אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

חייה ויצירתה של לאה גולדברג - חלק ב


התמונה של רמה זוטא
דירה להשכיר / לאה גולדברג

בדרך עקיפה לימדה לאה גולדברג את הילד כיצד לקבל את האחר ב'דירה להשכיר'. הספר יצא לאור בספרית פועלים, 1959.

לחלק א של המאמר 

'דבר לילדים' היה ביתה של גולדברג עד לשלהי שנות הארבעים, כשעברה ל'משמר לילדים', שבועון במתכונת דומה לקודמתה אך כמובן לאור האידיאולוגיה של השומר הצעיר. האם החורזת של 'אורי מורי' ו'אורי כדורי', הקומיקס שהתפרסם בקביעות ב'דבר לילדים', התאהבה עד מהרה בקריקטוריסט שלו והצייר אריה נבון, וביומנה ב-1937 היא כותבת: 'רק אותו אני אוהבת...אילו היה קצת טוב אלי הערב, הייתי ישנה בלילות והיה לי הרבה הרבה יותר טוב". התסכול היה קשה מנשוא דווקא על רקע שיתוף הפעולה היצירתי, אולם כל מאמציה לשדרג את הידידות וההערכה האישית לאופי רומנטי - לא עלו יפה. "בטרמינולוגיה פשוטה - אצלי חסר סיפוק מיני. כל כך פשוט! כל אדם חוץ מאריה מעורר בי בחילה אפילו מרחוק. אני עשויה כך. אני מסוגלת לאהוב רק את מי שאני אוהבת. לא יותר. [...] אינני מבינה איך אחיה מחר. אי אפשר עוד". (יומנים, עמ' 259). הייתה זו עוד אחת משרשרת האהבות החד-צדדיות והנכזבות שלה, ומעריכים כי המחזור 'סליחות' ('באת אלי את עיני לפקוח') ב-1938, שנכלל בקובץ 'שיבולת ירוקת העין' (שהתפרסם ב-1939, כחודש לאחר פרוץ המלחמה), נכתב בהשראת אהבה זו. היא תרגמה אז את שירו הנודע של היינריך היינה "שיר אביב" ("אט זורמת בנפשי מנגינת הטוהר") ללחן מאת פליקס מנדלסון, תרגום שדחק לאטו את התרגומים האחרים ובכללם את תרגומו של טשרניחובסקי.

כמו לכל ז'אנר ספרותי שעסקה בו, התייחסה לאה גולדברג גם לכתיבתה לילדים בכובד ראש. כבר בגיל 16 כתבה ביומנה כי הכותב לילדים צריך להאמין בכל מילה שהוא כותב ולא 'להתיילד'. ספריה ושיריה לילדים  התמקדו בנוף הארץ והטבע, בהתיישבות העובדת ובילדים העמלים, והם מלאי חן, אהבה וחום לילד הרך ולנער, אופטימיות והזדהות עם עולם הדמיון של הקטנים - עולם המשלים את המציאות. דומה שאת כל הרכות ואת כל ההומור, שהיו חבויים באישה חמורת סבר זו, היא כיוונה אל הילדים וכתבה, כידוע לכול, כמה מהיצירות הקלסיות האהובות ביותר בספרות הילדים העברית. לראשונה חלמתי כל הימים, כל הימים, על 'כובע קסמים' כאשר דקלמתי זאת לאחותי הקטנה מחוברת 'דבר לילדים' ב-1945; לימים המשכתי ב'כובע קטן, מקושט נוצה' בקריאה לילדיי, והיום – לנכדיי; ועדיין לא מצאתי 'אי-בזה אפשר להשיג כובע כזה'. את 'מעשה בחבית' תרגמה לאה מיידיש לקובץ 'פתחו את השער' של קדיה מולודובסקיה, קובץ שערכה אותו עם אלתרמן ופניה ברנשטיין. הלבנה ממשיכה להסתכל בפרחים אשר הנצו בגינה מאז 1940, והחרוז האלמותי 'יקינטון' ו'קטון' עוד מלווה את ילדי הגן הקטנים. משעברה ב-1943 לספריית פועלים, יסדה שם את הסדרה לילדים 'אנקורים', שהמוטו שלה היה 'האנקורים ספרים קוראים, אנקור אנקור ומקורו. / זה שאומרים המבוגרים: גם אנקורים רוצים לקרוא'. בסדרה זו פרסמה לאה את ספרה הראשון לילדים בפרוזה, 'ידידי מרחוב ארנון', רחוב ש'אוטו-קומתיים אינו עובר בו', סיפור עירוני בתקופה שרוב ספרי הילדים התרחשו במרחב הכפרי: והרי קיבוץ מגידו ממשיך להתגאות בכלב פלוטו; ילדי אפיקים, העצובים על שאימא עזבה אותם בלילה בבית הילדים בלינה המשותפת, התנחמו ב'ערב אל מול הגלעד' במטאפורה: 'ישוב טלה אל חיק האם /ישכב בדיר וירדם, / והכבשה תישק אותו /והיא תקרא אותו בשם'.

כסופרת ילדים וכעורכת, כיוונה לאה גולדברג את הילד לפתח את טעמו הספרותי על ידי חשיפתו למגוון רב של טקסטים, מתורגמים ומקומיים; היא דאגה שיכיר את אנה קרי ואת נוריקו סאן, יאזין לסיפורים קצרים ולשירה מחורזת, לאגדות ולקומיקס. את סיפורו של סמואיל מהרשק הרוסי הפכה ל'מפוזר מהור ההר' שהפך ל'מפוזר מכפר אז"ר', ובדרך עקיפה לימדה את הילד כיצד לקבל את האחר ב'דירה להשכיר', כש'נאים השכנים בעינינו'. השפעתה על משוררי ילדים בדורה כאנדה ומרים שטקליס ואחרים הייתה גדולה ביותר.

בימים הקשים של מלחמת העולם השנייה, שעוד נחזור אליהם, נקלעה לאה לסערה הרגשית הגדולה בחייה. אברהם זונה, שחתם על תריסר שיריו בשם הספרותי בן-יצחק, משורר ופעיל ציוני, הגיע ארצה בגפו, ערירי וחולה, בן חמישים ויותר. פגישתו עם לאה גולדברג בת השלושים 'הפכה את חיי על פיהם', כתבה ביומנה; היא מתאהבת בו אהבה נואשת, רואה בו דגם להערצה ובזכותו חוזרת למשוררים המודרניסטיים שאהבה בצעירותה, לדנטה, לג'יימס ג'ויס ולשירה העברית בימי הביניים. אנשי 'יחדיו' ובראשם שלונסקי, שהיה אוטודידקט ופרולטרי בתפיסתו, הסתייגו ממנו וראו בו מעמיד פנים ומתחזה, ואילו היא דבקה בו ובשירתו כמייצג של תרבות אירופה האליטיסטית. לאחר מותו היא תיארה אותו, בממואר 'פגישה עם משורר', כדמות נעלה ומרוחקת וציינה כי הוא, בצד ביאליק, היה המשורר העברי שהשפיע עליה ביותר.

עוד בחייו הקדישה לו מחזור בן תשעה שירים ושמו 'על הפריחה', שנכלל תחילה בקובץ 'שישה פרקי שירה' שהתפרסם ב-1941 בעריכת שלונסקי (אלתרמן פרסם בו את 'שיר ארבעה אחים'); מאוחר יותר יופיע המחזור בקובץ שלה הנקרא כולו 'על הפריחה', שמרבית המבקרים רואים בו את אחד מפסגות שירתה. היא עצמה החשיבה את המחזור הזה, גם לאחר עשרים שנה, כהישג של ממש. לתשעת השירים אותה צורה בדיוק: עשרה טורים מחורזים בבתים של 3 שורות ועוד שורה, הישג אסתטי שהיה אמור להרשים את בן-יצחק בעל הטעם הספרותי המעולה. לפי יומניה, הוא אהב את השירים ובמיוחד את השיר השמיני: 'איך את לבנו הגוסס נביאה / אל יום חדש בהעלות האור?'. בן-יצחק מצטייר בעיניה בדמות כוכב, אפוף מסתורין ובדידות, מוות וקדושה: 'לגלמודים הליל. מת הסער [..] /אתה אחד הנע במשעולים [...] / 'המזלות יסובו בשיירת / בחביוני מרום, וביניהם / פוסעת בדידותך המעוטרת// בגמול וחסד ורחם'. (על הפריחה).

במחזור זה מופיעים יסודות סימבוליסטיים שאינם אופייניים לשירתה הקודמת של לאה גולדברג, הצנועה והיומיומית יותר. החוקרים טוענים שזו השפעתו של בן-יצחק, שהביא לשירה העברית את הסימבוליזם בנוסח הגרמני מבית מדרשו של רילקה למשל, השונה מאוד מן המיסטיקה והסימבוליזם הרוסי, שהשפיעו על אלתרמן ושלונסקי בכתיבתם: שירת המיתוס של העם והארץ והתחייה הלאומית. לעומת זאת השעינה לאה גולדברג את התחייה ב'על הפריחה' על חוקי הטבע, על האדם בכלל ועל התרבות המערב אירופית. ההתעוררות הארוטית של המשוררת מתרחשת על רקע תפאורה סמלית של 'לבלוב רוגש באפלת גננו', תפאורה ארצית ושמיימית גם יחד. לאחר מותו של בן-יצחק ב-1950, החלה גולדברג לפרסם את מחזור סונטות האהבה שלה, 'אהבתה של תרזה די-מון', מחזור שכמה משיריו הולחנו בשנים האחרונות. הידוע בהם הוא התשיעי, 'מחלוני וגם מחלונך', שמצליח להדגיש את המפנה בתוכן השיר על ידי מבנהו. נתבונן בו: תחילה אהבנו יחד אותו הגן והנוף, אך זו אשליה של ליטוף משותף של הדברים המותרים באהבה האסורה; אולם אחר כך נוקטת המשוררת את המילית 'מול', המרחיקה בין האוהבים. שני הבתים האחרונים מהווים כאמור מפנה, והבית האחרון מערער סופית את אשליית ה'יחד'. האשנב הולך ונסגר ומשתלטת תחושת הבדידות.

בשונה מהשגור בספרות בתקופה זו, לא התייחסה כמעט לאה גולדברג לקולקטיב ולכתיבה הלאומית. מאורעות הזמן שימשו לה רק לפרנסה: היא חרזה עשרות פזמונים לתאטרון הבידורי 'המטאטא' ולפרסומות. גם החריזה הקלה, הצדדית ביצירתה, מלמדת על כתיבה משולבת של הומור וכובד ראש. מרבית פזמוניה נשכחו, אפילו מלבה, ובזכות אליהו הכהן נחשפו כמה מהם, כגון שיר הזמר 'כוכב אחרון' ל'המטאטא' ב-1938, שאפשר לראות בו כמיהה בלתי ממומשת לאהבה - במסווה של שיר טבע: 'כָּל זְמִירוֹתַי לְךָ אֶתֵּנָה,/ לְמַעַנְךָ אֶפְתַּח הַטֶּנֶא,/ וּפִי, מָתוֹק מֵרִמּוֹנִים, /הֵכִין לְךָ מַעֲדַנִּים'/. כחבריה שלונסקי ואלתרמן חרזה גם היא, כדי לממן את כתב העת 'טורים', 'שירי רקלאמה' כלשונה, וראו את תצלום הפרסומת לשמן 'מגד'.

