אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

צחוק אברהם / יצחק בנימיני


התמונה של דן לחמן
צחוק אברהם - מאת יצחק בנימיני

צחוק אברהם - מאת יצחק בנימיני. הוצאת רסלינג, 2010. 187 עמ'

פירוש לספר בראשית כתיאולוגיה ביקורתית

בנימיני הוא מנהל הוצאת " רסלינג" ומרצה באוניברסיטאות על פסיכואנליזה ונצרות מוקדמת ויהדות. בעבר התייחסתי לשני ספרים שכתב " השיח של לאקאן "ו-" פאולוס והולדת וקהילת הבנים" ספרים על החולשים על התחומים בהם הוא עוסק: פסיכולוגיה לקאניאנית והמפגש היהודי נוצרי. כעת יצא לאור ספרו החדש העוסק בפירוש חלופי חדש לספר בראשית. לא עוד פרשנות רבנית חרדית כמובן.

תחילה היה כאוס מעליו מרחפת הייתה ביצה ענקית. ממנה פרצה גאיה אשר יצרה את האדמה ומיד אחריה ארוס. וכבר יש לנו את שני הכוחות המפעילים ביותר את האנושות. האדמה מחד והאהבה והיצר המיני מאידך. כאוס הוליד את הלילה והלילה הוליד את היום. אחר כך נולדו עוד אלים שכל אחד מהם הוליד עוד משהו, את העצים ואת האבנים וכל השאר.

אכן לא רע בתור סיפור ראשוני על הבריאה. אפשר היה להישאר איתו, אלא שהוא של היוונים. הווריאציה היהודית היא כמובן אחרת, ספרותית יותר. כשאנו באים לקרוא במקרא, אנו יודעים כבר מה יש בו. מכירים את העלילה. יודעים שאלוהים ברא את העולם באופן מושלם בהיותו מושלם. וכך הלאה מתגלגל לו הסיפור ומקבל משמעות, יותר ממשמעות אחת. בנימיני בא להוסיף עוד אחת והיא מאוד מרתקת בעיני. פרשנות שהיא דרך המלה. מצע אחר לתיאולוגיה, שאינו זונח את המוכר ובכל זאת הוא חתרני בדרכו ומייצר משמעות אחרת ולגיטימית לקיום היהודי. הספר מתחיל בבריאה ונגמר בפרשת העקדה.

לטובת פתיחת המאמר אני צריך להקדים ולומר דבר אחד. בספר בנימיני מצטט את הפסוקים השלמים אותם הוא מנתח, אני אצטט רק כמה מלים כדי להפנות אל המקור.

בראשית ברא אלוהים... משפט פתיחה ספרותי המגלה לנו את ההמשך... פתיחה חגיגית כמו שמכנה אותה בנימיני. ומכאן מתחיל הסיפור עצמו...

"והארץ הייתה תוהו ובהו"  ו' החיבור בראשית המשפט מגלה שקודם כבר היה משהו. התחולל מצב... זה לא שלא היה כלום.

התודעה- אלוהים משקיף על התוהו אשר בו כולם בתוך כולם, בערבוביה. אבל הארץ כבר הייתה. והיו מים. אלוהים במשמעותו המלאה התקיימה עדיין כרוח מרחפת מעל התוהו. רוח בלשון נקבה. אלוהים התממש במלה. כשהחל מדבר, יהי אור. הדיבור הבדיל אותו מהעולם. הוא ברא את עצמו במלה, תוך הבחנה בינו לבין המושאים האחרים. אלוהים איננו העולם אלא בורא את האחר לו.

רגע קודם אלוהים היה קיים, וגם העולם במבנה הכאוטי שלו. אלוהים התחיל בארגון הכאוס. האור מפציע אל תוך החושך. משמע החושך היה קיים. ואלוהים הוא עדיין " רוח אלוהים". אלוהים הבורא את העולם בורא ממול את אלוהים שאיננו רוח מעל המים.

כשאלוהים אומר ויהי אור, הוא מדבר אל עצמו. אל החלל מולו. המלאכה שלו, והיא האחר שלו. הוא עצמו בודד. רוח לבדה בתוך עולם לא מובדל. באמירה יהי אור הפריד עצמו ועמד מול. זה הרגע הראשון שבו אלוהים מדבר. רגע הלידה של העולם מולו.

