אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מושכלות ראשונים: על טורו של נתן אלתרמן - תחום המשולש


נתן אלתרמן

נתן אלתרמן, 1910-1970

א. הימנעות  מתיאורו המוחשי של הטבח

טורו  של אלתרמן "תחום המשולש", שנכתב בעקבות הטבח בכפר קאסם, נדפס בראשונה בעיתון דבר מיום 7.12.1956, למעלה מחודש ימים  לאחר האירוע. ייתכן שפרסומו במפתיע של טור זה בניגוד לצו האיפול של הממשלה,  היה אחד הגורמים שהאיצו בדוד בן-גוריון, להשמיע בכנסת במאוחר, ביום 12.12.1956,  את הודעת ממשלת ישראל על הטבח ועל נסיבותיו. אמנם שירו של אלתרמן לא היה המניע היחיד להודעה זו, אך אין ספק כי בן-גוריון הבין שהמשורר שלח לעומתו במרומז אצבע מאשימה, וביקש לתת מענה להאשמות העולות מן השיר. אף דומה שהודעה זו של בן-גוריון, שנתלוו אליה דברי אפולוגטיקה ממלכתיים, הושפעה במקצת  מטורו של אלתרמן –  בתכניה, רעיונותיה ובמקצת ניסוחיה הדרמטיים, המנסים לטעת את האירוע בהקשרים מטפיזיים רחבים.1

כידוע, ביום 29.10.1956, עם פרוץ מבצע סיני, הוטל עוצר על כפר קאסם, כמו גם על כפרים אחדים ב"משולש", ועוצר זה נכנס לתוקפו כחצי שעה בלבד  לאחר שנמסרה למוכתר הכפר הידיעה שהוחלט להקדימו בשעתיים. לאחר כניסת העוצר לתוקפו, חזרו לכפר קאסם לתומם מעמל יומם עשרות אזרחים – בתוכם נשים וטף – שלא שמעו כלל על הקדמת שעת העוצר, ואלה נורו למוות עם כניסתם לכפר על-ידי שוטרי משמר הגבול. לאחר שבועות אחדים של איפול והשתקה, משהחלו להיוודע אט-אט פרטי האירוע וממדי הזוועה,  פרסם אלתרמן את שירו הארוך ורחב השורות "תחום המשולש", שאינו מתאר בצורה מוחשית את האירוע עצמו, כי אם דן בהיבטיו המוסריים. דוברו, המשורר המתחבט והמתלבט בנושאי פואטיקה ופוליטיקה, עורך בינו לבין עצמו דיון רעיוני מופשט, ומסביר בין השאר לעצמו ולזולתו את הטעות הפטלית הכרוכה בהחלטה על האיפול שהטילו בן-גוריון וממשלתו על הפרשה, אף דורש להסיר את האיפול ולדון על הכול באור מלא.

השיר בנוי כמין מונולוג פנימי (soliloquy), סוגה ידועה בדרמה השקספירית שאלתרמן היה בין מתרגמיה, ושגילויה הידוע ביותר הוא המונולוג של המלט "להיות או לא להיות?". השיר הוא כעין שקלא וטריא רעיוני, שבו המשורר מסביר להלכה רק לעצמו, ולמעשה גם לקוראיו או מאזיניו, מדוע נאלץ לפרוש את הפרשה לעין כול ולכוון אליה זרקור.  לדבריו, מרגע שהתחוורו קמעה-קמעה פרטיה של  הפרשה, אי אפשר היה לו לעבור לסדר היום ולכתוב על נושאים אחרים, כי השפה העברית – שפתו של עם שמסר תורת מוסר לאנושות כולה – אינה יכולה לדלוג על נבָלה כזאת שנעשתה בישראל. הדובר מאשים במרומז את ההנהגה בהסתרת האירוע ובהפיכת כל בני העם שותפים "לְאַחֲרָיוּת-שְׁמִירַת-סוֹדוֹ שֶׁל מַעֲשֵֹה דָּמִים בַּל יִשָּׁמַע קוֹלוֹ". חובה מוטלת, אם כן, על הממשלה להסיר את האיפול, שהרי האיפול הופך את כל בני העם שותפים לפשע, ואין לשתף את כל העם בעל כורחו באשמתם של יחידים. רק באור מלא, טוען שירו של אלתרמן, "יֻגַּד וְיִקָּבַע כִּי אֵין לָעָם הַזֶּה יָד בָּאָשָׁם הַזֶּה". השיר כולו מצמיד בדרך אוקסימורונית שתי תגובות שונות, המנוגדות לכאורה זו לזו תכלית ניגוד:  מחד גיסא, את ההזדעקות וספיקת הכפיים הנואשת למשמע הידיעות המחרידות; ומאידך גיסא, את התגובה  השכלתנית-האנליטית, זו המתחבטת מתוך  ריחוק ושיקול דעת בסוגיות של שלטון, ביטחון ומוסר.

בזמן מבצע קדש והטבח בכפר קאסם, היה אלתרמן נתון בעיצומו של חיבור קובץ שירים חדש –   עיר היונה –  ובשירים אלה חיפש ומצא פואטיקה חדשה, אוקסימורונית מיסודה, המצמידה זה לזה  את האקספרסיוניזם האֶקסטטי, הנרעש והנרגש, של אורי צבי גרינברג ואת  הקלסיציזם השכלתני, המרוסן והמאופק, של ז'ן רסין (שאת מחזהו פדרה תרגם באותן שנים).  בחלק משירי הקובץ  הצמיד המשורר את הרשמים המוחשיים של תופעות שונות בעת התהוותן ואת עיבודם הרפלקטיבי של רשמים חטופים אלה לאורם של לקחים היסטוריוסופיים מופשטים. כן הצמיד באחדים משירים אלה את הסגנוּן החגיגי הקדורני של השירה "הכנענית" עם הקלילות השנונה של שירי העת והעיתון שחיבר ופרסם הוא עצמו מדי שבוע. תמיד התרוצצו והתגוששו בשיריו  תאומים ניגודיים, וכך גם בטור "תחום המשולש", המצמיד כאמור את התגובה האמוציונלית הנרעשת, המביעה "בזמן אמת" זעזוע מן הזוועה וזעם על מבַצעיה,  ואת התגובה השיפוטית השקולה והמהורהרת המגיעה במאוחר ובריחוק מזירת האירועים –  תגובה הנובעת מתוך ידיעת העובדות, לאחר בחינתן וניתוחן  של עובדות אלה באזמל השכל וההיגיון.

אלתרמן עסק בטורו "תחום המשולש" בסוגיות עקרוניות של ביטחון, מוסר ומשפט, כגון: האם מותר וראוי להטיל איפול על פרשה כה מחרידה, ולהסתיר מעין הציבור אירוע כזה מבלי לעורר עליו ויכוח ציבורי; האם יש להשאיר אירועים הקשורים בפעולות הצבא והביטחון  ביד בתי-הדין הצבאיים, האמונים על חשיפת העובדות, או שמא צריך קודם כול להזדעק ולהזעיק את הציבור כדי לחנכו ולמנוע הישנותם של מקרים כאלה בעתיד;  מהי מידת אחריותה של ההנהגה על פשעים שמבַצעים שירותי הביטחון, בפקודה או בלעדיה, בכוונת מכוון או בשוגג; מהי מידת אחריותה של העֵדה כולה על פשעים שמבצע היחיד המופקד על ביטחונה;  ועוד כיוצא באלה סוגיות מוסריות, מעשיות ומופשטות כאחת, שימיהן כימי העם והעולם.

בזמן פרסום השיר ניתן היה להעריך את אלתרמן על אומץ  לבו: על שלא חשש להאיר פרשה ביטחונית אפלה שהוטל עליה איפול ולהוקיעה,  תוך חשיפת  בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון, לביקורת קשה ונוקבת. אלתרמן, שלא ידע בעת פרסום השיר כיצד יגיב עליו המנהיג, לאמִתו של דבר הסתכן וחשף את עצמו לאפשרות שיורחק  מעבודתו בעיתון דבר, עיתונה של המפלגה השלטת, בגין הפרת צו ובגין הסתה. לימים, עם התפוגגות הסולידריות במדינה ועם התגברותם של הלכי רוח המערערים על הנחות היסוד של הציונות,  נמצאו מבקרים וחוקרים שדווקא בחרו לגנות את אלתרמן  על "מורך לִבּו", ולא לשבחו על מעשהו המוסרי והאמיץ. כך, למשל, הציג יוחאי אופנהיימר את עמדת המשורר בטור "תחום המשולש" כעדות להתחמקותו מעימות אמיץ ואמִתי  עם מעשי הזוועה עצמם וכסימן לשניותו ביחס לאירועים הקשורים בביטחון ישראל. לפי ביקורת זו, בחר לכאורה אלתרמן שלא להתמקד בהמחשת הפשעים, משום שחיפש מוצָא לסבך המציאוּת.2

השופט מנחם פינקלשטיין, בספרו  הטור השביעי וטוהר הנשק,  הפריך הנחה זו של יוחאי אופנהיימר, והראה  כי הטיעון  מתעלם מהשיר "עם פסק הדין", שאף הוא נכתב על פרשת כפר קאסם ובפתחו תיאור רצח מזעזע של נשים וטף, וכן מהשיר "עם זאת", הפותח אף הוא בתיאור ערבים חסרי ישע ("אִישׁ זָקֵן וְאִשָּׁה").3 מעניין להיווכח כי לא אחת מתברר כי אותם מבקרים שבחרו לגנות את אלתרמן על שבחר לערער בשיריו על החלטת בן-גוריון וממשלתו, במקום לצייר תמונות מוחשיות מזירת האירועים, הם  אותם מבקרים שהאשימו את אלתרמן על שהיה כביכול "משורר חצר" ועושה דברו של בן-גוריון. הללו ניסו לתפוס את החבל בשני קצותיו מבלי לשים לב לסתירה האימננטית שבדבריהם.

ב. החשכה ברורה כשמש

צירופי הלשון רבי המשמעות, שאותם שיבץ אלתרמן בכוונת מכַוון  בפתח טורו "תחום המשולש" ובסופו, משקפים ברמה המיקרו-טקסטואלית את עמדתו הרחבה בשאלות עקרוניות של ביטחון, מוסר ומשפט, כאילו הכילו בתוכם "אֶת כֹּבֶד הָעוֹלָם בְְּאֵגֶל טַל" (כמאמר אלתרמן בשירו "תמצית הערב" מתוך כוכבים בחוץ), או "אֶת כָּל תּוֹלְדוֹת הָהָר בִּרְסִיס הָאֶבֶן" (כמאמר אלתרמן בשירו "ליל תמורה" מתוך עיר היונה). כך, למשל, הטור "תחום המשולש"  פותח  בניסוח אוקסימורוני האופייני לשירת  אלתרמן, וניסוח זה  מלמדנו  כי, למרבה הפרדוקס, דווקא עתה, עם התחוורות הפרטים, מתגלים ממדיו של  האופל.  ניסוח זה מזכיר את סיום שירו המוקדם של אלתרמן "לאור המציאות" (משירי "רגעים")  עם שורותיו האירוניות, המתכתבות עם שןרןץ השיר "למתנדבים בעם" מאת ח"נ ביאליק: "חִשְֹּפוּ אוֹר! גַּלּוּ אוֹר! [...] הֵן חָפְרָה הַלְּבָנָה / וּבֹשָׁה הַחַמָּה / לְאוֹר אֲפֵלַת הַיָּמִים הַלָּלוּ".4  גם את מאמרו המוקדם  "על הבלתי מובן בשירה" סיים אלתרמן בטענה האוקסימורונית, המצמידה את הערפל הקודר ואת השמש הברה ("השירה החדשה נראית לרבים כמין ערפל", אך "מבעד לעשן הזה מביטים ישר  אל השמש"); ואם לא די בכך, הרי שבפתח "שיר הערת שוליים" מתוך חגיגת קיץ, קובץ שיריו האחרון, שיבץ אלתרמן את השורות האירוניות  "הָעִיר הִיא עִיר, הָרְחוֹב רְחוֹב. /  הָאוֹר הוּא אוֹר,  הַחֲשֵׁכָה בְּרוּרָה כַּשֶּׁמֶשׁ".

משמע, אלתרמן הטעים את הרעיון שלפיו חייב המשורר לומר בכתיבתו האקטואלית דברים ברורים ובהירים, כי רק בכוחו של האור  לחשוף את הפשע ולמגרו (בעוד שבשירה הסימבוליסטית, הנכתבת ממרומי מגדל השן של האמנות הצרופה, זו שאינה עוסקת בבעיות השעה,  דווקא העשן והערפל  מאפשרים למשורר ולקוראיו להתבונן באמת המסנוורת, כשם שאדם מסתכל בשמש דרך זכוכית מפויחת). רעיון זה, כפי שראינו, עובר כחוט השני ביצירת אלתרמן ומבריח אותה כבריח, מתחילתה ועד סופה. השיר "תחום המשולש" אף מרחיב את הרעיון המטפורי הזה וטוען כי הודעתה ה"חַוורורית" של הממשלה על פרשת כפר קאסם (ואין צריך לומר ש"חַוורורי" שבשורה השלישית ו"נתחוורו" שבשורה הראשונה מאותו שורש נגזרו)  מעמעמת את המציאוּת, ומכסה אותה בערפל.  שורות הפתיחה של השיר מצביעות אפוא על העוולה והאיוולת הכרוכות בהחלטה להטיל איפול, שכּן דווקא לאחר שיצאה הודעתה "החוורורית" של הממשלה, התעמעמו העובדות וכוסו באפלה, ושדווקא לאחר ש"נתחוורו" הפרטים נגלה האופל. הניסיון להסתיר ולאפל, טוען השיר, מחייב אותו כאיש רוח החרד לגורלה ולעתידה של המדינה לכוון זרקור כלפי הפרשה ולדרוש "לָדוּן עַל כֹּל בְּאוֹר מָלֵא".5

לפנינו "גילוי וכיסוי בלשון" נוסח אלתרמן. הוא, שפתח וסיים את "הם לבדם", שיר הסיום של ספרו כוכבים בחוץ, במילים "בְּנִגּוּן דּוּמִיּוֹת וְשָׁמַיִם [...] רַק הַצְּחוֹק וְהַבֶּכִי יֵלְכוּ בִּדְרָכֵינוּ הָאֵלֶּה / עַד יִפְּלוּ בְּלִי אוֹיֵב וּבְלִי קְרָב", הנטולות מסיום מאמרו של ביאליק "גילוי וכיסוי בלשון" ("עד כאן על לשון המילים. אבל מלבד זה 'עוד לאלוה' לשונות בלא מילים: הנגינה, הבכייה והשחוק [...] הללו מתחילים ממקום שהמילים כלות"), רומז גם בשירו "תחום המשולש" למאמר קלסי זה, הדן  בפיחות הזוחל שחל בהוראת המילים ובהזנייתן בתקופת מלחמה.6  בעקבות מאמרו של ביאליק טוען שירו של אלתרמן "כִּי תְּהוֹם בֵּין הָעֻבְדוֹת הַמַּבְעִיתוֹת וּבֵין הַהֵד", ובשירו השני, "עם פסק הדין", כעין המשך ל"תחום המשולש" שנכתב מקץ שנתיים, כתב אלתרמן בבית האחרון "מְדִינָה אֲשֶׁר אֵין נַעֲשֵֹית בְּתוֹכָהּ / עֲבוֹדָה שֶׁכָּזֹאת – עוֹד מֵצִיץ בָּהּ הַתֹּהוּ", כמתואר במאמרו של ביאליק, שכדבריו "בין כיסוי לכיסוי, מהבהבת התהום" ו"בין הפרצים מהבהבת התהום". ניכר שאלתרמן, ממש כמו ביאליק, ראה במילים אמצעי לכסות על התהום, והתנגד בכל מאודו להזניית הלשון ולהתחמקות מקריאה לילד בשמו. מילים כמו "פשע מלחמה", "רצח", "גזל" וכדומה אינן יכולות להתחבא מאחורי ביטויים אֶאוּפֶמיסטיים למיניהם כדוגמת "משמעת" ו"ציות לפקודה".7

השאלה מדוע בחר אלתרמן להגיב על האירוע דווקא באמצעות הדיון המוסרי המופשט, ולא באמצעות תיאור האירועים המוחשיים כמוֹת שהם, היא מסוג שאלות הסרק שהפנו אל ביאליק לאחר חיבור הפואמה "בעיר ההרגה" (מבקרים אחדים שאלו מדוע לא תיאר ביאליק בשירו את מקרי ההגנה העצמית שהיו בקישינב; ואחרים שאלו מדוע גינה את נפגעי הפרעות, ולא את הפורעים). נתן אלתרמן, כמו שני "המשוררים הלאומיים" שקדמו לו – יהודה ליב גורדון וחיים נחמן ביאליק –  חיפש תמיד את הדרך האפקטיבית ביותר לעורר  את ציבור קוראיו מאדישותו ולנסות לתקן את המצב,  מבלי לחשוש פן יאשימו את יצירותיו האקטואליות על שאין בהן כדי לשקף את התמונה כולה בצורה מלאה ומאוזנת. כך נהג יל"ג ביצירתו "קוצו של יוד" שעה שתיאר את קשיות לִבּו של המִמסד הרבני בצבעים שחורים משחור, וכך נהג ביאליק ביצירתו "בעיר ההרגה" שעה שתיאר את בני עמו כפשפשים וכעכברים הנסים אל חוריהם. כידוע, דווקא שירו "הבלתי מאוזן" והמעליב, של ביאליק שגינה את הקרבנות במקום את הרוצחים, הפך  למרבה הפרדוקס  לאחת היצירות המשפיעות ביותר על המציאות בתולדות הספרות העברית – לאותו ניצוץ שהוליד את כוח המגן העברי.

גם בשיר שלפנינו חיפש אלתרמן דרך נאותה לעורר בקוראיו מוּדעות ולהביא לידיעתם את הזוועה שהתחוללה בלא ידיעתם בארצם, לא הרחק מביתם, בידי אנשים שהופקדו על משמר הגבול (ועל הגבולות המוסריים התקשו לשמור). אילו תיעד בשירו את האירועים, כבכתבת תחקיר מקיפה ומאוזנת, תוך אזכור אותם שוטרים שסירבו פקודה ולא ירו באזרחים, היה שירו נשכח מזמן. אילו תיאר את הזוועות, תיאור פלסטי מוחשי, אפשר שהיה גורם לזעזוע או לרתיעה, אך מרחיק את קוראיו מן השאלה העיקרית והחשובה ביותר: כיצד ניתן למנוע הישנותם של אירועים כאלה בעתיד, וכיצד ניתן להתחיל מאל"ף ולחנך את כל בני כל הדרגים והדרגות – למן החייל הפשוט ועד לשר הביטחון; למן האזרח הפשוט ועד לראש הממשלה. דומה ששירו של אלתרמן הצליח לעשות כן יותר מכל תיאורי הזוועה שפרסמו אחרים בעיתונות בת-הזמן.8 מכל מקום, זוהי יצירת הספרות היחידה על אותם ימים אפלים ששרדה בתודעת הציבור. רוב הדברים שנכתבו באותה עת צללו לתהום הנשייה, לרבות תגובתו של המשורר חיים גורי (בחתימת חגי) "על זאת ועל עוד משהו", הדנה בטבח בכפר קאסם, שנדפסה בעיתון למרחב ארבעה ימים לאחר שירו של אלתרמן והתפלמסה אִתו.9

  ג. כסדום היינו לעמורה דמינו

מיהם  האשמים במעשה הנבָלה שנעשה בישראל לפי שירו של אלתרמן? האשמים, בראש ובראשונה,  הם כמובן אותם שוטרים של משמר הגבול שידם הייתה קלה על ההדק, ולא ניצת בהם אף לא זיק אחד של רחמים כלפי האזרחים התמימים שניצבו מולם ולנוכח יללת הנטבחים (בין ההרוגים היו גם ילדות שלא היה בהן כדי לסכן במאומה את כוחות הביטחון). אשמים הם גם אותם מפקדים שנתנו את הפקודות חסרות ההיגיון וההגינות להקדים את העוצר בהתראה של שלושים דקות מבלי לברר אם הגיעה השמועה על ההתראה לכל בני הכפר, ואף התירו לירות באותם אזרחים שלא יצייתו לפקודה גם אם לא ידעו עליה. אשם לא פחות הוא מי שהורה להטיל את העוצר, קרי  שר הביטחון דוד בן-גוריון. הטבח  נערך אמנם בידי שוטרי משמר הגבול, שאינם אנשי צבא, אך על פעולה זו הוחלט כי כוחות משמר הגבול יפעלו תחת מרותו של הצבא, ועל כך מעיר שירו של אלתרמן, תוך שהוא מַפנה אצבע מאשימה כלפי בן-גוריון, שר הביטחון הממונה על הצבא:

יָדַעְנוּ גַּם הֻגַּד לָנוּ: מַטֵּה הַמִּשְׁטָרָה חָרַד לְשֵׁמַע פָּעֳלָם שֶׁל פִּקּוּדָיו

(אַף כִּי חוֹבָה לוֹמַר: עוֹשֵֹי הַפֶּשַׁע לֹא הָיוּ כְּפוּפִים לְמָרוּתוֹ-וְסַמְכוּתוֹ

                                                                בְּאוֹתוֹ לֵיל עֹצֶר יְהוּדִי...)

יָדַעְנוּ גַּם הֻגַּד לָנוּ כִּי הַמַּטְכַּ"ל זֻעְזַע, וְלֹא אֶחָד בַּמֶּמְשָׁלָה תָּפַשֹ רֹאשׁוֹ

                                                                          בִּשְׁתֵּי כַּפּוֹת יָדָיו....

אַךְ מֵאִתָּנוּ, מֵהֲמוֹן בֵּית-יִשְֹרָאֵל, גּוֹזְלִים אֶת זְכוּת הַיְסוֹד שֶׁל הַיְדִיעָה

                                                                                        וְשֶׁל הַדִּין.

בנוסף לשוטרים, למפקדיהם ולשר הממונה עליהם, בחר אלתרמן בשירו "תחום המשולש" להתמקד במפתיע בשני  מעגלים נוספים, שלא ישבו כלל על ספסל הנאשמים ואיש לא העלה על הדעת לתלות בהם אשם. יתר על כן, הוא הפנה  את הזרקור כלפי שני המעגלים הנוספים הללו אף יותר מאשר אל השוטרים, המפקדים ושר הביטחון. הראשון מבין השניים היא חוגם של הסופרים, האמנים ואנשי הרוח שלא הרימו קולם ולא גינו את המעשה הנפשע.10 להפך, פזמונאי כדוגמת יחיאל מוהר, שכתב כמו רבים מבני הדור פזמונים בסגנון אלתרמני,  כתב את שירו המז'ורי ומרחיב הלב "משמר הגבול", פזמון המעלה על נס את אנשי המשמר. אלתרמן חשב שלא עת היא לפאר ולרומם יחידה שביצעה פשע כה נתעב, ועל כן ראוי בעת כזו לגנוז את השיר הנישא בפי כול,  וכניסוחו אלתרמן בטורו "תחום המשולש":

             וְזַמָּרִים וְזַמָּרוֹת שָׁרִים אֶת שִׁיר-מִשְׁמַר-הַגְּבוּל

             וְקוֹל דְּמֵי נְקִיִּים חוֹפֵר אָפִיק בּוֹ וְעָרוּץ.11

 

אלתרמן חשב שתפקידם של אנשי הרוח הוא להזכיר ללא הרף לחברה את הנורמות הרוחניות והערכיות הנכונות, ולא לפאר ולרומם בכל מחיר את מעשיהם של מגיני העם ומנהיגיו. לעומת מוהר, ששיבח את שוטרי משמר הגבול על מסירותם, טען  אלתרמן בטורו "תחום המשולש" ששוטרים אלה   לא ידעו לשמור על הגבול  כראוי, וגרמו בפעולתם הנפשעת בכפר קאסם לקריסת כל גבולות  המוסר ולהחזרת המדינה לתוהו ובוהו. חשוב, טוען שירו של אלתרמן, שיישמר הגבול הברור  שצריך להפריד "בֵּין הַצִּבּוּר וּבֵין פּוֹשְׁעָיו" וכן "בֵּין מְלֶאכֶת הַמִּשְׁמָר הַהֶכְרָחִית וּבֵין הוֹפְכֵי צַלְמָהּ לְצֶלֶם חֲרָדוֹת". ברי, אלתרמן הוציא כאן את המושג "גבול" מידי פשוטו, והפכו לאותו "הַקַּו הָעַז וְהַבָּרוּר" שאמור היה להפריד בין מבַצעי הטבח לבין המוני בית ישראל, שדבר הטבח הוסתר מהם וממילא נמנעה מהם זכות המחאה עליו. כך הפכו בשתיקתם, מבלי דעת ובעל כורחם, שותפים לפשע. 

אכן כי כן, לדעת אלתרמן, אשם מבלי דעת ובעל כורחו גם מעגל נוסף – העם כולו שהפך מבלי דעת ובעל כורחו שותף סוד לאחריות. המושג "שותף סוד" הוא מושג המקובל בשירותי הביטחון לצורכי מטרה חיובית ומועילה ומחויבת המציאות, אך אלתרמן הפקיעו מן השימוש השגור והֲפָכוֹ שם נרדף לאי-ידיעה מכוּונת מטעם השלטון – סודיוּת שנועדה לבטל את "זכות הציבור לדעת" ללא היגיון והגינות. בניגוד למילים "וְכֶרֶם הַזֵּיתִים מַכְסִיף סוֹדוֹת", שבפזמון "משמר הגבול" של יחיאל מוהר ׁ("מכסיף" גם משום שצבעם של עלי הזית כסוף, גם משום שהסוד הביטחוני שמור וכמוס כבכספת), שירו של אלתרמן חוזר ומתרה שאין לשמור את הדברים בסוד ובלחש ("מִיּוֹם הַמַּעֲשֶֹה וְעַד עַתָּה נָתוּן אוֹתוֹ הַפֶּרֶק לְטִפּוּל שֶׁל לַחַשׁ סוֹד12 שֶׁאֵינוֹ סוֹד", "לָכֵן לֹא בִּלְבַד שֶׁאֵין לִשְׁמֹר אֶת הַדְּבָרִים בְּסוֹד [...] וְלָדוּן בּוֹ בִּמְלֻחָשׁ וּבִמְכֻסֶּה"). צריך לחשוף  ולא להכסיף, להסיר את המכסה ולא לכסות.  קברניטי המדינה הפכו את כל המון בית ישראל, מאונס ובלי ידיעתו, לשותף לשמירת סודו של מעשה דמים מתועב, ורק אם ייערך דיון משפטי פומבי, ולא בדלתיים סגורות, "יֻגַּד וְיִקָּבַע שֶׁאֵין לָעָם הַזֶּה יָד בָּאָשָׁם הַזֶּה", כבפרשת עגלה ערופה שבסוף פרשת שופטים, שבה יכולים בני העם לומר ככלות הכול: "יָדֵינוּ, לֹא שפכה (שָׁפְכוּ) אֶת-הַדָּם הַזֶּה" (דברים כא, ז).13 ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן גוריון,  שהורה על האיפול, לא נתן לעמו את הפריווילגיה המתבקשת באופן טבעי, קרי: לנער את חוצנו מן המעשים הנפשעים, לדרוש עונש למבצעי הפשע ולערוך "בדק בית" שיברר מה קרה, איך קרה ואיך למנוע הישנות מקרים כאלה בעתיד.

ד. כללי המוסר הטבעי

לטענת אלתרמן, כל אחד ואחד חייב היה לשאול את עצמו איך קרה שעקרונות שהיו צריכים להיות נהירים  באופן טבעי נפרצו באופן כה ברוטלי, ללא כל זיק של אנושיות. כל בן אנוש באשר הוא צריך לדעת באופן טבעי ואינסטינקטואלי ששפיכות דמים כמו זו שאירעה בכפר קאסם היא מעשה חייתי נפשע שאסור היה לו שיקרה. קביעה כזו אינה קביעה שצריכה להיאמר מפי שופטים בבתי משפט, כי אם עניין שהוא, כדברי השיר, בבחינת "מֻשְֹכָּל רִאשׁוֹן". כל אדם באשר הוא אמור לדעת זאת מבלי שיצטרך ללומדו ומבלי לגייס לשם כך את המערכת המשפטית. עוד לפני מתן תורה ומסירת הדיבר "לא תרצח", נקבעו בעולמנו "שבע מצוות בני נח", המשותפות לכל הנבראים בצלם,  ובראשן איסורי עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות. כללים כאלה מקובלים על כל בני המין האנושי בלי הבדל דת, מוצָא וגזע, וחלים עליהם, וכל המפר אותם יישפט וייענש.

אמת, יש תקופות של מלחמה שבהן ההרג הוא רע הכרחי ובל-יגונה, אך גם במלחמות וסכסוכים מזוינים, טוען אלתרמן בשירו,  יש לשמור על קווים אדומים. הרג ללא נימוק של אוכלוסיה אזרחית חפה מחטא, ובתוכה זקנים, נשים וטף, שאליבא דכולי עלמא אינם משתתפים בלחימה,  הוא הפרה חמורה של דיני הלחימה, ועל מפקדיו ומבַצעיו של הרג כזה מוטלת אחריות פלילית ויש להעמידם לדין. לא במקרה מכנה שירו של אלתרמן את הטבח בכפר קאסם "נְבָלָה שֶׁנֶּעֶשְׂתָה בְּיִשְֹרָאֵל". צירוף זה נזכר בהקשרים אחדים, ובהם אונס דינה, אך דומה שאלתרמן ביקש להעלות הקשר מסוים, הקשור דווקא בכיבוש הארץ ובפשעי מלחמה – פשעו של עכן שנלכד ונסכל: "וְהָיָה הַנִּלְכָּד בַּחֵרֶם יִשָּׁרֵף בָּאֵשׁ אֹתוֹ וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ כִּי עָבַר אֶת-בְּרִית יְהוָה וְכִי-עָשָׂה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל" (יהושע ז, טו).14   משמע, גם בתקופת כיבוש הארץ והתנחלותם של שבטי ישראל בארץ, בתקופתו של מנהיג שנצטווה להשמיד את עמלק מתחת לשמים ולהאבידו לפי חרב, נשמרו בעת קרב  מצוות "עשה" ו"לא תעשה", שהעוברים עליהן נסקלו למוות. גם בתקופת מנהיגותו של מצביא ממשיך-דרך כדוגמת יהושע בן-נון, אסור לשכוח ולהשכיח את  תקופת מנהיגותו של קודמו, המחוקק הגדול, שנתן לעמו ולאנושות את עשרת הדיברות, ובהם הדיבר "לא תרצח". ובמילים אחרות: גם בתקופת מבצע קדש, המקבילה לתקופת יהושע (ובן-גוריון, חובב התנ"ך, ראה עצמו לא אחת כבן דמותו המודרני של יהושע בן-נון), אסור לעם ולמדינה הצעירה לשכוח את הר סיני  ואת המוסר היהודי.  אלתרמן חתם את השיר באזכור צוקיו של "הַר עֲשֶֹרֶת הַדִּבְּרוֹת", כדי להציב סייג של "עד כאן". בכל מלחמה יש קווים אדומים שאסור לשכוח אותם ולחצותם. הם ניתנו לעם ישראל ולאנושות כולה, וחייבים לחוּל על בני כל הדתות, גם בעת מלחמה.  

מתן תורה  ממשה רבנו לעמו ולאנושות בהר סיני מזכיר גם את מגילת רות, הנקראת בחג השבועות, הלא הוא חג מתן תורה. במגילה הן נכתב "וַתֵּהֹם כָּל-הָעִיר" (רות א, יט), ובשירו של אלתרמן נקבע "לֹא יִתָּכֵן צִבּוּר בַּר-הַכָּרָה שֶׁלֹּא יֵהֹם לְעֵת מִקְרֶה כָּזֶה". בן-גוריון בדבריו האפולוגטיים בכנסת ביום 12.12.1956 השווה את ערביי ישראל לגֵר הגר בתוכנו, ומיד גם נסוג בו מהשוואה זו, כפי שנראה להלן.  באִזכור המרומז של מגילת רות, הנושאת את שם הגיורת הידועה ביותר, שממנה יצאה השושלת שהולידה את דוד המלך, המצביא הדגול והמלך המשיח, ביקש כמדומה אלתרמן להראות את היחס הנאות לזר ולאחר כפי שנקבע בתנ"ך. הוא אף ביקש כמדומה  לרמוז  לדור מקולקל כמו זה המתואר  בפתח מגילה רות –  דור שיש לחנכו מחדש ולטעת בו ערכים בריאים ונכונים.

את המילים הראשונות של מגילת רות ("וַיְהִי, בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים") פירש רש"י כימים שבהם שפטו את השופטים על עוולותיהם: "שהיו השופטים עצמם מקולקלין, והיה פתחון פה לנשפט להוכיח את מוכיחו [...]: טול קורה מבין עיניך – פְּרוש מעבֵרה חמורה שבידך"). בפתח מגילת רות מתואר, לפי רש"י, דור פגום שנשתלח בו רעב כדי להחזירו למוטב, ומשום כך אסונות התרגשו על בניו (מותם של מחלון וכליון, בניהם של נעמי ואלימלך). גם אלתרמן ניצב מול דור פגום, שבו נמלאה הארץ חמס ושפיכות דמים, וקברניטיו בגדו ביעודם  – לחנך את העם ולהאיר את עיניו בסוגיות מוסר בסיסיות, שבהעדרן עלול העולם לחזור לתוהו. מציאות מקולקלת כזו, רמז המשורר לקוראיו, היא שורש פורה ראש ולענה, ועל כן אסור שאצל ציבור בר-הכרה לא  תישאלנה השאלות הנכונות, שהן תנאי מוקדם לתיקון הקלקלות המוסריות:

כֵּיצַד קָרָה מַה שֶּׁקָּרָה וְאֵיךְ יָכוֹל הָיָה לִקְרוֹת מַה שֶּׁקָּרָה

וְאֵיךְ וּמַה חַיָּב הוּא לַעֲשֹוֹת כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּקְרֶה כָּזֹאת מָחָר.

ביצירתו לסוגיה ולתקופותיה לימד אלתרמן  את קוראיו שוב ושוב להתבונן באירועים דרך עיני האחר, בחינת "את השנוא עליך אל תעשה לחברך".15  כך השתמש בכוונת מכַוון בטורו "על זאת" באגדה על אמו של רש"י שנס הצילה שעה שפרש גרמני עמד לדרוס אותה ואת העוּבּר שבבטנה.16 כך תיאר בשירי מכות מצרים את סבלם של האב והבן, אנשי נוא אמון, בחינת "מעשי ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה?". כך אף הזכיר בטורו "תחום המשולש" את הברכה השנייה אחרי "קריאת שמע", הנחתמת במילים "הפורש סוכת שלום עלינו ועל כל עמו ישראל ועל ירושלים".17 עם המתפלל לאלוהיו שיפרוש עליו סוכת שלום, אינו יכול לפרוש סוכת שתיקה על מעשים נתעבים שעשו מקצת בניו לזר המתגורר בביתם (ואילו כאן אין פורשים את סוכת השלום, כי אם "נִפְרֶשֶֹת סֻכָּתָהּ שֶׁל הַשְּׁתִיקָה עַל כָּל וָכֹל יַחְדָּו"). השתיקה חסרת הצידוק מסוככת על המציאוּת, ועוטפת אותה בערפל. היא משתיקה את הדי המציאות,  וגורמת לכלל ישראל להיות שותפים למעשה הנפשע בכך שהיא מונעת ממנו את הזכות להתנער מן הטבח ולגנותו.


ד. החוט המשולש

שירו של אלתרמן נקרא "תחום המשולש", מאחר שכפר קאסם נמצא בדרום הדרומי של המשולש, ואולם המושג "משולש" ביצירת אלתרמן לסוגֶיה הוא מושג רב מערכתי שראוי להאירו ולהתבונן בו מהיבטיו השונים. את קובץ מאמריו המאוחר הכתיר אלתרמן בכותרת החוט המשולש, המבוססת על הפסוק המקראי "וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשֹ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק" (קהלת ד, יב), המלמד כי חבל השזור משלושה חוטים, גם אם כל אחד מהם דק וחלש, לא ייקרע ולא יינתק  בנקל. לשון אחר: שלושת החוטים, כשהם שזורים יחדיו, עצמתם, עמידותם וחסינותם מבטיחות חוזק ועמידות לאורך ימים.  עבור אלתרמן "החוט המשולש" דומה רק לכאורה לאותו "חוט משולש" של "שומרי אמוני ישראל", המדברים בנשימה אחת על "עם ישראל, ארץ-ישראל ותורת ישראל". עבורו, "החוט המשולש" הוא הניסיון ההֶרואי של הציונוּת להקים עם חדש, ארץ חדשה ותרבות חדשה על בסיסם של עם עתיק, ארץ עתיקה ותרבות עתיקה.

לפיכך, שירו של אלתרמן "תחום המשולש" מלא ב"שלישיות" וב"חוטים משולשים": "המשולש" עבורו אינו רק חבל הארץ שבו התרחש הטבח הנתעב, כי אם גם רמז לשלושת מרכיביה של התגובה הרגשית על האירוע ושל שלוש השאלות העקרוניות שאירוע זה צריך לעורר אצל שומעיו. הטבח זוכה בשירו של אלתרמן לשלושה כינויים: נבָלה, תועבה וזעווה, והוא בשומעיו שלוש תגובות אמוציונליות: חלחלה, חֵמה וזעם. אליבא דאלתרמן, אילו נדון אירוע זה רק בבית משפט, הייתה זו בחירה "מֵיכָנִית, טֶכְנִית, רוֹבּוֹטִית" (שוב העניק המשורר שלושה תארים בלתי מחמיאים לאפשרות ההיפותטית שהמקרה יידון אך ורק בבית-הדין הצבאי). מן הצד האינטלקטואלי, אירוע זה אמור לדעת המשורר לעורר את שלוש השאלות שכבר הועלו כאן לעיל: א). כיצד קרה מה שקרה; ב). איך יכול היה לקרות מה שקרה; ג). איך ומה חייבים לעשות כדי שלא תקרה כזאת מחר.  שלוש התגובות, שלוש השאלות  ושלושת הזמנים – עבר, הווה ועתיד –  נכרכים כאן יחדיו כדי להתבונן  בפרשה מכל היבטיה. יש לציין כי גם כאשר עסק אלתרמן בעניינים המציאות "הבוערים", וגם כשדן בעניינים שהתחוללו מול עיניו הרואות, ידע תמיד לטעת את המקרה האקטואלי בהקשריו הרחבים, לחשוב על מקורותיו  ועל השלכותיו לעתיד לבוא.

ויש להוסיף גם את הפן ההנדסי של המילה "משולש" שבכותרת טורו של אלתרמן: המשולש כצורה גאומטרית היא הצורה היציבה והקשיחה ביותר מבין הצורות ההנדסיות. זוהי צורה יציבה (rigid), שכן אורכי צלעותיה קובעים את זוויותיה, ומרגע שנקבעים האורכים, וממילא גם הזוויות, אין כל חופש להזיז צלע מצלעות המשולש מבלי להזיז ולשנות גם את הצלעות האחרות. זוהי הצורה ההנדסית היחידה שאין בה כל גמישות, וזאת בניגוד לצורות הנדסיות אחרות (מרובע, מחומש, משושה וכן הלאה), שניתן להזיז בהן את הצלעות, לשנות את אורכן ואת זוויותיהן. אם רוצים לייצבן ולהקשיחן, צריך להוסיף בהן אלכסונים, ההופכים אותן לסדרת משולשים יציבים. אם לגזור גזֵרה שווה מן ההיבט הגאומטרי אל ההיבט הרעיוני, הרי שגם במבנה רעיוני משולש כמו שלושת האיסורים הראשונים של "שבע מצוות בני נח", שהיו מקובלים עוד לפני מתן תורה בהר סיני (האיסורים על עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות) אין, ולא יכולים להיות, כל תזוזות ותמורות לצורכי התגמשות. המבנה חייב להיות יציב וקשיח, בלי ויתורים ו"הנחות". האיסור על שפיכות דמים בכוונה תחילה שלא לצורכי הגנה הוא איסור אוניברסלי חסר פשרות, המקובל על כל בני המין האנושי, ומובן מאליו שאין להגמישו.18

עם זאת, אלתרמן ידע לומר דבר והיפוכו בהעלם אחד: כך, למשל, הוא יכול היה לתאר, בעת ובעונה אחת, בשורות הסיום של שירו "ליל קיץ" (מתוך כוכבים בחוץ), הן את העיר בשעות הקטנות של הלילה, שעה שמקצת יושביה חוזרים לביתם מבילויי זימה ליליים  ומכבים את האור בחלונות ("עִיר אֲשֶׁר עֵינֶיהָ זֹהַב מְצֻפּוֹת"), והן את העיר בשעת בוקר מוקדמת, שעה שמקצת יושביה מתעוררים משנתם ויוצאים לעמל יומם "בִּנְהִימָה מָרְעֶבֶת". שירו "הסער עבר פה לפנות בוקר" (מתוך כוכבים בחוץ) נפתח בסערה, שאחריה "נִרְגַּע הַשּׁוּק וְקָם", ולכאורה מתוארת בו התאוששות השוק והתנערותו מתוך ההפכה. ואולם, המילה "קם" מבטאת גם נפילה ודעיכה (כבפסוק המקראי "וַאֲחִיָּהוּ לֹא-יָכֹל לִרְאוֹת, כִּי קָמוּ עֵינָיו מִשֵּׂיבוֹ"; מלכים א',  יד, ד), במובן של "כהו, שקעו ופסקו לראות", וגם המילה "נרגע" מבטאת דבר והיפוכו: רגיעה וריגוש, כבפסוק המקראי "רֹגַע הַיָּם, וַיֶּהֱמוּ גַּלָּיו", ישעיהו נא, טו). התיאור הגלום במילים "נִרְגַּע הַשּׁוּק וְקָם",  הוא  אפוא  תיאור דואליסטי של "תרתי משמע", ואין לדעת אם לפנינו התרגשות שנרגעה או רוגע שהורגז מרבצו. כך גם במעשייה המחורזת לילדים  מעשה בפ"א סופית, שבה תיאר אלתרמן את הסביבה המחרישה תרתי-משמע (שותקת חרש, מחרישת אוזניים), שעה ש"שֶׁקֶט קָם מֵאֵין כָּמוֹהוּ" (בכפל משמעיו של הפועַל "לקום":  להתרומם וליפול).

על כן, גם לגבי המשולש יכול היה אלתרמן לומר בהעלם אחד דבר והיפוכו: המשולש הוא אמנם הצורה ההנדסית היציבה ביותר, ואין בו שינויים ותזוזות, אך המשולש שעל מפת מדינת ישראל הוא האֵזור הפחות יציב מכל האזורים.  אלתרמן נזקק בכותרת שירו לשלוש הוראותיו של מושג "תחום המשולש" (triangle zone), שכולן רלוונטיות לתוכן השיר. האחת היא מתחום המלחמה ומשחקי המלחמה, ועניינה טקטיקות של התקפה והגנה אֵזוריות בעת לוחמה; השנייה משמשת את שוק ההון,19  ועניינה שיאים ונקודות שפל;  ההוראה השלישית היא מתחומי הגאולוגיה, ועניינה שינויים טקטוניים וסֶסמיים ברובדי הקרקע הניכרים ברוכסי הרים.  

אלתרמן תיאר בשירו את רעידת האדמה הערכית-מוסרית שחוללו המלחמה ואת נקודת השפל שאליה הגיעו כוחות הביטחון שעה שירו ללא אבחנה באוכלוסיה אזרחית חפה מפשע. הוא תיאר את הקרקע שנשמטה מתחת לרגליו שעה שנודעו לו ממדי הזוועה, ועל כן חתם את שירו במשפט הטעון "בְּפַאֲתֵי דָּרוֹם שֶׁל הַזִּירָה הַזֹּאת קָמִים צוּקָיו שֶׁל הַר עֲשֶֹרֶת הַדִּבְּרוֹת". שירו של אלתרמן נוקב בשמו של  "הַר עֲשֶֹרֶת הַדִּבְּרוֹת" מסיבות אחדות: הוא מזכיר את הדיבר "לא תרצח", ורומז שאין לשכוח ולהשכיח את תורת המוסר שנמסרה לעם ולעולם; צורתם המחודדת של הצוקים  ממחישה את האצבעות המאשימות המופנות לעבר ההנהגה;  הצוקים הקמים (מתרוממים או שוקעים) ממחישים את השינויים הגאופיזיים של רעידת האדמה הערכית-מוסרית שהתחוללה בעת האירוע. אפשר שהשורות "עַל סַף זִירַת קְרָבוֹת הָיָה הַמַּעֲשֶֹה. אָכֵן.  אֲבָל בִּקְצֵה זִירַת הַקְּרָב / בְּפַאֲתֵי דָּרוֹם שֶׁל הַזִּירָה הַזֹּאת קָמִים צוּקָיו שֶׁל הַר עֲשֶֹרֶת הַדִּבְּרוֹת" אף רומזות לקשר כלשהו בין תחילת מבצע קדש, שהביא את הלוחמים עד למרגלות הר סיני,20  לטבח בכפר קאסם שאירע ביום הראשון של המלחמה. הטבח בכפר קאסם עלול היה להתפרש, ואכן התפרש אצל אחדים, כפעולת הסחה  מצד ראש הממשלה ושר הביטחון; כפעולה שנועדה להשלים את יעדי מלחמת תש"ח, אך נשתבשה ונכשלה. 21

כרגיל אצל אלתרמן, הניסוח הוא ניסוח אוקסימורוני, האומר דבר והיפוכו בעת ובענה אחת: מצד אחד, ההרים מתרוממים, קמים ומתקוממים על הנבָלה שנעשתה בישראל (הצוקים החדים נראים כמשולשים חדי זווית, כידיים מונפות כלפי שמים או כאצבעות מאשימות).  מצד שני השורש קו"ם אצל אלתרמן מבטא כאמור גם שקיעה וקריסה. השיר, המתאר "רעידת אדמה" מטפורית, מראה איך קם ההר והזדקר עם צוקיו המחודדים והמאיימים, אך גם כיצד קרס תחתיו – כיצד קרסו כל הנורמות והערכים כברעידת אדמה ממשית.  השיר פותח ומסתיים בקימה: השורש קו"ם משובץ  בו בשורה השנייה ("וְקָמוּ חֲשֹוּפִים כְּמוּ גַּלְעֵד") ובשורה האחרונה ("קָמִים צוּקָיו"). כאמור, לפנינו – בעת ובעונה אחת – גם  התרוממות והתקוממות וגם קריסה ושקיעה.

ה. תגובתו של בן-גוריון

בהערות לכרך ב' של הטור השביעי במהדורת כל כתבי אלתרמן,22  כתב העורך והמהדיר מנחם דורמן, כי ימים אחרים לאחר פרסום הטור "תחום המשולש" (השיר נדפס כאמור בעיתון דבר מיום 7.12.1956) קרא ראש הממשלה דוד בן גוריון את ההודעה הבאה בישיבת הכנסת מיום 12.12.1956:

עליי למסור לכנסת על מאורע זוועה מחריד שקרה בתוכנו ואשר עיקרו כבר פורסם על-ידי הממשלה מיד לאחר המעשה, ואחר כך ביתר פרוטרוט, כשנתקבל הדין-וחשבון של ועדת החקירה שנתמנתה לשם כך מיד לאחר המאורע. ביום 29 באוקטובר 1956, כשהתגברה פעולת הפידאיון והתחיל מבצע סיני, הוכרז עוצר בכמה כפרים על הגבול המזרחי, לשם שמירת חיי הכפריים. ביצוע העוצר ושמירתו הוטל על משמר-הגבול [...] בכפרים אחדים שבו כמה תושבים לביתם לתומם לאחר שעות העוצר ונהרגו על ידי כמה מאנשי משמר הגבול. בין הקרבנות היו גברים, נשים וילדים. [...] לא אחטא בחטא בזיון בית המשפט ולא אחווה דעה על אשמת החשודים שהועמדו לדין, אבל אני רואה כחובה להביע בשם הממשלה, בשם מפקדת המשטרה ובשמי אני, חרדתנו העמוקה לאפשרות מעשה זוועה כזה, הפוגע ביסודות הקדושים ביותר של המוסר האנושי, השאוב מתורת ישראל. העם היהודי וכל טובי האנושות התפארו תמיד – ובצדק – בהוקרת חיי האדם. 'לא תרצח' הוא הצו העליון שנמסר לנו מהר סיני. ואין עם בעולם שמחשיב יותר מהעם היהודי יקר חיי האדם, פירוש הדבר חיי כל אדם, בלי הבדל מין, גזע, דת ולאום. אנו למדנו כי אדם נברא בצלם אלוהים, ואין איש יודע מה היה צבע עורו של האדם הראשון, שלא היה שייך לשום אומה מיוחדת, אלא היה רק אדם, ולמען לא להשאיר כל ספק בלב מישהו, שאין להבדיל בין אדם לאדם, נאמר בתורתנו: 'וכי יגור אתך גר בארצכם לא תונו אותו. כאזרח מכם יהיה לכם הגֵּר הגָּר אתכם ואהבת לו כמוך'. לא רק חוקה אחת לגר ולאזרח, אלא יש להתייחס לגר הגר בתוכנו באהבה. אין ערביי ישראל גרים, אלא אזרחים שווי זכויות, אבל בנוגע לחיי אדם אין הבדל כלשהו בסטטוס האזרחי של האדם. חיי כל אדם הם קדושים. שני עקרונות קדושים אלה נפגעו באופן מזעזע במקרה מחריד זה – ואני בטוח שהכנסת כולה תצטרף להרגשה, שניסיתי להביע בדברים אלה, ולא ייעשה עוד כן בישראל".

ניכר כי בן-גוריון כרה אוזן לדברי אלתרמן, המהדהדים מתוך טיעוניו. בן גוריון מזכיר בדבריו את הדיבר "'לא תרצח' הוא הצו העליון שנמסר לנו מהר סיני", טיעון המהדהד מן השורה החותמת את שירו של אלתרמן ("בְּפַאֲתֵי דָּרוֹם שֶׁל הַזִּירָה הַזֹּאת קָמִים צוּקָיו שֶׁל הַר עֲשֶֹרֶת הַדִּבְּרוֹת"). הוא חתם את דבריו במילים "ולא ייעשה עוד כן בישראל", המתכתבים עם דברי אלתרמן שהגדירו את הטבח בכפר קאסם "נְבָלָה שֶׁנֶּעֶשְׂתָה בְּיִשְֹרָאֵל". בן-גוריון קרא פעמיים לטבח "מעשה זוועה", המזכיר את שימושו של אלתרמן במילה המקראית "זַעֲוָה", שפירושה "זוועה".

בן-גוריון אף ניסה להחיל בדבריו את הכלל של קדושת החיים לא רק ממעמד הר סיני, אלא גם למן ימות האדם הראשון, כנרמז מן הדרישה "יהי אור!", העולה במרומז משירו של אלתרמן המדבר על התהום ועל כך שיש לדון על הכול באור מלא.  ניכר שדברי בן-גוריון נוסחו בחיפזון, והם לוקים בסתירות ובמעקשים, כגון הטיעון המתפתל "אין ערביי ישראל גֵרים, אלא אזרחים שווי זכויות, אבל בנוגע לחיי אדם אין הבדל כלשהו בסטטוס האזרחי של האדם" (טיעון שלמרבה האירוניה המרה הועלה בעיצומם של ימי הממשל הצבאי המלא שהוטל בין השנים 1949 ו-1966, אשר הגביל במידה רבה את חופש התנועה של ערביי ישראל ואת זכויות הקניין שלהם).

בעת חיבור הטור "תחום המשולש" היה אלתרמן נתון כאמור בעיצומו של חיבור שירי עיר היונה, שרבים מהם עוסקים באתוס של המדינה ומתפלמסים עם תפישתו המדינית-תרבותית של בן-גוריון, שהדגישה את ערכי הצבאיות ואת שלילת הגולה. אלתרמן ראה באחיזה בשלח כורח בל יגונה של החיים הממלכתיים, ותיאר אותה בעיר היונה כ"רוּת נָכְרִית [...] אִבְחַת חַרְבוֹת גויים" (שיר ו' מן המחזור "ליל תמורה"). עמדתו, כפי שניסיתי להוכיח בספרי על עת ועל אתר,23 חתרה אל אחדות הניגודים, והציגה כעין צירוף אוקסימורוני של העמדה הפציפיסטית שגילה בעבר (בשיר כדוגמת "אַל תתנו להם רובים") ושל העמדה "הביטחוניסטית" שנתפתחה אצלו בשנות המאבק על עצמאות ישראל כתוצאה מצרכים שהזמן גרמם.

בצד האמירה השגורה של בן-גוריון בדבר הצורך למחות את עקמומיות הגולה וחולָיֶיה, המליץ המשורר בשירי עיר היונה להשתהות מפעם לפעם ולתהות אם אין בחולי הגלותי גם יסוד שראוי לשומרו מכל משמר בשוב העם אל ארצו ומולדתו ("לוּ רַק נִתְהֶה אִם אֵין בּוֹ בַּעֲלִיל/ נִיצוֹץ אֲשֶׁר טוֹב טוֹב כִּי נִשְׁמְרֶנּוּ/ מִן הָרִפְאוּת… לְבַל יָסוּף כָּלִיל/ מִתּוֹךְ דָּמֵנוּ. זִיק אֲשֶׁר קוֹרֵן הוּא/ בְּאוֹר שֶׁאֵין לוֹ אָח, לְמוֹרָשָׁה/ בְּשַׁעֲרֵי הָעֵת הַחֲדָשָׁה.// וְהוּא נִיצוֹץ שֶׁל סַרְבָּנוּת וָמֶרִי"). כאן ובמקומות אחרים בשירי עיר היונה טען אלתרמן אין להשליך את כל המטען שהביא עִמו העם משנות גלותו ככלי אין חפץ בו. בשירו "תחום המשולש" רמז אלתרמן לחבריו "הכנענים" ולדוד בן-גוריון שטיפח דעות כמו-"כנעניות", ולכל אלה אשר ביקשו בהשראת תורת ניצשה לדלג על תקופת הגלות ועל תרבותה (וכן על כלליו של המוסר העברי-יהודי, שכּוּנה בפי ניצשה "מוסר עבדים" הֶבּראיסטי), ולהחזיר את הגלגל אל האַטַביזם הפגני, הפרה-מונותאיסטי, לאילו תהומות של אכזריות חייתית יכול רעיון כזה לגלגל את האוחזים בו.

הערות:

1.  כפי שיפורט להלן בסעיף ה' של מאמר זה.

2. רא דבריו של יוחאי אופנהיימר, בספרו הזכות הגדולה לומר לא - שירה פוליטית בישראל, ירושלים תשס"ד,  עמ' 77 – 79. לטענת אופנהיימר, תשומת הלב בשיר "תחום המשולש" אינה מופנית לאירוע אלא להסתתרות הממסד מאחורי ההליך השיפוטי ולחוסר התגובה הראויה  מצד הנוגעים בדבר. משמע, לא הרצח עצמו אלא האיפול שהטילו הרשויות על אירועי כפר קאסם הוא הניצב במוקד השיר. לדברי אופנהיימר, אין ביקורתו של אלתרמן ביקורת רדיקלית שיש בה כדי לערער על הקונצנזוס או לקעקע את האידאולוגיה שעליה הוא מושתת, אלא ביקורת בונה שנועדה לאשרר את הקונצנזוס ולעשות לתיקון המצב. דומה שאופנהיימר אינו מתבונן בחיוב  בתפקיד הציבורי שנטל אלתרמן על עצמו, ורואה בכך התחמקות והסחת דעת מן העיקר, שלגבי דידו הוא "הזכות הגדולה לומר לא".

3. מנחם פינקלשטיין, בספרו הטור השביעי וטוהר הנשק, עמ' 186, הערה 473, הראה שטיעון זה אינו תואם את העובדות, כי אלתרמן תיאר בשיר אחר את הטבח. הוא אף סתר (שם, שם) את הנחתה של חיה שחם, במאמרה "בין דין לחשבון נפש", מחקרי משפט, יח (1), עמ' 466, שלפיה מיעט אלתרמן בתיאורים שכּן סבר שקוראיו יודעים ומכירים את העובדות. בעת פרסום שירו "תחום המשולש", לפני ההודעה בכנסת על האירוע, לא ידע הציבור הרחב כלל וכלל על הפרשה. אלתרמן אכן מיעט בתיאורים מוחשיים של הטבח, אך לדברי מנחם פינקלשטיין הסיבות לכך אינן הסיבות שמנו יוחאי אופנהיימר וחיה שחם, שעומדות בסתירה לעובדות.

4. ראו מאמרו של גידי נבו "לאור אפלת הימים: המודוס השנינתי-סטירי בשירתו העיתונאית של נתן אלתרמן", שהתפרסם באינטרנט  באתר נתן אלתרמן.

5. פרדוקס מילולי (או אוקסימורון), העושה שימוש באותם שדות סמנטיים (חושך ואור) עולה מן הפזמון "משמר הגבול", הנזכר בטורו  של אלתרמן. בפזמון זה, פרי עטו של יחיאל מוהר, שהושפע עד מאוד מסגנון פזמוניו של אלתרמן, מכריזים שוטרי משמר הגבול בגוף ראשון רבים: "הִנֵּה בַּלַּיִל, עֵת חֲשֵׁכָה תַּגִּיחַ, / וַחֲמוּשִֹים נֵצֵא אֶל הַמִּשְׁמָר / לְבַל הָאֵשׁ תֹּאחֵז שׁוּלֵי שָֹדֵינוּ [...] לְמַעַן נְהָרַת פְּנֵי יְלָדֵינוּ". משמע, השומרים יוצאים לפעולה באפלת הלילה, עת חשכה תגיח,  כדי להעלות אור ונהרה על פני ילדיהם.

6. זהו נושא שפרנס גם את שירו של ביאליק "חלפה על פניי", שנכתב בזמן חיבור המסה, וראו על כך בהרחבה במאמרי "גברו עלילות בארץ: המסה 'גילוי וכיסוי בלשון' ומקומה במסכת יצירתו של ביאליק", בתוך: על 'גילוי וכיסוי בלשון', בעריכת צבי לוז וזיוה שמיר, רמת-גן 2001, עמ' 151 – 169.

7.  euphemism = לשון נקייה, שנועדה לצורכי התחמקות מאמירה קשה, מכאיבה  ומדויקת. אלתרמן מעולם לא חשש "לקרוא לילד בשמו", אף דרש מעצמו ומזולתו לגלות אומץ ושלא להסתתר מאחורי מילים "מכובסות", וראו טורו של אלתרמן: "על זאת" ("וְיוּשַׁר לָהּ אִם-כֵֹן עַל 'מִקְרִים עֲדִינִים' / אֲשֶׁר שְׁמָם, בְּמִקְרֶה, רְצִיחָה"). בדומה, כשקבוצה של נערים כחולי חולצה פשטה על מקשת אבטיחים ליד טול-כרם ובזזה את יבוליה, היו שראו בכך מעשה קונדס, כמו "פילוח" תרנגולת מהלול בתקופת הפלמ"ח, אך אלתרמן טרח לקורא למעשה "שוד" (וראו טורו "מקרה פעוט", הטור השביעי, א, עמ' 203 – 204).

8. כגון מאמרו של לטיף דורי, "קציר הדמים האיום בכפר קאסם", שהתפרסם בעיתון על המשמר מיום 20.12.1956.

9. ראו תגובתו של חיים גורי, "על זאת ועל עוד משהו",  למרחב, ז' בטבת תשי"ז (11 בדצמבר 1956), במדורו של חיים גורי "מה אומרים".

10. גם בטורו "על זאת", שנערך לאחר רצח אזרחים חפים מפשע, דרש אלתרמן להעניש את קהל הפייטנים המפייטים על קסם הודה של המלחמה, ולא רק את מבַצעי הפשע גופם; וראו מאמרי "משא התוכחה של נתן אלתרמן מנקודת תצפיתו של שופט", גג, גיל' 25, חורף 2011, עמ' 13 – 22.  המאמר נדפס גם באינטרנט באתר נתן אלתרמן.

11. מתוך דברים אלה, המתארים איך חִלחל דם הנקיים  באדמה, חפר בה ערוץ וחתר תחת הגבולות שהוצבו בה, מהדהדים דברי ביאליק על הטבח בקישינב, הן בשירו "על השחיטה" ("וּבְדִמְכֶם חֲיוּ וְהִנָּקוּ [...] וְיִקֹּב הַדָּם אֶת הַתְּהוֹם! / יִקֹּב הַדָּם עַד תְּהֹמוֹת מַחֲשַׁכִּים. / וְאָכַל בַּחֹשֶׁךְ וְחָתַר שָׁם / כָּל מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ הַנְּמַקִּים") והן בשירו "בעיר ההרגה" ("וְלֹא יִצְעַק עוֹד הַדָּם [...] כִּי בִּתְהֹם רַבָּה יֹאבַד [...] וְהַכֹּל יִהְיֶה כְּאָיִן, וְהַכֹּל יָשׁוּב כְּלֹא-הָיָה").

12. אלתרמן השתמש בצירוף "לחש סוד", שבו הכתיר את טורו מיום 9.1.1953, וראו בספרו של מנחם פינקלשטיין, הטור השביעי וטוהר הנשק, עמ' 188 – 189,  הערה 481. גם כאן, בדברו על חבורת אזרחים שנורתה מגבה, הזהיר אלתרמן נגד אבדן המוסר היהודי ("הִשָּׁמְרוּ יְהוּדִים", התרה בסגנון "גלותי"-יידישיסטי), אף קבע כי "אֵין סוֹד / הַיָּכוֹל וְצָרִיךְ לִהְיוֹת חַיִץ / בֵּין הָעָם לְבֵין קוֹל הַמִּשְׁפָּט וְהַצֶּדֶק"). יצוין כי בצירוף דומה השתמש ביאליק בשירו "הרהורי לילה" ("הַמְסַפְּרוֹת בְּלַחַש [...] סוֹד יָהּ, רָזֵי רָזִים"); אך דומה שאלתרמן יצק לתוכו גם את המשמעות הדֶמונית-ארסית של המילה "לחש", כמו בפסוק "כִּי הִנְנִי מְשַׁלֵּחַ בָּכֶם נְחָשִׁים צִפְעֹנִים אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם לָחַשׁ וְנִשְּׁכוּ אֶתְכֶם נְאֻם-יְהוָה" (ירמיהו ח, יז), וזאת כדי להכתים את הסוד ולהציגו כמעשה מביש ומחפיר.

13. מובן שבפרשת עגלה ערופה אין יודעים מיהו הרוצח, ואילו בפרשת כפר קאסם הייתה זהותם של הרוצחים ידועה היטב, אלא שאלתרמן, כאיש רוח שביקש למצוא את ההקשרים המטפיזיים הנכונים, ועל כן רמז לפרשה המקראית שבה נופלת אשמה קולקטיבית על העם בגין רצח שנסיבותיו נותרו עלומות. הוא אף ביקש להחזיר לעמו ולמנהיגיו את הנורמות הרוחניות הנכונות, התקֵפות בכל דור ובכל אתר, שאם לא כן ידע כי המציאות תחזור אל התוהו. בדברי אלתרמן בשיר על ש"קוֹל דְּמֵי נְקִיִּים חוֹפֵר אָפִיק בּוֹ וְעָרוּץ" מהדהדים הפסוקים מפרשת עגלה ערופה ("כַּפֵּר לְעַמְּךָ [...]  וְאַל-תִּתֵּן דָּם נָקִי, בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל [...] וְאַתָּה, תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ"; דברים כא, ח – ט).

14. גם שני אֶפּיתטים  מקראיים נוספים שהעניק אלתרמן לאירוע, מלבד "נבָלה, הלא הם האפיתטים "זעווה" ו"תועבה" נטולים מתוך הקשרים שעניינם הפרה בוטה ויסודית של חוקי מוסר בסיסיים.

15. תרגום של המשפט הארמי "דעלך סני לחברך לא תעביד" (בבלי  שבת, לא: ע"א). כך אמר הלל הזקן לגֵר אחד שביקשו שילמדו את כל התורה על רגל אחת.

16. ראו מאמרי "משא התוכחה של נתן אלתרמן" (הערה 10 לעילׂ), עמ' 17.

17. השוו לשורה "פְּרֹשׁ עָלַי סֻכַּת שַׁלֶּכֶת" בשירו המוקדם, הגנוז, של אלתרמן "בגן בדצמבר". נדפס: כתובים, ה, גיל'  כג (ריג), כ"ט בניסן תרצ"א; 16.4.1931), עמ' 1. ראו גם: נתן אלתרמן, שירים 1931 – 1931, תל-אביב 1984, עמ' 16.  

18. מותר כמדומה להניח שאלתרמן, שלמד הנדסה חקלאית והשתעשע במחזהו משפט פיתגורס עם המשפט הגאומטרי הנודע המתאר את היחס בין שלוש צלעותיו של משולש ישר זווית, כדי לקעקע את השימוש הרגיל ולהפוך את המשפט הגאומטרי למשפט הנערך על ספסלי בית-המשפט, חשב  גם על משמעותו ההנדסית של המושג "משולש", וביקש לקבוע מסמרות לגבי הציוויים והאיסורים הקשורים לשפיכות דמים באשר היא.

19. עם שובו מלימודיו בצרפת, עבד אלתרמן זמן מה בעיתון כלכלי בשם השער, ואחדים משיריו מפגינים ידע בהיבטיו השונים של שוק ההון (השוק – מוטיב מרכזי ביצירתו – הוא לפעמים במשתמע גם שוק הכספים, ולא רק שוק הפֵּרות והירקות).

20. אפשר שאלתרמן גם רומז לשורת הפתיחה של שיר "משמר הגבול" של יחיאל מוהר וגד מן, שאותו הוא מזכיר בטורו באירוניה. שיר "משמר הגבול" פותח במילים: "הַכְּפָר יָשֵׁן, הָרִים צוֹפִים מִנֶּגֶד", והמילה "מנגד" מרמזת להר נבו, ההר שממנו השקיף משה על הארץ.

21. כך, למשל, הציג את התמונה מאיר וילנר, במאמרו "מלחמת סיני וטבח כפר קאסם", שהתפרסם לראשונה בגיליון 4/96 של הביטאון ערכים, אוקטובר 1996; וראו גם: icf.org.il/kassem.htm. ב-2009 פרסם גדי אלגזי מאמר הטוען כי טבח כפר קאסם היה חלק מ"מבצע חפרפרת" –תוכנית מדינית כוללת לגירוש ערביי המשולש לירדן. ראו: ‏גדי אלגזי, "טבח כפר קאסם, 1956: תוכנית חפרפרת‏",  בכתב-העת האינטרנטי התחברות. לטענת גדי אלגזי, התוכנית נחשפה בתחקיר מקיף שערך העיתונאי רוביק רוזנטל, שתוצאותיו התפרסמו בספר כפר קאסם: אירועים ומיתוס, תל-אביב 2000. ראו גם: יאיר בוימל, צל כחול-לבן: מדיניות הממסד הישראלי ופעולותיו בקרב האזרחים הערבים בישראל: השנים המעצבות: 1968-1958, חיפה 2007.

22. נתן אלתרמן, הטור השביעי, ספר שני, תשי"ד – תשכ"ב, תל-אביב תשל"ה, עמ' 559 –  560.

23. ראו בספרי על עת ועל אתר: פואטיקה ופוליטיקה ביצירת אלתרמן, תל-אביב 1999, עמ' 33.

ביבליוגרפיה

אופנהיימר, יוחאי. הזכות הגדולה לומר לא: שירה פוליטית בישראל, ירושלים תשס"ד, עמ' 69 – 80.

גלבר, יואב. קוממיות ונכבה – ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב 1948, תל-אביב תשס"ד.

דורמן, מנחם. בין המשורר למדינאי, תל-אביב תשמ"ז.

לאור, דן. "בקצה זירת הקרב קמים צוקיו של הר עשרת הדיברות", הארץ, י"ג בניסן תשע"ב, 05.04.2012.

מאוטנר, מנחם. משפט ותרבות, תל-אביב תשס"ח, עמ' 319.

מימון-שניצר, מרב. "בין זעזוע לשכחה – ההיסטוריוגרפיה של טבח כפר קאסם בעיתונות הישראלית", בתוך: רוזנטל, רוביק (2000), עמ' 52 – 86.

נאור, מרדכי. הטור השמיני: מסע היסטורי בעקבות הטורים האקטואליים של נתן אלתרמן, תל-אביב תשס"ז.

פינקלשטיין, מנחם. הטור השביעי וטוהר הנשק: נתן אלתרמן על ביטחון, מוסר ומשפט, תל-אביב תשע"א.

רוזנטל, רוביק. כפר קאסם – אירועים ומיתוס, תל-אביב 2000.

שחם, חיה. "בין דין לחשבון נפש", מחקרי משפט, כרך יח (חוב' 1 - 2), עורכת אורחת: ד"ר שולמית אלמוג, רמת-גן תשס"ב, 2002, עמ' 399 – 416.

שמיר, זיוה. על עת ועל אתר: פואטיקה ופוליטיקה ביצירת אלתרמן, תל-אביב 1999, עמ' 46 – 48.

שמיר, זיוה. הֵלך ומלך – אלתרמן: בוהמיין ומשורר לאומי, תל-אביב 2010, עמ' 137 – 154.

שמיר, זיוה. ""משא התוכחה של נתן אלתרמן מנקודת תצפיתו של שופט", גג, גיל' 25, חורף 2011, עמ' 13 – 22.

תגובות

המאמר הזה הוא עוד הוכחה

המאמר הזה הוא עוד הוכחה לכך שאלתרמן לא היה משורר חצר של בן גוריון. נאמרים כאן ע"י אלתרמן דברים יותר קשים על ב"ג מאשר בשיר על קרב לטרון. אלתרמן מייצג את הקול השפוי.

אביו של אלתרמן

אביו של אלתרמן היה מורה, מחנך, מפקח מטעם ועד החינוך בא"י, מנהל סמינר לגננות, עורך כתב עת לספרות ילדים. דודו ערך את "מקראות ישראל" - ספר הלימוד שלמדנו מכיתה א' עד כיתה ח'. שני האישים האלה תרמו למזג החינוכי של אלתרמן. הוא "עשה בית-ספר" לבן-גוריון ולראשי הצבא. צריך ללמד את אלתרמן בביה"ס לפו"ם.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת זיוה שמיר