אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הסינטום של ג'ויס בסמינר 23 של לאקאן – חלק ב


התמונה של דליה וירצברג-רופא
 אפיפניה - גילוי רוחני פתאומי

האפיפניה (Epiphany - התגלוּת בעברית) היא במקורה מושג דתי נוצרי. לאקאן מספר כי ב"סטיבן הירו", נוסחו הראשון של "דיוקן האמן", הופיעה הגדרתו של ג'ויס לאפיפניות: "במילה אפיפניה היה מציין גילוי רוחני פתאומי, בין בדיבור המוני בין בתנועה בין ברובד הזכירה של המוח עצמו. תמונה מתוך L'atmosphere book of 1888

לחלק א של המאמר

הסינטום המיוחד של ג'ויס

על הסינטום אומר לאקאן: "מה שהגדרתי לראשונה כסינטום הוא מה שמחזיק יחדיו את הסמלי, הדמיוני והממשי, אף שבגלל שתי השגיאות הם אינם מחוברים זה לזה. הקשר המשולש במקרה זה קיים רק למראית עין". הוספת לולאה רביעית תמנע אפוא את פרימת השרשרת.

לאקאן מקדים את המאוחר ושואל: "האם המקרה של ג'ויס אינו מסתכם למעשה ביצירת דרך לתיקון הפרימה?" התשובה היא חיובית, אם כי הסינטום המיוחד של ג'ויס אינו יוצר שרשרת מרובעת, אלא מחבר בין הלולאות של הסמלי והממשי בנקודה מסוימת, ולוכד כך גם את הלולאה של הדמיוני.

"בדיוקן האמן כאיש צעיר" מתוארת סצנה שבה סופג סטיבן דדאלוס מכות נמרצות מחבריו בעקבות ויכוח על משוררים, שבו השמיע דברי 'כפירה'. ג'ויס מתאר את רגשותיו של סטיבן דדאלוס לאחר האירוע במילים אלה: "הוא חש כי איזה כוח קולף ממנו אותו רוגז, שנארג פתאום, באותה קלות שבה נקלף פרי מקליפתו הבשלה והרכה".

לאקאן אומר על כך: "חבריו קושרים אותו לגדר ומכים אותו [...] לאחר שהעניין מסתיים חש ג'ויס (סטיבן הוא בן דמותו; דו"ר) תמיהה על כך שאינו חש מאומה כלפיו (כלפי הנער שהוביל את החבורה; דו"ר) [...] ג'ויס מבטא מטפורה ביחס לגופו. הוא מבחין שכל האירוע כאילו התרוקן מתוכנו, והוא מבטא זאת במילים 'כפרי שהופשט מקליפתו'; מה פירוש הדבר?"

לדימוי הגוף שלנו נלווים רגשות. ביחס הנפשי כלפי הגוף מעורבים רגשות המגיבים לסביבה, ולא מנותקים ממנה, כמו בעדותו של ג'ויס. ההכאה והרגש הנלווה אליה מחליקים ממנו כמו קליפת פרי. כותבת על כך שירלי שרון-זיסר: "מה שנושר מסטיבן, בן דמותו של ג'ויס, טוען לאקאן, הוא הקליפה הדקה, במקרה שלו, של הגוף הספקולרי, ותחושת הקבס שהוא מתאר היא תוצר המפגש הלא-מתווך עם האורגניזם החי שהגוף הספקולרי ממסך".

"היעדר תגובה רגשית כזאת לתוקפנות פיזית היא תגובה די מפתיעה", אומר לאקאן. עניין מפתיע נוסף, לדעתו של לאקאן, הוא שנראה כי ג'ויס אף הפיק הנאה כלשהי מהמעמד ההוא. הנאה שהייתה מעורבת, כאמור, בגועל ביחס לגופו כישות זרה. לאקאן אומר: "אנו אומרים: 'יש לו גוף', כלומר הגוף רק שייך לו, אבל הוא עצמו אינו הגוף שלו. ההשתייכות הזאת לא נעצרה בגוף אלא עודדה את האדם לנכס לעצמו גם נשמה כמפלט אחרון".

