אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מדוע מדינות משתפות פעולה ביחסים הבינלאומיים: הריאליזם הפוליטי, הניאוליברליזם והקונסטרוקטיביזם


התמונה של תומר ריבל
לאוניד ברזנייב וריצארד ניקסון בפגישת פיסגה בוושינגטון, יוני 1973

לאוניד ברזנייב וריצארד ניקסון בפגישת פיסגה בוושינגטון, יוני 1973. הפיסגה מציינת את שיאו של הדטנט בין ארצות הברית וברית המועצות במלחמה הקרה.

כיצד ניתן להסביר שיתופי פעולה בין מדינות ושחקנים ביחסים הבינלאומיים? הבעיה של שיתוף בזירה הפנים מדינתית (בהנחה שמדובר במדינות יציבות ולא במדינות נכשלות) נפתרת כאשר המדינה יוצרת תהליך של סוציאליזציה שגורם לאזרחים להזדהות עם הטוב הקולקטיבי. אולם הסביבה הבינלאומית היא סביבה אנרכית אשר בה לכל מדינה יש את האפשרות לעשות ככל העולה על רוחה. עם זאת עדיין הסביבה הבינלאומית אינה סביבה של מלחמה תמידית ומדינות משתפות פעולה. שיתוף פעולה נובע מאינטרס – אינטרס לשתף פעולה או לא לשתף פעולה. האינטרס לשתף פעולה מוסבר בדרכים שונות על ידי פרדיגמות שונות של היחסים הבינלאומיים.

1) ריאליזם וניאו-ליברליזם

המדינאי בריטי בן המאה ה-19, לורד פלמרסטון, טען כי לבריטניה אין בעלי ברית קבועים אלא אינטרסים קבועים. אמרה זאת משקפת את התפיסה הבסיסית של הריאליזם בכל הנוגע לאינטרס – אינטרסים הם דבר קבוע ולא משתנה, והם בתורם מונחים על ידי מספר עקרונות בולטים.

נקודת המוצא של הניאו-ריאליזם של קנת וולץ (Kenneth Neal Waltz) היא היגיון מערכתי. מדינות מתפקדות תחת אילוצים של מערכת אנרכית תחרותית. אילוציה של המערכת האנרכית כה חזקים עד כי ההבדלים הפרטיקולאריים בין השחקנים בטלים בשישים לטובת התנהגות פונקציונאלית זהה בזירה הבינלאומית – מתן דגש על שיקולי ביטחון במטרה לשרוד ולהישאר חלק מהמערכת. מכיוון שהמערכת אנרכית ותחרותית , השחקנים לא יכולים לסמוך על אף אחד שיסייע להם אלא על עצמם בלבד. וולץ מסביר שבמערכת של הסתמכות עצמית, אלו שאינם מסוגלים לדאוג לעצמם יתפקדו פחות טוב מאחרים וימצאו את עצמם בסכנה. ולכן האינטרס של שחקנים במערכת כזאת היא למקסם ביטחון והישרדות על ידי שיתוף פעולה במטרה ליצור מאזני כוחות. מאזן כוחות מונע משחקן אחד להיות חזק מידי וכך לסכן את הישרדותם של אחרים. המאפיינים של שיתוף פעולה מסוג זה הם אינסטרומנטליים גרידא, מדינות כורתות בריתות כתגובה לאיום.  וולץ מסביר את השיקול האינסטרומנטאלי העומד מאחורי התחברות של מדינות לטובת מאזן כוחות: היות שבסביבה אנרכית תחרותית, עוצמה היא אינה מטרה בפני עצמה אלא אמצעי להישרדות ולשמירת מקומן במערכת, מדינות לא תשאפנה להצטרף לחזק  (bandwagoning), אלא לאזן מולו. הצטרפות לחזק תיצור עולם הגמוני שבו מקומן של המדינות במערכת כעצמאיות לא יישמר, הן תהיינה נתונות לגחמותיו של החזק ופגיעותן רק תגדל.

סטפן וולט (Stephen M. Walt) מוסיף ממימד נוסף לשיקולים האינסטרומנטליים המנחים את השחקנים כאשר הוא טוען כי מדינות משתפות פעולה על מנת לאזן מול איומים. לדעתו, התפיסה הניאו-ריאליסטית לפיה מדינות כורתות בריתות על מנת להגן על עצמן ממדינות אחרות או מקואליציות בעלות עדיפות במשאבים לוקה בחסר. מדינות לא מאזנות מול עוצמה אלא מול איומים. השאלה שצצה ועולה היא מה מגדיר איום. וולט מציג כמה וכמה פרמטרים: א) ככל שמדינה צוברת יותר משאבים כך פוטנציאל האיום שלה גדל, ב) קירבה גיאוגרפית, ג) כוח התקפי המסוגל לאיים על טריטוריה אחרת (למשל כוחות צבא ניידים), ו-ד) כוונות התקפיות – מדינות עם כוונות התקפיות יגרמו לאחרים לאזן מולם. וולט טוען כי כשאנו לוקחים בחשבון את מימד האיום במקום חלוקת העוצמה, אנו מקבלים תמונה שלמה יותר לגבי השיקולים של מדינאים בבחירת בעלי ברית. הבעיה עם המודל של וולט היא שתפיסת איום אינה אובייקטיבית (בדומה לשיקולי עוצמה) אלא בעלת היבטים סובייקטיביים ואינטר-סובייקטיביים. המודל של וולט צועד צעד לכיוון של תיאוריות פרשניות. 

בדומה לגישה הריאליסטית, גישות ניאו-ליברליות לא שוללות את קיומה של סביבה אנרכית תחרותית ואת שאיפתם של השחקנים לביטחון. אולם גישות ניאו-ליברליות מאמינות כי ניתן למתן את השפעות האנרכיה באמצעות מוסדות בינלאומיים שיוצרים כר פורה לשיתוף פעולה ומעניקים לצדדים את האפשרות ליהנות מרווחים מוחלטים – רווחים שתחת סביבה אנרכית תחרותית חסרת ריסון (על פי השקפה ריאליסטית) אינם אפשריים. רוברט אקסלרוד ורוברט קוהן (Robert Axelrod & Robert O. Keohane) טוענים כי שיתוף פעולה תחת אנרכיה אפשרי והוא מכיל שילוב של אינטרסים משלימים ומנוגדים. משמעות המילה אנרכיה היא העדר ממשל על בפוליטיקה העולמית, אך אין משמעות הדבר היא העדר חברה בינלאומית עם מוסדות ונורמות משותפים. בתחומים מסוימים יתכן שיתוף פעולה בין מדינות בעוד, שבאותו הזמן, בתחומים אחרים יהיה שיתוף פעולה מועט או בכלל לא על פי העיקרון של אינטרסים מנוגדים ומשלימים. בדומה לריאליזם, שיתוף פעולה בראייה ניאו-ליברלית הוא אינסטרומנטלי כאשר הוא בא לשרת מטרות רציונאליות של מקסום תועלת. שיתוף הפעולה גם אינו מלמד על שינוי תפיסות עולם ושינוי בזהות השחקנים, אלא הוא מציג מימד התנהגותי-חיצוני כאשר תחת המכניזם של שיתוף הפעולה שחקנים מתאימים את התנהגותם להעדפות אחד של השני.

2) קונסטרוקטיביזם

קונסטרוקטיביזם רואה באינטרסים חלק בלתי נפרד מזהותו של השחקן. על פי  אלכסנדר וונדט (Alexander Wendt), זהות והאינטרסים הנובעים ממנה מתחלקים לשני סוגים. הסוג הראשון כולל זהות מאוגדת (corporate)  שעבור ארגונים (מדינות למשל) משמעותה האמונות המשותפות והמוסדות באמצעותן חברי הארגון מתפקדים כ-'אנחנו'. זהות מאוגדת מייצרת ארבעה אינטרסים: ביטחון פיסי, ביטחון אונטולוגי שמבטיח זהות חברתית יציבה ביחס לעולם, הכרה על ידי אחרים ורצון לשיפור רמת החיים. האינטרסים הללו הינם אינטרסים בסיסיים והם קודמים לאינטראקציה עם שחקנים אחרים. זהות חברתית לעומת זאת היא מערכת של משמעויות שהשחקן מייחס לעצמו מול שחקנים נוספים כאובייקטים חברתיים. זהות זו חיונית לשיתוף הפעולה בין השחקנים היות שהאופן בו שחקן מיישם את האינטרסים הבסיסיים של הזהות המאוגדת תלוי באופן בו הוא מגדיר את עצמו ביחס לאחרים. לפיכך, לזהות חברתית יש בסיס אינטר-סובייקטיבי של אני מול האחר ולכן היא אֶנְדּוֹגֶנִית, חלק בלתי נפרד ופועל יוצא, לאינטראקציה בין השחקנים. אינטראקציה זאת הופכת את הזהות והאינטרסים הנגזרים ממנה לקונסטרקט דינמי שמעוצב מחדש ללא הרף. אינטראקציה יכולה להוביל את השחקנים לפתח אחד כלפי השני זהויות הגוזרות אינטרסים של שיתוף פעולה, או לחילופין קונפליקט. בנקודה זו, בא לידי הביטוי אחד ההבדלים המשמעותיים בין הקונסטרוקטיביזם לריאליזם והניאו-ליברליזם. בעוד שאצל הראשון אינטרסים משתנים באופן דינמי בעקבות אינטראקציה בין השחקנים, אצל השניים האחרונים, האינטרסים קודמים לאינטראקציה ולכן הם קבועים.

היכולת להתגבר על המכשולים לשיתוף פעולה בסביבה בינלאומית אנרכית תלויה בזהות השחקנים, האם זהויות אלו מעצבות אינטרסים אגואיסטיים או קולקטיבים. ההבדל בין אינטרסים אגואיסטים לקולקטיבים מונח על ציר דמיוני שמודד את מידת ההזדהות עם האחר. בקצה אחד ישנה הזדהות חיובית אשר תופסת את האחר כהמשך של העצמי בעיקר במובן של דאגה לרווחת האחר. הזדהות זו היא הבסיס להיווצרות קהילה עם רגשות של סולידריות ונאמנות. בקצה השני ישנה הזדהות שלילית שתופסת את האחר כאובייקט שיש להפעיל עליו מניפולציות לטובת סיפוק צרכיו של העצמי. בראיה ניאו-ריאליסטית, למשל, מדינות מגדירות את אינטרסיהן במונחים של רווחים יחסיים ולכן הניאו-ריאליזם ימוקם קרוב לקצה של ההזדהות השלילית. הניאו-ליברליזם משאיר מקום לרווחים מוחלטים ולכן ימוקם במרכז הציר.

אכן במציאות, שחקנים בדרך כלל ממוקמים באמצע בין שני הקצוות של אגואיזם מול סולידריות, של פרטיקולאריזם מול אוניברסאליזם. קונסטרוקטיביזם טוען כי שינוי ממצב למצב מתרחש על פני אינטראקציה בין השחקנים שמעצבת מחדש את זהותם העצמית ואת זהותם ביחס לאחר. דוגמא בולטת לכך הוא מושג האנרכיה. כאמור הריאליזם מניח כי האנרכיה היא באופן אינהרנטי מערכת תחרותית של הסתמכות עצמית אשר בה אין אפשרות להזדהות חיובית בין השחקנים. בראייה קונסטרוקטיביסטית, אנרכיה עלולה להיות מערכת של הסתמכות עצמית, אך היא גם עשויה להיות מערכת של ביטחון קולקטיבי. סוג המערכת האנרכית , כזה או אחר, תלוי בזהויות שמפתחים השחקנים – אנרכיה של חברים שונה מאנרכיה של יריבים.

גורמים המקדמים שיתוף פעולה בין מדינות

וונדט מזהה גורמים שמשפיעים על מידת שיתופי פעולה בין שחקנים.

גורמים מבניים:  בעוד שהניאוריאליזם מגדיר מבנה במונחים חומרים (חלוקת העוצמה במערכת),  קונסטרוקטיביזם שם דגש על מבנים חברתיים אינטר-סובייקטיביים של הבנות, נורמות וציפיות משותפות אשר מוטמעים במוסדות בינלאומיים. קונסטרוקטיביזם לא מבטל את חשיבותם של גורמים חומריים אלא, עמנואל אדלר מסביר, טוען שהאופן שבו חומר מעצב ומעוצב על ידי פעילות אנושית תלוי בפרשנות סובייקטיבית ואינטר סובייקטיבית אנושית.  לדוגמא, בימי המלחמה הקרה, פצצות אטום בידי ברית המועצות ובידי בריטניה, למרות שהיו בעלי אותו פוטנציאל הרס, קיבלו פרשנות שונה לחלוטין בארה"ב, פרשנות שתלויה הייתה במבנים האינטר-סובייקטיביים שהאחרונה חלקה עם ברה"מ לעומת בריטניה. ככל שמידת האינטנסיביות של אותם מבנים אינטר-סובייקטיביים תגדל, כלומר ריבוי מוסדות של שיתוף פעולה יגדל, כך יגדלו סיכויי השחקנים החולקים אותם לפתח זהות קולקטיבית.

תהליכים מערכתיים: תהליכים מערכתיים הם פרקטיקות שנוצרות על ידי אינטראקציה בין השחקנים. יש לזכור שמבנים חברתיים אינם דבר סטטי. הם תוצר של הפרקטיקות בין השחקנים – פרקטיקות יכולות לעודד מבנים של קונפליקט או של שיתוף פעולה. וונדט מתייחס לשתי פרקטיקות שמסייעות להיווצרות זהות קולקטיבית בין השחקנים. הראשונה כוללת התפתחות של תלות גומלין בניהם, למשל על ידי איום משותף שמצריך התמודדות משותפת ויוצר תחושה של שותפות גורל. לעיתים תלות גומלין תיצור מכניזם מוסדי שיקטין transactions cost של שיתוף פעולה (גישה רציונאלית – ניאו-ליברלית), אך לעיתים גם תוביל למעבר לכך –לשינוי זהות השחקנים.

פרקטיקה נוספת הינה חפיפה של ערכיים פנימיים של השחקנים, למשל תפוצת מוסדות דמוקרטים. האפקט של חפיפת ערכים היא הקטנת שונות בין השחקנים שככל שהיא קטנה, כך גם קטנה זהות המתבססת על 'הם מול אנחנו'. וונדט לא פוסח על הסכנה ששונות הפוחתת בין שחקנים עלולה ליצור אפקט הפוך של רצון להגן על זהות פרטיקולארית (צורך בביטחון אונטולוגי). המפתח טמון לדעתו בטיב האינטראקציה בין הצדדים שמלמדת אותם כיצד להתייחס זה לזה.

קהילות ביטחון

עמנואל אדלר ומיכאל ברנט (Emmanuel Adler and Michael Barnett) מתארים את היווצרות קהילות ביטחון כתהליך אבולוציוני על פני ציר של זמן כאשר כל שלב יוצר את התנאים להבשלת השלב הבא.

שלב א – 'התפתחות':  לצדדים אין כוונה מוקדמת להקים קהילה אלא לחפש אחר מכניזם להקטין עלויות של טְרַנְסַקְצְיות בניהם ולתאם מדיניות בתחומים ספציפיים. ישנם מספר גורמים המניעים מדינות לבחור בנתיב של שיתוף פעולה, למשל איום בטחוני משותף. במובן זה, התארגנות ביטחונית נגד איום משותף אינה שונה הרבה מברית אסטרטגית ואין צפייה שהצדדים יחזיקו בזהות משותפת. החשוב הוא שהם מגלים כי יש להם אינטרס לפעול יחדיו לטובת הכלל. גישות ריאליסטיות מסוגלות להסביר את שלב א כברית שמדינות כורתות בניהן על מנת לשתף פעולה ולאזן מול איום משותף. גם גישות ניאו-ליברליות מסוגלות להסביר את השלב הנוכחי כאשר שתופי פעולה בין מדינות מאפשרוים תוצאות טובות יותר לכל הצדדים ומכשירות את הקרקע לבניית אמון הדדי ולפיתוח הקשרים בעתיד.

שלב ב – 'גדילה': רשת של מוסדות וארגונים משותפים מתעבה. המוסדות והארגונים מקטינים חשש בין השחקנים ומגדילים את האמון ההדדי. אינטראקציה גוברת מעודדת את צמיחתם של מוסדות נוספים שמשקפים יחסי גומלין, אינטרסים משותפים (בתחום הכלכלי והביטחוני) ואף תחילת צמיחתה של זהות קולקטיבית. תהליכים מתקדמים של בניית אמון הדדי מעודדים בתורם תהליכי למידה שמסייעים לשחקנים ללמוד לא רק על כוונותיו של הצד השני (כחלק מבניית אמון) אלא גם על אופן בו הוא מפרש את המציאות. כאשר השחקנים לומדים לחלוק פרשנויות אלו, נוצרים התנאים להבנייתה של זהות אזורית קולקטיבית. עוצמה משחקת גם תפקיד חשוב, אולם לא במובן של איום וכפייה. היא מהווה מגנט אשר מושך מדינות להתאגד סביב מדינות חזקות כמוקדי עוצמה במטרה ליהנות מביטחון ויתרונות אחרים של שיתוף פעולה.

הריאליזם מתקשה להסביר את השלב השני. עבורו התנהגות במערכת תכלול מאזני כוחות שבהם החלשים יחברו לחלשים כדי לאזן מול החזקים ולא הצטרפות חלשים למוקדי העוצמה. בנוסף, הריאליזם מתקשה לראות מערכת שיש בה פרקטיקות של אמון הדדי. הסברים ניאו-ריאליסטים מציגים מערכת תחרותית המתאפיינת בפחד קיומי ורצון, לפיכך, למקסם ביטחון. הסתמכות עצמית ולא אמון הדדי מאפיינת מערכת בינלאומית ריאליסטית. ניאו-ליברליזם לעומת זאת מתמודד טוב יותר עם מאפייני השלב השני. קיומם של רשת של מוסדות וארגונים משותפים שמקדמים אמון ותועלת הדדית אינו זר לתפיסת עולמו. עם זאת, הניאו-ליברליזם מסביר שיתוף פעולה במונחים אינסטרומנטאליים ופחות נוגע בשינוי זהותם הקולקטיבית של השחקנים, תהליך המתחיל לרקום עור וגידים בשלב השני של היווצרות קהילות ביטחון.

שלב ג –'בגרות': בשלב הסופי של היווצרות קהילות ביטחון, השחקנים חולקים זהות וישנם ציפיות ממשיות לשינויים בדרכי שלום. אדלר וברנט מבדילים בין שני סוגי קהילות ביטחון, קהילה רופפת ואדוקה. בקהילה רופפת, מדינות מזדהות חיובית אחת עם השנייה ומפגינות התנהלות פוליטית ("דרך חיים") זהה. ישנו מכניזם מגוון של אינטראקציה בין השחקנים שמחזק את הקהילה. ישנה שיטת ממשול בלתי פורמאלית המבוססת על זהות קולקטיבית ולמרות שיש לעיתים חילוקי דעות ואינטרסים מנוגדים, ישנה ציפייה הדדית שהשחקנים יפגינו ריסון עצמי. מאפייניה של קהילה זו כוללים מנגנוני קבלת החלטות מולטי-לטראליים. גבולות בין מדינות קיימים אך אלו נועדו להבטיח אותן מפני איומים שאינם פעילות צבאית מדינתית מאורגנת. השיח בתוך הקהילה משקף נורמות סטנדרטיים קהילתיים שמבליט את ההבדל בין סטנדרטיים ונורמות בתוך הקהילה ומחוץ לקהילה. 

בקהילה אדוקה, עזרה הדדית נהפכת לעניין שבשגרה ולפיכך זהות לאומית באה לידי ביטוי דרך ערבות הדדית ומאמצים משותפים של חברי הקהילה. ברמה הצבאית, הזכות לשימוש בכוח עוברת מהשחקנים לקולקטיב ונהפכת ללגיטימית רק נגד איומים חיצוניים לקהילה. ישנם מספר אינדיקציות המעידות על עומק שיתוף הפעולה בקרב החברים בקהילה. במישור הצבאי ישנו מעבר מצעדים הדדים להבניית ביטחון לעבר ביסוס ביטחון שיתופי ביחס לבעיות הצצות בתוך הקהילה וביטחון קולקטיבי ביחס לאיומים הצצים מחוץ לקהילה. למרות שקהילת ביטחון לא מחייבת אינטגרציה צבאית, סביר להניח שזהות משותפת ורמה גבוהה מאד של אמון הדדי יניעו את החברים לשלב משאבים צבאיים. ברמת המדיניות, מתקיים תיאום נגד מה שנתפס כאיומים פנימיים. מתקיימת תנועה חופשית של בני אדם בין גבולות (ביטול ויזות) שמשקפת העדר דִּיפֶרֶנְצְיַאצְיָה בין 'אנחנו ו-הם' בקרב חברי הקהילה. ברמה הפוליטית, מתקיים תהליך של וויתור על סמכות לאומית בתחומים רבים לטובת מוסדות על לאומיים.

3) סיכום

האיחוד האירופאי כיום מפגין חלק ניכר מהמאפיינים של קהילת ביטחון אדוקה. מדינות האיחוד חולקות זהות משותפת ושותפות גורל שבאה לידי ביטוי במנגנונים לערבות ועזרה הדדית כפי שהסיוע הכלכלי שהוענק לאחרונה ליוון מהאיחוד מלמד. למרות שבמישור הצבאי ובמישור של מדניות חוץ, האיחוד מתקשה לגבש פעילות ומדיניות אחידה, במישורים אחרים, מדינות מוותרות על סמכות לאומית לטובת מוסדות על לאומיים, למשל בכל הקשור למטבע האחיד. האפשרות של קונפליקט צבאי בין החברות באיחוד האירופאי אינה מתקבלת על הדעת והגבולות פתוחים לחלוטין למעבר בני אדם וסחורות.

האיחוד האירופאי לא נולד ביום אחד, והוא תוצאה של התפתחות בשלבים מקהילה בשלב ההתפתחות לעבר גדילה ולבגרות בדומה לרצף שאדלר וברנט מתארים. מאמצים שהחלו בשנות ה-50 להקים קהילת פחם ופלדה סופרא-לאומית בכדי להגביל את יכולותיהן של המדינות להתחמש והקמת הקהילה הכלכלית (EEC) ב-1967 מציינים ניסיונות של המדינות לבדוק אפשרויות של שיתוף פעולה והקטנתן עלויות של טְרַנְסַקְצְיות בתחומים ספציפיים. אולם תהליך האינטגרציה האירופאי התאפיין ב-spill over  מתחום אחד לנוספים. אינטראקציה בין השחקנים הפכה מרצון התחלתי לשיתוף פעולה להיווצרות של זהות אירופאית משותפת ולהעמקה מתמדת של תהליכי אינטגרציה שבאה לידי ביטוי בחתימתה של אמנת מאסטריכט ב-1991 ובהקמת האיחוד האירופאי.

האיחוד האירופאי מציין תהליך ממושך של שינוי בדרכי שלום שהחל בסוף מלחמת העולם השנייה שבה מדינות שחברות היום באיחוד לחמו זו בזו. שינוי מהסוג הזה, הריאליזם אינו מסוגל להסביר בהיותו שבוי בראיית עולם של מערכת אנרכית תחרותית שבה יציבות מושגת בעיקר על ידי מכניזם של מאזן כוחות. הניאו-ליברליזם – שלא לוקח בחשבון תהליכים המהווים את לחם חוקה של הגישה הקונסטרוקטיביסטית, היווצרותן של הבנות אינטר סובייקטיביות ושינויים במבני זהויות ואינטרסים – מתקשה גם הוא להסביר תופעה דוגמת היווצרות האיחוד האירופאי.

מה עתידן של שיתופי פעולה בין שחקנים? ב-1902 בריטניה ויפן חתמו על ברית צבאית. מטרת הברית מבחינת בריטניה הייתה לאזן את כוחה הצבאי במזרח הרחוק מול האיום שנשקף מרוסיה. הברית האנגלו-יפנית החלה להתערער ב-1905 לאחר שרוסיה הובסה על ידי יפן במלחמת רוסיה-יפן והפסיקה להוות גורם מאיים על בריטניה. סיומה הבלתי פורמאלי של הברית התרחש בועידת וושינגטון ב-1922 שמטרתה הייתה הגבלת בניית הכוחות הימיים במזרח הרחוק. בריטניה בחרה בצד של ארה"ב נגד יפן היות שיפן נהפכה לגורם המאיים עבורה באזור. המקרה הנוכחי מלמד על קצרות הימים של בריתות שנועדו לאזן מול איומים – ברגע בו האיום חולף, שיתוף הפעולה מאבד את הרציונאל העומד מאחוריו והברית מתפוררת. קהילות ביטחון לעומת זאת, מהוות התחייבות לפעילות משותפת רב צדדית לא מול איומים ספציפיים. אין כאן התחברות אד הוק בין שחקנים לטובת מאזן כוחות, אלא הבשלתו של תהליך של היווצרות זהות קולקטיבית בין השחקנים כאשר גורלו של אחד נתפס כגורלם של אחרים. זהו תהליך הרבה יותר עמוק שמתרחש לא מתוך שיקולים אינסטרומנטאליים של מקסום ביטחון אלא כתוצאה משינוי קוגניטיבי במוחם של בני אדם. ועל כן, למרות שאין ערובה שימשיך בעתיד, הוא חסין יותר לאתגרים של הזמן.

ביבליוגרפיה:

Adler, E. 1997. Seizing the Middle Ground: Constructivism in World Politics. European Journal of International Relations 3 (3): 319-363.

Adler, E.,and M. Barnett. 1998. A Framework for the Study of Security Communities. In Security Communities,edited by E. Adler and M. Barnett, 29-66. New York: Cambridge University Press.

Adler, E.,and M. Barnett. 1998. A Framework for the Study of Security Communities. In Security Communities,edited by E. Adler and M. Barnett, 29-66. New York: Cambridge University Press.

Schroeder, P. 1994. Historical Reality vs. Neo-Realist Theory. International Security 19 (1): 108-148.

Walt, S.M. 1987. The Origins of Alliances. Ithaca and London: Cornell University Press.

Waltz, K. 1979. Theory of International Politics. New York: McGraw Hill.

Wendt , A. 1987. The Agent Structure Problem in International Relations Theory. International Organization 41 (3): 335-370.

Wendt , A. 1987. The Agent Structure Problem in International Relations Theory. International Organization 41 (3): 335-370.

תגובות

החשיבות היורדת של נושא הביטחון

אם נתעלם מענייני הטרור אז בריתות למטרות בטחון נעשות פחות ופחות חשובות. למדינה דמוקרטית מאוד קשה היום לצאת למלחמה לא מוצדקת שכן אז היא חוטפת מחאה פנימית שמסכנת את האוחזים בה בכח. התופעה הזו נעשית יותר יותר חשובה עם התפתחות האינטרנט שבו השליטה של הממשלה על השיח הציבור הוא קטנה מאשר היתה לפני 30 שנה. אז קשה היום לצאת למלחמה - ובעתיד יהיה קשה עוד יותר. אז מה חשיבותן של בריתות ביטחון אם רוב השחקנים לא יכולים לצאת למלחמה כלל? כל השחקנים יודעים את זה ולכן גם מוכנים להקריב פחות עבור ברית ביטחון. אני מסכים שיש חשיבות כלשהיא לבריתות בטחון אבל כנגד אויבים מאוד קיצוניים ומאוד מרוחקים ובודאי לא כנגד מדינות דמוקרטיות. אז כל ענין שיתופי הפעולה בתחום הביטחוני עבור רוב המדינות עובר לענין הטרור. מענין יותר לחקור את שיתוף הפעולה הכלכלי שחשיבותו גדלה ככל שהחשיבות של הביטחוני קטנה. בתחום הכלכלי נפרשות רשתות מסחר בניגוד גמור לרצונן של ההנהגות. ואז הגוף הלא מזוהה שהוא "הקהילה העיסקית" הוא זה שקושר את קשרי החוץ החשובים של מדינה. זוהי עוד דוגמא לכך שקרנה של ההנהגה יורד. המדינה מאבדת מכוחה וזה תהליך שנמשך כבר שנים רבות ולא צפוי להעצר כשכוחה של ההנהגה זולג אט אט לקהילה העיסקית ואפילו לציבור הרחב.
התמונה של תומר ריבל

מסכים אבל....

אני מסכים איתך שדמוקרטיה הופכת את המלחמה ללא סבירה בין מדינות דמוקרטיות וזאת תיאוריית השלום הדמוקרטי שהראשון שדיבר עליה היה קאנט בשלום הניצחי עוד הרבה לפני עידן האינטרנט והטלא-קומיניקציה. אני לא יוצא נגד השלום הדמוקרטי אלא מנסה להסביר אותו באמצעות כמה גישות ביחב"ל.
עם זאת, אני לא סבור שהמדינה תעלם בקרוב. נכון נוגסים בה כוחות שונים, אבל עדיין הרעיון של מדינה שריר וקיים. השאלה שצריך לשאול הוא מה יהיה במקום המדינה, איזה אלטרנטיבה יש? איזה עוד ארגון פוליטי מסוגל להוות אלטרנטיבה למדינה? איזה עוד ארגון פוליטי מסוגל לספק שירותי ביטחון פיסי ובטחון סוציאלי לבני אדם. האם נחזור לפוליטיקה ביזורית כמו זאת בימי הביניים בתקופה לפני שלום וסטפליה (מעין סוג של back to the future)? אני לא חושב וזאת משום שאין היום אלטרנטיבה למדינה. קהילות עיסקיות כבודן במקומם מונח אבל הן לא יוכלו לספק לנו שירותי בריאות או חינוך. מדינה היא ארגון שקם לא למטרות רווח, מדינה היא אמנה חברתית (את זה אמרו הובס, רוסו וכו'). אין לצפות מקהילה עיסקית או מתאגידים בינלאומיים,שהם ארגונים למרות רווח, לספק את השירותים שמדינה צריכה לספק לאזרחיה שהם לא למטרות רווח. על כן אני טוען שהמדינה תמשיך להתקיים בשינויים תמידיים, אבל תמשיך להתקיים. בנוסף, לא הייתי מספיד את הלאומיות הלא רציונלית ו"לא עיסקית" כל כך מהר. לצד גלובליזציה ואינטגרציה היום יש לנו גם פרגמנטציה על רקע התחזקות זהיות אתניות- לאומיות פרימודריאליות

תיקון...

לא טענתי שהמדינה תעלם - אני רק טענתי שכוחה יורד. אם הבנת זאת מדברי אני מתנצל. אם המדינה לא תעלם אז גם אין שום תעלומה לגבי מי יבצע את המטלות שהיא עוסקת בהן. מה שאני טוען שאופיה של המדינה משתנה: מכיון שמלחמה פחות אפשרית אז כוחו של השליט קטן וכוחה של הקהילה העיסקית עולה -> מה שמביא יותר הפגנות כי לציבור הבטיחו שהפוליטיקאים שהוא ממנה הם ששולטים (WE ARE THE 99) -> מה שמביא ויביא עוד כח לציבור. המדינה תשאר, זו רק התנהלותה הפנימית שעומדת להשתנות ללא הכר...
התמונה של תומר ריבל

מסכים אבל...

אנחנו נמצאים בקץ ההיסטוריה - כך טוען פוקיהמה. קץ ההיסטוריה בכך שמצאנו את שיטת המשטר הטובה ביותר- דמוקרטיה. כל מה שיקרה עכשיו והלאה הוא שינוי כמותי אבל לא איכותי. כלומר יותר דמוקרטיה, פחות דמוקרטיה. אבל הדמוקרטיה במתכונת כזו או אחרת תשאר וזה סוף ההיסטוריה.
כמובן שיכולה להיות רגרסיה לעבר אובדן הדמוקרטיה, דבר שעלול באופן פרדוקסאלי להתרחש בגלל טכנולוגיה שתאפשר לשלטון שליטה על הפרט באופן שלא התאפשר לו בעבר. וכאן אנו לא מסכימים, כוחו של השלטון המרכזי כתוצאה מטכנולוגיה עלול להתחזק לכיוון ריכוזי ולווא דווקא ביזורי כמו שאתה מציע. אבל זה בתחום הרגרסיה

אבל רואים שאין רגרסיה...

