אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

רוז / אולימפיה דוקאקיס בתיאטרון הקאמרי


התמונה של דן לחמן
אולימפיה דוקאקיס

רוז / אולימפיה דוקאקיס בתיאטרון הקאמרי. צילום: איציק בירן.

את מחזה היחיד של מרטין שרמן בביצועה של אולימפיה דוקאקיס אפשר לספר לפחות בשתי צורות. האחת קצרה שתעצבן רבים. רוז היהודייה בת השמונים יושבת שבעה על ילדה ערביה שנורתה בשטחים על ידי נכדה של רוז.

הסיפור האחר הרבה יותר מורכב. מרטין שרמן כתב מחזה על זקנה המגלמת בתוכה את שמונים שנות ההיסטוריה היהודית במאה העשרים. במשך שעה וחצי הוא עובר על כל הנקודות החשובות.

רוז הקטנה שנולדה באוקראינה, מקום שאולי נמחק כבר בגלל צ'רנוביל. עברה כיבוש רוסי, וכיבוש גרמני. עברה לוורשה. התחתנה עם בחור בעל שיער אדום ועגיל באוזן. צועני כמעט. הוא נהרג על ידי הגרמנים. היא עברה את מלחמת העולם בגטו. בתה הקטנה נורתה כשניסתה להשיג צלחת מרק. רוז הציונית ניצלה, עלתה על אוניית המעפילים אקסודוס שלא הגיעה לחופי הארץ, מלח אמריקאי מתאהב בה הם מתחתנים ומגיעים לאמריקה שם היא עובדת במלון עד שהיא הופכת לבעליו. בטיול שהיא עורכת עם משפחתה האמריקאית נדמה לה שזיהתה את בעלה אדום השיער בתחת דלק באריזונה כשעל זרועו מספר כחול. הם אינן מחליפים מלה. בנה מתחתן עם "שיקסע" שהתגיירה, הם עלו לישראל והגיורת הפכה לדתייה ימנית קיצונית. עם נכדה האהוב היא מנהלת ויכוח על הזכות על הארץ, על זה שהוא ירה בילדה קטנה, גם אם היא זרקה עליו אבן.

בפתיחת המחזה היא מצהירה שהיא יושבת שבעה על אותה ילדה פלסטינית. אך מהר מאוד כשהיא מתחילה לגולל את קורותיה אנו כבר לא יודעים על מי היא באמת יושבת שבעה. על בתה שנרצחה בגטו, על שלושת בעליה, כשהילדה הפלסטינית משמשת לה רק כמפעיל זיכרון להתחשבן עם חייה.עם שני דברים מתמודדת רוז, בעקבות רצח הילדה היא מתמודדת עם המוסריות היהודית שלדעתה נשכחה ואבדה, ולפתע צץ לו עוד אובדן. רוז נזכרת בתרבות היהודית, תרבות היידיש. הסרטים היהודיים דוברי האידיש שראתה בילדותה בוורשה. התיאטרון האידי בניו יורק ומחיקת תרבות האידיש בישראל. המחזה מנסה להקיף את הסכסוך הישראלי פלסטיני בצורה די ניטראלית, מלבד כעסה של רוז היושבת שבעה.

 בעולם זכו ההצגה והשחקנית לשבחים רבים. ברור לגמרי למה בעולם המחזה נראה חשוב יותר, ובעיקר בקהילות יהודיות כנראה.

היא אומרת שמעולם ובשום מקום לא הרגישה שייכת, ובכל זאת לא עלתה לישראל מקום שהיה יכול לתת לה מקום משלה. היא צוחקת מהמנהג היהודי להתווכח עם עצמו או כמו שהיא אומרת שבשפה של עורכי דין תמיד ישנו הביטוי, ומצד שני. גם היא מתווכחת עם מצד שני יהודי. במקום אחר מזעזע היא אומרת שלא היה אלוהים ואם היה הוא מת בגטו. משפט שאנו מכירים ובכל זאת גם חילונים מזדעזעים מאיבוד אמונה עמוק כל כך.

את דוקאקיס אנו מכירים מהקולנוע. עת תפקידה במוכת ירח קיבלה אוסקר לשחקנית משנה ואחר עשתה תפקיד מצוין במגנוליות של פלדה. שני תפקידים בהן הוכיחה מלבד כישרון גם חן אישי רב שעבר מעבר לתפקיד ואנרגיה גדולה. אך אלו לא היו תפקידיה הראשונים בקולנוע. כבר ב 1964 שיחקה בסרט לילית עם ג'ין סיברג, תפקיד שלא זכתה בו אפילו להיות מוזכרת בכותרת, אך ב 1969 שיחקה בסרט ג'והן ומרי כאמו של דאסטין הופמן ומאז שיחקה בעשרות סרטים ותכניות טלוויזיה בין השאר ב  Tales of the City שם שיחקה גבר לשעבר. גם אם איננה זוכה בתפקידים ראשיים היא ממשיכה לשחק עד היום. וצריך לזכור דוקאקיס כבר בת 81 גיל שהוליווד לא ממש מכבדת, ולמרבה העניין זהו גם גילה של רוז המחזה. דוקאקיס החלה את דרכה כשחקנית בתיאטרון בתחילה בבוסטון מאוחר יותר יחד עם בעלה לואיס זוריק שיחקה וניהלה להקת תיאטרון בניו ג'רסי.

את המחזה כתב מרטין שרמן. מחזאי אמריקאי החי בלונדון. מחזהו המפורסם ביותר הוא "עקומים" על זוג הומוסקסואלים במחנה ריכוז. הוא כתב מחזה על איזידורה דנקן שגם הוא הוצג בארץ. רוז איננו מחזה גדול במיוחד. למעשה הוא די שטחי ובמקום להתעמק בסוגיה אחת או שתיים של רוז הוא מותח לשעה וחצי את ההיסטוריה היהודית. לפי הסיפור אפשר היה לחשוב שזוהי טרגדיה או דרמה נוגעת ללב, אך שרמן השאיר לרוז מקומות לנצל בהם את חוש ההומור, דבר שדוקאקיס עושה באהבה גדולה בהתאם לאופיה שלה ולעתים קרובות עולים צחוקים בקהל.

אולימפיה דוקאקיס מבצעת את התפקיד בצורה המפגינה אומץ. היא קוראת את התפקיד ממחברת אותה היא מחזיקה מול עיניה לכל אורך ההצגה. למען האמת אחרי דקה מתרגלים לצורה וכבר לא שמים לב. למרות שהמחזה עלה בלונדון כבר לפני תריסר שנים והיא שיחקה אותו גם באמריקה כנראה שהגברת איננה סומכת יותר על זיכרונה. כך שזה יותר ערב קריאה מאשר הצגת יחיד, אך יחד עם זאת דוקאקיס ממש מצוינת. ניסיתי לחשוב אם איזו שחקנית  נניח חנה מרון או אורנה פורת היו מעזות להעלות ערב יחיד בלי לזכור את הטקסט, איך הקהל שלנו היה מקבל זאת. דוקאקיס במשחקה העניקה משמעות ועומק יותר משיש במחזה הכתוב.

הקהל שלנו אהב את ההצגה ואת דוקאקיס לפי מחיאות הכפיים. אף אחד לא ניסה למחות, מה שהיה יכול להיות צפוי. כולם נכבשו ביהדותה ובשאלות הרחבות יותר שהיא מעלה. אכן שעה וחצי של הנאה גדולה.

תגובות

קראתי את המחזה לפני הצפייה; היא לא מעניקה לו יותר תוכן ממה שיש ב

אגב, ההצגה הועלתה בקאמרי בשנת 2000 בעברית. את רוז גילמה אז בצורה נהדרת ג'יטה מונטה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן