אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הספרות העברית הולידה את העם ואת המדינה: ריאיון עם פרופסור זיוה שמיר


רקפת, ענווה וגאווה בשירת רחל / זיוה שמיר

רקפת, ענווה וגאווה בשירת רחל. מאת זיוה שמיר. הוצאת ספרית פועלים, הקיבוץ המאוחד, 2012. 342 עמ'.

עורכת הראיון: ניצה בן-דב

זיוה שמיר מילאה בעבר שורה של תפקידים מרכזיים בתחום הוראת הספרות וחקר הספרות: היא לימדה כארבעים  שנה בחוג לספרות עברית של אוניברסיטת תל-אביב, עמדה פעמיים בראש מכון כץ (היום מרכז קיפ) לחקר הספרות העברית ובראש בית הספר למדעי היהדות של אוניברסיטת תל-אביב. כן עמדה בראש ועדת מקצוע הספרות במשרד החינוך ובראש ועדת בחינות הבגרות בספרות. במרוצת השנים היא כתבה וערכה ספרים רבים בחקר הספרות העברית, בעיקר על ביאליק ואלתרמן, ובשנת 2011 ראו אור שלושה ספרים פרי-עטה: "ש"י עולמות – ריבוי פנים ביצירת עגנון", "הניגון שבלבבו – השיר הלירי הקצר של ח"נ ביאליק" ו"עיני אהובתי" (כל הסונטות של שקספיר בתרגום חדש). בינואר 2012 ראה אור ספרה "רקפת – ענווה וגאווה בשירת רחל", ושלושה ספרים נוספים נמצאים כרגע בשלבים שונים של הוצאה לאור. הפריון חסר התקדים הזה הפגיש אותנו לריאיון על מצבה של הספרות העברית במערכת החינוך ובאוניברסיטאות.

ש.      מה פשר הפריון הבלתי מצוי הזה? שבעה ספרים בתוך שנתיים?

ת. שנים רבות הקדשתי להוראה באוניברסיטה, ואף יזמתי בה סדרה לקהל הרחב בשם "ספרות פלוס", שאִפשרה בשנים האחרונות את קיומו של מרכז קיפ לחקר הספרות העברית. העיסוקים האלה גזלו ממני שעות רבות ואנרגיה רבה. עכשיו, עם פרישתי לגמלאוּת, נוצר אותו פנאי הדרוש לאסיף ולקטיף. אמנם גם היום אני מלמדת בחוג חדש לתרבות עם ישראל שהוקם במרכז הבינתחומי הרצליה ובחוג לספרות עברית במכללת סמינר הקיבוצים, אך לא באותה אינטנסיביות ולא באותו היקף  שבהם עבדתי כל השנים באוניברסיטה.

ש. אילו תמורות עברו על מקצוע הספרות בארבעים שנות עבודתך באוניברסיטה?

ת. התחלתי את עבודתי באוניברסיטה בשנת 1969: תחילה לימדתי ספרות עברית באנגלית את הסטודנטים האמריקניים שבאו ללמוד כאן אחרי מלחמת ששת הימים, ואחר-כך התקבלתי למכון כץ לחקר הספרות העברית, שהוקם ב-1970, וכן למשרת הוראה בחוג לספרות עברית. באותה עת, הלא היא תקופת המלחמה הקרה והמתח הבין-גושי, לא עסקו כלל בצדדים האידאולוגיים השנויים במחלוקת הטמונים ביצירה הספרותית, ופיתחו שיטות אַ-פוליטיות, עוקפות אידאולוגיה, שהתמקדו בהיבטים הצורניים של הטקסט (ניו-קריטיסיזם, פורמליזם וכו'). היו לשיטות האלה חסרונות לא מעטים, אך היו להן גם יתרונות חשובים ביותר: בעזרתן התפתח קשב לטקסט ולמנגנוניו, והתפתחה  דיסציפלינה שאפשר וראוי היה להנחילה לכל התחומים העוסקים בחקר הטקסט (לחקר התנ"ך, התאטרון, הקולנוע, ההיסטוריה ואפילו לתחומי המשפטים). אחר-כך התחילה תקופה שבה התחילו לטעת את היצירה הספרותית בהקשריה החוץ-ספרותיים, והיה בכך איזון הוגן והגיוני  בין הטקסט לבין הקונטקסט,  אך לאחרונה נעזב הטקסט לאנחות, וגם אלה שלא עזבוהו לחלוטין אבדה להם אותה רגישות אנליטית שפותחה בעבר, והם מסתובבים "מסביב לנקודה". את מקום המחקר הדיסציפלינרי ירש ה"שיח" הפוליטי, אך פוליטיקה ומחקר אינם יכולים ללכת יד ביד: לפוליטיקאי יש "אמִתות" נחרצות וחד-משמעיות, ואילו לחוקר יש סימני שאלה, והוא צריך להיות מוכן גם לשנות את הנחות היסוד שלו עם התקדמות המחקר ועם התגלותם של נתונים חדשים.

ש. האם בעלי "השיח" אינם משנים את דעתם? האם הם "תקועים" בפינתם, מבלי יכולת לצאת ממנה?

ת.  בעלי "השיח" אינם מעוניינים לשנות את דעתם, כי הם דבקים באקסיומותשלהם, לפעמים מתוך תמימות, לפעמים מתוך אינטרסנטיות.  לא סוד הוא שחלק מקרנות מחקר בעולם מוכנות מתוך מגמה פרו-ערבית לתמוך באותם גופים בישראל היוצאים נגד המדינה, ואנשים מתפתים ומוכרים את עצמם, את המוסד האקדמי שבו הם פועלים ואת המדינה שבה הם חיים בעבור נזיד עדשים.  השתלטות "השיח" על ההוראה האקדמית הקימה דור חדש של מרצים, הדומים לאנשי התאורה והפעלולים בתאטרון. הם עוטפים את הזרקור בנייר צלופן (בדרך-כלל בנייר צלופן אדום), ונוטעים בצופיהם רושם שהם חוללו בתחומם שינוי מהותי. למתבונן התמים השינוי באמת נראה עצום, אך למעשה זוהי אותה הבמה (הם משתמשים באותם נתוני המחקר שקודמיהם עמלו עליהם בשקדנות שנים על גבי שנים), והשינוי שלכאורה ערכו בעצמם אינו גוזל מהם יותר מכמה דקות, נטולות כל מאמץ ואחריות. במילים אחרות, בעלי "השיח" מסתמכים על הישגי המחקר של קודמיהם, ובזריזות לוליינית מטים אותם הטיה פוליטית לטובתם. אתְּ הרי עוקבת אחר הנכתב בכתבי-העת, ויכולה לראות שלא אחת העיסוק בביאליק, באלתרמן או בעגנון אינו אלא תירוץ לתליית רעיונותיהם הפוליטיים של "חוקרים", הנושאים את שם המחקר לשווא.

ש. אתְּ מוכנה לתת דוגמה, גם אם לא תנקבי בשם?

ת. די אם תקראי את המאמרים שפרסמתי על  ספרים חדשים בחקר ביאליק ואלתרמן בחוברות האחרונות של "גג", כתב-העת של איגוד הסופרים בעריכת ד"ר חיים נגיד, כדי שתראי במה דברים אמורים. האם תוכלי להאמין שאלתרמן, למשל,  מוצג באחדים מה"מחקרים" החדשים כמי שכתב  את טורו הנודע "על חטא" לפי הזמנה של בן-גוריון, שביקש כביכול לחפות בעזרת טור זה על מעשי נבלה גדולים יותר מפשעי המלחמה שבוצעו על-ידי מקצת חיילי צה"ל במלחמת השחרור? נראה שרק אנשים, המבלים את ימיהם בחרישת מניפולציות פוליטיות,  עשויים להעלות על דעתם רעיון עִוועים קונספירטיבי כזה, בחינת "הפוסל במומו פוסל". והכול ללא שום ראָיות התומכות בדבריהם. בעלי "השיח" פטורים לחלוטין מחובת ההוכחה: קודם הם יורים חץ, ואחר-כך משרטטים את עיגולי המטרה. סברות כרס ירשו את מקום ההוכחה המחייבת.