ובהמשך, מדי יום, המשיך את היצירה, וירא כי טוב – זה מוצלח, אני מרוצה ממה שעשיתי. ומדי יום מתממשת אידיאה אחרת שהייתה טבועה בתוך תודעתו. החוסר היחידי הוא עם מי לחלוק. וירא אלוהים את האור כי טוב. ויקרא לחושך לילה. הבדלה ראשונית. טוב הוא ההכרה הנסתרת של הרע, הלילה. אין זה עדיין הטוב והרע המוסרי של האדם. זה טוב לאלוהים.

אלוהים ממשיך במלאכתו כדי שיצירתו תפעל. מבדיל בין מים למים. מזריע זרע עץ, עושה פרי וחיות, עד לרגע יצירת האדם. בצלמנו ודמותנו וירדו בדגת הים...האצלת שלטון על היצור החדש – סוכן של אלוהים, 'מנהל עבודה'.

ויבדיל בין מים למים, בין המים מתחת הרקיע ומעל לרקיע ...ויקרא ליבשה ארץ ולמקווה המים ימים. ארץ, זו המובדלת מן המים שכעת יש לעבד אותה ליצור פרי ועשב. ומכאן היצירה מתפצלת. האדמה הופכת שותפה לבריאה. ממנה יצא העשב הפרי ומאוחר יותר האדם. אלוהים עסוק עדיין באור, המאור של היום והמאור הקטן של הלילה.

ויברא יש מאין את העוף, התנינים, וירא כי טוב... ויאמר תוצא הארץ נפש חיה. ויעש את הבהמה וכל רמש אדמה. וירא כי טוב. העשיה ממשיכה להתחלק בין ויעש ובין ותוצא.

"נעשה אדם כצלמנו וכדמותנו", האם אלוהים הוא אחד בודד? הוא וקולו או שיש לו פמליה? וגם אם לרגע יש רמז ליצורים מלאכיים, שאולי הם המקיימים וממלאים את רצונו, מיד אחר כך הוא חוזר ללשון יחיד. " ויברא את האדם בצלמו, צלם אלוהים, זכר ונקבה ברא אותם" – הרמפרודיטים.

האם ממד הזוגיות מצוי בתוך האלוהים? בהמשך יגיד: לא טוב לו לאדם להיות לבדו אעשה לו עזר כנגדו,  אלוהים כנראה בודד ובתחילה בורא רק את האדם, רק אחר כך הוסיף את האישה.

אך סיפור הבריאה חוזר שוב בגרסה אחרת. "ביום ברוא אלוהים אדם בדמות אלוהים עשה אותו. זכר ונקבה בראם.... ויקרא שמם אדם", משמע ברא זוג שהוא אחד – כמו באלוהות המכילה את הריבוי באחד. המתכונת "ויאמר" נשמרת; אין סטייה לאמירה מסוג ויאמרו אלוהים. אלוהים, בכדי להוציא את עצמו משממון ומבדידות, בורא. אלוהים הוא תמיד אחד, בשפה, במלים. האדם מיד רבים.

"ויכל אלוהים מלאכתו....ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו" – היום הוא קדוש לאלוהים עצמו. יום בו לא יוסיף ולא יהרוס. ויכולו השמים והארץ  = בראשית ברא את השמים והארץ. סך הפעולה האלוהית. היום בו הוא מתבדל לחלוטין מהאחר.. פעולת הדת הראשונה. הבדלה. הבחנה בין קודש לחול.

והנה פיתול קטן בהגדרת המוכר. " אלה תולדות השמים והארץ בהיבראם ביום עשות יהוה אלוהים ארץ ושמים",  מהי תוספת השם יהווה. בנימיני מציע לראות באלוהים את הבורא וביהוה נקודת מבט אחרת על אותה בריאה. כאן המפגש עם הארץ- אדמה הנוצרת ומקוללת.

"וכל עשב טרם יצמח כי לא המטיר יהוה אלוהים", האדמה הייתה קודם. הצמחייה לקראת מימוש. היא המושא הרחמי שזקוק להפריית הזרע האבהית/יהווית  מתוך גרימתה לזקפתו של ה' מוענקת ההפריה. היא מתקיימת ומקיימת אותו. הסובייקט הקיים הראשון הוא האדמה ומה שבא אחריו הוא אלוהים המתממש בהפריה הפאלית לו.

המתח שבין אלוהים לאדמה עולה, אדמה שגם היא שותפה לבריאה. אלוהים – אדמה- אדם. מאוחר יותר חווה והקשר לדם. אלוהים מפעיל את כוחניותו ושליטתו על האדמה. כאן נוצרת תפיסת הגבריות את האימהות.

" ויטע יהוה אלוהים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם", אלוהים כבר איננו בורא, הוא גנן. הוא משרת את האדמה. הוא מצמיח. את יפי העצים נותנת האדמה. הוא גוזל ממנה את ייחוס מעשה הבריאה. אך הנולדים יהיו בני אדם. בני האדמה.

אדם מוזהר מפני טעימת פרי עץ הדעת ועץ החיים. אלוהים מכיל בתוכו את הידע. משאכל מפרי העץ התקרב לידע האלוהי, אך הורחק מעץ החיים כדי לשמור מרחק וזהות מוחלטת.

השלב הבא הוא יצירת השפה כשאלוהים מקהיל את כל החיות כדי שהאדם ייתן להן שמות. ועדיין כמו אלוהים, גם האדם בודד. אין לו עזר כנגדו.

הנחש המפתה את חוה איננו מבטיח לה חיי נצח. הוא מבטיח לה דעת: והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע.  וזהו אפיון האלוהים היודע להבדיל בין טוב לרע, בין הנברא המובדל ממנו והמשועבד אליו.

אלוהים מעניש: "הרבה ארבה עצבונך בעצב תלדי בנים ואל אישך  תשוקתך והוא ימשול בך".לאדם אמר: "ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימיך". העונש לחווה והעונש לאדמה. האדמה בקושי תוציא פרי ורחמי נשים תיסגרנה. האלוהים הזכרי מעניש בגלל קנאה בגורם הבריאה האחר, עונש קשה.  האישה תשתוקק, הגבר ימשול בה. ולאדם אמר קוץ ודרדר תצמיח בזיעת אפיך תאכל לחם. האדמה היא אם האדם, מעפרה בא ואליה הוא חוזר, מרחם האם ואליה תשוקתו. גם בהמשך האדמה והרחם יהיו כי השליטה היא בידי אלוהים.

בהמשך יביא הבל מנחה לאלוהים מפרי האדמה והוא יסרב לקבלה. סיפור של קנאה קדמונית בין האל לאדמה, בין אחים.

עד כאן סיפור הבריאה הראשוני. מכאן כבר אפשר להבין את כיוון פרשנותו של בנימיני. אני אדלג על כמה פרקים.

לקראת סיפורו של נח, מופיע משפט מעורר שאלה: "ויראו בני אלוהים את בנות האדם כי טובות הנה וייקחו להם נשים מכל אשר בחרו"ץ  לפני בני האלוהים מוזכרים הנפילים שהולידו עם בנות הארץ. הנפילים מזכירים את הטיטאנים מהמיתולוגיה היוונית, אלוהים אינו שבע רצון מהעירוב הזה. אך בני אלוהים? בני יהוה או בני אלוהים? מי הם בני האלוהים המתערבים ביצירתו של אלוהים ואולי גם משנים אותה, עד למידה שאלוהים צריך להעניש. החטא הוא של בני האלוהים, לא של הנשים. החטא בערבוב הרוח, בבשר האנושי. אם בני אלוהים לא עצרו את תשוקתם, במה חטא האדם? על מה נענש? איזה מאבק פנימי ניטש ברוחו של אלוהים?

 פרשת מגדל בבל מרמזת על עוד כיוון מחשבה, אם אפשר לאמר פחד אלוהי. אחרי שכל משפחת נח פרו ורבו והולידו עמים כמצוטט בספר, רצו הם להקים מגדל שראשו בשמיים כדי שאם ירחיקו לנדוד ידעו לאן לחזור.

ושם המגדל בבל, שער האל. ואלוהים בביקורו במגדל נבהל: "ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות".  עד לפני זמן קצר שוטטו על פני האדמה וכעת הם רוצים לכבוש ולהתקרב אל מקומו. וכשהוא מקשיב להם, " עם אחד שפה אחת, דברים אחדים".  האחד, הייחוד היה עד לרגע זה הוא, אלוהים.  האחד הוא רכושו. אם ימשיכו חייהם במימד של אחד הם יסכנו אותו. יתקרבו מדי. המגדל מסמל את השאיפה לידע האלוהי. האדם נעשה בצלמו אך כעת אלוהים חרד שידמה לו יותר מדי.