במקביל לערוץ המרכזי ביצירתה, השירה, כתבה גולדברג לא מעט פרוזה. לא נרחיב כאן בכך ונזכיר בקיצור את מאפייניה. סיפורי הפרוזה הראשונים שלה, עוד בליטא, שכונסו לאחרונה בעריכת טיקוצקי וחמוטל בר יוסף, מלמדים על פיוטיות יתר, על רגשנות ופנטזיה, על שפה מליצית וכתיבה אגדתית על נסיכה המגדלת שושנים מעבר לחומה בצורה; אולם אין בהם רומנטיקה כפשוטה. בעת לימודיה בגרמניה היא עלתה על נתיב חדש של כתיבה, המערבת בדיון בחוויות אישיות ממשיות. ב-1937 היא פרסמה רומן-מכתבים קצר ושמו 'מכתבים מנסיעה מדומה', שהגיבורה שלו מצטיירת בקווים רבים כדמות המחברת, סובלת מאהבה נכזבת ונפרדת מאירופה ותרבותה. הרומן 'אבדות', שנכתב באותה תקופה ופורסם רק לאחרונה, מתרחש על רקע  ברלין בתקופת ויימאר. ב-1946 התפרסם כאמור הרומן 'והוא האור'. התיאטרון והדרמה משכו את לאה כמבקרת, כמתרגמת וככותבת; כמה ממחזותיה היו כישלונות והיא עצמה גנזה אותם, מחזות אחרים זכו לשבט הביקורת עם הצגתם כמו 'ים בחלון', ואילו למחזה 'בעלת הארמון', שנזכירו בהמשך, נקשרו שבחים. מבקרים רבים - ואני הקטנה כקוראת - מעריכים את הפרוזה שלה כנחותה בהרבה מהישגיה השיריים; עם זאת היא הרגישה תמיד צורך לחזור ולכתוב פרוזה, למרות משיכתה מגיל צעיר לקצב ולצליל - יותר מאשר לעלילה ולתיאור האפי: 'החרוז אינו מטיל עלי קשיים ולכן אני מיטיבה לכתוב שירה מפרוזה', הודתה בריאיון. נחזור ונדגיש: בשורש נשמתה הייתה לאה גולדברג משוררת. הרבה משיריה עוסקים בתיאורי נוף וטבע, אם הנוף הישראלי אם האירופי, מראות ותמונות שהשאירו עליה רושם, שכן 'הליריקה היא האיים הנבנים בתוך הזמן והומים בתוכו', כפי שציטטה את לודוויג שטראוס ידידה. המחרוזות 'משירי הנחל' או 'אילנות' ו'שיבולת ירוקת העין' הם ממיטב הליריקה העברית.

פרשה בפני עצמה, ביצירתה לילדים ולמבוגרים, התרחשה בעשור של מלחמת העולם השנייה והשואה. עד 1942 לא נודעו עדיין בארץ ממדי ההרס וההרג. בקרב סופרי הילדים, שכתבו שנים רבות בביקורת על הילד החיוור והפחדן מן הגולה לעומת הצבר החסון והשזוף – קו שהלם את האידיאולוגיה של 'שלילת הגולה' - ניטש בתקופה הראשונה של המלחמה ויכוח האם לחשוף את הילדים לאימים ולזוועות באירופה. לאה גולדברג הצהירה שהיא נרתמת למאמץ המלחמתי דווקא בהימנעה מכתיבה ספרותית על מלחמה, בהמשך למגמה הפציפיסטית של חלק מאנשי 'טורים' לשעבר: 'לא זכות בלבד היא למשורר בימות הזוועה לשיר שירו לטבע, לאילנות הפורחים, לילדים היודעים לצחוק, אלא חובה, החובה להזכיר לאדם כי עדיין אדם הוא [...] נטלתי על עצמי תפקיד שאינו מכובד [...] בספטמבר 1939 [...] לצאת אל הספרות בפסוק הפותח 'בבוקר אלול / הים בארצנו שקוף וצונן' (יעל דר, עמ' 16, מתוך 'השומר הצעיר', גיליון 1939). כאן העמיק הקרע שלה עם שלונסקי, שטען שאין לומר שירה בעת מלחמה;  אלתרמן גרס שגם לעת כזו יש לומר שירה. וכך כתבה אז לילדים: 'כל שנה ושנה מוריק הדשא, / ועולה החמה ויורד המטר. / [...] ובכל שנה נולדים אנשים לרוב, / לדמעות ולשחוק, לאחווה ושנאה, / ויש מישהו הרוצה רק בטוב / גם השנה' ('גם השנה', דר, שם). שיריה לפעוטות משנות המלחמה, שכונסו אחר כך בקובץ 'מה עושות האיילות', לימדו על הדגשת הערכים הספרותיים הטהורים ועל תכונותיו של הילד – וכך הפכו לקלסיקה שאינה תלויה בזמן. בשלב זה של המלחמה לאה עדיין רק רומזת על האיום שאולי יתגשם: 'עוד שקטים וגבוהים השמים מעל / וכרים ירוקים מרחיבים את העין / [...] הלילות עמוקים ושלווים עדיין / ושחרית עליזה בכינרת צוחקת / אל תפר, אל תפר את השקט!' ('השקט', דבר לילדים, יולי 1940, דר, שם).

בסוף שנת 1942, לאחר הפרסום הרשמי של הסוכנות היהודית על חיסולי קהילות שלמות והשואה המתחוללת באירופה, החלו הסופרים והמחנכים בארץ להכות על חטא משום שהרביצו בילדים את עקרון שלילת הגולה, אותה 'גולה' שממנה באו ושהולכת ונעלמת. לאה גולדברג משנה אף היא כיוון בשיריה ומבטאת תחושת אשם כבדה על שנשארה בחיים, 'חלומי כבד-שתיקה ומתי מהלכים בשנתי' (עם הלילה הזה, למי שאינו מאמין, א'). כך צמח נרטיב חדש, המתאר את הזיקה בין צעירי הארץ לבין יהודי הגולה, את הפנייה החוזרת אל העבר, אל השורשים, באירופה, נושאים המופיעים הרבה בשירתה. את 'כאב שתי המולדות' היא מדמה לציפורי המסע הנודדות: 'כאן לא אשמע את קול הקוקיה / כאן לא יחבוש העץ מצנפת שלג, / אבל בצל האורנים האלה / כל ילדותי שקמה לתחיה. / [...] אולי רק ציפורי מסע יודעות / כשהן תלויות בין ארץ ושמים / את זה הכאב של שתי המולדות. / אִתכם אני נשתלתי פעמיים/ אִתכם אני צמחתי, אורנים / ושורשי - בשני נופים שונים' (ברק בבוקר, אילנות, אורן). היא מקשרת בין שירת הטבע על נדידת הציפורים בסתיו לבין החורבן והמלחמה : 'הגביהו טוס הציפורים / ועוד הדרך רב / [...] גועש מלמטה העולם, מולדת חרבה/. וכמו גצים מן השרפה / טסות בתכלת השקופה/ הציפורים בסתו'. את השיר 'האומנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד' כתבה ב-1943, ובו היא נעה בין ייאוש לתקווה ומפקפקת באפשרות שיחזרו ימי השלווה– שמא יהיה זה רק האור בשולי הענן.

גם בצד הצורני של שיריה היא מנסה לחזור אל הצורות הקלסיות וכאמור, אל שיר העם שצורף לספרה 'מביתי הישן', אל המילים המפורשות: 'הלכתי משם ולא שבתי / אף לא רציתי לשוב. / עברי אשר לא אהבתי / שוב נהיה עברי האהוב' (סיום, מביתי הישן) ו'מביתי הישן לא נותר עוד / אלא זכר כמיהה עמומה'. השבר התרבותי במלחמה ובשואה היה המניע לכתיבת המחזה שלה 'בעלת הארמון' בשנת 1955, שהועלה כאמור בהצלחה רבה על בימת הקאמרי. זהו סיפורה של נערה יהודייה שהוסתרה במהלך המלחמה ולאחריה בארמון מבודד של רוזן, שלא גילה לה כי תם הכול; המציאות החדשה נחשפת עם ביקורם של שליחים מהארץ. גולדברג מעמתת בין שני העולמות התרבותיים השונים, מציגה את כאב שתי המולדות ונוקטת את הפתרון הציוני.       

ניסינו להדגיש כאן כי לאה גולדברג הצליחה לשמור, עוד בתוך חבורת 'יחדיו', על ייחודה היצירתי. בסוף שנות השלושים התפרקה החבורה: חלקה התקרב לממסד ושוב לא היה כה מהפכני. עם פרסום 'כוכבים בחוץ' בשנת 1938, החל אלתרמן להאפיל על שלונסקי; זמורה הקים את הוצאת 'מחברות לספרות' ובה פרסם אלתרמן את 'שמחת עניים' ב-1941, וגדולתו כמשורר יוצא דופן פורצת בסערה. ננסה בכמה מילים להשוות את נושא האֵם בשני השירים הידועים מאוד, מתוך 'משירי הבן האובד' של גולדברג ו'האם השלישית' מ'כוכבים בחוץ' לאלתרמן.

אלתרמן, בשיר קשה ומסובך שזכה לפירושים רבים, מביא מטאפורה על שתי אימהות הרואות בחזון את בניהן המתים, האחד תלוי על תורן אנייה והשני, השתקן, הלך בשדות ונושא בלבו כדור עופרת. האם השלישית אינה רואה את בנה - אך 'הבכי רוחץ את עיניה' והמשורר בספק האם הוא מת או חי, 'ואולי עוד לא נח'. הגם שהשירים נכתבו קודם השואה, פירשו רבים את הבן השלישי כמשל למצבו של העם היהודי. נימת השיר פסימית ביותר והולמת את אמירת המשורר ב'שמחת עניים': 'חיינו מלאים מחשבות של מתים'. לעומתו משכתבת לאה גולדברג, ב-1957, משל נודע מהברית החדשה על הבן שקיבל את חלקו בירושה, עזב את בית הוריו ובזבז את כל הונו. שיבתו הביתה מלאת חרפה, כישלון וחורבן, אך האֵם, ברגע המשבר, פותחת את הדלת לסופה ומקבלת את הבן האובד, למרות שלא חזר בתשובה: 'היינו-הך אם צדיק או פושע'. האֵם היא גיבורת המשל, היא הדואגת לשולחן ולבית, ואהבתה למשפחה מחלחלת גם אל חרונו של האב. אין כאן פתרון סופי, אך המטאפורה של גולדברג פשוטה ומובנת: האֵם היא אמת החיים.

נחזור לשלונסקי, שהשמאיל והלך. ב- 1939 הוא הקים את הוצאת ספרית פועלים של הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, ולאחר כמה שנים העביר אליה את בת-חסותו לאה גולדברג כעורכת. בעת ההיא הייתה כידוע ספרית פועלים שבויה, ולא לבדה, ב'רומנטיקה הפרו-סובייטית', כפי שכינה אותה ברל כצנלסון (שיסד כנגדה, כעבור זמן קצר, את הוצאת עם עובד). הצלחת ברית המועצות במלחמה, הסכר שהציבה כנגד הנאציזם ועמידת הגבורה בסטלינגרד חוללו הערצה עצומה לתרבות ולספרות הרוסית. שלל תרגומים מן השירה והזמר הרוסי יצאו לאור ושיאם היה הקובץ 'שירת רוסיה', שהופיע ב-1942 בעריכת שלונסקי וגולדברג ובתרגומם, לצד מתרגמים כפיכמן ויצחק שנברג (שנהר), טשרניחובסקי ואלכסנדר פן ועוד. הייתה זו אנתולוגיה, ראשונה בסדרה מתוכננת של 'שישה סדרים' משירת העולם - אך בפועל גם אחרונה. במרכזה עמדו אלכסנדר בלוק, מאיקובסקי וייסנין.

לדברי עמינדב דיקמן, ניכרת בקובץ מגמה לטובת השירה הסובייטית. נראה שלאה גולדברג לא נסחפה כשלונסקי בזרם הפרו-סובייטי ואת אהבתה לרוסית ולרוסיה, ובעיקר לספרות המאה ה-19, היא מיקדה בספרית פועלים בתרגום פרוזה של סופרים קלסיים כצ'כוב וגורקי, אלכסיי טולסטוי ודומיהם; את 'המס' לאידאולוגיה של ה'תרבות המתקדמת' שילמה בתרגומם של סופרים מדרג ב', כקטייב ב'מפרש בודד מלבין באופק'. ביומניה היא מבקרת את שלונסקי בחריפות כ'אדם בעל השכלה של גימנזיסט', אך בה בעת היא העריכה את הווירטואוזיות הלשונית שלו, שהכירה עוד מהגיליונות הראשונים של 'דבר לילדים'; את תרגומו ל'ייבגניי אונייגין' הגדירה 'מעשה כשפים' ו'נס'. על השקפותיו התבטאה: 'הוא מסדר לו ערכים כדי להציל את נפשו ולהצדיק את הריאליזם הסוציאליסטי'. בעיקר התקוממה על דרך עריכתו את כתב היד שלה של 'מלחמה ושלום', שהחלה בו ב-1951. אהבתה העיקרית בספרית פועלים הייתה נתונה להקמת 'אנקורים' הנזכר, שפרסם את ספריה המצוינים וספרים נבחרים אחרים כ'עלילות מיקי-מהו', ש'האיש אשר כתבם / שמו הוא שלונסקי אברהם'. במדור זה שיקעה לאה את ה'אני מאמין' שלה ביחסה לילד כקורא, שיש להחדיר בו כאמור ערכים הומניסטיים וספרותיים גבוהים.       

בשנות החמישים הסתבכה גולדברג באהבה נואשת נוספת (לז'ק אדו הקומוניסט), ובמילותיה: 'הכול היה רק בניין שאני בניתי על החול אבל עורר אותי לחיים'. גם אהבתה בשנות השישים לפאולו ויוונטי הצעיר, אז מרצה לקלסיקה באוניברסיטה העברית, הסתיימה במפח נפש. אולם בה בעת היא קצרה הצלחה עצומה כמרצה לספרות כללית באוניברסיטה החל ב-1952, וסטודנטים מכל החוגים צבאו על הדלתות והחלונות של האולם בטרה-סנטה. בהרצאתה 'על הזמן בספרות' ב-1962, טענה כי אחדות האופי עם הגורל והזמן היא עצם מהותה של הטרגדיה ברגע מסוים, ואכן, על בשרה חוותה זאת. בשיעוריה הקיפה עולם ספרותי עצום, מסופוקלס לדוסטויבסקי ולג'ויס ולפרוסט, והסבירה לצעירים כי 'בליריקה - הרגש הפנימי הופך לנצח בעת הכתיבה'. 

וכך היא פרסמה ב-1959 את הקובץ 'מוקדם ומאוחר' (בעריכתה), וכללה בו את שירי 'על הפריחה' ו'ברק בבוקר' (שכתבה בעשור הראשון למדינה). ספר זה, שהביקורת הכתירה 'שירת הבינה ושירת הרגש גם יחד', ביסס את מעמדה כמשוררת מרכזית והוא זכה להצלחה עצומה בקרב הקוראים. עם זאת נפתחה אז גם התקפה חריפה על שירתה מצד נציגי 'דור המדינה', דן מירון ונתן זך, שהאשימוה בקפדנות יתר, בקונבנציונליות ובחוסר עומק הגותי; הייתה זו קריאת קרב נגד כל שירת דור אלתרמן-גולדברג-שלונסקי וניסיון להחליפה בשירתם-הם. התוקפים לא הבחינו שבשירי הקובץ הזה יש כבר התקרבות אל צורות שיר פתוחות יותר, האופייניות לשירה המודרנית, ללא חריזה כמעט, במקצב משתנה בין שורה לשורה ובשפה דיבורית יותר, בצד הצורות והנושאים הקלסיים והפנייה החוזרת אל העבר. שלוש שנים מאוחר יותר הגיבה גולדברג, בקובץ 'עם הלילה הזה' (1964), על ביקורתם של זך-מירון בשירה 'הסתכלות בדבורה' ובו מתואר ההרס הטמון בביקורת זו: 'מדבשך? מי יזכור את דבשך? [...] כולך עוקץ, שנאה אין אונים עלובה ועיוורת'.

ובאמת היא נפתחה לצורות חדשות, אך למעשה הייתה גם מליצת יושר של בני המשמרת הצעירה בשירה והציגה את 'מרד הצעירים' כמרד הבן באביו. היא הכירה בכך שהשירה הצעירה מושפעת מזו האנגלית - בניגוד לדור שלה, שהושפע, כדור ביאליק לפניה, מהשירה הרוסית והגרמנית. אמרה ועשתה: היא עזרה לצעירים כיהודה עמיחי, דן פגיס, דליה רביקוביץ ואחרים לפרסם ב'על המשמר' ובכתב העת של 'התרבות המתקדמת', 'אורלוגין', את שיריהם. המעיין בשיריו הראשונים של עמיחי ימצא בהם את השפעתה במחזורי הסונטות שלו, מבנה שעד מהרה ינטוש אותו; היא אף הקימה חוג למען המשוררים הצעירים הללו והם גמלו לה בהקדשות משיריהם. לימים סיפרו כיצד היוותה בשבילם גשר לתרבות האירופית ומומחית למלאכת השיר, חוליה מקשרת בין דור שלונסקי ובן-יצחק, המודרניזם המוקדם, לבין דור רביקוביץ וחבריה.

אולם הביקורת של זך ומירון חלחלה לנשמתה הרגישה של המשוררת, והחל במחצית השנייה של שנות השישים היא מיעטה לכתוב שירים. החירשות, שסבלה ממנה בשנות חייה האחרונות, הוסיפה על תחושת הבדידות שלה. את החלופה לכתיבה מצאה בציור, והתבטאה שזו 'בריחה מהספרות אל עולם אחר'. נוסף על איורים לספרים, כמו לספרה 'דירה להשכיר' באחת המהדורות, 'המפוזר מכפר אז"ר' ו'מעשה בצייר', הוצגו מיצירותיה שתי תערוכות. ארבע שנים לפני מותה כתבה שירים מפוכחים שהתקרבו ללשון הדיבור, ללא מחלצות מסוגננות. לאחר מותה הופיע הקובץ 'שארית החיים', ובאחד משיריו נסיים: 'אין לך זכות חנינה בעולם. / הכול הוכרע. / חלומותיך טובעים בים / ואת אומרת שירה'. ניסיתי כאן לחון משוררת גדולה ולהציל מן הים כמה מחלומותיה.

תגובות

התמונה של יהודית מליק שירן

ריגשת אותי מאוד

רמה יקרה, בעולם הזה של יוצרים ויצירה, תמיד יתגלו מחלוקות וקנאות מסוגים שונים. רק משורר אמתי ששירתו בוערת בחלציו יודע ש"הרגש הפנימי הופך לנצח בעת הכתיבה".העמקת במאמרך וגמעתי כל מילה בצימאון רב. אכזבותיה הרבות, שעות הבדידות הארוכות הייאוש, הזעם והכעס הולידו מתוכה יצירות מופלאות בספרות, החל מפרוזה, תרגום יצירות, כתיבה לילדים וכתיבת שירים. שיריה בנושאים שונים הם בבחינת ילדיה הרוחניים. כל נגיעה מחשבתית שלה היא תרומה אדירה לספרות העברית בארץ. את המחזה "בעלת הארמון" המחזתי בכיתה ט', זו חוויה מעין כמוה ללמד מחזה ולהמחיז אותו בשכבת ט'. תודה ענקית על השיתוף המרתק בהכרותך את לאה גולדברג, לו ידעה כמה מעריצים יש לכתיבתה הייתה ודאי מבינה ששירתה נוגעת בלבבות רבים.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רמה זוטא