אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

חיים של שליחות- החיבור בין השואה לתקומה


התמונה של הרצל חקק
יצחק קמינסקי בשליחות היישוב למחנות העקורים בגרמניה 1946-47

יצחק קמינסקי בשליחות היישוב למחנות העקורים בגרמניה 1946-47

יום השואה ויום העצמאות די סמוכים זה לזה. לפניכם סיפורו של צעיר יהודי שחונך על חיים של ערכים ואהבת העם, צעיר בשם יצחק קמינסקי שיצא בשליחות למחנות העקורים בגרמניה  - וכאשר חזר לארץ נפל בשיירה ליחיעם כלוחם בצבא העברי.

אהבת העם, ערבות הדדית, חיים למען הכלל. מושגים שכמו נשכחו מעמנו. זה סיפורו של יצחק קמינסקי זכרונו לברכה. צעיר מימי ראשית המדינה, מן הימים שלפני תש"ח – ימים שבהם שליחות למען הזולת, למען האומה – הייתה אבן דרך, אמונת יסוד. קמינסקי פועל למען הכלל, נרתם לפעילות בקרב הנוער, מצטרף לשליחות למען העקורים במחנות ההשמדה, מצטרף כלוחם למאבק בימים הסוערים של תש"ח – ונופל בשיירה ליחיעם.

  קמינסקי זכרונו לברכה היה מנופלי שיירת יחיעם, ביום הנורא – בט'ז באדר ב תש'ח - 28 במרץ 1948. הדרך מנהרייה ליחיעם הפכה לזירת דמים. סיפורו של יצחק קמינסקי הוא סיפורו של דור: עידן של צעירים חדורי אידיאלים ותודעת שליחות.

יצחק קמינסקי נולד ב 26  ביוני 1923, להוריו דוד ופסיה קמינסקי. יצחק נולד, כאשר הוריו היו בדרכם על אנייה לארץ. יצחק נולד בקושטא, בעת עגינה של האנייה 'סיציליה' בדרך ארצה.

 במשך שנים חינכה אחותו שפרה קמינסקי-חרלף את ילדיה לנצור את זכרו של האח היקר, לזכור את אמונתו שיש לחיות למען האומה, למען הערבות ההדדית, למען קיום המדינה.

 יצחק היה איש ציבור בכל רמ"ח אבריו, ומנעוריו תרם לכלל. בשנים 1946-47 היה שליח של הסוכנות היהודית במחנות העקורים בגרמניה. כשחזר חיפש אתגר חלוצי והצטרף לקיבוץ. כעבור זמן נקרא לתפקיד של הנהגה – כאשר נבחר לבנות את המשמרת הצעירה של מפלגת פועלי ארץ ישראל בחיפה. באותה תקופה ניבאו לו גדולות ונצורות, והתחושה היא שאלמלא מותו היה יצחק ממשיך לתפקידים בהנהגת היישוב.

 שפרה חרלף אחותו, דאגה יחד עם בעלה עמירם לשמור על כל העיזבון שלו. לפני שנים, הוציאה המשפחה את הספר של יצחק קמינסקי "בשליחות היישוב למחנות העקורים בגרמניה 1946-47" – ושם נאגדו ביד רגישה כל מכתביו מן המחנות של העקורים.

 במכתב הראשון בספר אנו מתוודעים להפלגה של האנייה, לעגינה בחוף תוניסיה, לביקור בקהילה היהודית, להתרגשות שלו מן המפגש עם יהודים מן הגולה, הניסיון לספוג את החוויה היהודית של יהודים בתלמוד תורה, בבית כנסת. להבין את פשר האהבה של היהודים אל השליחים מארץ ישראל, הילדים שכה ששו לגעת בשליחים: "דמעות גיל נראו בעיני הנערים הבוגרים שהצליחו להבין את פשר הכתוב על זרועותינו. ארץ ישראל היה לכולם מקור חלומותיהם וחזונם". הצעיר יצחק מתרגש מן האהבה לארץ ישראל, מן הרצון של היהודים לעלות, משירת 'התקווה' שאחזה בהם: "קשה לי להעלות בכתב את כל ההרגשות שלי מהביקור הזה. אולם אוכל לומר שהפעם הרגשתי יותר מתמיד מה זה לב יהודי, מהי תשוקה להיגאל מגלות ולעלות למולדת" – שם, בספר השליחות למחנות העקורים, עמוד 5.

כאשר הוא מגיע למחנות העקורים, הוא מגיע לבית הכנסת, ורואה המוני עקורים שבים להתפלל ביום הכיפורים – ויש בדבריו התייחסות לשואה הנוראה שפקדה את הדור: "עומדים ממש בדחילו ורחימו בפני ריבון העולמים. אולם מעטים היו אלה, שהצדיקו את הדין שדן אלוהים את עמו בשנים האחרונות. מפי רבים התפרצה הזעקה שצריכה הייתה לבקוע רקיעים, מדוע? ועד מתי?" – שם, עמוד 37.

 הצבר שהגיע אל העקורים מנסה להתקרב אליהם, להבין לרוחם וכותב: "את המצווה העיקרית של היום הזה קיימתי ככתוב 'ועיניתם את נפשותיכם'. מערב שבת עד מוצאי שבת צמתי צום מלא ובזה ביטאתי את הסולידריות שלי עם היהודים באשר הם".

 יצחק שימש כקצין קשר בין הסוכנות  לבין אונר"א. הדאגה לפליטים כנציג היישוב בארץ ישראל ממלאת אותו התרגשות וגאווה: "באותם שני ימים של פעולה בהמבורג הייתה לי לפעמים הרגשה, שאולי היא משונה ובלתי ברורה. נדמה היה לי, שעצם הופעתי בקונסוליות במדים, הנושאים עליהם סימני היכר מובהקים של הציונות וארץ ישראל, הביאה את האנשים השונים שבאתי איתם במגע להרגשה, שהם נושאים ונותנים עם בא כוח של מדינת היהודים" – שם, עמוד 47.

 התרוממות נפש לקרוא את ביקורו של הצעיר בבאזל: במהלך השליחות הוא מגיע לקונגרס בבאזל, בדצמבר 1946. קמינסקי הנרגש מספר, כיצד מגיעה הידיעה, שבריטניה מקציבה עוד אלפי סרטיפיקטים עבור היהודים העקורים החיים באזור הנכבש הנתון לשלטונה. פרקי המכתבים מספרים על הקשר של המשלחת הישראלית עם אונר"א, על ויכוחים, על מאבק מתמיד למען העקורים:

"בכל הזדמנות ובכל שיחה עמם אני מדגיש בגאווה את היותי יהודי וארץ ישראלי – ומסביר את זכותם של היהודים לחיות כעם במולדתו בארץ ישראל. נוכחתי, שלמרות  העובדה, שהם אינם מסכימים תמיד למסקנותיי, מתפעלים רבים מהם ממפעל הבנייה שלנו בארץ ומעריכים מאד את עבודתנו בקרב שארית הפליטה. הם יודעים, שהארץ ישראליים מעודדים את שוכני המחנות ומכינים אותם לקראת חיים חדשים ובריאים".  ( עמוד 56).

במכתב לפנינה ליפוביצקי מ-17 ביוני 46 הוא כותב לה:

" "הסוכנות היהודית" שאני משמש כעת נציגה הרשמי בהנובר, המפלגה והמשמרת וגם החברים הרבים בארץ, כנראה שכחו שאי שם בקצה המערב רוטט לב יהודי מארץ ישראל לכל בת-קול מהמולדת. אין הדברים דברי מליצה. אלו דברים כמהותם! מצפה אני בכיליון עיניים לכל ידיעה מהארץ. בכל עיתון אנגלי או גרמני המזדמן לידי מחפש אני ידיעות מהארץ. כשאני מצליח להאזין לחדשות מאנגליה, מעניינות אותי רק ידיעות משם, מהמקום שכל היהודים נוסעים לשם... והתגלגלה לי זכות, שאני משמש אבן בריח במפעל היסטורי זה".

יש במכתביו תיאורים של חיים יהודים בתוך המחנה – כך הוא מתאר חתונה של פליטים, ניצולי השואה – ומנסה להתמודד עם הניגוד המשווע בין יהודים חסרי כול ושבורים לבין שמחת חתונה מלאת חיים:

"אלפי יהודים עייפים, בלויים ורעבים, שעברו דרך ארוכה ביותר, שטלטולים קשים עד שהגיעו הנה והם בשר מבשרנו, והינם עירומים מבגד, רעבים פשוטו כמשמעו, וכאן – הילולה וחינגה. כזה הוא העולם. גדול, זר ומשונה" – שם, עמוד 42.

המכתבים של יצחק מלאים שפע של פרטים על עבודתם הקדושה של ארגוני הסעד וההצלה היהודיים, של מוסדות עליית הנוער, ועיקר הדגש על הילדים, שישמשו 'כוח חלוצי רציני' ביישוב בארץ. עם זאת יש גם תיאורים קשים של אלפי יהודים סובלים במחנות: פגועים נפשית, נכים, חולי שחפת – ויצחק הצעיר כואב את גורלם: הוא מספר, כי רבים מהם שרתו בצבאות של רוסיה ופולין וחלק בגדודי לוחמי הגטאות ועתה הם מופקרים: "עתה אין אף ממשלה דואגת ואחראית לגורלם" – עמוד  71.

רשימותיו מעידות, כמה עשה למען העקורים, כמה פעל להפעלת הרכבת 'הבלתי לגלית' של מעפילים לנמלי ההפלגה – ועשרות מכתבים ותעודות מלמדים על סיועו ליהודים במחנות, על הרושם שהשאיר בקרב אנשי אונר"א. כאשר נפרד מידידיו הבריטיים, קיבל מאחד הקצינים את כובעו, תוך אמירה משמעותית של הקצין הבריטי: "סע אתה לארצך, ואני אשוב לארצי. עוד ניפגש ביום מן הימים כנציגי מדינותינו".

ביישוב ראו בו עם חזרתו ארצה פוטנציאל לתפקידי הנהגה, והוא נקרא לרכז את המשמרת הצעירה – אולם כאשר החל המאבק ומלחמת השחרור גבתה קורבנות, ביקש יצחק קמינסקי לקחת חלק פעיל בהגנה על הארץ. הציעו לו להיות קצין הסברה ותרבות, אך הוא סרב וביקש להצטרף ללוחמים.

 בחודש מרץ יצא לאימונים בעין המפרץ ומשם שלח שני מכתבים למשפחה. יצחק הצטרף לשיירה שביקשה לפרוץ את הדרך  לקיבוצים הנצורים – חניתה, איילון ומצובה. ביום השבת 27 במרץ 1948 – יצא עם השיירה ליחיעם. כדור אויב פילח את לבו.

 בעיזבון שהותיר אחריו אנו מוצאים נאומים, שנשא ומאמרים שכתב על חשיבות החינוך של הנוער לאידיאלים ולחלוציות. הכיוון שלו ברור:

"אין היהודים באים להתבולל בין בני הארץ" – והמטרה הנשגבה בעיניו: "התארגנות בני הישוב והתגבשות מהותם המדינית מחייבת ארגון של כל היהודים".

יצחק קמינסקי בהאנובר עם השליחים

כשהוא מסכם את פעילותו במשמרת הצעירה, ללכד כוחות ולהקים תשתית ארגונית של צעירים למען היישוב, נדמה שהוא מרחיק ראות וכמו צופה את העתיד. הוא מבע חשש מפני פילוגים בתוך התנועה: קמינסקי הצעיר מצטרף להידוק הקשר, ליחסי ידידות וחברות  - וחשובה בעיניו 'חברות אמת' – שכן לדבריו "רק בכוחה לדעתי על פני התהום, שנפערה בפני תנועת הפועלים". 

בעיתון בית הספר ' השחר' כתב קמינסקי על החשיבות, שיש לחגים לתת משמעות לחיים יהודים משותפים, לחזקם לחיי אחדות ומשמעות. לדבריו, יש חשיבות לחגי ישראל: "היה ערך רב למסגרת, ששמרה עבורנו את התוכן היקר הזה. מתפקידנו כיום עם קבצנו את נידחי ישראל מכל תפוצותיהם בארץ למצוא אופני ביטוי מתאימים לחגינו, שישתזרו במסכת החדשה של חיינו במולדת". הדאגה לכלל מדריכה אותו כל העת – וכך אנו קוראים בדברים שנשא ב-4 באוגוסט 1945 - כאשר נציגי ההסתדרות הציונית העולמית מתכנסים בלונדון.

היעד הסופי חשוב לו – ויש להגיע "לדרך שתביא במהרה לקיבוץ גלויות גדול ולביסוס יתר של חיינו המדיניים, הכלכליים והתרבותיים בארץ".

 הוא מסמן, מה מטרות הכינוס בשעה כה גורלית, עם תום המלחמה: לשוב לפעילות הציונית. והוא מדגיש: "הגברת ממדי החינוך הציוני בין שארית הפליטה להיותם חדורי הכרת מציאותם והפיתרון האחד והיחיד לסבלותיהם בגולה – עלייה לארץ והצטרפות לבניינה" וכמו הרצל בחזונו, הוא מחכה להגשמת העצמאות המדינית – ומסיים במלים:

."תקוותנו, שבחירי העם ונבחריו יישאו את המשא הכבד הזה במשותף ובכבוד – ונוכל לקבוע שכינוס כזה היה שלב רציני, סוף ההתחלה בדרכו הארוכה והקשה של עמנו לעצמאות וקוממיות בארצנו".

הטון ברור – אהבת הארץ, רצון לתרום, ראייה של צעיר, שכל כולו אהבת ישראל ואידיאלים של בניין חברה יהודית  - שיבה של עם לארצו והקמה של מדינה שהייתה חלום בן דורות. יצחק הצעיר שחי חיים של דאגה לכלל, של תרומה והקרבה, נפל בשיירה ליחיעם. חייו העשירים הם סיפור של דור – וכך נפלו צעירים רבים במלחמת תש"ח – בחירי הנוער, גרעין של מנהיגים לעתיד. כאשר אנו מפזמים את המלים "שירת הנוער – שיר עתידנו", כדאי שנחוש כמה אמת וכמה עוצמה יש במלים.

אני חש קרבה לדמותו, שכן אבי היה פעיל ציוני בעיראק – וכאשר נולדו לו תאומים בחר לקרוא להם – הרצל ובלפור. יצחק הוא אחיה של חותנתי שפרה קמינסקי-חרלף – וחשוב להעביר את המסר – שהדור הזה שלחם למעננו - ראוי שנזכור אותו, שנספר את הסיפור שלו. זה הסיפור שלנו.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת הרצל חקק