הריסת בבל היא הפרדה. הפיכת האחד לאחדים.  שכל אחד עומד בזכות עצמו. בני אדם יתקיימו בשפות השונות מול הייחוד  היחיד. עד כה הדיבור היה = שמיעה, הבנה. כעת נוצר נתק. הדיבור מתפצל והשמיעה כבר אינה מספיקה. משם ממשיכה הכרונולוגיה למנות את הנולדים לדורותיהם.

 מכאן אנו עוברים למפגש של אברהם והאל. שושלת היוחסין של אברם מתחילה באדם שהוליד את שם והשושלת ממשיכה עד שתרח הוליד את אברם. לוט הוא אחיינו.  הרן, אחיו של אברם ואביו של לוט, מת באור כשדים. אברם מאמץ את לוט בן אחיו. סיפורי ההולדה ממשיכים עד שמגיעים לשרי העקרה. היכולה  לעצור את השושלת. כאן נכנס אלוהים לתמונה. אלוהים, מהות האב המביא להמשך ההולדה.

לפני המפגש שרה -  אלוהים, יוצאת כל החמולה לכיוון כנען. עדיין בלי התערבות עליונה. אולי כי חשבו משנה מקום משנה מזל ושרי תהרה. המשפחה נעצרת בחרן.

הפרק הבא מתחיל בקולו של האל לאברם המצווה "לך לך". לדעת בנימיני אנו לא יורדים לעומק החזרה על "לך". המשפחה לפי תכנון האל הייתה צריכה להגיע לכנען אך עצרה בחרן.  משימת הפריון נעצרה.  לך לך, לך בשביל עצמך, בשביל לפתור את בעיית העקרות והמשך הדורות. אברם, שאז עדיין איננו יהודי אלא עברי, מקבל את הציווי האלוהי. גם בהמשך, בספר שמות, אלוהים מנייד את העם. לא בגלל סבל הרגע אלא למען העתיד. תמיד העתיד.

פעמיים נפגש אברהם במלכים ומשקר אותם להצלת משפחתו. פרעה  במצרים ואבימלך בגרר. פעמיים הוא מציג את שרה כאחותו. את פרעה אלוהים מעניש, אך במקרה של אבימלך אלוהים כבר מכיר ומבין את משחקיו של אברהם ורק רק מזהיר את המלך.

בתוך המשחק הזה מסתברת עובדה שלאברהם יש עוד אישה" "אמנה אחותי בת אבי, אך לא בת אמי ותהי לי לאישה", אחות אך לא מתוך אותו רחם. בפרשה בה הרחם תופס מקום מרכזי. מכאן בא האיסור "ערוות אחותך בת אביך או בת אמך מולדת בית או מולדת חוץ לא תגלה ערותן". המפגש הראשוני הזה עם אלוהים בא כאן לפני ובעת חקיקת החוק.

למעשה אברהם היה חוטא שנישא לאחותו. אלוהים הציל אותו בזה שהפך אותו לארכי אב הגדול וניתק אותו מבית אביו הממשי. כך נעשה כינון האלוהות בתוככי הפנימיות. אלוהים פותח את רחמה של שרה למען העתיד. אברהם המבין את המגמה האלוהית מבקש לסלוח לאבימלך: "ויתפלל אברהם אל אלוהים וירפא אלוהים את אבימלך ואת אשתו ואמהותיו וילדו. כי עצר יהוה בעד כל רחם לבית אבימלך."

הפרשנים, חז"ל ורש"י למשל,  חיפשו פתרון לעוון גילוי העריות של אברהם. והסבירו שכשהיה עובד אלילים,  מצוות העריות לא חלה עליו. כי הרי איך נסביר שאבינו הראשון חי חיי חטא. ישנם פלפולים רבים להסביר את הבעיה. פרויד למשל טען בטוטם וטאבו שהמושגים אב אם בן אח. היו מושגים בעלי תפיסה רחבה יותר מהתא המשפחתי. ייתכן שהכוונה לכל אנשי השבט.

העמימות הזו תימשך גם בנישואי  יצחק ורבקה, קרובי המשפחה, וגם אצלם חוזר מפגש דומה עם אבימלך. "השבעה לי באלוהים הנה אם תשקר לי ולניני ולנכדי", אבימלך מייצג את ביטול העמימות הזאת והשגת אמת. והרי ישנה כאן שאלה נוספת, לא רק שאלת האחות – אישה אלא גם מסירת האישה לגבר אחר.

אלוהים אינו מביא לשינוי אמונתו של אברהם באלילים, אלא בקבלה של חוקי התנהגות חדשים. וכשאלוהים סולח ומכין את הולדת דור ההמשך, יצחק, הוא מחלץ את שרה גם מבעיית זקנת הגוף כשהוא פותח את רחמה בזקנתה. ובהמשך, "ויהוה פקד את שרה כאשר אמר ויעש יהווה לשרה כאשר דיבר, ותהר ותלד שרה בן לאברהם." כך הפך אברהם לארכי אב. כמעט כדמות האל.

אני אדלג על פרשת סדום, על שאלת הפרשנות למשפט "ונדע את האורחים". רק אתהה, האם ייתכן שהשאלה נועדה לבקש לדעת מהם מלאכים. אלא שבהמשך מסרבים אנשי סדום לדעת את בנות לוט. וההרס שהביא האל הוא עונש על התענגות יתר. ויותר מפעם אחת מוזכרות מלים שעוסקות ברעש, בצעקה העולה מסדום. מהו הרעש הזה המכעיס את אלוהים עד כדי הרס?  אדלג גם על פרשת ברית בין הבתרים ושרה שנתנה את שפחתה לאברהם כדי להוליד לו בן.

הפרק הבא עוסק בהבטחת האלוהים להרבות את זרעו של אברהם ולהפכו לעם גדול. פריון שיתגשם כמובן בעזרת הפין. ובתנאי שתערך ברית המילה. הקרבת חלק מהפין לאל שייהפך שותף לכל משגל. 

תגובתו של אברהם היא צחוק. כאילו איננו מאמין להבטחה האלוהית. אלוהים מבקש את התמורה בהווה למה שכן או לא יתרחש בעתיד הרחוק. אך בסופו של דבר מקבל אברהם את ההבטחה שבניו יצחק וישמעאל ייהפכו להיות עם גדול ומקבל על עצמו את מצוות ברית המילה.

שרה צוחקת גם היא לבשורה שזקנה כמוה תלד. צחוק חסר אמונה לחלוטין. אלוהים נעלב מצחוקה, מחוסר אמונתה שיקיים את הבטחתו. אולם אלוהים הגברי סולח לשרה האישה ומקיים את הבטחתו. יצחק בן האלוהים מזכיר בן אלוהים אחר, ישו. שרה העקרה ומרים הבתולה ילדו בהתערבות האלוהית. יצחק יהיה הילד הראשון  הנימול ומוכנס בברית. עד לכאן היו עברים. יצחק, היהודי הראשון ממנו אפשר להגיד שנלקחה גם דמותו של ישו בעתיד.

"ותאמר שרה צחוק עשה לי אלוהים כל השומע יצחק לי", אברהם בן מאה כשנולד יצחק. שרה מודאגת משמה הטוב. מה יגידו עליה, הזקנה הזו שילדה?

הפרק האחרון עוסק בפרשת העקדה. מפגש בו עומד אברהם מול אלוהים. עומד לא כמתעמת, אלא כמי שמאמין אך ממשיך לבחון את הכוונות.

אלוהים, השוביניסט הזכרי, איננו פוגע בגברים "שלו" ישירות. הוא מעניש אותו דרך הנשים. החל מחווה ואילך. הוא מעניש את האדמה החדלה להיות פורייה. שרה נענשת בעקרות. אלוהים נגד הרחם הסמלי, האדמה, והממשי, שרה.

אלוהים שולח את אברהם להקריב את בנו. לכאורה אברהם מקבל את הגזירה. האם הוא מאמין באמת שאלוהים רוצה כקורבן את בנם המשותף לכאורה. בנו של אברהם שרוח אלוהים בקרבו מלידתו. ומה על ההבטחה להיהפך לגוי גדול? נראה כאילו אברהם מעמיד את אלוהים במבחן, מי ישבר ראשון.

כשאלוהים מצווה " קח את בנך יחידך" הוא שוכח את ישמעאל הבכור. כשיצחק שואל איכן הקורבן לעולה, אברהם משיב שאלוהים יראה להם בזמן המתאים. משחק הורדת הידיים נמשך עד לרגע האחרון.

כמובן שספרו של בנימיני עמוק הרבה יותר. אני קיצרתי מאוד, פישטתי דברים. כל המתעניין בקריאה אחרת של המקרא, קריאה מול עמדות פסיכולוגיות פילוסופיות, ימצא בספר יותר מעניין רב. הוא ימצא עומק המכריח את הקורא לחשוב שוב על הסיפורים שלמד לקרוא כפשוטם.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן