אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

נוסטלגיה של דרקונים / דימוסתנס קורטוביק


התמונה של דן לחמן
נוסטלגיה של דרקונים / דימוסתנס קורטוביק

נוסטלגיה של דרקונים / דימוסתנס קורטוביק. הוצאת כתר, 2012. 313 עמ'. תרגום מיוונית: אמיר צוקרמן

קורטוביק הוא סופר יווני. כסטודנט לביולוגיה כתב את עבודת הדוקטורט של על האבולוציה של המיניות האנושית. ביוון הוא מוכר כמתרגם ספרותי משמונה שפות. זהו הרומן השלישי שכתב.

מה אפשר להגיד על ספר שכולו הרפתקאות, מרדפים ובריחות, כשבכל פרק -לפחות בתחילת הספר - נוספת עוד דמות. לפעמים אירגון לפעמים כת שכולם רודפים אחר ומנסים להניח יד על חפץ?

הסיפור מתחיל בתא רכבת לשטוטגרט כשמפקחת משנה, אנדרומכי קוטרומבה, שאולת את העציר שלה, פרופסור דרקאס, שאלה שתבהיר לנו מה העניין המרכזי בספר:

"תגיד לי אחת ולתמיד, פרופסור, למה המומיה הזאת כל כך חשובה?"

הוא בן שישים וקצת. היא צעירה ממנו בשלושים שנה. הוא שמח בהרפתקה שלהם, היא לא מבינה את השליחות שהוטלה עליה.

" הארץ אותה את משרתת, גברתי הצעירה, משליכה את יהבה על העבר הרחוק. כל זכות ראשונים שהיא טוענת לה היום באה משם."

זכות הראשונים הזו היא מומיה. המומיה העתיקה ביותר שנמצאה אי פעם. יותר מזו של הפרעונים, יותר מגופות ביצות הכבול שנמצאו, ואפילו עתיקה יותר מהמומיה שמצאו בתוך קרחון בגבול שוויצריה איטליה והמכונה אוצי שמת ב 3,300 לפני הספירה. המומיה שלנו היא לא סתם מומיה עתיקה, היא בת 7,000 או 8,000 שנה, היא גם המומיה הראשונה והיחידה של אדם שנרצח בזמנו. תולדות ההתפתחות האנושית מקופלת במומיה הזו.

מומיה מלמדת אותנו איך הוא חי, מה אכל, אילו מחלות היו לו וממה מת. מומיות יכולות לערער דעות שהיו כבר מוסכמות, למומיה שלנו קראנו איביקוס ואנו יודעים רק איך הוא מתה. אבל מה עושה מומיה מהעבר הטרום יווני ביוון. מניין בא. אם המומיה חשובה כל כך למה הייתה זרוקה אצלכם במחסים שנים, שואלת אנדרומכי.

הפרק הבא הוא תמצות של מאמר שהופיע בכתב עת מדעי ומספר את תולדות המומיה. בשנת 1944 קצין וורמכט גרמני שהיה מוצב באחד האיים היוונים חפר חפירה ארכיאולוגית להנאתו הפרטית ובה מצא את המומיה. הוא הדביק לרגלה פתק עם שם האי בו נמצא ומסר אותה למוזיאון שם הניחו אותה במחסן וולא התייחסו אליה. עם השנים כשנבנה מוזיאון לממצאים ארכיאולוגיים, נמסרה להם המומיה, ואז כבר אפשר היה לערוך בדיקת פחמן ולגלות את גילה. הזמן מחק את הפתק ואי אפשר היה לגלות יותר היכן נחפרה ומה הייתה הסביבה בה חיה.

כשהתגלתה חשיבותה, נגנבה מהמוזיאון, ומכאן נסב הספר על מסע החיפושים אחריה, על פרופסור דרקאס ואנדרומכי קוטרומבה.

בפרק הבא, מובא תמלול של תכנית טלוויזיה בה רואיינו ארבע פרופסורים נכבדים בעניין המומיה. מהר מאוד, במקום לדבר על חשיבותה של המומיה, הם מתחילים להטיח האשמות אחד בשני מי אחראי לגניבתה ולמה לא גילו את חשיבותה חמישים שנה, כשכל אחד מהם בזמנו היה אחראי עליה.

אחרי שדרקאס וקוטרומבה היו בשטוטגרט, הם מגיעים לג'נובה. שם מתגלה שדרקאס היה אסיר פוליטי. לפני עשרים וחמש שנים בימי מלחמת האזרחים שאחרי מלחמת העולם.  הסוהר וראש החוקרים שלו היה קוטרומבאס, אביה של קונטרומבה. כעת הם צריכים ללמוד לסמוך אחד על השני. 

עניין חדש – אם כי עוד לא ברור כלל למה הוא מוזכר – נוגע בכת מאמיני אמא לבנה, המאמינים ביסוד הנשי מטריארכאלי בעולם ומתנגדים להשתלטות הפטריארכאלית הזכרית.  זו כת שחבריה נוהגים לערוך טקסי התאבדות המונים משותפים. מוטיף זה מזכיר בעקיפין את הספר "האלה הלבנה" של רוברט גרייבס.

כעת נכנס לסיפור ללו פסקו – אלבני שכנראה כן או לא שייך לקבוצה אלבנית שהקשר שלה למומיה עדיין מעורפל. ואם כבר ברור, פחות או יותר, שלא שודדי עתיקות גנבו את המומיה, אזי מי ולמה גנבו את איביקוס המסכן?

עד כאן כבר אפשר להבין את סגנון כתיבתו של הספר. מרדפים ובריחות של אנשים המופיעים לפתע שהקשר ביניהם לא ברור כלל. והכול בכתיבה קלילה, רחוקה מכתיבת ספרי מתח.

שליח של איזו קבוצה, שעדיין אינו יודעים מי הוא, אומר משפט חשוב לקוטרומבה. אתם יודעים משהו, שאתם לא יודעים מהו, והוא חשוב לאחרים ולא מוצא חן בעיניהם שאתם יודעים. לכן רודפים אחריכם. דורקאס בטוח שהפתרון יימצא במינסטר, זה כנראה מה שהם יודעים ולא מוצא חן בעיני מישהו, אלא שלפני מינסטר יש להם עניין קודם בקופנהגן.

בבדיקה שערך דורקאס במומיה לפני שנעלמה, התגלה דבר מוזר. הגווייה הייתה קדומה יותר מן הבגד שלבשה, והחגורה שלה עתיקה  מן הגוויה. חידה של ממש.

מה שחשוב לא פחות, בעוד הם מיטלטלים ברכבות וחוצים את אירופה, חל שינוי במערכת היחסים בין דורקאס לקוטרומבה. מיחסי שוטרת – חשוד, הם הופכים לידידים ושותפים בחקירה.

כשמוצאים שלד עתיק במקום שידוע שהייתה בו מלחמה, מסיקים שזה שלד של חיל שנהרג. אך אפשר לחשוב גם אחרת. כשרואים רק היסטוריה, כל מוות חייב להיות היסטורי, מסביר דורקאס לקוטורומבה. בשנות השישים מצא פרופסור ידין את חורבות מצדה. יוספפוס פלאוויוס סיפר איך החליטו תושבי המבצר היהודי להתאבד וכיצד הרגו אחד את השני. כשידין מצא עשרים וחמישה שלדים ולידם פיסות חרס בהם חקוקים שמות, היסטוריונים ראו בזה אימות לסיפורו שח פלאביוס. ידין היה מסויג. מתי הספיקו הנצורים לקיים את ההגרלה מי יהרוג את מי כשהרומאים כבר טיפסו על חומות המבצר. המבצר שימש מגורים במשך מאה שנים. השלדים והחרסים היו יכולים להתאסף שם מסיבות אחרות.