לאקאן טוען כי הנתק מהגוף אצל ג'ויס מעורר את חשדו של האנליטיקאי. לתפיסת העצמי כגוף יש חשיבות, זה למעשה האגו. כלומר, דימוי זה לוקה בחסר אצל ג'ויס. "ליחס הדמיוני אין כל מקום אצל ג'ויס". הלולאה של המשלב הדמיוני אינה מחוברת לשתי הלולאות האחרות, ו"נושרת כמו קליפה של פרי".

לאקאן שואל: "האם במקרה של ג'ויס ניתן לראות את האגו כממלא פונקציה מיוחדת אחרת? ואיך ניתן לכתוב את הפונקציה הזאת בקשר הבורומאי?" אצל ג'ויס כך מתברר, לפי לאקאן, יש אמנם לאגו פונקציה מיוחדת: בנקודה מסוימת הוא קושר את הממשי לסמלי, המחוברים ישירות זה לזה, בשל כשל ברצף, ללא התיווך של הדמיוני. כך לוכד הקונסטרוקט של האגו את הלולאה של המשלב הדמיוני ומארגן מחדש את ההתענגות. כלומר, אין כאן שיקום של הרצף, שכן הממשי והסמלי נותרים קשורים זה לזה ישירות ללא תיווך הדמיוני; אולם נמנעת הישמטותו של הדמיוני.

הכשל ברצף של הקשר הבורומאי נובע אצל ג'ויס מחולשת הפונקציה האבהית, כלומר מהיעדר של המסמן היסודי של שם האב,  היעדר שהוא התנאי היסודי לפריצת פסיכוזה. במקרה של ג'ויס הכתיבה המתענגת על עצמה, האידיוסינקרטית והאטומה לפענוח, "חיונית לחלוטין עבור האגו שלו", מאחר שאפשרה לו להימנע מפסיכוזה. באמצעות השימוש באמנות כסינטום - מיתר משלים - בקשר הסובייקטיבי מכונן האגו מחדש. הסינטום עשוי מהפסולת הנוצרת כתוצאה מהנתק בקשר הבורומאי ומהקשירה בין פסולת זו, השפה המפורקת עד לרמת האות,  לבין הממד של הסימבולי, למשל התחביר שנותר אצל ג'ויס על כנו. הסינטום,  מעין תותב אורתופדי תומך, מפצה על הנתק מדימוי הגוף הספקולרי ומהניתוק מהלא-מודע. על היחס בין הלא מודע לגוף אומר לאקאן: "הרעיון הישן של הלא מודע כלא ידוע נתמך בבורותנו בנוגע למתרחש בגופנו, אבל הלא מודע הפרוידיאני – ורצוני להדגיש זאת - הוא מה שאמרתי קודם לכן:  היחסים הקיימים בין הגוף הזר לנו לבין דבר מה דמוי מעגל או קו ישר (הם היינו הך) שהוא הלא מודע". וגם: "הפסיכואנליזה היא דוגמה, ולא יותר מכך, לקֶצֶר שחולף דרך המובן, שהוא עצמו כאמור: הזדווגות בין השפה (שבאמצעותה אני מבסס את הלא מודע) לבין גופינו". ההזדווגות הזאת קורית אצל ג'ויס בדרך ייחודית בתיווך הסינטום.

פיניגנז וייק (1939) היא יצירה שכולה חלום. או במילותיו של לאקאן: "החולם אינו דמות פרטיקולארית, אלא זהו החלום כשלעצמו. בכך גולש ג'ויס לעברו של יונג, לעבר הלא מודע הקולקטיבי". ליתר דיוק, ה. ק. הרוויקר, אירי פרוטסטנטי ממוצא נורבגי, עומד במרכז העלילה אבל - לפי מאיר מינדלין באחרית הדבר של "דיוקן האמן כאיש צעיר" - הוא אמנם כל אדם, וכלולים בו בני האדם מכל התקופות". להלן שורות מייצגות אחדות מתוך פיניגנז וייק:

Let besoms be bosuns. It's Phoenix, dear. And the flame is, hear! Let's our joornee saintomichael make it. Since the lausafire has lost and the book of the depth is. Closed. Come!  Step out of your shell! Hold up you free fing! Yes. We've light  enough. I won't take our laddy's lampern. For them four old windbags of Gustsofairy to be blowing at. Nor you your ruck sunck. To bring all the dannymans out after you on the hike. Send  Arctur guiddus! Isma! Sft! It is the softest morning that ever I can ever remember me. But she won't rain showerly, our Ilma. Yet.

היצירה מאופיינת בכתיבה אקספרימנטלית, אידיוסינקרטית לגמרי, בסגנון זרם התודעה, והיא כמעט בלתי קריאה. השפה האנגלית מפורקת ומרוסקת; מילים רבות הן ניאולוגיזמים, הלחמי בסיסים (portmanteau words), הולופראזות ואלוזיות; משולבים בטקסט משחקי-מילים בין-לשוניים ומילים משישים שפות אחרות. נזנחו כליל מוסכמות ספרותיות מקובלות כגון בניית עלילה ודמויות. הביטויים הם רב משמעיים, ולא זו בלבד שההקשר אינו מקבע משמעות אחת מסוימת, אלא שהמשמעויות השונות אף סותרות לעתים זו את זו. השפה אינה נדמית כאמצעי לתיאור עניינים בעולם, אלא כעניין המרכזי כשלעצמו.

ז'אק-אלן מילר כותב ב"Lacan with Joyce": "משלב השפה מופיע מפורק, פרום, והלשון רוויה הדהודים משפות אחרות שהוא מעלה באופן הומופוני. המחבר מתקדם כאדון של המסמן. הוא לא נכנע לצורות [...] ג'ויס תוקף את אשר ניתן לכנות, רוטינה. במילה זו משתמש לאקאן בסמינרEncore  - הרוטינה שקושרת בין מסמן למסומן, 'הרוטינה הטובה הזאת שגורמת לכך שלמסמן יישמר תמיד אותו מובן'".

שירלי שרון-זיסר כותבת על סגנון זה: "המילים המרכיבות את אוצר המסמנים עצמו מפורקות עד לרמת האות, ומצורפות חזרה בתצורות המזכירות מילים בשפה האנגלית אך חסרות  הקשר אטימולוגי או לקסיקלי". וגם: "ב-Finnegans Wake  משתמש ג'ויס בחומר של משלב הסינטום שלו – השפה האנגלית מפורקת למרכיבים הבסיסיים ביותר של האות והתחביר - בלי להוסיף עליו כל צעיף פנטזמטי של מובנים, כפי שהוא עושה למשל ב"דיוקן האמן". ג'ויס של Finnegans Wake שוזר את החומר של משלב הסינטום האידיוסינקרטי לו עם זה של המשלב הסמלי של השפה האנגלית של זמנו". ועוד היא כותבת: "הטקסט הופך למה שלאקאן קורא ב-Lituraterre - 'מצרף של שאריות' [...] השימוש האידיוסינקרטי בשפה על מנת ליצור שם פרטי מסביב לחור שנפער במקומו של האגו".

באותו עניין כותב ז'אק אלן מילר ב"הפירוש הלאקאניאני": "... לאקאן מעלה את Finnegans Wake, כלומר טקסט המשחק ללא הרף עם יחסי הדיבור והכתיבה, עם הצליל והמובן ארוגים בעיבוי, בהשתמעות רבת פנים, בצליליות – ומכאן שאין לו למעשה כל קשר עם הלא מודע הישן. שם אבד הכלח על כל נקודת כפתור, ולכן הוא אינו מאפשר כל פירוש או תרגום למרות מאמצים ניכרים. דבר זה אינו בבחינת פירוש בפני עצמו, והוא מחזיר באופן מופלא את הסובייקט של הקריאה אל התימהון, כתופעה אלמנטרית של הסובייקט בתוך ההלשון [...] אפקט אפס של התופעה האלמנטרית מושג כאן דרך אפקט אלף הנפתח אל אינסוף סמנטי, או ליתר דיוק אל דליפת המובן".

על דרכו של המסמן אצל ג'ויס מביאה רות רונן למעשה את דבריו של ז'אק אלן מילר ("Lacan with Joyce" Psychoanalytical Notebooks LSNLS 13 p. 20-21): "המסלול הוא כזה - ממילה אחת מגיעים למילים אחרות, שיש להן ברית צלילית איתה, וחוזרים אל המילה הראשונה כדי לשנות אותה באמצעות דחיסה של מילים. מה שנוצר זה מסמן של ניאולוגיזם צרוף, המצאה טהורה. הנחיל כולו של המובנים חוזר אל המסמן הראשון. זו כתיבה של ההד הסמנטי כאשר החומר של המסמן מתחבר מחדש למובנים חדשים [...] ג'ויס נוהג כאילו אפשר לומר במפורש את כל ההדהודים של המסמן. הוא מוסר תמצית של כל זה, וכך הוא הורס את האפשרות של סובייקט המונח לידע ואת עצם האפשרות לפרש. מכך הוא מרוויח בעצמו והופך בעצמו לסובייקט שמונח לידע".

כלומר, ג'ויס אינו יוצר מן האחר כאוצר המסמנים וכללי השפה, אלא יוצר עולם שאינו מהאחר. הוא אמנם עושה שימוש בחלק ממרכיביו של האחר (האות וכללי התחביר) אבל יוצר אוניקוּם הגולה מהאחר. כך גם הופך ה-Symptom של ג'ויס, דחיית שם האב, ל-Sinthome שלו, לשמו הפרטי; ל-Sin Home - מקום המגורים של חטאו, וכך הוא הופך לכאורה ל'איש  קדוש' ל-saint-homme, מאחר שהצליח ליצור את עצמו כ-Synth-homme ביצירה עצמית מלאכותית.

על יצירה עצמית זו כותבת שירלי שרון-זיסר: "השזירה או הקשירה של החומר של המשלב הסמלי עם החומר של משלב הסינטום, אומר לאקאן בסמינר ה-XXIII, היא-היא אומנותו של ג'ויס בספר. תוצאתה היא הפקה של תחליף לא לאגו הספקולרי, כמו ב'דיוקן האמן', אלא לסובייקט השסוע של הלא-מודע, אותו לא-מודע שג'ויס של Finnegans Wake, כך אומר לאקאן, מנתק את המינוי עליו". מה פירוש ניתוק המנוי מהלא מודע? ב"השפה והשיח"  מסביר ז'אק-אלן מילר: "לאקאן יכול לדבר על ג'ויס כמי שאינו מנוי על הלא-מודע, כלומר, לא מנוי על האפקטים של המשמעות. זה מה שמצביע על השפה במידה שהיא מצטמצמת לסימפטום. על כן הסימפטום הנו ללא ספק אֶפקט של שפה, אבל אפקט, מזכיר לנו לאקאן, שלא עובר אנליזה. הלא-מודע מניח את הסובייקט כמיוצג על ידי מסמן עבור מסמן אחר, וזה השימוש המייצג הזה של המסמן שסולק, נדחה, על ידי ג'ויס [...] בג'ויס אנו מוצאים משחקי מילים אשר, בכל זאת, לא מחוללים אלא שבירה של המסמן. בגלל שבירה זו שהנה תוצאה של מפגש בין שפות שונות, של פעולה הגורמת לכך ששפות אחרות מתערבות באנגלית, מתרוקן האפקט המייצג של המסמן, על מנת שלא להשאיר אלא את הייצור הצרוף של התענגות ההצפנה שלא מפנה לדבר, שלא קוראת לשום אפקט של משמעות. על ידי כך נותרת פתוחה הדרך לפענוח אינסופי".

נראה כי תחליף לאגו הספקולרי או לסובייקט השסוע של הלא-מודע הן שתי דרכים שאינן מוציאות זו את זו. הדומיננטיות של ההיבטים הפונטיים של המסמן בכתיבתו המאוחרת של ג'ויס ביטאה גם את הדהוד הדיבור הקולי, כלומר את ההד של השפה בגוף, וכך שימשה גם היא להשלמת דימוי הגוף החסר. ואכן כך עולה מדבריה של שרון- זיסר במקום אחר: "הכתיבה הג'ויסיאנית, בפרט זו של Finnegans Wake, היא אופנות כתיבה סינגולרית שבאמצעותה תופס הכותב בפרקטיקה הממשית של כתיבתו דבר-מה שאלמלא כן היה נותר עבורו מפורק, חסר קונסיסטנטיות. בהקשר של ג'ויס, היכן שהפונקציה האבהית מקרטעת למדי, האם לא ניתן לחשוב על האורגניזם החי שאינו מאורגן דיו בגוף ספקולרי הנתמך על-ידי אותה פונקציה [...] כעל מה שסגנונות הכתיבה של ג'ויס, על מצרפי האות והרטוריקה הייחודיים רק להם, מחזיקים באופן ממשי כתחליף סינטומטי לגוף הספקולרי?"  להלן סיכום קולע נוסף של שרון-זיסר לדברים אלה בניסוח אחר: "משלב הסינטום חסר את נקודת הכפתור של שם האב, וכך גם את המשמעות הפאלית אותה מאפשר שם האב. משלב הסינטום, אם כן, עשוי מהחומר המסמני ללא שם אב, מן החומריות של השפה: פונמות, גרפמות, אותיות. עצם יצירתו של משלב הסינטום אינה מובנת מאליה אלא כרוכה בפעולה של שכפול לא ספקולרי  (redoublement)של המשלב בו שם האב או משהו ממנו מועד. מן החומר הנותר מהשכפול הטופולוגי, הלא ספקולרי, של המשלב הסמלי ללא שם האב יכול הסובייקט לנסות ולברוא פתרון לאופן הייחודי שבו הוא סובל מהשפה, פתרון שיהווה את שמו הפרטי". אצל ג'ויס כתיבת השם הפרטי באמצעות הסינטום מונחת באחר כדי להיכלל בתוך הקשר החברתי.

מה פירוש 'השם הפרטי'? במאמר Lacan with Joyce"" מסביר ז'אק אלן מילר: "השם הפרטי הוא אינדקס טהור [...] לאקאן הזכיר לנו שג'ויס ביקש להנציח את שמו, לעשות לעצמו שם ולהנציחו באמצעות קיבועו בזיכרון האוניברסלי. הוא מייחס זאת לכישלון האבהי שג'ויס סבל ממנו, וכך הפך את שמו הפרטי לגרסה של שם האב [...] מוזר לומר שג'ויס זיהה עצמו עם שמו. באיזה זיהוי מדובר? ג'ויס ידע כי שמו חסר דבר מה, זה ברור, ויצירתו השלימה את הדבר הזה".

כלומר, ג'ויס מחבר לעצמו שם פרטי שהוא מעין תחליף לשם האב החסר או הפגום, והוא למעשה הסינטום, שאותו ניתן, כאמור, לכנות גםpère-version . יתירה מזאת, השם הפרטי, בהוראתו הרגילה, הוא אינדקסיאלי וחסר מובן, מה שעולה בקנה אחד אצל ג'ויס עם ייצור הטקסט כריבוי של פוליסמיוֹת העובר רדוקציה לאי-מובן אידיוסינקראטי.

בהמשך מסביר אלן-מילר כי אופן ייצור הטקסט של פיניגנז וייק היה לא רק הסימפטום של ג'ויס, אלא גם המפתח להווייתו. אופן הייצור הזה של הטקסט איפשר לו ליצור לכאורה נקודות כפתור, לבסס קשר קבוע כלשהו בין מסמנים למסומנים, ושחרר אותו מאימתם של הדהודי המסמן, בכך שעלה בידו להשתלט עליהם תוך כדי הכתיבה ולהעלותם על הנייר. ג'ויס היה כפוי לכתוב - שחור על גבי לבן - את היחס שבין צליל למובן, משום שמסמן שם האב לא הגן עליו מפני הדהודי המסמן, כפי שלא הגן גם על בתו חולת הסכיזופרניה. הכתיבה שימשה את ג'ויס לא רק להתענגות אלא גם ייצבה אותו ושימשה כמסך שהגן עליו מפני ההדהוד האינסופי של השפה.

הסינטום והפעולה האנליטית

לאקאן מבחין בין הממשי לאמיתי וטוען כי לפי פרויד, האמיתי מסב עונג ובכך נבדל מהממשי, שאינו בהכרח מסב עונג. בנקודה זו מודה לאקאן שהוא "מסלף" (twisting) את דברי פרויד, משום שלדעתו ההתענגות היא כשלעצמה הממשי, והקושי טמון בכך שהתענגות - שהיא הממשי - כוללת בתוכה גם מזוכיזם. "מזוכיזם הוא הצורה העיקרית של ההתענגות הבאה מהממשי". כמו כן הוא אומר: "הממשי הוא ללא חוק. הממשי מורה על היעדרו של החוק". הסינטום מקורו בנקודת המפגש בין הממשי לסמלי. הוא מהממשי, שכן הוא אופן התענגותו המיוחד של הסובייקט, והוא נשזר בסמלי במעין דואליזם חליפי. הסינטום מייצג אפוא נוסחה בעלת משמעות המצויה מעבר לאנליזה; "אין דרך לנתח את הסינטום", אומר לאקאן. מדובר בגרעין של התענגות החסין מפני השפעתו של הסמלי, אף שהוא ארוג בסמלי. הסינטום הוא למעשה סירוב לכל פתרון דמיוני מתחום המובן, והמצאה של דרך חדשה להשתמש בשפה לשם ארגון ההתענגות. שרון-זיסר מסכמת זאת במילים אלה: "במקרה של ג'ויס, העושה שימוש פחות בצורות רטוריות ויותר באפקט של עיבוי אקססיבי של הרמה הסמנטית על מנת לרוקן את הטקסט ממובן ולהפיל את משלבו הדמיוני, התוצאה היא התענגותו שלו ככותב". לא זו בלבד שהסינטום אינו דורש פתרון אנליטי כלשהו, אלא הוא המאפשר את החיים בכך שהוא מארגן את ההתענגות בדרך ייחודית.

משימתה של האנליזה הופכת להיות הזדהות עם הסינטום. מה פירוש הזדהות עם הסינטום? אומר לאקאן: "... ואם אנו סבורים שאין אחר של האחר, לכל הפחות אין התענגות של האחר של האחר, אזי עלינו לאחות את הסמלי לדמיוני או לשזור ביניהם: ידע לא מודע [...] בחיבור הזה בין הסמלי לדמיוני נוצר חיבור נוסף בין מה שיוצר את הסימפטום לבין הממשי. מבחינה מסוימת אנו מלמדים את האנליזנד לחבר את הסימפטום שלו לממשי הפרזיטי של התענגותו. זה מה שמאפיין את הליך העבודה שלנו".

קולט סולר כותבת גם היא על הקשר שבין המקרה של ג'ויס לבין הפרקטיקה האנליטית: "מהו הדבר בסימפטום של ג'ויס המעורר עניין אצל האנליטיקאי? ליתר דיוק, מה במלאכת הכתיבה שלו מעניין את האנליטיקאי? מה שמעניין את האנליטיקאי הוא גבולותיה של הפעולה האנאליטית. הסימפטום של ג'ויס הוא הסימפטום שאינו ניתן לאנאליזה. הסימפטום המתענג על עצמו חסום בפני האפקטים של המובן, כלומר חורג מיחסי ההעברה. פסיכואנליזה היא פרקטיקה הפועלת באמצעות המובן. היא מניחה שהסובייקט מאפשר לעצמו להתפתות ולהילכד בידי המובן כאפקט של הארטיקולציה המסמנת. ובכן, הגבול הזה - המסביר קרוב לוודאי מדוע ג'ויס לא התנסה בפסיכואנליזה – נתפס על ידי לאקאן כמודל לסופו של התהליך הטיפולי. ג'ויס הגיע היישר לתוצאה המיוחלת ביותר של הפסיכואנליזה. מדוע? מהי הבעיה האנליטית העומדת פה על הפרק? הבעיה היא למצוא מונח ליחסי ההעברה עם האנליטיקאי שהם כשלעצמם סימפטום חדש. זו הבעיה של ניתוק המטופל מההתענגות על המובנים (jouis-sens או enjoy-meant; דו"ר) מהלא מודע. בנקודה זאת ג'ויס הוא דוגמה. זהו הדבר שלאקאן מלמד אותנו בנוגע לג'ויס".

הפונקציה של האפיפניה בכתיבה של ג'ויס

פיליפ דרוורס מסביר כי האפיפניות של ג'ויס הן למעשה פריצוֹת של הממשי הנובעות מהכשל המיוחד במבנה הקשר הבורומאי אצל ג'ויס, והן ביטוי לקשר הישיר שבין הסמלי לממשי, ללא תיווכו של הדמיוני. 

האפיפניה (Epiphany - התגלוּת בעברית) היא במקורה מושג דתי נוצרי. היא ציינה את סגידת שלושת האמגושים לישו לאחר לידתו. לאקאן מספר כי ב"סטיבן הירו", נוסחו הראשון של "דיוקן האמן", הופיעה הגדרתו של ג'ויס לאפיפניות: "במילה אפיפניה היה מציין גילוי רוחני פתאומי, בין בדיבור המוני בין בתנועה בין ברובד הזכירה של המוח עצמו". ג'ויס האמין שמתפקידו של הסופר להעלות על הכתב אפיפניות אלה בקפידה רבה, שכן מדובר ברגעים עדינים החולפים מהר. הרגעים האפיפניים האלה מייצגים התענגות עודפת שאינה כפופה לחוק.

בסוף הפרק הרביעי ב"דיוקן האמן" מתאר ג'ויס חוויה אפיפנית -  "פלא של יופי אנושי" בדמות נערה על שפת הים. בסמינר 20 מתייחס לאקאן להתעלוּיוֹת המיסטיות שגם אותן ניתן, לדעתי, לראות כאפיפניות: "ההתעלויות המיסטיות אינן פטפוט או דברי להג. בסופו של דבר הן מהדברים הטובים ביותר שניתן לקרוא – ובהערת שוליים, תוסיפו להן את 'הכתבים' של ז'אק לאקאן, מפני שהם מאותו סדר [...] אני מאמין בהתענגות של האישה בבחינת היותה יתרה, בתנאי שתשימו מסך לפני יתרה לפני שאסביר זאת כראוי [...] ומדוע לא לפרש פן של האחר, פן אלוהים, כמה שנתמך על ידי ההתענגות הנשית?" 

האפיפניה יוצרת אפקט הארה שבהתגלות מיסטית, ומתנגדת  למובן. זהו גילוי טהור של יופי חסר מובן, העומד בנפרד משרשרת המסמנים של שאר היצירה. אף שהאפיפניה ב"דיוקן האמן" אינה גולה מהאחר של השפה לגמרי, בדומה ליצירתו המאוחרת של ג'ויס, עדיין כל  ניסיון לארוג אותה בשפה מועד לכישלון, מאחר שמקורה בממשי שאינו ניתן לייצוג או להסמלה.

בממד של הכתיבה מנסה ג'ויס לשחזר את ההתענגות של האפיפניה,  וכנגד כל הסיכויים, לקשור בין הסמלי של הדיבור לממשי של האפיפניה. לאקאן אומר בסוף השיעור האחרון של סמינר 23: "האפיפניה היא זאת שהודות לכשל (בקשר הבורומאי; דו"ר) מחברת את הלא מודע לממשי".  בפיניגנז וייק הניתוק מהמנוי של הלא מודע הוא הניתוק מה-jouis-sens, אבל מתקיים ביצירה חיבור בין הממשי של המסמן, המצע החומרי של האות, לבין הלא מודע כמחסן של מסמנים, של דימויים אקוסטיים; ל- פיניגנז וייק יש אפוא איכויות של אפיפניה אידיוסינקרטית של ג'ויס – מעין התגלות פרטית (מאנית?) של 'מוזיקליות' חסרת מובן מעיקרה, שחוברה באמצעות מסמנים מילוליים.

בפרק על הדלוזיה של השופט שרבר ציטטתי את ז'אק-אלן מילר:

"The schizophrenic does not defend himself or herself from the real by language, because for him or her, the symbolic is real."[1]  

ואילו על ג'ויס הוא אומר:

"It is an effort to account for Joyce and his attempt to write something of the symbolic into the real. The symbolic remains very real – outside the imaginary".

ניתן לראות זיקה: בפסיכוזה חוזר המסמן שנדחה מהסמלי ומגיח בממשי ('ממשי' בהוראת 'מציאות') ויש לו פן ממשי כְּמה שאינו ניתן להטמעה בסמליות, ואילו בכתיבתו של ג'ויס המסמן שנדחה מהסמלי נותר נטוע בממשי – הן בהתענגות של ג'ויס, הן כעיבוי המצע החומרי ברמת האות והקול והן בהיבט האפיפני – כמעט מחוץ לתחומו של הדמיוני. בסופו של דבר נקשר המסמן 'הגולה מן האחר' אל האחר באמצעות הסינטום -  קרי יצירת השם הפרטי כתחליף לשם האב וכתיקון הכשל הפרטיקולרי בקשר הבורומאי.

מראי מקום

1) דילן אוונס, מילון מבואי לפסיכואנליזה לאקאניאנית, רסלינג 2005

2) ג'יימס ג'ויס, דיוקן האמן כאיש צעיר, עם עובד 1955

3) ז'אק לאקאן, הסמינר ה-20 - עוד, רסלינג 2005

4) ז'אק-אלן מילר, הפירוש הלאקניאני  - רסלינג 2009

5) ז'אק-אלן מילר, "הדהודים", עת לאקאן 2 - כתב עת פסיכואנליטי, פסיכואנליזה וספרות, מרץ 2006

6) ז'אק-אלן מילר, "השפה והשיח", מתוך: "חומר קריאה", מקראה אלקטרונית לפסיכואנליזה

7) רות רונן, "המועקה שבהתענגות האחרת", הרצאה 2004 (מתוך אתר המחברת ברשת)

8) שירלי שרון-זיסר, "מן הסינטום המבוית לסינטום על גלגלים. על האתי ועל הממשי שבסגנון",

9) שירלי שרון-זיסר, "לאקאן עם ג'ויס – לעבר הסינגולריות",  מחבר-אות 1 מרץ 2006

10) עת לאקאן 2 - כתב עת פסיכואנליטי, פסיכואנליזה וספרות, מרץ 2006

11) Philip Dravers: ‘Joyce & the Sinthome: Aiming at the Fourth Term of the Knot’, Psychoanalytical Notebooks of the LSNLS 13, A Review of the London Society of the New Lacanian School

12) James Joyce, A Portrait of the Artist as a Young Man, Project Gutenberg's

13) James Joyce, Finnegans Wake,  Book IV

14) Jacques Lacan,  The Seminar of Jacques Lacan: Book XXIII. The Sinthome, 1975-1976

15) Jacques Lacan, 2006, "Presentation on Psychical Causality", Écrits, Trans. Bruce Fink. London: W.W. Norton, pp.  123-158

16) Jacques-Alain Miller, "Lacan with Joyce", Psychoanalytical Notebooks LSNLS 13, A Review of the London Society of the New Lacanian School

17) Shirley Sharon-Zisser, Rhetorical Erotogenicity: Shakespeare's Sonnets After Lacan's Borroeman Clinic." The Lacanian Renaissance, ed, Shirley Sharon-Zisser, Shakespeare Yearboook 2009,   

18) Shirley Sharon-Zisser,  Pe(a)ra-Dire: On Dante's Sinthomatic Use of the Semblant

19) Colette Soler, "Literature as Symptom" in: Lacan and the Subject of Language, E.Ragland-Sullivan and M.Bracher (eds.), Routledge, 1991. pp.213-219.

 




  

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דליה וירצברג-רופא