משטרים טוטאליטריים נופלים על ימין ועל שמאל, מפגינים בוול סטריט והפגנות ענק בתל אביב, פריחה של תנועות לדמוקרטיה ישירה בכל רחבי אירופה, הפגנות בספרד, אנגליה ויוון. איפה פה הנסיגה? כרגע כל העדויות הן על שינוי בכוון השני: השלטון מאבד את זה לטובת ההמון. אנחנו כבר עמוק עמוק בתוך זה. היסטוריונים יסתכלו על 4 השנים האחרונות בתור נקודת המפנה... נכון שתיאורטית יכולה להיות רגרסיה. אבל זו תיאוריה שנראה שבמציאות אין לה אחיזה. השילטון הנוכחי הוא שלטון של אנשי עסקים מתקדמים. הם צריכים תרבות פלורליסטית בשביל הכלכלה: אחרת אין מהנדסים ופיניטו על כל העולם. הם עשו עסקה עם "השטן" - הטכנולוגיה והפלורליזם. על שני אלה הם לא יכולים לוותר - ואפילו במחיר של הורדתם מכס השילטון! אתה רואה את האבסורד? זה כמו שהכנסיה חשבה שמכונת הדפוס תעזור לה לשלוט. תקופה קצרה (במונחים של אז - כמה מאות שנה) זה עבד אבל אז הם איבדו שליטה על הצנזורה והופ מגיעים וולטיר והחברה ומדפיסים ספרים בהולנד ומשווקים אותם בצרפת ואומרים דברים שאף אחד בשילטון לא רצה לשמוע. מזכיר לך משהו? השיח האנטי שילטוני בפייסבוק היום הוא החריף ביותר שהיה אי פעם ושנת 2011 היתה השנה הפעילה ביותר פוליטית בדברי ימי תולדות האנושות! לי הכוון הוא ברור כשלג. אין דרך חזרה ואפילו אם הטכנולוגיה תאפשר שליטה על הפרט (דוגמא היא המצלמות המפורסמות שישלחו לנו דוח כל פעם שנעבור את סף המהירות) אז השילטון מסתכן בלהרגיז את ההמון. מה יקרה אם הפגנות הקיץ יחזרו? שטות כמו המצלמות הללו יכולה להפיל שילטון! תמיד צריך לזכור שהשילטון רוצה שאנחנו נשתף איתו פעולה "מרצוננו החופשי" וזאת שכן אין מספיק שוטרים לפקח על כולם ובכל מיקרה הממשלה רוצה להיות קטנה כי אנשי העסקים לא רוצים שהיא תבזבז כסף על מנגנון שליטה מרכזי חזק - הם רוצים כלכלה חזקה במקום ומנגנון כמו הנ.ק.ו.ד. הסובייטי עולה המוווון כסף. השילטון במילכוד. בדיוק כפי שהוא היה לפני 200 שנה.
התמונה של תומר ריבל

הלוואי ואתה צודק אבל אל תשכח

אל תשכח כמה וכמה "בונבונירות" שעלולות לנפץ לך את בועת ההתקדמות האנושית
1) האיסלאם באירופה והסכנה המרחפת על היבשת לההפך ל"אורו-ערביה" . בעיקר לנוכח הריבוי הטבעי השלילי של האוכלוסיה האירופאית, הציניות, אובדן הערכים והדקדנס שמשתלט על היבשת. לא ירחק היום והלובר יהפך לאורוות סוסים או מסגד. זה בעיני לא פרוגרס אלא ריגרס.
2) עלייתה של סין ככוח צבאי מאיים במזרח אסיה והסכנה של תחילתה של מלחמה קרה נוספת ושלטון טרור ואיימים שיוטל על כל דרום מזרח אסיה.
3) קריסה טוטאלית של מדינות עתירות אוכלוסין כמו הודו. מומחים היום ממשיכים לשאול עד מתי תוכל הודו להמשיך ולספק לכל אחד ממליארד התושבים (ועוד הזרוע נטויה) צלחת אורז ליום. לצורך העניין, התמוטטות של אפריקה כתוצאה ממגפות והתפשטות בצורות ורעב.
4) האביב הערבי שנהפך לאט לאט לחורף איסלאמי.
5) לקינוח מזרח תיכון מגורען עם איראן ובעקבותיה סעודיה ותורכיה.

כל אחד מהתרחישים הללו מפחיד כשלעצמו. אז אולי בבועות מנותקות אי שם באירופה (אם האיסלאם לא ישטוף אותה ואם גוש האירו לא יתפרק לרסיסים) יהיו כמה אנשי עסקים עם אייפונים ולאפ טופים. אבל הכל מסביב יבער יבער יבער.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת תומר ריבל