במשך השנים היו הסברים לא מוסמכים לידידנו איביקוס. חשבו שנהרג במלחמה. חשבו שהוא זמר נודד שנשדד בידי שודדים. טוב שלא אמרו שזה הומרוס, היו שדיברו על קורבנות אדם. זו בכלל אופנה בקרימינולוגיה פרהיסטורית לשייך מיני שלדים לזבח.

עד כאן אפשר כבר להבין שהספר הוא יותר מספר הרפתקאות. הוא לא כתוב בעומק כמו שם הוורד של אקו, אך הוא מתעסק בהיסטוריה, מדעים, פולחנים ופילוסופיה ישנה וחדשה.

לא חשוב מה כתבה אותה מכשפה דו פרצופית, סימון דה בובואר. לא האישה צריכה להיעשות אלא הגבר. אישה נולדת עם הידיעה שהיא צריכה קן לגדל את גוזליה. הגבר הוא זה שצריך להיעשות לכזה. לגדל נוצות לנפנף לפני הנקבה ולמצוא את ייעודו בחיים. לכן השלד של הנשים חלש והן סובלות מבריחת סידן. הגבר, הוא שצריך לברוא את גבריותו. ברצינות או בקריצת עין, שיחות כאלה ממלאים את הספר.

מינסטר – עיר שלושת כלובי הברזל. בסביבות 1500 קמה קבוצה שהתנגדה לקתוליות, ללותרניות ולכל מה שנחשב לדת מוכרת. הם ייסדו פולחנים משלהם ברחו מרודפיהם והשתלטו על העיר מינסטר, שם הנהיגו בעלות על רכוש ונשים משותפת. הפכו כנסיות לבתי ספר. הכריזו על העיר "ציון החדשה".  אחרי מצור ארוך נכבשה העיר ושלושת מנהיגי הכת עונו בכיכר העיר. אלו שלושת הכלובים. מאז מושג העונש מושרש בהם עמוק ומקנה סדר בעולמם. בלי עונש אין חטא ויש עולם חסר ודאות. גם אצלנו תלו את ראשיהם של מנהיגי המפלגה הקומוניסטית במלחמת האזרחים אחרי מלחמת העולם, עונה קוטורומבה. דורקאס מספר שהוא קומוניסט ותיק.

" אני אתיאיסט. איך יכול אדם להיות הומניסט? היום בני אדם לא מרחמים אפילו על עצמם. אם יש אלוהים הוא היה נוטש אותם בזעם מזמן. רק מי שלא מאמין באלוהים יכול לגלות חמלה", אומר להם פרופסור הנקלע בדרכם, ומשפטים כאלה יצוצו בעוד מקומות ומפגשים בספר.

מינסטר גילתה להם פרט אחד קטן. כעת יצטרכו להגיע לקופנהגן ומשם לברלין, והכול ברכבות. מסע הנמשך ימים ארוכים. לרדוף אחרי מומיה שערכה הכספי אולי לא גדול, אך במקומות שונים בני אדם עם אמונות שונות רוצים לייחס אותה לעצמם, להוכיח דרכה את קדמוניותם, ראשוניותם.

כמו בשם הורד, ובספרים דומים הרומן מכיל קורטוביק מספר על מסדר שנעלם, על כתות עתיקות ועל פושעים בני ימינו. בניגוד לשם הורד וספרים אחרים שבאו בעקבותיו והתייחסו לעצמם ברצינות גמורה, כאן הספר מדלג בשובבות מהרפתקה להרפתקה, זה איננו ספר עמוק באמת, עיקרו המרדפים שלא תמיד מתקבלים על הדעת אך על הכול שורה איזה חן מבדר. מכיוון שהסיפור מתרחש בעולם האקדמי, שיחות עם אמירות מעניינות צצות כל הזמן וממפגש משמעותי אחד לאחר והכול בקלילות וכמעט בבלבול משובב נפש.

תגובות

למהאגלה לספר את כל הסיפור?

נשמע מעניין הספר, אבל הפסקתי לקרוא את הכתבה אחרי 2 מעסקות כדי שלא תגלה לי את ההמשך....

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן