אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הכיבוש הרומי בישראל: מדיניות הקולוניזציה וההלניזציה חלק א


התמונה של רבקה שפק ליסק
אדריאנוס

פרופ' זאב ספראי ופרופ' גדליה אלון תיארו את התקופה הרומית כתקופה של גידול משמעותי במספר התושבים, במספר היישובים ובתהליך עיור מזורז. אבל, תהליך העיור והגידול במספר היישובים לא נבע ממדיניות של פיתוח לטובת התושבים היהודים אלא ממדיניות קולוניזטורית, שנועדה להגדיל את היישוב הנוכרי בארץ.

הרומיים המשיכו, למעשה, במדיניות הקולוניזציה וההלניזציה שהחלה עם כיבושי אלכסנדר מוקדון ונמשכה בימי יורשיו התלמיים והסלווקיים, ששלטו בארץ מ- 332לפנה"ס עד 142 לס', ונקטעה תחת השלטון החשמונאי. בעקבות הכיבוש הרומי ב- 63 לפנה"ס החלה להתבצע מדיניות של קולוניזציה והלניזציה של הארץ במטרה להחזיר את המצב לקדמותו ואף להגדיל את היישוב הנוכרי בארץ.

הרומיים הקימו בארץ ערי פוליס, מושבות צבאיות ומושבות רומיות. ערי החוף חזרו להיות ערי פוליס, כמו כן, הוקמו ערי פוליס נוספות ע"י הפיכת ערים יהודיות לערי פוליס, בהן הועבר השלטון בעיר לידי האוכלוסייה הנוכרית. המושבות הצבאיות היו מאוכלסות ע"י לגיונות רומיים ואילו המושבות הרומיות היו מאוכלסות ע"י אזרחים שקיבלו אזרחות רומית ווטרנים של הצבא הרומי.

מדיניות זו התבטאה בעידוד התיישבות נוכרים יוונים, מוקדונים וסורים- ארמים שהתיוונו, בארץ. הנטיה הטבעית של רומי הייתה להעדיף מתיישבים בעלי תרבות הלניסטית.

מדיניות זו הגיעה לשיאה לאחר דיכוי מרד בר כוכבא (135 לס') בימי הקיסר אדריאנוס, כאשר אדריאנוס שינה את שמה של פרובינקיה "יהודה" לפרובינקיה "סוריה פלשתיניה". השם שנבחר היה ע"ש שפלת החוף, פלשת, על שמם של הפלישתים (גויי הים), שהגיעו מכריתים במאה ה- 12 לפנה"ס והקימו את אשדוד, אשקלון, עקרון, גת ועזה. שינוי השם נועד למחוק כל זכר לקיומה של ישות לאומית- מדינית יהודית, בצד חיסול הרוב היהודי.

אם עד ימיו של הקיסר אדריאנוס הדגש היה על עידוד התיישבות נוכרים והקמת ערים הלניסטיות עבורם, הרי החל מימי שלטונו של אדריאנוס הוחל במדיניות מכוונת מלמעלה להלניזציה של האימפריה הרומית, ובייחוד בפרובינציה יהודה. מדיניות זו הייתה אחד הגורמים העיקריים לפרוץ מרד בר- כוכבא.

הקמת ערי פוליס, מושבות צבאיות ומושבות רומיות נועדה לשנות את צביונה של הארץ וליצור רוב הלניסטי – רומי כמשקל שכנגד לרוב היהודי, במטרה להפכו למיעוט. הנחת היסוד של מדיניות זו הייתה ליצור שכבת אוכלוסייה נאמנה לשלטון הרומי, ולקדם את ההלניזציה של הארץ.

פרופ' אוריאל רפפורט קבע שתחת הכיבוש הרומי היה גידול משמעותי של האוכלוסייה הנוכרית בארץ. תהליך הפיכת הארץ לארץ רומית- הלניסטית נעשה ב – 4 שלבים:

שלב א' – מפומפיוס עד פרוץ המרד הגדול (63 לפנה"ס – 66 לס' )

תהליך החזרת המצב לקדמותו כפי שהיה בתקופה ההלניסטית, החל מיד עם כיבוש הארץ ע"י פומפיוס ב- 63 לפנה"ס. ממלכת יהודה צומצה לאזור יהודה, הגליל, ואזור הפראיה בעבה"י.
פומפיוס קרע מממלכת החשמונאים חלקים נרחבים:
שפלת החוף – הוא ניתק את כל ערי החוף, רפיח, עזה, אנטדון, יפו, יבנה, אשדוד, אפולוניה, מגדל סרטון, דור מממלכת החשמונאים והן צורפו מבחינה מינהלית לפרובינקיה סוריה והנציב הרומי, גאביניוס, קרא לצאצאי התושבים שגורשו לחזור והחל בשיקום הערים שנהרסו. הוא גם עודד מתיישבים הלניסטיים נוספים להגר ולהתיישב בערים ההלניסטיות. עפ"י סיפרו של פלביוס "קדמוניות", אוכלסו ערי החוף מחדש ע"י פיניקים וסורים דוברי יוונית.

עבה"י

בעבה"י שוקמו הערים ההלניסטיות והוקמה ברית ערי הדיקאפוליס (ליגה של כ- 10 ערים ).

פנים הארץ

סמריה, המושבה הצבאית, הוקמה מחדש.
בית שאן חזרה להיות עיר הפוליס סקיתופוליס.
גבע, השוכנת במעבר בין עמק יזרעאל לעמק עכו נבנתה מחדש והפכה לפיליפיס.
הערים מרשה ואדורים באידומיאה חזרו להיות נוכריות.

ממלכת יהודה פוצלה ע"י גאביניוס לטופרכיות (מחוזות ):
הגליל, ובירתה ציפורי
יהודה המרכזית ואידומיאה המזרחית, ובירתה ירושלים
יהודה המערבית והשפלה ובירתה גזר
בקעת הירדן המערבית ובירתה יריחו
הפראיה ובירתה חמתן(חמתא).
ב- 48/7 לפנה"ס, עם מינויו של אנטיפטרוס לפרוקורטור של ממלכת החשמונאים הוואסלית, הוחזרו יפו, וחלק מעמק יזרעאל לממלכה. תחת שלטון הורדוס הוחזרו השומרון וחלקים מעבה"י. שינוים נוספים חלו בימי בניו של הורדוס עד להפיכת ממלכת חשמונאים- הורדוס לפרובינקיה רומית ב- 6 לס'.

ערי הפוליס שנוסדו עוד בתקופה ההלניסטית נהנו מאוטונומיה מוניציפלית תחת השלטון הרומי.

הורדוס, שהיה ואסל של רומי, ובניו המשיכו בתהליך הקמת ערי פוליס:
מגדל סטרטון נבנתה והפכה לקיסריה.
בסמריה הושיב הורדוס 6,000 מחייליו הנוכריים וחילק להם אדמות, סבסטיה נבנתה על חורבות שומרון
גבע הפכה למושבה צבאית של חייליו .
אנתדון הפכה לאגריפיה.
אנטיפטריס הוקמה והושבה בה אוכלוסייה נוכרית.
טבריה נבנתה ע"י הורדוס- אנטיפס כעיר נוכרית.

שלב ב' – אספסינוס

פרופ' מיכאל אבי יונה ניתח את המדיניות הרומית לאחר המרד הגדול וקבע שהרומיים הגיעו למסקנה לאחר המרד הגדול לגבי החשיבות האיסטרטגית שגוש ערי הפוליס, הדיקאפוליס, קיסריה- סבסטיה- סקיתופוליס וערי הפוליס בעבה"י יפצלו את השטח היהודי לשניים ועל כן אספסיינוס החליט "לחזק את היסודות הפועלים לטובת השלטון ולהחליש את היסודות המתנגדים לו". אספסיינוס עודד את תהליך העיור והעביר את שטחי הכפרים בסביבתן לידי ערי הפוליס. התנאי להקמת פוליס היה הלניזציה של התושבים.

ד"ר בנימין איזק חלק במאמרו "אדמת היהודים בפרובינקיה יודיאה לאחר שנת 70 לס'", על הפרשנות לדברי פלביוס לגבי הפקעת אדמות מיהודים לאחר המרד. הוא בדעה שרק אדמותיהם של המורדים הופקעו. השאלה היא מה היה מספר המורדים.

אספסינוס ערך שינויים טריטוריאליים בפרובינקיה יודיאה (יהודה ):

ערי החוף מקיסריה עד רפיח סופחו ליודיאה, וכן השומרון, שאר אידומאה, ורוב ערי עבה"י, נוסף על יהודה, הגליל והפראיה היו חלק מהפרובינקיה בעבר.

אזור ירושלים וסביבתה – אזור רמת רחל – הועברו לידי הלגיון העשירי והיהודים שנותרו באזור הכפרי חוייבו לספק לצבא הרומי את צרכיו. (האזור הכפרי בסביבת ירושלים נפגע אנושות בעת דיכוי המרד).

קיימת השערה שאידומיאה הפכה למחוז צבאי, כדי למנוע מהנבטים לפלוש לאזור שהתרוקן במידה רבה מיושביו בעקבות הטבח שערך אספסינוס באדומים שהתיהדו.

בגליל הוחרם שטח גדול , אבל, החוקרים חלוקים ביניהם לגבי היקפו. בעת דיכוי המרד הגדול נהרסו כ- 20 כפרים והערים מגדל וגברה (עראבה).

השלטון הרומי זרז את תהליך העיור הנוכרי כדי לחזק את היסוד הנוכרי לעומת היהודי באוכלוסייה.
יפו קיבלה את השם פלאויה יופה. בעבר היא הוחזרה לשלטון יהודי.
ארתוסה היוונית הפכה לאנטיפאטרוס (צפונית – מזרחית ליפו )
ציפורי, הפכה לפוליס וקיבלה שליטה על חלקים גדולים מהגליל וכן טבריה. שלטונן של שתי ערי הפוליס הללו הקיף את כל הגליל התחתון.
גבע הייתה מושבה צבאית שחנו בה פרשים רומיים.
במקום הכפר מעברתה בשומרון הוקמה פלאויה נאפוליס ואליה צורפו כפרי הסביבה. עפ"י גירסה אחרת הייתה זו שכם שהפכה לנאפוליס.
שטחי הפוליס הזו הורחבו וגבלו בשטחיה של בית שאן – סקיתופוליס.
קיסריה הפכה למושבה רומית וקיבלה תוספת שטחים , את אזור נברתא (נבטין) בצפון – מערה השומרון.
כך נוצר שוב הרצף הטריטוריאלי מקיסריה עד סקיטופוליס (בית שאן ) שחצה את הארץ לשניים.
אספסיינוס הושיב את ותיקי צבאו באמאוס, ובירושלים החרבה הושיב את הלגיון העשירי.
רק הגליל העליון נשאר ללא ערי פוליס או מושבות צבאיות.
בין אידומאה לנבטים הוקמו ה"לימס", רשת ביצורים להגנת הגבול הדרומי מפני הנבטים.
אחוזות קיסריות היו בעמק יזרעאל, אזור גרר ומנואיס.

שלב ג' – אדריאנוס

ירושלים הפכה לאיליה קפיטולינה ושטחה הורחב לעומת שטחה של ירושלים בעבר ע"י סיפוח כפרים רבים מצפון, מערב ודרום.

לאחר מרד בר- כוכבא הוצב הלגיון הרומי ה- 6 בכפר עותני, דרומית למגידו, בכניסה לוואדי ערה, והכפר הפך לעיר הלניסטית בשם לגיו (לג'ון בעמק יזרעאל).
ציפורי הפכה לדיוקיסריה וסופחו אליה חלקים ניכרים מכפרי הסביבה
טבריה קיבלה תוספת שטחים מכפרי הסביבה. בשתי הערים הייתה גם אוכלוסייה נוכרית.

לאחר מרד בר כוכבא התחזק היישוב הנוכרי בארץ. אם בעבר הם התגוררו בערים, הרי החל תהליך של הקמת יישובים כפריים נוכריים במישור החוף, בעמק בית שאן באזור איליה קפיטולינה, שפלת החוף, הרי יהודה ואף בספר מדבר יהודה. צורת ההתיישבות כללה חוות, אחוזות וכפרים קטנים.

גם השומרונים ניצלו את החלל שנוצר באזורים יהודיים והתפשטו לעברם.

שלב ד' – ספטימיוס סוורוס ןהליוגאבאלוס

תהליך העיור נמשך בימי הקיסר ספטימיוס סורוס (193 – 211 ). לוד הפכה לדיופוליס וסופחו אליה כפרים מהסביבה.
בית גוברין הפכה לאלבתרופוליס ואליה סופחו כפרי הסביבה. הטריטוריה שלה כללה את עין גדי במזרח, ואת בית ליפתא. שטחיה גבלו באלה של איליה קפיטולינה בדרום ושל עזה במערב.
סבסטיה קיבלה תוספת טריטוריה.
אמאוס הפכה לפוליס בשם ניקופוליס ב-220/221 (הליוגאבאלוס ).
אחוזה קיסרית נוספת הוקמה בבקעת יריחו וממעריב ל"לימס".
אונו הפכה לפוליס בשלהי המאה ה- 3 לס'.
5 הערים החשובות ביותר בארץ היו ניאפוליס בשומרון, קיסריה, אשקלון ועזה באזור החוף, ואלבטרופוליס בדרום.

כך הושלמה מדיניות ביתור הארץ כדי למנוע קשר ישיר בין המחוזות המאוכלסים יהודים ונוצר גוש ערי פוליס שחצה את דרום הארץ ממזרח למערב.

כתוצאה מכל השינויים הללו, רוב חלקיה של ארץ ישראל המערבית סופחו , למעשה, לערי הפוליס. רק הגליל העליון לא סופח לערי פוליס.

מפת הארץ בעקבות השינויים שהכניסה המדיניות הרומית:
ריכוזים של הנוכרים היו :
בשפלת החוף והכרמל
בעבה"י המזרחי הצפוני
בעמק בית שאן
בשומרון
ביהודה
בגליל המערבי

פרופ' זאב ספראי קבע שהיה ריבוי דמוגרפי משמעותי בארץ בתקופת המשנה, אבל היישוב היהודי לא היה שותף לתהליך דמוגרפי זה וחלה ירידה במספר היהודים לעומת גידול במתיישבים שהגיעו מבחוץ. אומנם, הגידול הדרסטי במספר האתרים המיושבים ע"י נוכרים היה בתקופה הביזאנטית, אבל, התהליך החל בתקופה הרומית.
אזורים שהתפנו מאוכלוסייה יהודית בעקבות דיכוי המרד הגדול ומרד בר- כוכבא נתפסו בהדרגה ע"י נוכרים .( על כך בחלק ג' )

לסיכום:
א.בארץ בתקופה הרומית, התרחש תהליך משמעותי של גידול אוכלוסין. אבל היישוב היהודי לא היה שותף לתהליך דמוגרפי זה וחלה ירידה במספר היהודים לעומת גידול במתיישבים שהגיעו מבחוץ. אומנם, הגידול הדרסטי במספר האתרים המיושבים ע"י נוכרים היה בתקופה הביזאנטית, אבל, התהליך החל בתקופה הרומית. התפשטות האוכלוסייה הנוכרית לאזורים כפריים:

ב. הרומים ביתרו את הארץ באמצעות ערי פוליס והשטחים שסופחו אליהן ממערב למזרח באזור קיסריה- בית שאן בצפון ובאזור עין גדי – בית גוברין – עזה, בדרום, כדי לפצל את היישוב היהודי ולהקשות על מרידות נוספות.
ג. פעלו להפיכת היהודים למיעוט ע"י שינוי אופיה האתני – דתי של הארץ והפיכתה לארץ הלניסטית – רומית עם אוכלוסייה פרו – רומית. האוכלוסייה היהודית ירדה מ- 2,000,000 ערב המרד הגדול ב- 66 לס' לבין 700,000 ל- 800,000 באמצע המאה ה- 2 לס'.( על כך במאמר נפרד)

לחלק ב של המאמר 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רבקה שפק ליסק