כל חיי לא עברו לנגד עיני בשנייה אחת - ורק אימי הופיעה לפני, ופעם נוספת ביקשתי לבכות, וידעתי שאם אבכה לא אתאבד - ולא בכיתי! ורציתי יותר מכל דבר אחר לסיים את חיי העלובים.

לקחתי מחסנית מלאה - עשרים כדור. הראשון היה נותב - ראיתי את הסימן האדום שציינו - על אף האפלולית. נגעתי בו באצבע המורה - כמי שעורך היכרות עם ישות, שיודע הוא בבירור שתשפיע על כל מהלך חייו (ובייחוד על קצם). פי היה יבש לחלוטין.

פתאום טענתי את המחסנית אל בית בליעתה. ראשי כלל לא פסח על הסעיפים וידי השמאלית ירדה אל המתג הדרוש וללא היסוס - הסיטה אותו אל מצב "אוטומט" - בבחינת "מה שבטוח בטוח". אחר, החליפה מקומות עם הימנית ולפתה את הקנה, ובו זמנית הימנית ירדה ומיקמה עצמה בטבורו של התמ"ק - מול תושבת ההדק. ארבע האצבעות של הימנית אחזו במאחז היד היוצא כמעט במאונך ממרכז ה- M-16 והבוהן תפסה עמדת מפתח - בינתיים ברכות, אבל מתוך מתיחות, על הנקודה האסטרטגית ביותר באותו אוהל, כלומר, על ההדק של הנשק הנ"ל.

בהדק קטן זה, שבלשון המעטה אפשר לומר עליו שהיה רגיש במידה משמעותית, היו תלויים כל חיי (ואם תוהים אתם על כל דבר תיאורן של תנועות האצבעות והעיסוק המרובה בידיים - הרי סובר אני שיש בו סמליות למצבה של נשמתי - שעמדה או-טו-טו להחליף ידיים).

כנראה, קצרה רוחו של האקסיקיוטור "השחור". הוא קרב לעלמה, הרים את כלי ההריגה גבוה מעל לראשו המבורדס והחל להורידו בתנועה מיומנת ומדויקת לעבר העורף המונח בהכנעה לפניו. אותה בוהן על ההדק של התמ"ק הטעון הנה אולי אקסיקיוטור פחות ציורי, אבל לקורבן אין זה משנה כלל, יען כי כאשר כורתים ראש במאכלת או בגרזן כפי שהיה נהוג בימי הביניים - התוצאה שווה (לפחות ביחס לנפש שעוזבת את מקום משכנה החומרי) לתוצאת צרור המפלח רקה.

כל תזוזה קלה של אותה בוהן הייתה מביאה לירי צרור של כמה וכמה קליעים דרך הקנה שהיו "במקרה הטוב" פולחים את רקתי, ומקרה שנחשב על ידי כ"פחות-טוב" - היו "מפספסים" - ומותירים אותי נכה לכל ימי חיי.

הטבעת הייתה מהודקת היטב סביב העלמה, ואני חשתי בה על בשרי ממש, בדיוק במקום שבו פגש הקנה ברקתי הימנית ולחץ בפייתו על העור בתבנית טבעתית, קרה וקשוחה, שכמוה לא ידעתי מעודי. הבוהן ירדה באטיות ובנחישות גמורה, על ההדק, ועד היום אני שואל כמה מילימטרים או מיקרונים היו חסרים שם, כדי שאתם תהיו עתה באמצעו של איזה עיסוק אחר...

ואז, באופן דרמאטי מאוד, חדר בוהק אור חזק ומסנוור - כאילו שמאן-דהו שפך אור פנסים רב לחלל החשוך. הייתה זו יריעת האוהל הירוקה והמחוספסת (שעד אז הייתה חיץ נאמן בין האור שמלבר לבין האפלולית הרבה שמלגו) שהוסתה בפראות-מה, והכניסה, במהירות את נוגה היום אל חשכת הקבר שבה הייתי שרוי. חייל אחד נכנס, ועוד אחד, וגם שלישי, ואף אחרון. ארבעת המוסקטיירים לא ידעו - וכנראה לא ידעו לעולם! - שהצילו את חיי בכניסתם האקראית.

כניסתם - הטריוויאלית לגמרי עבורם, הפכה עבורי לצומת המרכזי המיוחד והסבוך (אך לא היחיד) של כל ימי חיי, כי בהיכנס אותו מוסקטייר והביט בעיניו בעיני העלמה - הקנה של התמ”ק הוסט בבהלה, באופן כמעט אינסטינקטיבי בידיי הרועדות - ואצבעי פינתה את מקומה מעל ההדק.

המתח אצלכם יורד אולי לשפל שלא היה מתחילת דרמה זו, אבל כאן עלי להעיר שהסיכון שהתאבדותי תצא לפועל, בנקודת הזמן שבה אנו עומדים, לא פחת כלל - ואף גבר, שהרי התברר לי שחששותי, כאילו מישהו יודע דבר על מה שאירע - התבדו.

המוסקטיירים לא ראו דבר וחצי דבר, לפי שבאו משמש היום לחשכת קבר, ולרגע ארוך היו בבחינת עיוורים בפועל. וזאת לא השכלתי להבין מיד, אבל לפי תגובתם הבנתי שסודי לא הגיע אליהם, וחיברתי אחד לאחד, ופתרתי את החידה שכה טרדה את מנוחתי, ונרגעתי.

ה"נרגעתי" הזה הוא יחסית לרגעים האחרונים הקשים שעברתי באפלוליתו הירקרקה של האוהל, ואילו הפתולוגיות לא נעלמו. ומיד חשבתי על חיפוש נוסף שעלי לבצע כדי למצוא מקום התאבדות ראוי, כלומר למצוא הזדמנות שנייה ונאותה לנתק את פתיל חיי.

כיוון שאין חכם כבעל ניסיון, וכיוון שאני לבטח לא נעשיתי חכם יותר בימים ההם, אזי מה שכנראה דחף אותי, במשנה מרץ, לקראת ניסיון שני, היה עצם ההתנסות הראשונית בקרבה המוחשית למוות, שעתה כבר יראתי מפניו, אך עם זאת ידעתי שהוא בהישג יד, וביקשתי אותו יותר מאי-פעם."

(מתוך "הקרב על השפיות" הוצאת צ'ריקובר 1998 / רופא צביאל)

 

*     *     *

ומבקש אני להזכיר שעל כוכב הלכת ששמו "ארץ" מצויים למעלה ממאה וחמישים מיליון יצורים מסוג "הומו-ספיאנס" החולים מאוד בנפשם. לפי אומדן זהיר עוד רבים מהם נושאים על גבם השחוח תצורת חולי דיכאונית כלשהי. כמה וכמה מיליונים מהם סובלים ממש ברגע זה מאחת מצורותיה האימתניות של המחלה, הכופה עליהם מחשבות התאבדות או ייאוש רב ועצום. בל נשכח, כל-זאת מתרחש ברגע זה ממש. ואם בכל תבל ישנם מיליונים, אזי סביר בהחלט שגם בקרבנו, כאן בישראל, מצויים אלפים המתייסרים ברגעים אלו ממש. ונתחיל לחוש שכל הקינות, היללות, הבכיות והבקשות קורעות הלב המייחלות למוות מיידי - העוברות או נתקעות במוחם של המדוכאים - אינן כה רחוקות. כי הם סביבנו, ונאקותיהם מצויות בכל אשר נפנה אף-על-פי שברור כשמש שמוסתרות הן בכל הכוח. אבל מאמין אני שאם נטה אוזנינו, ובייחוד אם נטה ליבנו, נשמע קולות שוועה וזעקה, עולים ובוקעים מהרבה עברים.

תגובות

מאמר מרגש ולא פשוט

צביאל, תודה על הכנות, והחמלה, מקווה שהיום אתה מאושר יותר ומרגיש הרבה יותר טוב. רוני

תודה לך רוני

ואכן כיום אני קוצר בגדול את פרות התמודדותי הלא קלה.

גם אני הייתי שם, אבל העובדה שכבר איני מזדהה מלמדת שיש תקווה...

.

לא בהכרח, ידידי הנחמד

כמו שפרופסורים חוקרים מתמכרים מרצון ובעונג לנשואי מחקרם והם לומדים והופכים בהם רבות רוב שנות חייהם, כך אפשרי ואף מעולה ביותר שאדם מן השורה יצמד לנושא מסוים ויהיה משוגע לדבר. כי הרי מצב זה עשוי לשאת רווחים עצומים עבורו, כגון מציאת משמעות לכל קיומו וכיוון וייעוד לחייו עלי אדמות. ועתה דב ידידי, כלום מוצא אתה רווחים נאים מאלה עבור ילודי אישה?

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת צביאל רופא