אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

גישת קלייסט לדת


התמונה של משה גנן
היינריך פון קלייסט 1777-1811

היינריך פון קלייסט 1777-1811

 

 "In the 18th Century France the consequences of the new way of thinking based on the Newtonian science and Lockean philosophy  were propagated  to the whole reading population by popularizers of genius. A new class of intellectuals came into existence  who were freethinkers in religion and radicals in politics. Voltaire, the nonpareil of satirists,  blew away traditional beliefs with gales of laughter. Diderot, comparably gifted, edited a monumental 35 volume encyclopedia, whose aim  was to  change the common ways of thinking. The  traditional  beliefs on which church  and state rested were undermined, and a brand  of revolutionary radicalism was born that has been continuously  active to the present day"  (Magee,  Bryan  The Story of Philosophy,  A Darling Kindersley Book, 1998).

 

ליצירות קלייסט תשתית  רעיונית נעלמת. לא קל לעמוד על תשתית זו. קלייסט לא כתב מחוויותיו ולא ביקש להנציח את ה"אני", או את תולדות חייו; סיפוריו ומחזותיו קיימים על תשתית  רעיונית[1].  מהו "רעיון" זה, או על כל פנים   לאיזה חוג  הגות רעיונות אלה שייכים?

 כאמור, לא קל לעמוד על כך. על פי מבואו של מקס ברוד לשלש נובלות  של קלייסט, "קלייסט: חייו ויצירתו"[2], "קלייסט מחפש את הכלל, את החוק. בשום מקום ביצירתו האמנותית אין הוא מטפל באני שלו. …צריך אדם להקשיב קשב רב מאד כדי לשמוע פעימת לבו  של קלייסט מאחורי  הקירות הגדולים של יצירותיו…"

מה הניעו אם כן לכתיבה – מלבד הרגשת ייעודו כסופר, מלבד ה-,Ehrgeiz שבמקרהו של קלייסט היה  חסר מידות והוא המניע כל  משורר? האם  העוני והבערות שהוא מתאר, האם  רעיונות פטריוטיים  הפריעו לו ולהם הוא ביקש להעמיד  זכר, בהם הוא דן ולהם הוא הקדיש את כתביו? האמנם  רעיונות פילוסופיים, התלבטויותיו, אכזבותיו הקשורים  למה שקרא בכתבי קאנט  השרו עליו מרוחם ומהם הוא יצא ואותם הוא ביקש לפתור כשכתב את יצירותיו? או דבר נעלם ולא מבוטא  הכריע והדריך את עטו כשכתב? שמא כל שביקש הוא להעמיד זכר למאורעות היסטוריים בארצות רחוקות, על פי רוב בדרום אמריקה, בארצות דוברות שפות לטיניות,  ארצות בהן הוא מעולם לא ביקר ובמקרה הטוב ביותר ידע עליהם  מעט מזעיר? האם האקסוטי משך אותו, אותן ארצות  ועמים רחוקים, כושים ולבנים,  בעיות צדק ביורוקרטי[3], התנהגותם גסת הרוח של  בעלי טירות וקרקעות שאמנם  יש ומכניסי אורחים הם, או לפחות   סובלים בשקט   נוכחות  זרים, עניים ומוכי יום, אך  גס בהם ליבם וחוטאים להכנסת האורחים הקדושה? או שמא אך ביקש להרחיק אליהם את  עדותו? הכנסת אורחים, אגב, הוא  מוטיב חוזר בכתביו, בסיפור הקבצנית מלוקרנו, בסיפור האירושין מסנטו דומינגו, אפילו, במידה מסויימת, ברעש האדמה בצ'ילי, שם  משפחת דון פרננדו מקבלת אליה את  היירונמו וכלתו, ועוד[4].  או שמא  קרוב לבו של קלייסט אל תיאורי קרבות, אל מלחמות הכושי בלבנים בסנטו דומינגו, אל מלחמות קולהאס, מלחמות אזרחים,  והעליות והירידות במזל הלוחמים,   המזל המשתנה של  הלוחמים עניינו   אותו? – על כל אלה הוא כותב בדם קר,  בלשון דיווחית, באזמל תיאור דייקני, באובייקטיביות גמורה ובמרוחק. הוא צייר אנשים המוצאים פתרון למבוי הסתום אליו נקלעים בהתעלפויות, ב-Ohnmacht, וצייר אנשים היודעים בכל עת את שעליהם לעשות, ופועלים בנחישות הדעת, למען מטרה מסויימת, ללא חת וללא  רתיעה.

מבדיקת יצירות קלייסט עולה כי בתשתיתן מתקיימים מוטיבים שניתן לשזרם בזר על פי עיקרון  מסויים, המעיד כי על קלייסט השפיעו  בראש וראשונה לא חיי הצבא, בהם מאס, לא חוסר יכולתו להסתדר בחיים האזרחיים או בחיי האהבה הפרטיים; גם לא העוני שהקיפו (רוב חייו נתמך על ידי אחותו החורגת), אף לא כל כך פטריותיותו ושנאתו-אהבתו לנפוליון וחוויות  כיו"ב שבחיי כל אדם היו עומדות בשורה ראשונה והיו מכריעות:  משהו מעל כל אלה העסיק את רוחו והותיר אותותיו ביצירותיו מקדמת דנא; וזו השאלה האם יש לאדם תקווה על פני האדמה, האם יש לאדם גאולה בדת, הזו כשלעצמה או בדת כפי שזו מיוצגת בידי נציגיה, בידי מוסדותיה ועקרונותיה - כלומר על פי האספקטים הארציים של הדת, על פי  מה שמנהיגי העדה, קדושיה או מאמיניה מייצגים אותה,  או למה שהיא הופכת בידי  העם הפשוט: אך גם כיצד היא מתקבלת ומשתקפת בנפש הפרט; אף מה הם עקרונותיה הבסיסיים, כיצד אמור אדם על פי עקרונות הדת כפי שהם מיוצגים  בכתבי הקודש, למשל,  להגיע לאושר ולמלאות החוויה, או לקיים את הצו האלהי, לחיות על פי העקרונות הדתיים הנעלים ביותר. העסיקתו שאלת  גאולת הנפש:  למעשה  מה שהעסיקו היה מצבו של האדם מול  האל, אם בנפשו פנימה,  בתוכו – או, לחילופין, עלי אדמות בשדות הקיום הארצי, הממשי; אם יש תקוה להגיע למצב שלווה, לגן העדן עלי אדמות, או אין להשיגם אלא בעולם אחר, בחופי האינסוף.

 קדמו לנסיונותיו אלה למצוא את גאולת האדם באמונה, בדת, נסיונותיו למצוא פדיון לנפשו בדעת,   בפילוסופיה, בהבנת משמעות הקיום ואופניו. אל תוך מסכת זו, אגב, נשתזרה גם אכזבתו הפילוסופית: את האמת, למד מקאנט, אין לדעת; טוב ורע מתגלים בחיים בערבוביה[5].

 הקורא בסיפורי קלייסט ידמה בלבו כי קלייסט כותב את סיפוריו מתוך איזה מרכז דעת מנותק,  חסר פניות, בלי  השתתפותו הרגשית, בלי לנקוט עמדות מטוב עד רע: קו אופייני למחזות שקספיר, אגב. הוא כותב כרוניקות מתוך אובייקטיביות גמורה,  מדווח על מקרים שקרו בלי השתתפותו האישית בהם"[6]. גם שקספיר לא עירב  כל קו ביוגרפי  מחייו: כמוהו כקלייסט.

 עבודה זו תוקדש לפניות קלייסט לדת – וזאת בעיקר בסיפוריו, ומעט במחזותיו.

 על תשתית אכזבתו  מהפילוסופיה, מהאפשרות להשיג שכלית את החשוב לו מכל, את האמת,  נוספה אכזבתו ממהות האדם, מחולשתו, מסדרי העולם כפי שהוא מונהג בידי האדם, הרואה אך את טובתו, שקצר השגה הוא,  שאין לבו אל ערכי  מוסר, וְלוּ בלבוש הדת– הנוצרית, הקתולית במקרה שלו. הוא בדק  את הדת מכל צדדיו והשתיל ביצירתו  לעג מר, עד סרקזם,  אף אם רק בהיחבא; אין יצירה שאינה עוסקת בפן כלשהו של הדת, ועל פי רוב  בקורתו כלפיה היא קטלנית.

 

התיחסות קלייסט לסמלים מרכזיים של הדת הנוצרית.

 על התייחסות יצירתו של  קלייסט  לערכיה וסמליה של הדת הנוצרית    עמדו   רבים[7] – בין אלה כבר גיתה, לפניו הציג ב-1807 קלייסט "על ברכי רוחו" את מחזהו, "אמפיתריון".

"Am nächsten Tag, dem 14. Juli 1807, unterhielt Goethe sich ausführlich über Kleists Amphitryon rnit seinem Freund, dem Altphilologen Riemer, worüber dieser folgende Aufzeichnung hinterließ:

Das Stück enthült nichts Geringeres als eine Deutung der Fabel ins Christliche, in die Überschattung der Maria vom heiligen Geiste  ($[8]).

….  Noch in hohen Jahren kam Goethe hierauf zürnend zu spre­chen: es war das Spielen mit modern christlichen Vorstellun­gen, das seinen besonderen Unwillen erregte. ($) .... Zweifellos liegt ein gewisses Kokettieren mit dem Christentum ($) in der Worten, mit denen Jupiter der Alkmene am Ende des Stückes ihr künftiges Glück verheißt: »Dir wird ein Sohn geboren werden, deß Name Herkules.« Es wird angespielt - wie noch heute die Kommentare vermerken - auf die Marien-Verkündi­gung. Derartiges hatten bei Erscheinen der Kleistschen Komö­die auch andere kritisiert. 

Christliche Vorstellungen, die in das griechische Milieu der Komödie nicht hineinpassen, gibt es im Amphitryon mehr. An die zwanzigmal wird der Teufel zitiert. Worte wie Hölle, Satan, Sünde, Offenbarung usw. kehren im­mer wieder. Vier Verse Jupiters, an Alkmene gerichtet, enthal­ten hintereinander die Wendungen: du Heilige, ein Teufel, Schlamm der Sünde, Höllentiefen (V. 1281 ff.). …Die Empfindlichkeit, mit der Goethe auf die christlichen Züge im Amphitryon reagierte, ist immerhin auffällig. (Mommsen, Katharina, Kleists Kampf mit Goethe, s. 24).

קלייסט בנה איפא אל תוך המחזה העוסק בחמרים יווניים-קלאסיים רמזים אל אוצר האגדה הנוצרית[9].

לשם מה? מן הסתם משום שתמונות אלה היוו חלק מתשתית נשמתו, היו  כל עת כתיבתו בתודעתו, ביקשו להתבטא ביצירותיו. באיזה אופן ולאיזו מטרה? האם  הוא השתמש בהן רק כאבני משחק, מעין קישוטים ודרכי העשרה של סיפוריו, שאין להן תפקיד מבני ממשי ומעמיק בסיפורים? האם  מפאת חשיבותן לדידו של תמונות אלה  הוא גילה  אותן בכל  ארוע עליו כתב? האם  הוא ביקש להעמידן במסגרות שונות אותן בנה בסיפוריו כדי לעמוד לִפְנָי וְלִפְנִים על מהותן  במסגרות מציאות זרה להן,  אמנם ריאלית יותר,  כאילו היוו  חלק מחיי היום-יום, חיי המציאות, במידה וּלְמָה שהוא תיאר בסיפוריו אמנם  מציאות ייקרא?  תמונת ה"בשורה", בוא המלאך אל מריה אם ישוע לבשר לה על לידת הילד:  או יתר קורות מריה מומחשים ומופיעים גם בסיפור "המרקיזה או"[10]: האם הוא ביקש ללעוג לדת ולסמליו הנוצריים? מה היה יחסו האמיתי אל הדת הנוצרית?   לפי מקס ברוד (כנ"ל, עמ' 12)  "[קלייסט] דוחה כל  זיקה לדת ולמוסר, במידה ואין בידם להצדיק את עצמם  בפני התבונה. …ועם זאת אין הוא נתפס לעולם לאי-רליגיזויות; אלא שהקשר בינו לבין המוחלט הוא הקשר של 'אי-ידיעה'.  'מן הנמנע, שרוח רעה מנהיגה את העולם; אלא שאין אנו משיגים אותה', כותב קלייסט אל אחד מידידיו"'[11] .

אכן,  יחסו של קלייסט אל העולם בראש וראשונה פילוסופי:  גם את ערכי הדת הוא בוחן דרך משקפיה החילוניות  של התבונה. אל סמלי הדת  הוא מתייחס דרך משקפי וולטיר ורוסו. אך מעסיקות אותו גם השאלות העמוקות של גורל האדם, אלה הבאות לידי ביטוי  חותך  ביותר במושגים הדתיים: הטוב והרע,  האחווה,  אורחות האדם  מול רעו. ליד כל אלה מעסיקות אותו שאלות של דרכי הכנסייה, עמדת  אנשי הכנסייה אל מצבים אנושיים טרומיים.

אין חדש בקביעה כי המחזה Die Zerbrochene Krug נושא בו רמזים עבים מאד אל פרק ג' בספר בראשית, המתאר את נפילת האדם (ואשתו) אל החטא.  במיתולוגיה היהודית אדם מובא אל החטא על ידי המלאך המורד, הילל בן שחר (הלבוש כאן בדמות נחש). המיתוס עשיר מאד ולא נוכל לטפל בו כאן לפרטיו. בדמות אדם של קלייסט מתאחדים קוי האופי של השטן המפתה, (אך חוה, Eva אינה חוטאת, היא טהורה

וצדקת[12]); מעשה הנפילה (מהחלון), וקוים קומיים ומיתולוגיים נוספים. מובן, כי המחזה עוסק באחד משבעת החטאים, בחטא הקדמון, ב[13]Lust-. אעפ"כ אין לומר כי מגמת המחזה  היא דידקטית בעליל, או  מבקשת להבליט ערכים נוצריים, או לחזק את האמונה הנוצרית, או כל כיו"ב.

Man sollte  Adam und Eve ihres Namens wegen nicht pressen, als sei Kleists Zerbrochener Krug ein Schlüsseldrama zum Sündenfall der ersten Menschen. Soweit der biblische Sündenfall ein Grundmodell  für Verführung und Schuldigwerden ist, hat Kleist nur ein ewiges Schema für den Menschen getroffen. (Heinrich von Kleist, in Selbstzeugnissen und Bilddokumenten,  Dargestellt von Curt Hohoff, Rohwohlt, 1958, s. 48)

עוד נעיר כי במחזה זה השופט הוא מין דמות אלהית, חסרת פניות, דמות של צדק ומשפט.  כבר בפרק הנדון במקרא, פרק ג' בספר בראשית, האל מופיע כמחוקק חוקים ומטיל איסורים שהם חוק בל יעבור, לאכול או לא לאכול מעץ הדעת. כשהאדם  חוטא, עובר על החוק, בא העונש, הגירוש מגן העדן. האל מופיע במקרא כאלהי הצדק והמשפט .

האדם מגורש מגן העדן, אמנם לא תמיד – בסיפוריו של קלייסט – בידי האל: אלא דוקא בידי האדם. מתי הוא מגורש מגן העדן? כשהוא הולך לכנסייה. הכנסייה איננה מכילה בעצמה את גן העדן, אלא דוקא את הגיהינום. בהקשר זה נזכר הקורא במחזהו של סארטר, Huis Clos   (No Exit). לפי מחזהו של סארטר הגיהינום  הוא הזולת. אך טוב ורע נולדו בעולם כרוכים גם יחד. גם בסיפור "רעש האדמה בצ'ילי"  גן העדן של חירונימו ויוספה, לפרק זמן וחלק מהסיפור הוא היחד בשדה הפתוח, בחיק הטבע (רוסו); אך גם הגיהינום הוא בין יתר בני האדם, בבואם אל הכנסייה. אין ביד הכנסייה להשרות מרוחה, אין ביד הכנסייה להצילם נפש.  לא השלטונות החילוניים פועלים על פי אמות המידה של הצדק הטבעי, האנושי, ובוודאי גם לא   אנשי הכנסייה, שלא לדבר כבר כלל על המאמינים.

 מצינו לומר כי ביד קלייסט תמונה   חיה ומדוייקת על גן העדן והיגהינום.   ואם מצינו לומר כי ביד המשורר כמה מוטיבים ראשיים המופיעים ביצירותיו בלבושים שונים ובמסגרות, milieau שונים, נצביע גם כאן על העובדה שהטירוף הדתי  האוחז בקהל   בכנסייה הקדושה, השיגעון הדתי הטורף  את  היירונימו ויוספה ואת ילדם של דון פרננדו,  משתקף  באופן אחר, אך גם כן בדמות השיגעון  הדתי שאוחז בארבעה  האיקונוקלאסטים בסיפור על סנטה צציליה.  דו ערכיות המעשים  שקלייסט אהב לבנות בסיפוריו מקבל את ביטויו  גם בסיפור זה. כנסייה כאן היא מקום הנס הנוצרי הקדוש – וגם משרה שיגעון. היא גם גן עדן – שם המלאכים שרים במקהלה – וגם מקור הגיהינום[14].

דו-משמעות יחס קלייסט לדת מתבטא גם  בגילויי אמונתו בסיפורים השונים.

 

קלייסט כמאמין

 אם   בעיקרו נעיד על בקורתיותו של קלייסט כלפי הדת ומוסדותיה, עלינו כאן להתעכב, ולו במעט, על גילויי דתיותו בסיפוריו. אם נראה את קלייסט יוצא נגד האמונה מבחינה ממסדית, תיאולוגית,  ברשות הפרט והכלל – הרי שנצטרך, גם למען שלימות התמונה המתארת את יחסו לדת, להתעכב על סימני אמונתו  הדתית, אמנם בלבוש עממי בעיקר: על אמונתו בנסים ונפלאות,  השגחה והדרכה אלהית ועוד, כבואם לביטוי ביצירתו. הנה, קטכן מהיילברון רואה חזיון: זה מדריכו כל ימי חייה,  - החזיון, למרות כל  המעיד נגדו, איננו כוזב.  נאמנה ליד המדריכה ומכוונת של  הכוחות מעל, היא מגיעה לבסוף למטרתה[15].

"Most explicit   is Kleist's tacit acknowledgment of divine or at least supernatural influences in the affairs of humankind. Among these are

(1) the intercession of angels or cherubs on the behalf of humankind; (2) other miraculous phenomena; and (3) instruc­tive, often prophetic, revelation.

There are frequent appearances of angels and cherubs as intercessors in Kleist's works and other supernatural phenomena,  that support the premise that Kleist believes in a god who takes an interest in the affairs of Man,  and even intervenes upon occasion". (Baker, p. 60 ff).

"Miracles suggest Kleist' s  acknowledgment  of  the  supernatural and a god that intercedes at irregular and unpredictable times in the affairs of  men. Because this god seems concerned with humankind, he often reveals important truths which direct people's quests for happiness and security. God's  making truths known may be called revelation or simple intui­tion, but it is a divine communication that provides knowledge not accessible through natural human processes.                                                                                                       

        Kleist's characters often dream of realities unknown to their conscious  being".  (Idem, p. 62)

דמויות נושאות בשורה בסיפורים מופיעות, לא אחת, כיצורים מעולם אחר, עולם עליון, בעלי כוחות מיוחדים של נבואה או של פעולה (צציליה הקדושה)   דמויות  אליהן לב הגיבור נוהה: כך קולהאס, הפוגש בקבצנית הנכה את  הריאינקרנציה של אשתו, אליזבת,  הכל-יודעת, הנביאה, בדמות הצועניה המנבאה ומבקשת להדריכו וכיו"ב:  המתים חוזרים אל העולם הזה בכוח חיות רב, הם רבי השפעה,  לעתים עד כדי קרבה כמעט ארוטית (אלווירה ואיקון  האביר לפניו היא  מתפרקדת בהתמסרות  מעין-דתית[16]).

 האישה הקבצנית הנכה בקולהאס החוזרת מעולם המתים היא דמות כמעט קדושה, זאת בהיותה מזווגת לאשתו המתה של קולהאס. דמות האביר-הגבר,  אובייקט סגידתה דמויית-הארוטית של אלווירה הטהורה היא דמות מנוגדת. גם שקספיר בנה דמויות אנטיתיטיות anthithethic)) כאלה ממחזה אחד למשנהו, ובעקבותיו צועד קלייסט.  דמות משלימה דמות ממחזה אחר.  התיהרותו של קלייסט  להיות סופוקלס ושקספיר כאחד לא  היתה מגדל פורח באוויר, אלא בעל יסודות איתנים ומכוונים  ביצירתו.

 

גן העדן, מצבו של האדם, הנפילה, החטא,  הטוהר ועצמאות רוחנית.

 שאלות גן העדן העסיקו את קלייסט  חזר והעסק[17]. הוא ביקש לבחון את מצב  האדם גם מבחינה תיאולוגית-הגותית, במסתו  על המריונטות. אלה  יצורים בטרם חטא – ובטרם מודעות; בטרם הנפילה. הם מוּנָעִים  על ידי חוטים (נעלמים), על פי הדרכה פנימית עליונה, (כמו למשל קטכן מהיילברון, שקיבלה רמז מלמעלה והיא מאמינה בו עד קצות כוחותיה, ולבסוף מקבלת את שכרה. ענין זה אמנם הוא פן אחר של ההדרכה שהמריונטות מקבלות מידי כוח שמעליהן). זו שאיפת-על של האדם מקדמת דנא.  אצל המיסטיקנים היא מתבטאת בשאיפה לunio mystica  . במצב זה האדם משתחרר מקללת הנחש שהטיל על האדם לדעת טוב ורע. קלייסט מייחס  את תוכן מאמרו במפורש לתוכן פרק ג' בספר בראשית.

  המריונטות  כבולות אם כן בכבלי כוחות מעל, ואין בידן להשתחרר. פעולותיהן אינסטינקטיביות, כמו של החיות, של הדב שבסיפור,  הפועל בלא צורך  לשקול את מעשיו, בלי  שיקולי טוב ורע וכיו"ב. האדם חופשי, אך עליו האחריות למעשיו.  קלייסט הוגה במצב המריונטות ובמצבו הבסיסי של האדם ביקום, מול עצמו ומול האל. הוא מוצא את שערי גן העדן נעולות מאחורי האדם: אין שיבה אל המצב הטרומי, מצב הטוהר המוסרי הראשוני. על האדם לבחור.

 החיים עלי אדמות הם אם כן גם גן עדן, גם גיהינום. את שני אלה גם יחד ניתן למצוא גם באהבה – כפי שהם מתוארים למשל בסיפור "אירושין בסנטו דומינגו". סיפור זה  כולו, אגב, בנוי על מצבים של דו-משמעות.  גוסטב, גיבור הסיפור, מתואר כמי שמוצא אהבה אצל בת המקום אליו הוא נקלע,  שלא בטובתו.  הוא מוצאה אצל טוני. עימה הוא  מוצא אהבה  "נאמנה", שלמה, מין גן עדן קטן, אמנם מפוקפק למדי: היא כובלת את ידיו, כדי להצילו[18], עד כי שניהם, בעקבות מעשה זה, מוצאים את מותם המשותף (קו אוטוביוגרפי נוסף מחיי קלייסט, מין  הטלה-קדימה    (Foreshadowing)למותו עם שותפתו להתאבדות. אך   אף אם נמצא בסיפור ובתמונה זו יסודות מעין אלה, הסיפור עצמו  תקפותו רחבה  אין מונים). 

[[[בסיפור זה בוחן קלייסט  תיאוריה תנ"כית מול עקרון בסיס של המהפכה הצרפתית.

 על פי המקרא "יצר לב האדם [הוא] רע מנעוריו" (בראשת ח' 21):  "כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום" (בראשית ו' ה).

שאלת הרוע מעסיקה את המחבר המקראי לא אחת.  הנחש מפתה את חוה בהבטיחו לה כי אם האדם יאכל מעץ הדעת, יהיה כאלהים, יודע טוב ורע.

לעומת רעיון בסיסי זה בדבר טיב האדם   בתשתית החשיבה  הפילוסופית הצרפתית של המהפכה שלטו רעיונות הפוכים: לפיהם יצר לב האדם הוא טוב מנעוריו.

גוסטב, גיבור  הסיפור "אירושין בסנטו דומינגו" הוא  כל-אדם,Everyman   שנתעה, שלא בטובתו, כאמור כבר לעיל, אל טירתו של הכושי  .Kongo Huango  כושי זה, שפעם הציל את אדוניו מסכנת מוות, עתה הפך רודף האדם הלבן.  רוב הסיפור אמנם אין הוא נוכח, אך בניגוד ל"גיבור" הסיפור, גוסטב, דמות פאסיבית למדי, שהדברים בעיקר קורים איתו ואין הוא יוזם  אלא סובל את הארועים העוברים עליו, - בניגוד אליו רוחו האימתנית והמאיימת  של קונגו מרחפת על פני כל הסיפור.  הוא הדמות  המניעה את העלילה[19] .

הוא נעזר באישה בשם בבקין, המכניסה לביתה את גוסטב מפני הרודפים אחריו, ובכך עושה מין מעשה טוב, אלא שכוונתה – להרוג את  האורח, את כל הלבנים הנקלעים לביתה  ומתפתים להתארח בו.

לבתה של בבקין, טוני, תפקיד נעלה במחזה, לפתות את הגברים הנקלעים לבית. אכן, היא מפתה גם את גוסטב, אלא שהשנים מתאהבים. טוני היא גם אישה צעירה אדוקה מאד, היא מוצגת מתפללת למריה להצלחת מעשיה. קלייסט, כדרכו – גם זאת למד אצל שקספיר – מצייר את דמותה דו-ערכית ככל שהוא יכול.  התנהגויות, מצבים וכו' נבנים על ידי קלייסט בכלל דו-ערכיים.

גיבורי הסיפור – הכושי,  בבקין, טוני, מוצגים חליפות כטובים או רעים. גוסטב איננו טוב או רע – הוא מי שהמארעות עוברים עליו עד דכא: הוא "כל-אדם", בו השאלה בדבר טוב האדם או הרוע שבו אינם באים לכדי הכרע.  האהבה שהוא מצא במקלט זה – שהוא איננו מקלט – איננה אהבה: היא עצמה, טוני, האהבה, מביאתהו אל מותו. גוסטב, כל אדם, מוצא כי בחיים אלה  אין גאולה, אפילו לא באהבה, ובוודאי לא בחברת בני האדם.

ניתן לשער כי לפני קלייסט, האמן, נצבה בעיה: בסיפור הוא תיאר פעם את פעולת הטוב, ואחר כך  -בזמן – את פעולת הרע: הכושי קודם הציל, ורק אחר כך בזמן הפך אויב האנושות, אויב הלבנים.  בבקין וטוני קודם פיתו אנשים, הציעו להם מקלט בבית, אחר כך הרגו אותם. קלייסט מבקש למצוא סצינה דו-משמעית ודו-ערכית כזאת, בה  ישתתפו יחד גם  ההצלה וגם האבדן, גם האהבה וגם  הבגידה,  הטוב-לכאורה והרע המוחלט, הסופי, אולטימטיבי.  סצינה כזאת מצא קלייסט בכבילת ידי גוסטב על ידי טוני אהובתו, מעשה המכוון להצלתו, אך שבדיעבד מביא  לחורבן המוחלט של הכובל והנכבל[20].

אין אם כן גאולה בעולם הזה, לא באהבה ולא בזולת. ואמנם נותרה תקוה עוד – התקווה כי תבוא אותה אניה שתביא את הנפשות הפועלות הניצלות מאש גיהינום עולם זה אל חוף המבטחים שהוא שם, מעבר, בעולם הטוב יותר, לשם קלייסט שאף כל ימיו.

 אחראיות מוסרית-דתית  בסיפורי קלייסט

 נושא זה הוא רחב ונוגע לכל סיפורייו של קלייסט. פה נזכיר רק  כי גם מגמת הסיפור "הקבצנית מלוקרנו" היא אתית-מוסרית.

 אין צורך שאדם יהרוג, יפגע בזולת  או ברכושו באופן  פיסי וממשי יותר: שיגרש קבצנית נכה מפתח  ביתו:  די אם יחטא בחוסר התחשבות,  בדרישה  במפגיע  לעבור מקצה אחד של החדר לקצהו השני  כדי לרשת גיהינום בנפשו לכל ימי חייו.   היוצא מכך – נראה קלייסט אומר – כי עליו לנהוג בדרך הצדיקים, המבקשים לשוות את פני השם כנגד פניהם תמיד, ולשקול טוב טוב את צעדיהם  מהבחינה האתית.

 בסיפורים דלעיל- סיפור  הקבצנית, "אירושין בסנטו דומינגו" ועוד,  הדת פועלת אם כן בעיקרה ברשות הפרט.

סיפורי קלייסט הם סיפורי אסונות.  דו-ערכיות  מבנה התשתית של סיפור זה מתבטא במצפוניות-היתר של  בעל הטירה, מצפוניות הרודפת אותו עדי קבר.

דמות זו עומדת בניגוד קיצוני כמובן לדמותו ששל טרונקה ההולל, שאין אלהים בלבו.

דומה כאילו קלייסט נשבע לבנות דמויות אנטיתיטיות כאלה כל עוד נפשו בו ולא  לדלג על אף דמות הנוגעת לתחום ענינו. ]]]]

 

הדת הממוסדת – הכנסייה.

 בסיפורי קלייסט, אין לצפות  מהדת הממוסדת להרבה ואין ממנה תקוות.

יש חוקרים המצביעים על כי היו אמנם רגעים בהם  קלייסט נפעם מהוד קדושת  הכנסייה, והמוסיקה  הנשמעת שם לקחה את לבו.   כך בסיפורו על "סנטה צציליה או על כוחה של המוסיקה". סיפור זה, המעבד  סיפור-קדושים Exempla)) ישן פרי עט יוהנס הרולט, בן המאה ה-15, יוצא נגד האיקונוקלאסטים, נגד אלה הפוגעים בכנסיה.  הסיפור נכתב ב-1801  כמתנת טבילה להולדת צציליה, בת חברו של קלייסט שעבר בסתר לדת הקתולית[21].

על פי מקורות אחרים  ההשראה לכתיבה   באה לקלייסט אחר ביקורו בכנסייה בדרזדן[22].

תמונות ודמויות תשתית של הדת הנוצרית העסיקוהו – מעל הכל  דמות מריה הקדושה, המסתתרת, על פי מקור הסיפור של סנטה צציליה,  גם בספור זה.

   In a certain convent of nuns many years ago there lived a virgin named Beatrice under vow of chastity. Devout in soul and a zealous servant of the Mother of God, she counted it her greatest joy to offer up her prayers to her in secret and, when she was made custodian, her devotion increased with her greater freedom. A certain cleric, seeing and desiring her, began to use enticements. When she scorned his wanton talk, he became so much the more eager, and the old serpent hotly tempted her, so that her heart could no longer endure the fires of passion, but going to the altar of the Blessed Virgin Mary, who was the patron saint there, she said: "Lady, I have served thee as faithfully as I could; behold I resign to thee thy keys. I can no longer withstand the temptations of the flesh." Placing the keys on the altar she went in secret after the cleric, and he, after dishonouring her, within a few days deserted her. And she having no means of living and being ashamed to return to the cloister, became a harlot.

Having lived publicly for many years in this wickedness, one day she came in her secular dress to the gate of the convent, and said to the gatekeeper: "Do you know one Beatrice formerly the custodian of this convent?" And he replied: "Yes, she is a very worthy lady, holy and without reproach from her childhood, who has lived in this convent to this day."

She, hearing these words, but not weighing their meaning, was about to go away, when the Mother of Mercy appeared to her in the form of a woman and said: "For fifteen years I have filled your office in your absence. Return now to your home and do penance, for no one knows of your departure." The Mother of God had actually in her shape and dress taken her place as guardian. At once she returned, and as long as she lived gave thanks to the Virgin Mary, and in confession made known to her confessor all that had happened to her. (Herolt, Johannes,  Miracles of the Blessed Virgin Mary).

כותלי הכנסייה אינם מגינים על גוף המאמינים. אין בהם הגנה מפני הקנאות  העיוורת של ההמון המוסת.  אך אין  הכנסייה, או מנהיגיה רואים  גם ללבב, ואין בהם לא נחמה, לא  תחושת צדק, לא הבנה ללב האדם. עסוקים הם בחישובים ארציים Par excellance. אין לצפות מהם להצלה, להבנה, לתמיכה בעת הצורך, בהימוט  עליו עולמו של הפרט. עדות -  מכתבו של מרטין לותר לקולהאס:

"קולהאז, אתה שהנך מתיימר כי נשלחת לאחוז בחרב הדין, איך מלאת, המטורף, טירוף של תאווה כה עיוורת, אתה שכולך הנך עיוות דין מכף רגלך עד קדקודך? מפני ששליט הארץ, שאתה נכנע לו, מנע ממך את הדין בריבך על  קניין- שווא[23], קמת, הפושע[24], באש ובחרב ופרצת כזאב הערבות בעדה השלווה[25], החוסה בצל האלוהים, אתה פיתית את האנשים בדברים המלאים שקר ומרמה, החושב הנך, החוטא, לצאת בזה ידי חובה מלפני האלוהים באחרית הימים, ביום שיפשט את העקמומיות שבכל הלבבות? איך תוכל לומר, שנמנע ממך משפט, ואתה, שלבך הזועף והרגז  בשל תאוות-נקם בזויה, ויתרת לחלוטין, אחרי הנסיון הפוחז הראשון שעלה בתוהו, על הטרחה להשיגו[26]!

האם משרתי בית-הדין ושליחיו, המעלימים מכתב שנתקבל, או מעכבים הודעה שעליהם למסור - הם לך רשות. ומוכרחני לומר לך, שכוח-אלוהים, כי הרשות איננה יודעת כלום על ענינך - ומה אומר? הרי שליט הארץ, שנגדו אתה מתקומם, אפילו את שמך איננו יודע!  ובבואך באחרית הימים לפני כס האלוהים להרשיעו, יוכל הוא לומר בפנים שוחקות: לאיש הזה לא עשיתי עוול, כי קיומו זר לנפשי! דע אפוא, כי החרב שהנפת היא חרב של שוד ותאות-רצח; מורד אתה ולא לוחם לאלוהי-הצדק, וסופך פה עלי אדמות האופן ועץ התליה, ובעולם האמת המארח, גזר דין על מעשי פשע וחטא. וירטנברג וכו'. מרתין לותר . (קלייסט, שלוש נובלות, עמ' 73-74).

מכתבו המתנכר, המדכא בתוכנו של איש הכנסייה רם המעלה: ההתעלמות המוחלטת מבקשתו הצנועה של קולהאס  – הוא סולח לכל אויביו, ומבקש רק לפטם את שני הסוסים -  ההתעלמות המוחלטת ממצוקת האיש  ומדרישתו המוצדקת; צידודו של לותר באינטרסים של המעמדות השליטים, שיקוליו הארציים, הפוליטיים במקום  בערכים אנושיים,  ודיכוי נפש האדם בשם ערכים נוצריים כביכול: התחסדותו  מעמידת הפנים: כל אלה  אינם מטילים אור יקרות על הדת,  על הכנסייה ועל לותר, האיש משכמו ומעלה שאין ספק במעלתו הרוחנית.

אין מקלט בדת לא לגוף ולא לנפש.

גם אין תקנה רבה נובעת מהשתדלויותיו של לותר: הרשות מתעלמת ממנו והמלצותיו-קביעותיו.

 אך אם אין  Gnade בשלטונות, הגאים מכדי לרחם ונתונים לענייניהם ואין לבם לצרות הפרט, ואם אין  חסד ואמת בלב הכנסייה המיוצגת בדמות דוקטור לותר, הדואג מה יגידו ונאחז בעקרונות  וערכים כנסייתיים כביכול בלי לראות ללב הפרט; אם בידיו חסד ואמת שאין לסמוך עליהם, כמוכח מיחס השלטונות אל השתדלויותיו של הדר' לותר; שהרי זה אין כוחו עמו, אין  הוא  יכול כלל  לפעול מכוחו הוא,  כל שבידו  להטיף מוסר לקולהאס ואחר למסור אותו לידי השלטונות, כמעשי האינקוויזיציה; לאחר כל אלה  הצרי המעט לנפש, הגאולה  -    בידי האישה. היא דומה אמנם לאליזבת, אשתו של קולהאס,  מצוידת בידע-על,  המגולגלת  באישה אחרת; אך זו נכה,  קבצנית, נתמכת בקביים, וגאולה  שהיא מציעה  הינה דו-ערכית, כהצלתה של טוני ב"אירושין מסנטו דומינגו": דו-משמעית ודו-ערכית, מפוקפקת מצד עצמה ונדחית. כך ההצלה של טוני, של אליזבת בסיפור "רעדית האדמה",  בסיפור קולהאס. ב"קולהאס; כך הצורי שמציעה אליזבת – בסיפור  "רעידת האדמה בצ'ילי - ללכת לכנסיה כדי להודות על ההצלה הפלאית מהגעש.   בהליכה זו לכנסייה החופה על ראש  המבקשים מרגוע בצ'ילה אין כל הצלה, אדרבא, יש אבדן.

ההצלה שבידי האישה בעצמה דו משמעית.  ההצלה היא בידי מסמך שהאישה מסרה לידי קולהאס ובו נבואה על עתיד משפחת הנסיך הבוחר ועל גורל שלטונו ומשפחתו.  הנסיך מעונין במסמך. האם אין חייו של קולהאס בסכנה רק בגלל עצם החזיקו בנייר שהנסיך כה חפץ בו? בגלל שהמסמך ביד קולהאס והנסיך רוצה במסמך, הנסיך שומר על חיי קולהאס בתקווה להשיג את הנייר. לו קולהאס מסר את הנייר לידי הנסיך היה פוטרו מעונש המוות שנגזר על קולהאס. קולהאס איננו חפץ למסור את הנייר כי  הוא רואה במניעת הנייר מהנסיך נקמה. אף במחיר חייו הוא לא היה מוסר  את הנייר – הוא מכריז. גם השתדלויות  בעלת האוב הזקנה – שהיא  נושאת קרבה נעלמת לאשתו של קולהאס – אין בה כדי להועיל בעניין זה. אם כן – גם באישה לבסוף אין גאולה. גם הגאולה המוצעת על ידי האישה דו-ערכית ודו-משמעית היא.  ועם זאת, ייתכן כי  קלייסט רומז שהgnade   הוא באישה, לא בסוסים. אולי היה מוטב לו שמר עליה, לא היה מאבד אותה, במקום לנסות לשמור ולהחזיר לחיקו וביתו  את הסוסים.

אך אין ספק כי סיפור  כזה, מורכב וארוך יוצא לכמה פנים.

בנכה אנו פוגשים דמות אם. גם קולהאס קורא לה אם. שמה כשם אשתו,  – אליזבת[27].  היא בלב טוב לילדים  … שלה?…) של קולהאס. היא נותנת להם תפוח (סמלי, לאהבת האם ולעדינותה?)

אמנם  הנסיך הבוחר מציע מחילת עוונות כללית ושחרור קולהאס תמורת הפתק שכתבה  בעלת האוב וקולהאס מחזיק בו:  עם זאת אין קולהאס מקבל את החנינה המוצעת לו, כי אין בידו עוד לבטוח בהבטחות הנסיך וכל החבורה של האצילים שכבר רימו אותו לא אחת.  האצילים לקחו ממנו את סוסיו היקרים ללבו, הוא מונע מהם את המסמך היקר כה לנפשם.  בכך הוא מתנקם בהם – אך גם  איננו יכול לבטוח בהבטחתם, כאמור. אין בידו להתפייס עם השלטונות הארציים; כוזבים הם ורואים לתועלתם ויתרונם.  קולהאס מתפייס עם השלטונות  שמעבר: אין תיאור שקט יותר  משל קלייסט  בספרות לקבלת  דין  המוות מאשר בסיפור זה. ואמנם, השלטונות הארציים מילאו בסוף את בקשתו ודנו את טרונקה לשנתיים מאסר על  אשר עולל בחוזק יד לסוסי קולהאס. מהשלטונות השמימיים אין קולהאס מצפה עוד לדבר:

"Und damit stand (Luther) auf, und machte anstalt, ihn zu entlassen. Kohlhaas meinte, daß seine Fürsprache  ihn über diesen Punkt völlig  beruhige; worauf Luther ihn mit der hand grüßte,  jener aber plötzlich ein Knie vor ihm senkte und sprach: er habe noch eine Bitte auf seinem Herzen. Zu Pfingsten näm­lich, wo er an den Tisch des Herrn zu gehen pflege, habe  er die Kirche, dieser seiner kriegerischen Unternehmungen wegen, ver­säumt; ob er die Gewogenheit haben Wolle, ohne weitere Vorbereitung, seine Beichte zu empfangen, und ihm, zur Auswech­selung dagegen, die Wohltat des heiligen Sakraments zu erteilen?"  (s. 48).

אין הוא מבקש  ממנו דבר, בשם הדת, מלבד כניעה מוחלטת לרוע, השתתפות בנפש חפצה בישיבת הלצים וְהַמְּרֵעִים, קבלת מעשיהם כטבעי וראוי, אך אף אם קולהוס  מוכן לסלוח לאויביו, אין הוא  ניאות לסלוח לטרונקה, מחולל כל הרעה.  אי לכך אין  לותר מוכן לקבל את וודויו –אף על פי כן, בעוד  קולהאס מבצע את מעשה הנקמה האחרון, הוא מת בשלוות נפש גמורה.

השלווה בה הוא מקבל את מותו עומדת בניגוד ליחסו של פיאצ'י אל הוצאתו-הוא להורג.

  "In dem Kirchenstaat herrscht ein Gesetz, nach welchem kein Verbrecher zum Tode geführt werden kann, bevor er die Abso­lution empfangen. Piachi, als ihm der Stab gebrochen war, ver­weigerte sich hartnackig der Absolution. Nachdem man ver­gebens alles, was die Religion an die Hand gab, versucht hatte, ihm die Strafwürdigkeit seiner Handlung fühlbar zu machen, hoffte man, ihn durch den Anblick des Todes, der seiner wartete, in das Gefühl der Reue hineinzuschrecken, und führte ihn nach dem Galgen hinaus. Hier stand ein Priester und schilderte ihm, mit der Lunge der letzten Posaune, alle Schrecknisse der Hölle, in die seine Seele hinabzufahren im Begriff war; dort ein anderer, den Leib des Herrn, das heilige Entsühnungsmittel in der Hand, und pries ihm die Wohnungen des ewigen Friedens. - »Willst du der Wohltat der Erlösung teilhaftig werden?« fragten ihn beide. »willst du das Abendmahl empfangen?« - Nein, antwortete Piachi. - »Warum nicht?« - Ich will nicht selig sell. Ich will in den untersten Grund der Hölle hinabfahren. Ich will den Nicolo, der nicht im Himmel sein wird, wiederfinden, und meine Rache, die ich hier nur unvollstandig befriedigen konnte, wieder auf­nehmen! - Und damit bestieg er die Leiter und forderte den Nachrichter auf, sein Amt zu tun (Der Findling, s. 214). 

 

 זהו עולם נעדר-אל, בו הכל כזב, הכל כושל, הכל חסר תוחלת.

 "Der Gott über diese Welt ist durch seine Abwesentheit schrecklich" (Heinrich von Kleist, in Selbstzeugnissen und Bilddokumenten,  Dargestellt von Curt Hohoff, Rohwohlt, 1958, s. 32).

 

אף אם קולהאס מת בשלווה ופיאצ'י  מתוך מרידה רבתית בפולחן המות של הכנסיה,  שניהם מונעים כאחד ביצר נקמה עזה נגד אלה שחטאו ופשעו בהם. יצר זה חזק בהם מכל, זה הדבר בו הם מאמינים ועבורו הם מוכנים למות בעולם זה שנטל מהם שלווה וחיים.

 ביבליוגרפיה:

 1.                   Baker, O. Joseph, The Ethics of Life and Death with Heinrich von Kleist, Peter Lang, 1992

2.                   Heinrich von Kleist, in Selbstzeugnissen und Bilddokumenten,  Dargestellt von Curt Hohoff, Rohwohlt, 1958

3.                   Herolt, Johannes,  Miracles of the Blessed Virgin Mary, C.C.S. Bland (London: Routledge 1928

4.                   Kleist, Heinrich von, Aufsätze und Essays, Herausgegeben von Walter Müller-Seidel,  Wissenschaftliche Buchgesellschaft, Darmstadt, 1967

5.                   Kleist, Heinrich von, Sämtliche Werke und Briefe, Carl Hanser Verlag, München, 1952

6.                   Magee, Bryan, The Story of Philosophy, A dorley Kindersley Book, 1998

7.                   Mann, Thomas, Preface to The Marquise of O – and other stories, Criterion Books, New York, 1960

8.                   Moering, Michael, Witz und Ironie in der Prosa Heinrich von Kleists, Wilhelm Fink Verlag, 1972, München.

9.                   Mommsen, Katharina, Kleists Kampf mit Goethe, Suhrkamp, 1974

10.                Puschmann, Rosemarie, Heinrich von Kleists Cäcilien- Erzählung, Kunst- und literarhistorische Recherchen, Aisthesis Verlag, Bielefeld, 1988

11.                Zweig, Stefan,  "Kleist", in Der Kampf mit dem Demon,  S. Fischer Verlag, 1982,

12.       קלייסט, היינריך פון, שלוש נובלות, הוצאת עם עובד, 1976

 

[1]  קלייסט היה נפש סגורה. ראויים בההקשר לכך   לתשומת לב דברי סטפן צוויג:

Das kam, weil seine Schale zu hart war. Er hielt alles  verschlossen in sich selbst. …'Es fehlt' , schreibt [Kleist], 'an einem Mittel zur Mitteilung. ….Deshalb habe ich jedesmal eine Empfindung wie Grauen, wenn ich jemandem mein Innerstes aufdecken soll"'. (Stefan Zweig, "Kleist", in Der Kampf mit dem Demon,  S. Fischer Verlag, 1982, s. 140).

[2] הוצאת עם עובד, 1976

[3]דרכם הנלוזה של השלטונות, הביורוקרטיה הכל-יכולה והכל קובעת, שעמדה לו לשטן בהוצאת עיתונו, בחייו האישיים -  שבעטיים הוא נחשב מרגל וישב בבית הסוהר וכיו"ב מעללים בהם הוא חש את נחת זרועם על גבו?

[4]   תיאור יחסי הפרט ( הקבצנית, קולהאס, ועוד) השרו מרוחם על "הטירה" של קפקא.

[5]האמנם פנה קלייסט עורף, בעקבות אכזבתו מהאפשרות לדעת,  לקאנט?  והרי גם קאנט מצא כי מאחר ואין  האדם יכול לדעת, עליו להאמין! או דוקא זאת  מצא קלייסט, בעקבות עיסוקו בקאנט, שאין גם להאמין.

[6] "Die Hauptprinzipien der Kleistschen Kunst sind: Sachlichkeit, Dateilschilderung, Objektivität"; darauf schreibt Moering, Michael, Witz und Ironiein  der Prosa Heinrich von Kleists, S. 243: "Auch J. Minor [ein wenigbekannte Kritik) hat schon früh auf die nur scheinbare Objektivit des Erzählers hingeweisen".

[7]  כדברי Hohoff, s. 10:

 "Seine großten Dramen berührt er stellenweise so eng die Geheimniße des Christentums, daß es nicht  an Versucher gefehlt hat, die Wahrheit seiner Dichtungen  eine christliche nennen".

[8] סימן זה ($) מציין הדגשות מעט מחבר עבודה זו.

[9] אין מי שלא הרגיש בכך, ומביני דבר העירו על כך. כך תומס מאן במבואו לכרך סיפורי קלייסט שיצא באנגלית   (ראה ביבליוגרפיה):

This may be the place to say a word or two about Kleist's ambiv­alent attitude toward the Catholic Church. …. As a fiction writer, Kleist's attitude in this matter is changeable and contradictory. In The Foundling it is purely negative and hostile, likewise in The Earthquake in Chile, a … story, in which all happiness and charity, purification and human fellow-feeling, issu­ing … from a common visitation, a terrible natural catastrophe, are changed by the fanaticism of a Dominican priest into an orgy of retribution and punishment. Again, in the case of Nicolo, Kleist is careful to point out that from an early age the ras­cal had shown a double inclination toward voluptuousness and bigotry. He had been a constant frequenter of the cells of the Car­melite monks, where, at the age of fourteen, he had lost his virginity to the concubine of the bishop, who shielded his later knaveries as a reward for marrying the slattern, of whom the bishop had wearied.

These invectives against priesthood and Catholic morality are too crass for us not to be astonished at the intensity with which the same writer, in his miraculous tale Saint Cecilia, or the Power of Music, opens himself to the seraphic charm of Catholic ritual and at the same time portrays the terrible force  of its magic, capable of utterly confounding the menacing iconoclasts. (על כך להלן).

[10] "When the Marquise, beside herself over her incomprehensible condition, inquires  of  the midwife  whether unconscious  or immaculate conception were within the realm of nature, she receives the answer that "Apart  from the holy Virgin, this has never happened  to any woman on earth". This sounds matter-of-fact enough. But when the innocently outcast woman decides, at the time of her highest spiritual exaltation, to submit to the incomprehensible and withdraw into herself, devoting herself entirely to the education of her two children, and "to foster with maternal care that gift that God had given her in the shape of the third" she reasons about that ambiguous gift that, being of more mysterious origin, it must by the same token be more divine than other human beings. Or, rather, it is Kleist who inspires these thoughts in her, a poet always ready to explain a scandal by refer­ence to some supreme mystery. (T. Mann, Preface to the novels of Kleist., p. 21)

[11] אגב, נעיר – שלא במסגרת דיוננו – כי לא רק תמונות מהמקרא,  (הכוונה כאן בעיקר לספר בראשית, פרק ג), ומהברית החדשה מצאו להן הד  בסיפורי קלייסט, אלא – כמו ב"כד שנשבר", גם מוטיבים, או מבנים מהספרות היוונית העתיקה, ממחזות סופוקלס ( "אדיפוס רקס") וכיו"ב.

[12] מקום מיוחד, על פי רוב של טוהר, תופסת בסיפורי קלייסט האישה. עוד נחזור ונגע בכך להלן.

[13] שהוא כמובן אחד משבעת החטאים ליד .Anger, Sloth, Pride, Greed,  Envy, Gluttony     מחקר חטאים אלה בסיפורי קלייסט יצביע על העובדה שגאווה היא חטאם של היונקרים, למשל, בסיפור על קולהאס; הם סובלים גם מחטא ה- Greed ומחטא ה-,Envy הקנאה: אגב, הם מוצגים כסועדים את ליבם (Gluttony)   ועוד. (קולהאס איננו סובל בתחילה מחטא הכעס, אך אחר כך הוא מוצג כעבדו). אבן בוחן זו בוודאי ניתנת ליישום נרחב נוסף לגבי יצירותיו וסיפוריו של קלייסט, שרצה כידוע לעלות במחזותיו על  שקספיר וסופוקלס וגיתה גם יחד. על כן מסתמא נוהג הוא כשקספיר, שצייר דמויות מורכבות (המלט הפאסיבי לאורך כל המחזה, שאינו יודע להחליט, אך הורג במחי יד אחת ובלא כל היסוס האופייני לו את רוזנצוייג וגילדנשטרן;  וכן קולהאס שכל דרכיו הם ענווה ומשפט,  ואין הוא מבקש  חזרה אלא את סוסיו מפוטמים: אך בשיא כוחו הוא מכריז שהוא פועל בשם ממשלת העולם וכיו"ב. , מפגין את שיא הגאווה, וכו').

[14] כדברי תומאס מאן שהובאו לעיל – ונחזור ונביאם כאן שוב בקצרה:

"These invectives against priesthood and Catholic morality are too crass for us not to be astonished at the intensity with which the same writer, in his miraculous tale Saint Cecilia, or the Power of Music, opens himself to the seraphic charm of Catholic ritual and at the same time portrays the terrible  of its magic, capable of utterly confounding the menacing iconoclasts". (Mann, Preface).

 [15]"In Kathchen of Heilbronn Kathchen dreams that she will marry the Count, and Wetter vom Strahl is assured in a similar dream that he will marry a daughter of the emperor. Such dreams are revelations from the higher law Kleist postulates; they reveal truth according to divine or ultimate knowledge. Kleist refers to this higher law as "God," "Heaven," "God's will," or some other name that also suggests a deity - a deity, who, for Kleist, is occasionally involved in the well­being of humankind".(Baker, p. 63).

[16] כהארת תומס מאן Preface, p. 17)) :

"There is much evidence of "confusion of the affects" in the un­canny, gripping  story of The Foundling. I am tempted to rank it with Kohlhaas because of its moral depth and finesse. The writer portrays Elvira Piachi's adulterous psychological communion with the knight who once saved her life; her romantic and morally not quite acceptable erotic cult is discovered by her adopted son, a rogue, who proceeds criminally to impersonate the vonished lover. Kleist's delineation of Nicolo, the sinister and rather charming young villain, is superb, beginning with the first description of his strangely frozen physiognomy. Nicolo's vague physical resemblance to the dead lover, which facilitates his outrageous imposition, the anagram­matic relationship of the two names, Nicolo and Colino-these things introduce disturbing psychological overtones into the story by giving to Elvira's responses to her foster son a touch of obliquity, though she remains innocent to the point of indifference as far as her consciousness is concerned".

[17]  "…nach Kleist  geht der Weg der Menschheit linear vom Paradies aus und hat das Paradies zum Ziel" (Hohoff, S. 134).

[18]  ניתן לתאר כי יש בתמונה זו  משהו הלקוח מהאוטוביוגרפיה של קלייסט: אולי כך הוא חש כלפי  וילהלמינה פון זנגה, ארושתו, שכבת גנראל   לא  נטה לבה ללכת בעקבות קלייסט אל המדבר בשוויץ כדי  ליהפך שם לאיכרה לצדו ולעבד את האדמה.

[19]  כמו למשל דמות יוליוס קיסר במחזהו של שקספיר:  קיסר נהרג באמצע המחזה, אך רוחו מרחפת  מעל המתרחש   עד הסוף.

[20]  נצביע על  אפיזודה נוספת בה דו-ערכיות זו הבנויה לתוכה מתקיימת – בסיפור "האסופי". כאן דו-הערכיות בנויה לתוך האפיזודה  ברבדיה העמוקים, עד כי גם אין זה קל להמחישה ולתארה. בתה הקטנה של קסוויארה  מביעה מול תמונת האביר את דעתה, לפיה  האביר בציור דומה לניקולו. (אם כן אלווירה סגדה  בדמות האביר לדמות בנה החורג, ניקול, המצוייר כמתאווה אליה, כביכול…) ניקולו  מבקש להביע דעה מנוגדת לדעת הבת. לדבריו, הדבר לא ייתכן,  באותה מידה לא ייתכן בה  הילדה הקטנה, קלרה, דומה לתמונה. "Wahrhaftig, liebste Klara, dass Bild gleicht mir, wie du demjenigen, der sich deinen Vater glaubt!" (s. 208); לקלרה רק נדמה כי הבישוף הוא אביה. היא לא דומה לו, כי  באמת אביה הוא ניקולו.

לא קל להתיר בחטף את הפקעת שקלייסט יוצר כאן – עם אלווירה הסוגדת לדמות ניקולו בדמות האביר,  בילדה הנרמזת לגלות את דמות אביה בניקולו, בהשתמעויות הדו-משמעיות האחרות של המעמד, כמוהו קלייסט מבקש ליצור בכמה מסיפוריו.

[21] זאת על פי ספרה של Puschmann, Rosemarie, Heinrich von Kleists Cäcilien- Erzählung, Kunst- und literarhistorische Recherchen, Aisthesis Verlag, Bielefeld, 1988

[22]" In Dresden empfing er einen nachhaltigen Eindruck von der katholischen Welt, über die er in Würzburg noch gespottet hatte. Das  Erlebnis der Kirchenmusik inspirierte ihn zu der Erzählung "Die heilige Cäcilie,  oder die Gewalt der Musik". Traten im Findling und   im Erdbeben noch antiklerikale Züge hervor, so sind es jetzt die Bilderstürmer, welche durch die Gewalt der Musik von ihrer Untat abgehalten werden und den frevelhaften Plan der Kirchenschändung mit Wahnsinn büßen.

 Im gleichen Brief beklagt sich Kleist über die Kälte des heimischen Gottesdienstes".

(Heinrich von Kleist, in Selbstzeugnissen und Bilddokumenten,  Dargestellt von Curt Hohoff, Rohwohlt, 1958, p. 35-36).

[23]מזלזל בקנינים ארציים של סוחר הסוסים, בשם ערכים רוחניים עליונים.

[24] קולהאס כמובן הוא הפושע שפעל בניגוד לחוק. טרונקה איננו מוזכר.

[25] Innocent

[26] לדברי לותר קולהאס לא עשה די  להביא ענינו לפני כס המשפט, רק הקריב שם את אשתו וחיי משפחתו ורכושו וכל אשר היה לו, בפנותו חָזֹר וּפָנֹה לערכאות.

בוודאי שיפוטו של לותר איננו ממקור שמיימי אלא  רואה הוא בעיני בשר ארציות, ואין הוא בזה נציג שמים אלא נציג הרשויות הארציות.

[27]  היא חותמת על מכתבה אל קולהאס בשם   «Deine Elisabeth.»

 

 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת משה גנן