אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

יוסי סוכרי / אמזלג


רמה זוטא's picture

רעיון הספר 'אמזלג', שהופיע לפני שנה ב'עם עובד', נולד לדברי המחבר כשהיה בסיורים לקידום 'בנגאזי-ברגן-בלזן' בקהילות ובאוניברסיטאות אמריקאיות, מנותק ממשפחתו ומחבריו. ללא הגנה של בית ומשפחה, התעוררה בו בעוז בעיית הזהות: מיהו ולאן הוא משתייך? הוא הרגיש שעד אז לא כתב איש את סיפור הקהילה הטריפוליטנית.'אמזלג' לטעמי נחות בהרבה מ'בנגאזי-ברגן בלזן' מבחינה ספרותית, קטעים שלמים כתובים באופן דידקטי והסופר מפגין את ידענותו בתחום הפילוסופיה, לרוב בקישור מלאכותי למדי. הוא נותן מקום נרחב להשקפותיו הפוליטיות כאיש שמאל מזרחי ורעיונותיו חוזרים ונשנים. עם זאת, יש ב'אמזלג' יסודות מעניינים מבחינה חברתית ובכמה נושאים הוא חדשני למדיי. נהוג לסווג את יצירותיו של סוכרי ל'ספרות מזרחית', אך מסגרת זו איננה הומוגנית כלל. חוקר הספרות יוחאי אופנהיימר, בספרו 'מרחוב בן גוריון לשארע אל-רשיד: על סיפורת מזרחית', הבחין בשלושה דורות שונים ב'ספרות המזרחית'.

 

יוסי סוכרי, בן לאם יוצאת לוב ולאב יוצא מרוקו, נולד ב-1959 ברמת גן-בני ברק ועד גיל תשע גדל בשכונת פרדס כץ.

חוויות ילדותו ומוצא הוריו הם בעלי משמעות רבה לקריאת הספר שלפנינו.

בין אמו לסבתו הפרידו 15 שנים בלבד וילדותו עברה עליו בין נשים, והדבר בולט בספריו הראשונים. בימי המיתון של שנות השישים, בצעד של תושייה כלכלית, קנו הוריו דירה בצפון תל אביב; צעד זה העביר את סוכרי לסביבה זרה: בראיונות רבים העיד כי הרגיש את עצמו חריג בין האשכנזים האמידים. הוא למד ב'תיכון חדש' אך עזב את בית הספר לפני סיום התיכון וניגש בעצמו לבחינות הבגרות. בנעוריו היה כדורסלן מצטיין ומוכר מאוד ב'סצנת המועדונים' של אז בתל אביב.

מאז בגרותו נמשך לתחום הפילוסופיה וסיים את לימודיו בחוג לפילוסופיה ולהיסטוריה באוניברסיטת תל אביב  ספרו הראשון, 'אמיליה ומלח הארץ', הופיע בהוצאת בבל בשנת 2002 ותורגם לצרפתית, כשאר ספריו וסיפוריו, שחלקם נדפסו בכתבי עת צרפתיים. הוא אב לארבעה ילדים משתי נשים; הגירושים מאשתו הראשונה והיחסים עם הילדים משתקפים גם הם כבמראה ב'אמזלג'. הוא מרצה למחשבה של המאה העשרים בכמה מכללות ובאוניברסיטת תל אביב וכותב מאמרים פובליציסטיים בנושאי פוליטיקה. ספרו הרביעי, 'בנגאזי-ברגן=בלזן' (עם עובד 2013), זיכה אותו בפרס ברנר לשנת 2014, תורגם לאנגלית, הומחז והוצג בניו יורק בגילומו של השחקן מוחמד בכרי. הספר נכנס לתוכנית הלימודים של הכיתות העליונות בתיכון. סוכרי זכה בפרס ראש הממשלה ופרס המכון הישראלי בוושינגטון.

       רעיון הספר 'אמזלג', שהופיע לפני שנה ב'עם עובד', נולד לדברי המחבר כשהיה בסיורים לקידום 'בנגאזי-ברגן-בלזן' בקהילות ובאוניברסיטאות אמריקאיות, מנותק ממשפחתו ומחבריו. ללא הגנה של בית ומשפחה, התעוררה בו בעוז בעיית הזהות: מיהו ולאן הוא משתייך? הוא הרגיש שעד אז לא כתב איש את סיפור הקהילה הטריפוליטנית.'אמזלג' לטעמי נחות בהרבה מ'בנגאזי-ברגן בלזן' מבחינה ספרותית, קטעים שלמים כתובים באופן דידקטי והסופר מפגין את ידענותו בתחום הפילוסופיה, לרוב בקישור מלאכותי למדי. הוא נותן מקום נרחב להשקפותיו הפוליטיות כאיש שמאל מזרחי ורעיונותיו חוזרים ונשנים. עם זאת, יש ב'אמזלג' יסודות מעניינים מבחינה חברתית ובכמה נושאים הוא חדשני למדיי. נהוג לסווג את יצירותיו של סוכרי ל'ספרות מזרחית', אך מסגרת זו איננה הומוגנית כלל. חוקר הספרות יוחאי אופנהיימר, בספרו 'מרחוב בן גוריון לשארע אל-רשיד: על סיפורת מזרחית', הבחין בשלושה דורות שונים ב'ספרות המזרחית'.

       לפי הבחנתו, עם בני הדור הראשון נמנים סופרים שהם עצמם עלו או היגרו מארצות המזרח כמו סמי מיכאל, אלי עמיר, שמעון בלס ואחרים. בני הדור השני והשלישי הם סופרים שהיו כבר אמורים להתערות בארץ מבחינה תרבותית ומעמדית. הוא כולל בהם את סמי ברדוגו, דורית רביניאן, רונית מטלון, שמעון אדף – וגם יוסי סוכרי. ההבדל בין הדורות אינו גילי אלא מתבטא בנושא המרכזי של יצירתם, כגון קשיי קליטה וקיפוח, זיכרונות העבר וכיוצא בהם. אופנהיימר מציין שבארץ ההגירה הגדולה ארצות הברית, התרחש תהליך הפוך מזה שבישראל: הדור הראשון של המהגרים לא ידע אנגלית, לא קיבל חינוך מערבי והשתייך למעמד נמוך כלכלית וחברתית; ואילו בני הדור השני דיברו כבר אנגלית, זכו לחינוך מערבי והשתלבו בחברה; הם טענו נגד הוריהם שאין הם מספיק אמריקאים. בישראל, כותב  אופנהיימר, הסופרים בני הדור השני והשלישי בישראל בא בטענות אל הוריהם דווקא על שזנחו את התרבות העשירה שבאו ממנה,  בניסיונם להשתלב בחברה הישראלית. במילים אחרות, בני המהגרים רוצים לזכור או לשחזר את מה שדור הוריהם רצה לשכוח.

דור הסופרים 'המזרחי' הראשון השלים בהדרגה עם האידאולוגיה של כור ההיתוך, למשל אלי עמיר בספריו המאוחרים מביא דמויות מפא"יניקיות חיוביות; ואילו סופרי הדור השני חוזרים לאלמנטים ערביים מקוריים מן התרבות שממנה באו ההורים. יש המכנים תרבות זו בשם 'פולקלור', ובספרים 'המזרחיים' יש לא מעט ביטויים מקוריים במרוקנית-יהודית, בניב עיראקי ועוד. סוכרי מביא ביטויים בערבית יהודית-לובית ולא מעט מאכלים כמו מפרום ואזכור פייטנים משם. הנושא המרכזי בספריו הוא הניסיון המורכב למצוא מיזוג בין התרבות של ההווה לבין התרבות של העבר, ואולי גם גישוש ליצירת 'תרבות ים-תיכונית',. העיסוק בכך הופיע כבר בספרות העברית בעבר וכאן הוא בולט במיוחד.

       א"ב יהושע, במסה שלו 'בחיפוש אחר הזמן הספרדי האבוד' המתארת את הלוויית אביו שביקש להיקבר בחלקה הספרדית בירושלים, מספר ששם נזרעו רעיונותיו ל'מר מאני', 'מולכו' וסיפורים נוספים שגיבורם הוא מזרחי - עד לספרו 'המנהרה', שנידון כאן במועדון. בכל הספרים הללו יש מעין התרסה כנגד אמו שמוצאה ממרוקו, שדחפה אותו לחינוך הקרוי 'ארצישראלי', לגימנסיה העברית ברחביה ולצופים, להערצת הצעיר החבוש כובע גרב ולשירי התנועה הרוסיים.לדעת אופנהיימר, 'תרבות ישראלית' הוא מושג סינתטי שאיננו אותנטי. הוא מזהה תהליך דומה גם אצל יוצרים אשכנזים, שלאחר 'ישראליזציה' קיצונית (ספרות הקבוצה והקיבוץ, דור הפלמ"ח וכו'), התחילו לכתוב על שורשיהם באירופה, כתיבה לעתים אוטוביוגרפית, המעלה על נס את ימי התום של ההורים בקיבוץ או במושבה (ס. יזהר המאוחר, קורן, קנז או מאיר שלו). לפי אופנהיימר, 'הישראליות' הייתה זרה לאהרון אפלפלד או לצלקה לא פחות מאשר לסופרים המזרחיים; אבל לסופרים הצעירים האשכנזים אין את מי להאשים בהשכחה של התרבות שממנה באו ההורים.

        אפשר לקבל את התזה הזו או לדחותה, ומכל מקום אמזלג, גיבור הספר שלפנינו, עוסק כולו בבעיית הזהות, אם המערבית אם המזרחית, ובכמיהה לבית אותנטי. כמו כותבו, אמזלג הוא בן לאב שעלה ממרוקו ואם שעלתה מלוב, אינטלקטואל מזרחי תל אביבי השקוע עד צוואר בתרבות המערבית, שמאלן ופציפיסט, מרצה לפילוסופיה שחש כל הזמן שאין מעריכים די לא את ידיעתו בתחום התמחותו ולא את חזותו החיצונית, העטופה בבגדים ונעליים מבתי אופנה מפורסמים, גנדרן פומפוזי עד לזרא. הסיפור פותח בתקופה המבולבלת העוברת על אמזלג לאחר גירושיו מהדס, פרוטיפ של בחורה אשכנזית,  ומיד עולים לבטיו בדבר התרבות שממנה באו הוריו. כילד וכנער הוא התבייש באמו ובסבתו כשהיו מופיעות בביה"ס בלבוש של זמרת לבנונית ומדברות ביניהן ערבית, ב'שמלות ארוכות המעוטרות רקמת זהב וכסף', שעוררו לעג מצד המורות. תמיד שמע באוזן הפנימית את הגזענות המובלעת והעדיף להתעלם ממנה. הוא בחר לא להתלונן אלא להתקדם, אך את השניות הזו חש באורח מתמיד. בריאיון חושפני בעיתון, אמר סוכרי: 'כשתל אביבים מגדפים את הפריפריה, אני מרגיש שפוגעים במרכיב עמוק בי'. חברו רוזנצווייג האשכנזי מתריס כנגדו: 'ההתבכיינות היא הבעיה הכי גדולה של המזרחים', ואמזלג מהרהר בלבו שחברו לעולם לא יבין את המושג 'נידחות'.

     בתהליך ארוך, המתחיל בבושה על הופעת אמו ועל התפיסה הימנית של אחותו המתנחלת, אמזלג מסיר בהדרגה את גאוותו על ההישגים האינטלקטואליים שלו וחוזר לתחושות הפנימיות, הנובעות מאופיו המעורער, ואומר: 'מההורים נעקרתי אך לא הגעתי באמת לתרבות האחרת'. הוא מחפש ומנסה לשוב הן אל תרבות ההורים והן אל זהותם שהודחקה. לחשבון הנפש הנוקב, מעין פצע שנפתח ונסגר לזמן מה, יש מחיר כבד: הוא אינו מרגיש בבית בתרבות המזרח, אבל רק כמה לתרבות המערב האוניברסלית. בהדרגה הוא מבין כי 'הזרות היא ביתו האמיתי: גם מזרח וגם מערב'..

     סוכרי הוא הסופר המזרחי הראשון ממוצא לובי; לא עיראקי כסמי מיכאל ואלי עמיר, לא מצרי כז'קלין כהנוב ורונית מטלון, לא אלג'ירי כאלבר קאמי.יהודי לוב עברו זוועות נוראות בימי מלחמת העולם השנייה וסוכרי מדגיש: 'אני גם בן לניצולי שואה ואמא שלי הייתה מתעוררת בלילה בקריאות בלהה. השקפותיי בכל עניין הם בשמאל. אין מופע אחד של מזרחיות ואחר של ניצולי שואה. זה לגדול עם הרבה כאבים'. זהו גם כאב ההשתכנזות  - כתופעה,ככישלון מודע. לוב (טריפוליטניה) שבצפון אפריקה, ועריה טריפולי ובנגאזי, משמשות כרקע לכל ספריו של סוכרי.

       נושא השואה של יהודי לוב לא כל כך ידוע; סוכרי מספר שמורתו בבית הספר כעסה עליו משום שהוא משקר שהוא בן למשפחת ניצולי שואה. מימי הכיבוש הרומי דרך הכיבוש הערבי, הספרדי והעות'מאני, ישבו בלוב יהודים, ששלטו במסחר עם אירופה ועסקו בתיווך ובדיפלומטיה. השלטון העות'מאני העריך את תרומתם והעניק להם זכויות ואוטונומיה, אך במאה ה-19 פרעו בהם המוסלמים לא פעם. ביולי 1911 כבשה איטליה את ערי החוף בלוב והחלה להתפשט השפעה איטלקית בקשרי התרבות והמסחר, ובאמצעות האיטלקית הגיעה ליהודים תרבות המערב. לסוכרי-אמזלג נוספה גם ידיעת צרפתית דרך אביו. בתחילת השלטון הפאשיסטי באיטליה עדיין העריך הממשל בלוב את חשיבות היהודים בקידומה של המדינה; מוסוליני עצמו ביקר בלוב בשנת 1937, זכה לקבלת פנים מפוארת בקהילה והבטיח כי איטליה תמשיך לכבד את היהודים ומסורתם. אולם הברית בין איטליה לגרמניה הנאצית, שתחילה לא שינתה את יחסה של איטליה ליהודים, הביאה ערב מלחמת העולם השנייה להחלת חוקי הגזע הנאציים  על איטליה ומושבותיה.

       כך נפתחה תקופת אפליה בולטת לרעה של יהודי לוב: פיטורים ממשרות ממשלתיות, סילוק מהאקדמיות ועוד. בימי הקרבות המרים בצפון אפריקה ב-1941—1942, נפגע קשות הרובע היהודי בבנגאזי מהפצצות צרפת ובריטניה ונהרגו יהודים רבים. יהודי מחוז קירינאיקה הובלו למחנה ריכוז במחוז טריפוליטניה, בני קהילת טריפולי נשלחו למחנות עבודה בכפייה, בתנאי תברואה איומים ובהרעבה מכוונת. ביד אמן מספר על כך סוכרי בספרו 'בנגאזי-ברגן בלזן'. באותם ימים עברה העיר בנגאזי כמה פעמים מיד ליד; בצבא הבריטי המשחרר היו גם חיילים מא"י, שהרבו להיפגש עם היהודים במקום, חידשו את הפעילות הציונית וסייעו בפעילות חינוכית. בספרו הקודם סוכרי שוזר פרשת אהבה בין הגיבורה סילבנה לחייל ארצישראלי. השם 'בנגאזי' ליווה את ילדותי: אספתי את הבולים משם מעל מכתביו של אלכס דודי, קצין מהמתגייסים לצבא הבריטי, שהוצב בעיר זו עם גדודו.  

     קודם לניצחון בנות הברית בצפון אפריקה, העבירו האיטלקים ובני בריתם הנאצים כ-200 בעלי נתינות בריטית לאיטליה, וכ-250 בעלי נתינות צרפתית – לתוניסיה. משפחתו של סוכרי, בעלת נתינות בריטית, נעקרה מלוב, תחילה  לאיטליה ואוסטריה ולאחר מכן - למחנות הריכוז וההשמדה. בין פברואר למאי 1944 נשלחו חלק מהגולים למחנה הריכוזברגן-בלזןשבצפון גרמניה. ידידי העיתונאי ראול טייטלבאום, יליד יוגוסלביה שנכלא כנער במחנה זה, סיפר לי על התדהמה שהכתה ביהודים האשכנזים כשהופיעו הטריפוליטנים במחנה: בקור הנורא ששרר בצפון גרמניה, הם עטו רק גלביות ארוכות מבד פשוט ולרגליהם סנדלים. התיאור הזה מופיע אצל סוכרי בכמה מספריו, והוא נמשך לתוך 'אמזלג' במגמה בולטת, שמשמעה: הנה, החוויה המארגנת והאופיינית לאשכנזים, כלומר השואה שעל אדמת אירופה, לא פסחה על יהודי לוב.

       כמו רבים מגיבורי 'הספרות המזרחית' בזמננו, גם אמזלג נוסע ומחפש ללא הרף את העבר הממשי של זהותו. הוא עוסק הרבה במושג 'הביתה', בעיקר לאחר מות הוריו ומודה כי הם העסיקו את נפשו ומוחו במותם - יותר מאשר בחייהם. אמנם הוא התרחק מסביבת ילדותו, שומע בביתו מוזיקה מערבית וקורא ספרות עיונית ממיטב ההוגים של המערב, אבל בפועל הוא תלוש, אבוד וחסר נחת. מן הסדק שבגירושים מתגלה התהום והכאוס ומתחילים החיפושים והנדודים: לדרום הארץ, להתנחלות של אחותו, לכנס בארגנטינה, לאיטליה ולמרוקו ולבסוף - ללוב. האם ישראל היא ביתו? האם ימצא את בית המשפחה העלום במקנס שבמרוקו? האם צדקה אמו יולנדה שטענה כי 'בן אדם צריך להיקבר איפה שהוא חי ולא איפה שהוא מת'? וכך, בניסיון למצוא עוד פן של זהותו, הוא נוסע למרוקו, לבית הכנסת ולקוסקוס, מדבר כמובן צרפתית, מתווכח בתוכו עם תפיסת האוריינטליזם של אדוארד סעיד, מדמה את תלמוד תורה של אביו, עולה לקבר סבו – ונשאר אדיש. לאחר סילוקו של קדאפי, אמזלג מגיע ללוב, אך אין הוא מוצא את בנגאזי של אמו וסבתו ושל הרב מכלוף ג'רבי אלא מציאות אחרת, פיזית ורוחנית: במקום בית המעוטר באריחים תכולים, שעליו הרבתה אמו לספר, נפער לפניו בור, ממשי ומטאפורי כאחד, ובלשונו: 'האין-מולדת הלכה וצמחה בתוכו'.

        הנושא היחיד שנותן לאמזלג יציבות וביטחון הוא הלבוש, ועמיתיו לכנס מחמיאים לו: 'אתה נולדת גבר לטיני'. האינטליגנט המזרחי לובש פראדה ודולצ'ה וגבאנה, נועל נעליים איטלקיות שמחירן כמשכורת חודשית - ואומר על עצמו שכך הוא במיטבו. הלבוש משמש כעין תעודת זהות לבן אירופה האנין, המבקר ללא הרף את הלבוש ה'שלוכי' של ילידי הארץ האשכנזים. להדס גרושתו ולנילי בת משמר העמק מלביש המחבר, בכתיבה סטראוטיפית ומוקצנת, חולצות טי וסנדלים תנ"כיות, ובכך מפגין את עליונותו. את שורשי התופעה שותל סוכרי בירחוני האופנה האיטלקיים שראה בילדותו אצל אמו התופרת. כמו בנושאים אחרים בספר, גם בסיפור הבגד משתקף החיסרון הגדול בכתיבתו של סוכרי: הדבקה מלאכותית של הרהורים פילוסופיים ולעיסה עד לגירה של שמות ידוענים בתחום, שמהווה אצלו 'אסתטיקה בלתי שגרתית וסוגים של תרבות', נעלי זמש הם 'יצירת אמנות'. כך למשל הוא מאזכר את מאיקובסקי בדיון עם המוכרת הרוסיה בתא מדידה בחנות; בסערת רוחו על הריונה של חברתו, הוא חייב לשנן את היידגר, משפט מספר של דייוויד יום ולהשוותו לוויטגנשטיין המאוחר. דרידה ולאקאן, אנרי ברגסון, שפינוזה ולווינאס  משובצים לעייפה. כאיש אקדמיה הוא נובר בספריית האוניברסיטה כדי למצוא אנשי רוח צפון אפריקאיים ומביא לקורא מן השורה רשימה ארוכה ובה אדמונד ז'אבס, אלבר ממי, תאופיק אל חכים ואחרים. ידיעותיו הן מקור להתהדרות בלתי מידתית בלשון מצוחצחת: 'כוונותיו הטובות מדיחות אותו לשאול תחתיות. העולם אטם את שעריו'; אך סגנונו בלתי אחיד לחלוטין ומשפטים נוסח 'הפה האימתני של הריבוד האתני בלע את הוריי' מפריעים ממש לקריאה שוטפת. הקטעים הדידקטיים והטרחנים מביכים ממש ופוגעים באיכותו של הספר.

לבסוף אזכיר כאן את הכוהנת הגדולה ז'קלין כהנוב, שעסקה הרבה בלבנטיניות או בים-תיכוניות. יש המפרידים כליל בין שני מושגים אלה.  

כהנוב, שנולדה בקהיר בשנת 1917, הייתה בת למשפחה ממוצא תוניסאי ועירקי. ילדותה עברה עליה במצרים, ארץ מוסלמית וערבית; תחילה טופלה בידי מטפלת  איטלקיה, לאחר מכן בידי אומנת אנגליה והתחנכה בבי"ס צרפתי. ערבית ידעה רק מעט מהמשרתים בבית; צרפתית הפכה לה לשפת אם, ועברית למדה רק כשהגיעה ארצה ב-1954. כאן המשיכה לכתוב את מסותיה באנגלית והם תורגמו לעברית, תחילה ב'משא' של העיתון 'למרחב' ואחר כך בכתב העת 'קשת' בעריכת אהרון אמיר. היא הכריזה בעוז: 'אני לבנטינית', וזאת בשנות ה-50 וה-60, אז נהגו לנקוט את הביטוי לגנאי, כהגדרתו המילונית של אבן שושן: 'כינוי לאדם שהשכלתו שטחית ונימוסיו חיצוניים, בלא תרבות אמיתית ויציבות רוחנית'. בן-גוריון קרא 'להילחם ברוח הלבנט, המשחיתה יחידים וחברות', משום שראה בהשפעות תרבותיות זרות, בריבוי לשונות וזהויות, את אויבי הרעיון הלאומי והציוני ואויבי הזהות הישראלית ה'טהורה', שעיקרה תרבות יהדות מזרח אירופה. לעומת זאת ראתה כהנוב בלבנטיזציה העשרה - ולא דלדול. 'דור הלבנטינים' שלה היו בני מיעוטים שחיו בארץ מוסלמית וחונכו על התרבות האירופית. עם זאת, כהנוב לא הרגישה שייכת באופן מלא לאף אחת מתחנותיה: לא מצרייה כשחיה שם (היא תיארה תקופה זו בספרה העלילתי 'סולם יעקב'), לא צרפתייה כשחיה בפריז והתאכזבה שאין זו צרפת של מרסל פרוסט, לא אמריקאית כשחיה בשיקגו ובניו יורק, ובסופו של דבר – גם לא לגמרי ישראלית.

 

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רמה זוטא

.