אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

יעל הדיה / רביעי בערב - מצוקת ההורות ברומאן


התמונה של יוסף אורן
יעל הדיה / רביעי בערב - מצוקת ההורות ברומאן

יעל הדיה / רביעי בערב. הוצאת עם עובד. סדרה: ספריה לעם. עמ' 464.

  יעל הדיה איננה זקוקה לאמצעים מאולצים – כגון: התקשטות בפנטסיה ובאבסורד, או החצנה-בכוח של תגובה פרובוקטיבית-דפיטיסטית  על "המצב הישראלי" –  כדי לכתוב רומאן ריאליסטי מרגש ומשכנע על מצוקה שהיא ישראלית אך בה-בעת גם אוניברסלית. 

   יעל הדיה הציבה לעצמה מטלה לחלוטין לא-פשוטה כאשר החליטה לכתוב את הרומאן "רביעי בערב" על נושא ההוֹרוּת, ולא רק במשפחה אחת, אלא בחמש משפחות שונות זו מזו, כדי להבטיח ייצוג לסוגי הורות שונים: הורות במשפחות נורמטיביות, חצי נורמטיביות וגם חריגות. על-ידי ריבוי המשפחות העמיסה על עצמה הכבדה נוספת – לספר על תופעות שונות במספר גדול של ילדים. חמש המשפחות מעלות ביחד קשיים של הורים בגידול שבעה ילדים שונים. וטרם הוספנו למניין זה את מספר דמויות המשנה, המכפיל ואפילו משלש את כמות הדמויות ששיתפה בעלילת הרומאן לחיזוק מהימנותו הריאליסטית.

   הדיה התגברה בעזרת פתרונות נכונים על ריבוי הדמויות ועל ההכרח לבסס את העלילה על הפגישות של המשתתפים בקבוצת התמיכה מדי יום רביעי בערב במשך שלושה חודשים. ראשית הטילה את פעולת הסיפר על מספר יודע-כל, אשר מוסכם כי הוא מסוגל לנוע בלא קושי מדמות לדמות ולתאר את מעשיהן של כל הדמויות הן בעולם החושי-חיצוני (שחוקיו הפיזיקליים, החברתיים והכלכליים מוכרים היטב גם לקורא) והן את הפעילות המתרחשת בה-בעת בעולמן הנפשי-פנימי (כגון: חלומות, רגשות, הרהורים וזיכרונות מזמנים שונים בעברן).

    כמו כן הטילה הדיה על המספר הזה להניע את העלילה בשני מסלולים מנוגדים. במסלול האחד חייבה אותו לקדם את העלילה בסדר ליניארי-כרונולוגי, בצמוד לסדר הפגישות, בלי לפסוח על המתרחש בכל פגישה בין שבעת המטופלים לבין עצמם וגם בין כל אחד מהם לבין הפסיכולוגית, עמליה פרבר. ובמסלול הפוך הטילה על "המספר" להציף להווה את עברן של הדמויות – נתחים מסיפורי החיים שלהן, אשר השתחררו אצלן בהדרגה מתוך מגירות נידחות ומודחקות, בהקבלה להתקדמות הפגישות.

   ואכן, בשמונת פרקי הסיפור המְסוּפְררים מצליח ”המספר" האנונימי של יעל הדיה לעמוד במשימה שהוטלה עליו. מפרק לפרק הוא מתקדם במסלול הליניארי-כרונולוגי של הפגישות, אך בכל פרק הוא בוחר שניים או שלושה מבין המשתתפים, הן כדי לתאר את הפגישה מנקודות-התצפית השונות שלהם והן כדי להציף נתחי סיפור מזמנים שונים מחייהם בעבר. בזכות זאת מחזיק הקורא ברשותו, בסיום הקריאה של שמונת הפרקים, מידע כפול, את המידע על מה שהתרחש במיפגשיה של קבוצת התמיכה וגם את המידע הביוגרפי על חמש דמויות, שלעברן היתה השפעה מכרעת על המתרחש בהווה בין ההורים לילדים במשפחותיהן. על-ידי הפתרונות הללו, אשר בעזרתם הניעה את "המספר" מדמות לדמות, ממקום למקום ומזמן לזמן, גישרה יעל הדיה על פערי זמן ומידע בסיפורי החיים של חמשת גיבורי העלילה ובה-בעת מיקדה את העלילה בנושאו של הרומאן – ההורות.

   בעשותה כך העניקה יעל הדיה גם ברומאן הזה, כמו ברומאנים הקודמים שלה, יצירה ריאליסטית משכנעת, המוכיחה שאין נושא נדוש בספרות כל עוד מתמודד איתו סופר שמתמצא בו היטב, ובמיוחד אם הוא מגיע אליו כשהוא מצויד באינטואיציות נכונות, בהשקפה מעניינת אודותיו וביכולת סיפר טבעית להמחיש את חשיבותו. אולי יצליח הרומאן הזה של הדיה להבהיר לכותבים פחות מנוסים ממנה, שהריאליזם, אבי הסגנונות, אשר כה רבים מצהירים כבר שנים כי מיצה את עצמו ומנבאים את מותו הקרוב, מצטייר כך רק ברומאנים של סופרים חסרי-דמיון וחסרי-כישרון.

   יתר על כן: הרומאן הזה של יעל הדיה גם מוכיח, כי סופר ישראלי אשר כישרונו הספרותי מוכח, יכול לוותר על האמצעים המאולצים, שסופרים אחרים מנסים בעזרתם למקם את עצמם בתודעת הציבור כסופרים עכשוויים. אמנה שניים כאלה: המאמץ להדהים את הקורא ביסודות של פנטסיה ואבסורד בעלילה, והמאמץ לכלול בכל עלילת חיים גם את "המצב הישראלי" (התבטאות על "הסכסוך", על "השטחים" ועל "הכיבוש"), אף אם הנושא שבו הם עוסקים בפועל הוא אחד מנושאי "המצב האנושי" (אהבה, מחלה, הזדקנות, יחסים במשפחה וכדומה). משום כך, לא כללה יעל הדיה ברומאן הזה אירועים סוריאליסטיים ולא הזכירה פרט מהאקטואליה של שנת 2008, השנה שבה מתרחשת העלילה, שהיתה כזכור שנה שבה נאלץ צה"ל לצאת למבצע "עופרת יצוקה" בעזה, כדי להפסיק את הפגזת שדרות ויתר הישובים הסמוכים לרצועת עזה מדי יום במטר של פגזי קטיושות, מרגמות וטילים. אם הנושא שסופר קובע לעצמו חשוב בעיניו – עדיף שיתמקד בו, ומוטב שישקוד על מציאת הפתרונות המתאימים להתמודד איתו באופן דומה לאופן שבו התמודדה יעל הדיה עם נושא ההורות ברומאן הזה.

 בין "אומללות" ל"חמלה"

   מי שמקבל את ההנחה, כי השקפתו של סופר מוצפנת בדמויות, באירועים וברעיונות שכלל ביצירה, לא יסתייג מן המסקנה, שיעל הדיה מנתצת ברומאן הזה הנחות רומנטיות ואופטימיות שונות שמייחסים מזה דורות להורות. ואלה העיקריות בהן: אין זה נכון שהמשפחה הנורמטיבית היא המסגרת המתאימה ביותר להבאת ילדים לעולם והיא היחידה שמבטיחה להם ילדות מאושרת (כפי שמצהיר דני ברגר). אין זה נכון שגברים ונשים הופכים למאושרים יותר אחרי שהם מביאים ילד לעולם (הקשיבו לדבריו של אילן דורפמן). אין זה נכון שכוח ביולוגי מכוון אותנו להפוך להורים ומדריך את ההורה לאהוב את ילדו, להקדיש את חייו לגידולו, לטיפוחו ולהגנתו מפני הסכנות האורבות לגופו ולנפשו מהעולם (חיזרו-נא להוריהם הנוטשים של זוהר ושל דני וגלו-נא עניין פעם נוספת בסיפור החיים של גליה לביא ושל אילן דורפמן). ואין זה נכון שבין הורה לילדו מחבר קשר אהבה טבעי, ששום כוח בעולם לא ירופף אותו, לא יפרום אותו ובוודאי שלא יצליח לנתק אותו (הטו אוזן פעם נוספת למסקנתה של הפסיכולוגית עלמה). 

   ניתוץ מיתוסים בסיפורת הישראלית / יוסף אורןבכל מקרה, השקפתה של יעל הדיה על ההורות איננה מבוטאת על-ידי קביעותיה, הנחותיה ופתרונה של הפסיכולוגית עלמה פרבר במסה. דבר זה מוכח מתוכנו של פרק החריג "עלמה" ומשתמע גם מכותרת המשנה של הפרק המספר עליה – "איך לנטוש הורה בשלושה שלבים". כאמור, אפשר להפיק את השקפתה של מחברת הרומאן בנושא ההורות רק מן הרומאן בכללו על שלושת מרכיביו: המסה, פרקי הסיפור המסופררים והפרק החיצוני "עלמה". משלושת המרכיבים האלה, מתברר כי השקפתה של יעל הדיה על ההורות איננה רומנטית וגם לא פסימית, היא נעה בין שתי האפשרויות הקיצוניות האלה. לכן השתמשה לעיתים קרובות מאוד במילים "אומללות" ו"חמלה" והעניקה להן על-ידי כך מעמד של מילים מוליכות בטקסט שלה. מילים אלה גם מסמנות את קצות מרחב הפעולה של ההורות – "אומללות" את הגבול השלילי, ו"חמלה" את הגבול החיובי.

   ממילים אלה משתמע כי ילדים זקוקים לאהבת הוריהם והם מצפים לקבל אותה מהם. הורים צריכים לדעת איך להעניק אותה במינון הנכון: לא לקמץ בכמות האהבה שהם מעניקים לילד, כדי שהילדות לא תיזכר אצלו כילדות אומללה כאשר יהיה מבוגר, כמו כן גם אסור להפריז בכמות האהבה שמעניקים לילד, לא מחמת הסכנה שיהפוך למפונק, אלא משום הפרזה כזו חונקת ומסרסת. המילה "חמלה" מגדירה את כמות האהבה שילד באמת זקוק לה, והיא כוללת את האחריות לילד, את ההשגחה עליו, את קבלתו עם מעלותיו ומגרעותיו וגם את הנכונות לסלוח לו על מעידותיו וכישלונותיו.

   הפסיכולוגית עלמה פרבר צדקה כאשר הציבה במסה את המטרה הבאה להשתתפות הורים  בפגישות קבוצת התמיכה: "להציל את ילדיהם מהילדות האומללה שהיתה להם" (229). ואולי גם צדקה כאשר אמרה באחת ההזדמנויות את המשפט הבא לזוהר, אשר מכעס על כך שאמה נטשה אותה לפני שלושים שנה, הפכה לאם חרדנית החונקת בדאגתה ובאהבתה את בתה, אביגיל: "נטישה היא לא בהכרח דבר רע, לפחות אם מדובר בילד שנוטש את הוריו ולא להיפך" (357). יכולת הורה לרופף בהדרגה את אחיזתו בילדו, בהתאמה לגילו של הילד, ויכולת ילד להתנתק במועד הנכון מהוריו היא ההגדרה המציאותית להורות המגשימה חמלה. 

טעימה שלישית: כישלון המותג "ספרות נשים"
אף שבמשך שני עשורים גייסו כותבות רבות את כתיבתן למאבק הפמיניסטי, הניבה הסוגה התימאטית-מיגדרית המאולצת הזו כמות מוגבלת ביותר של יצירות בעלות ערך. 

 במחצית השנייה של שנות השמונים במאה הקודמת, התייצבה משמרת כותבים חדשה בסיפורת הישראלית, הרביעית במספר. במשמרת זו, משמרת "הקולות החדשים", היה לראשונה מספרן של הנשים הכותבות גדול ממספר הגברים הכותבים. רשימה מדגימה מספריהן הראשונים של אחדות מהן העידה שמדובר בכותבות מבטיחות: "הדים ורוחות" (1983) ו"קול שני" (1990) של דורית אבוש (הראשון הופיע עדיין תחת הפסידונים א. דורית), "כובע זכוכית" (1985) של נאוה סמל, "תפוחים מן המדבר" (1986) של סביון ליברכט, "סביבה עויינת" (1989) ו"היכן אני נמצאת" (1990) של אורלי קסטל-בלום, "לקרוא לעטלפים" (1990) של חנה בת שחר, "סוגרים את הים" (1990) של יהודית קציר, "מוצרט לא היה יהודי" של גבריאלה אביגור-רותם (1992), "זרים בבית" (1992), של רונית מטלון, "רקדתי עמדתי" (1993) של צרויה שלו, "כפתורים רכוסים היטב" (1994) של מירה מגן ו"שלושה סיפורי אהבה" (1997) של יעל הדיה.

   לרוע המזל השתבשה התפתחותן הטבעית של אחדות מסופרות "הקולות החדשים" משום באותו פרק זמן יובאה לארץ האבחנה המיגדרית, אשר שיגשגה בחקר מדעי החברה באוניברסיטאות של אמריקה. ומאחר ששם יושמה האבחנה בכל תחומי הדעת, ובכללן גם בספרות, עברו חלק מחוקרות הספרות (לילי רתוק, יפה ברלוביץ, יעל פלדמן ואחרות),  שחקרו עד אז תקופות מוגדרות בתולדות הספרות העברית, למחקר המיגדרי – מחקר "ספרות הנשים". חלק מהסופרות, אשר בספרן הראשון התגלו כמבטיחות ורציניות, ורוב הכותבות שהצטרפו לכתיבה אחריהן בעשור האחרון של המאה הקודמת ובעשור הראשון של המאה ה-21 (דורית פלג, גיל הראבן, אלונה קמחי, דורית רביניאן ורבות אחרות), התאימו עד מהרה את סיפוריהן להשקפה המיגדרית-לוחמנית, בתקווה שחוקרות המיגדר כבר יקדמו אותן כדוגמאות לפריחת ספרות הנשים העברית.

 בספרי "הקול הנשי בסיפורת הישראלית" (2001) – אשר בו נכנסתי ל"גוב הלביאות", כדי לחסום את השתלטותן של חוקרות המיגדר בספרות על השיח הספרותי-ביקורתי בסיפורת הישראלית – סיכמתי את הדיון הפרטני במיבחר מדגים של יצירות ממדף "ספרות הנשים" בדברים הבאים: "התכונות המשותפות של רומאנים אלה הן: כתיבה ריאליסטית 'בגובה העיניים', התמקדות בנושא 'מן החיים', שהוא אקטואלי-רלוונטי ותקשורתי, ייצוג הנושא באמצעות דמויות מצויות ומוכרות, מיקום האירועים בזירות שכיחות, מינון עשיר של תיאורי מישגלים והתנהגות פרוורטית של הגיבורים בתחום המיני, פתרונות אופטימיים לסיבוכי החיים, אירגון סצנרי וקידום ליניארי של העלילה, שפה דיבורית המתובלת בהרבה 'כמו' פיוטי-פיגוראטיבי, שזירת אנקדוטות ועיבוי הטקסט בתוספים מהתרבות (יצירות אמנות, אתרי תיירים, צילומים, ציטוטים מהשירה, פסוקים מהמקורות ועוד)".

 אף שבמשך שני עשורים גייסו כותבות רבות את כתיבתן למאבק הפמיניסטי, הניבה הסוגה התימאטית-מיגדרית המאולצת הזו כמות מוגבלת ביותר של יצירות בעלות ערך. אך הנזק להתפתחותה התקינה והטבעית של התקופה הישראלית בספרות העברית כבר נעשה והיה ודאי. ראשונות הבינו זאת הסופרות עצמן, והן היו הראשונות שנחלצו במועד מכלא "הגטו הנשי", שהקימו עבורן חוקרות המיגדר בספרות, והעמידו אחר-כך ספרים ששיקפו את כישרונן העצמי ואת קולן הייחודי. והאחרות, שעודן כבולות בכתיבתן ל"ספרות הנשים", תורמות משם במירווחים דו-שנתיים כרכים ממוסחרים וחסרי-ערך לסוגה תימאטית זו, אשר מיצתה את עצמה זה מכבר.

 המעוניינים לרכוש את הספר מתבקשים לפנות אל הוצאת "יחד", ת.ד. 87, ראשל"צ 75100, או באימיילyoseforen@bezeqint.net

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יוסף אורן