ש. למה ירש "השיח" את מקום המחקר?

ת.  ראשיתו של "השיח" בחוגים אינטלקטואליים בצרפת ובאותם קולג'ים אמריקניים כושלים, שסכנת סגירה איימה עליהם בשנות השמונים והתשעים, והם נאלצו לערוך מופעי "זיקוקי די-נור" מושכי-לב כדי למשוך סטודנטים. שם התפתחו כבר לפני שנות דור ויותר הסדנאות לכתיבה יוצרת, ובצדם התפתחו השיח הפמיניסטי, השיח הפוסט-קולוניאליסטי העוסק במיעוטים המדוכאים, השיח ההומו-לסבי, וכיוצא באלה תחומי שיח  הקושרים את הספרות לחיים  הפוליטיים שמחוץ לכותלי האוניברסיטה. בעיניי, נושאים  אלה כפי שהם נלמדים כיום באחדות מהאוניברסיטאות והמכללות, מתאימים יותר לגופים ולמוסדות כגון בית-הסופר, ויצ"ו, נעמ"ת, האגודה לזכויות האזרח וכיוצא באלה ארגונים מועילים שאינם אקדמיים ואינם מתיימרים לעסוק במחקר. לכל אחד מתחומי השיח האלה יש אקסיומות, והמחקר אינו יכול ללכת יד ביד עם חשיבה אקסיומטית. כשם שפיזיקאי  או  ביולוג דתי צריך לשכוח את ספר בראשית בלכתו אל המעבדה, כך גם בעלי השיח למיניהו צריכים לשכוח את האקסיומות שלהם בצאתם אל ההוראה האוניברסיטאית.  מן הקולג'ים האמריקאיים התפשטו השיטות החדשות האלה ופשו בחוגים למדעי הרוח והחברה באוניברסיטאות הגדולות בישראל, וכיום שמונה מכל עשרה מאמרים בחקר התנ"ך, למשל,  מוקדשים להיבטים פמיניסטיים. זוהי דיספרופורציה גמורה וחסרת כל צידוק, המשאירה תחומי ידע ומחקר חשובים באפלה, באין דורש. קל מאוד להרוס תחום, אך לא קל לשקם אותו או לבנות אותו מחדש.

ש. כמי שפותחת בשנת הלימודים הבאה תכנית מ"א בלימודי נשים ומגדר, אינני רואה את התמונה כמוך. לימודי המגדר הוסיפו נדבך חשוב ללימודים האקדמיים.

ת. כשאני מדברת נגד תחומי "השיח" שהשתלטו על האוניברסיטאות (לימודי מִגדר ו-queer studies, פוסט-קולוניאליזם, שיח מיעוטים, אקו-פואטיקה וכו'), אני מדברת בעצם על  מינֵי "דתות" דוֹֹגמַטיות חדשות  שהנחות היסוד שלהן מקודשות ובלתי ניתנות לערעור. אין ספק, כל התחומים הללו הם תחומים חשובים וראויים לתיאור ולניתוח מחקריים, אך זאת בתנאי שאין הופכים אותם לדוֹֹגמות מקודשות שכל  המנסה לערער על האקסיומות שלהן, ולוּ כקוצו של יו"ד,  מתחייב בנפשו. ואולם, רוב המחקרים בפמיניזם, למשל, אינם מחקרים תיאוריים (descriptive), המציבים סימני שאלה ומנסים לענות עליהם, כי אם פסאודו-מחקרים מגמתיים ומכתיבי פעולה (prescriptive), שבהם העובדות והנתונים לא ישַנו את התוצאות הידועות מראש, וכל נתון שעלול לשבש את התוצאות  יסולק בהם מן הדרך. בעיניי, "מחקרים" כאלה אינם טובים יותר מן "המחקרים" ומ"סקרי דעת הקהל" שמזמינות חברות קונצרניות כדי לקדם את מכירותיהן, או  מן הכתבות העיתונאיות רחבות היריעה, שבשוליהן רשום באותיות קטנות "פרסום מסחרי".

מעטים יהינו להודות בגלוי שאחדים מהחוגים באוניברסיטאות הגדולות בישראל, מְהלכים כיום בשוליה הסהרוריים של המפה הפוליטית, וכי  בחוגים מסוימים כבר אי אפשר להשמיע כל דעה, כי "אבירי חופש הדיבור" יזדעקו לאלתַר ויחרימו ללא דיחוי כל דיבור "בלתי תקני", ירעישו עליו עולמות ויערכו לו דלגיטימציה פומבית ומתוקשרת. על כן, איש אף לא יודה בכך שבחוגים לא מעטים באוניברסיטאות הגדולות בישראל כבר אי אפשר לתת אימון בדבריהם של רבים מהמרצים, הנגועים  בחשיבה רדיקלית, ואלה משתמשים במושאי "מחקריהם" ובנושאי ההוראה  שלהם  כבקולב לתליית אקסיומות פוליטיות קיצוניות. הם אינם מבקשים לרדת לחקר האמת, אלא לזהות באובייקט המחקרי ראי לרעיונותיהם. בעולם המאמין שאין אמת אלא רק נַרַטיבים, וכי כל נַרַטיב לגיטימי ושווה-ערך לחברו, אפשר בעצם להגיע לכל מסקנה, מופרכת ככל שתהא.

ש. ובכל זאת אתְּ ממשיכה לעסוק בחקר הספרות. למי אתְּ עמֵלה?

ת. זאת שאלה שכל חוקר ספרות צריך היום לשאול את עצמו. הוראת הספרות בבתי-הספר התיכוניים הולכת ומתמעטת, ובאוניברסיטאות הגדולות יש בחוגים לספרות ליקויים מהותיים. באוניברסיטה העברית, למשל, אין כמעט סטודנטים חדשים לספרות עברית, ובאוניברסיטת תל-אביב (שבּה יש חוג לספרות אנגלית, חוג לספרות צרפתית, חוג ללימודים קלסיים וחוג לספרות ערבית) אין בה חוג לספרות עברית. יש בה היום חוג לספרות, שלא מצא לנכון להעניק לחוקר של ספרות עברית את התקן היחיד שהתקבל בשנים האחרונות, עם פרישתם לגמלאות של כמה וכמה פרופסורים-מן-המניין  לספרות עברית. משמע, כל התקנים שלהם ירדו לטמיון, או ליתר דיוק, נלקחו על-ידי קברניטי האוניברסיטה (שכנראה אינם רואים ואינם מבינים את משמעותו הלאומית של  הכרסום בחוג היחידי באוניברסיטה המופקד על חקר התרבות העברית לדורותיה ועל הנחלתה לדורות הבאים).

ש. אז, אם כן, מי הם קוראי ספריך?

ת. אני מניחה שהם אינם רבים, ובכל זאת איני חוסכת מאמצים כדי להציב את ספריי על המדף, כי דרך הרוח מי יידע. ייתכן שהם יטביעו חותם כלשהו. אני רואה שמחקריי מצוטטים תכופות, אך למען האמת אני גם מגלה לפעמים את רישומם אצל אותם חוקרים שאינם שׂשׂים להביא גאולה לעולם. כן, יש כאלה הלוקחים מזולתם אבחנות, ולפעמים אפילו ניסוחים כנתינתם, ומזדרזים לשלבם בספריהם (ואחר כך, לכשאכנס את מאמריי בספר, עוד יחשבו שלקחתי רעיונות וניסוחים מ"עורב לקחן" זה או אחר). בסמינרים למורים יש עדיין חוגים לספרות עברית הראויים לשמם, ובהם מרצים לספרות עברית הראויים לשמם, וכשאני עוברת בספרייה במכללת סמינר הקיבוצים, למשל, ורואה את ספריי על עגלת הספרים המוחזרים אל מדפי הספרייה, אני מרגישה שהם הגיעו ליעדם. לא מכבר ערכנו שתינו ביקור של ביקורת מטעם המל"ג (המועצה להשכלה גבוהה) באחת המכללות בצפון הארץ, וראינו ששָם (בניגוד לאחדות מהאוניברסיטאות הגדולות שגנזו את הקלסיקה העברית, העתיקה והחדשה) עדיין מלמדים את ביאליק, אלתרמן ועגנון בחזית תכנית הלימודים, וכי ספרינו כלולים ברשימות הביבליוגרפיות של סטודנטים שיהיו בעוד שנה-שנתיים מורים לספרות. משום כך אינני שוקעת בהלוך רוח יל"גי של "למי אני עמל?".

ש. אתְּ ידועה כמי שאינה חוששת לצאת למאבקים על דעותיך. מדוע אינך מזכירה את שמם של לוקחי הרעיונות והניסוחים?

ת. איני חוששת להזכירם בשמם, אך עושה כן בדרכי עקיפין, ורק באותם מקומות שבהם אני בטוחה במאה אחוז שלפנינו פלגיאט. בהערות השוליים לספריי אני מראה לא פעם שרעיון מסוים נזכר במאמרו של  פלוני  בשנה  כלשהי, ובמאמרו של  אלמוני שנים אחדות לאחר מכן, והמבין יבין.  הבעיה היא שלעִתים איש-סגל עטור פרסים, הנחשב בעיני כול לחוקר ראוי לשמו,  משמש בתפקיד של לקטור למאמר שעתיד להתפרסם בכתב-עת או בספר, נוטל ממנו את הרעיונות ו/או הממצאים המקוריים ומזדרז לפרסם אותם בשמו ומטעמו.  הקנאה של האדם חסר היכולת והמעוף  בהישגי זולתו, כך כבר לימדנו ספר בראשית, מושרשת כה עמוד בלב האדם עד שהיא עלולה להובילו אפילו עד לידי רצח. חוקר המסוגל לגלות תגליות חדשות לבקרים אינו יכול אפילו לתפוס שעמיתו, שטיפס כמוהו במעלה סולם הדרגות ואף הגיע למרום הסולם, למעשה עומד אין-אונים מול הסלע  ומתקשה להוציא ממנו מים. איני כשלעצמי יכולה אפילו לתפוס איך מסתובבים בינינו חוקרים, שהקדישו את חייהם לתחום מוגדר, ליקטו מפה ומשם, ניסחו את פרי ליקוטם מחדש, אך לא הרימו תרומה מקורית משלהם להבנתו המחודשת של תחום מחקרם. הם הסתובבו כל ימיהם סביב החומר הנחקר כאותו בן בהגדה של פסח "שאינו יודע לשאול".

ש. ומה מצב הוראת הספרות בתיכונים? הרי פעם עמדת בראש ועדת מקצוע הספרות במשרד החינוך ובראש ועדת בחינות הבגרות בספרות?

ת. אני  רחוקה היום מהנעשה בתחומים אלה, אך רואה שנכדתי המסיימת תיכון לאמנויות אינה לומדת ספרות. זמן קצר לפני בחינות הבגרות בספרות יערכו להם מרתון קצר, שבו ילמדו את המעט שצריך לדעת. ספרות הוא מקצוע שקשה להצטיין בו ולהבין אותו לעומקו, אך קל מאוד לקבל בו ציון "עובר". אני חושבת שמשרד החינוך עושה טעות גדולה, שהוא אינו מחייב את כל תלמידי ישראל ללמוד ספרות עברית  ברמה מניחה את הדעת, חיוב שפירושו הקצאת שעות ומשאבים למקצוע חשוב זה. היום גם אין באוניברסיטת תל-אביב חוג לתנ"ך, ומחר גם לא יהיו מורים לתנ"ך. אם לא ילמדו את התרבות העברית – את  התנ"ך ואת הספרות העברית העתיקה והחדשה – איזה דבק מלכד יישאר לנו כעם? ביאליק אמר שהחשש הגדול הוא שהשיבה לארץ אחרי אלפיים שנות גולה תהפוך אותנו מעם לשנים-עשר שבטים; והנה, חזונו האפוקליפטי הולך ומתגשם.  הקיטוב בעם גדול משהיה אי פעם, והקיטוב הזה מאיים על קיומנו לא פחות מן האיום האיראני. בכוח הספרות העברית ליצור תשתית משותפת לכל בני העם  המפורד הזה, באמצעות מערכת החינוך, וקובעי המדיניות בתחומי החינוך כנראה שאינם מבינים זאת. ובמחשבה שנייה, אם הספרות העברית תילמד בבתי הספר התיכוניים כפי שהיא נלמדת כיום באוניברסיטה, כקולב לתעמולה פוליטית רדיקלית, קוסמופולטית או לאומנית,  אזי אולי מוטב שלא תילמד כלל.

ש. אולי זהו המצב בכל העולם בתקופת "סתיו העמים", תקופת שלטונו של הכפר הגלובלי הרב-תרבותי?

ת. אולי זוהי באמת תופעה אוניברסלית, אך אצלנו השלכותיה קריטיות יותר, כי אנחנו עם קטן שתרבותו קטנה, אך עשירה ומרובדת, תרבות שהשפיעה על העולם כולו, ואסור לנו להשמיטה מידינו, כי אם היא תישמט – לא נתקיים כעם מודרני. יישארו רק "שומרי החומות" ו"שומרי אמוני ישראל". כיום יש לנו תרבות עשירה ועם דל, שלעולם לא ישמח בחלקו, ותמיד יציץ אל מאחורי הגדר כדי להתקנא בדשא הירוק של זולתו.   הצעירים מעדיפים  להכיר את תרבות המזרח הרחוק, או לטעום טעימות בלתי מחייבות מפרק אחד ויחיד בתרבותם – תורת הסוד והמסתורין, שמסיבות שלא כאן המקום לפרטן הפכה לאופנתית ומושכת בדור האחרון. הדתיים ימשיכו לִשנות את פרקם, כמימים ימימה, ולא יפתחו את "ארון הספרים" שלהם לרווחה לטקסטים חדשים. ידוע שבחינוך החרדי אפילו ביאליק, מחברם של  "המתמיד" ו"על סף בית המדרש", הוא בבחינת "מוקצה", ורבות מהיצירות הנלמדות בו  תחת הכותרת "ספרות" הן  כה רדודות  מן הבחינה הרעיונית וכה ירודות  מן הבחינה האסתטית, עד כי אי אפשר לכנותן "ספרות". במצב כזה מתבקשת התערבות ממלכתית, שתציל את מה שניתן להציל, אך גם מנהיגות אָין. בניין תרבותי, שדורות עמלו על בנייתו וטיפוחו עומד בסכנה קיומית.

לעם אסור לערער במו ידיו את מעמדן של ספרותו ותרבותו. בבית-הספר האמריקני מלמדים את מארק טוויין ואת המינגוויי, את אדגר אלן פו' ואת וולט ויטמן עוד לפני שמלמדים בו את שקספיר. שקספיר האנגלי נלמד בבית-הספר האמריקני כחלק מספרות העולם – כספרות זרה. ואילו אצלנו, הכלל של שמירת התרבות הלאומית חשוב שבעתיים. חשוב לשמור על הספרות העברית, כי היא זו שעשויה להבטיח את קיומנו במקום הזה. היא הבסיס לזהות הקולקטיבית שלנו, והיא שהולידה את יישותנו כעם חדש. אצל עמים אחרים קדמו הקרקע, כלי האוכל וכלי המלחמה לספרות. אצלנו קדמה הספרות העברית החדשה לארץ ולמדינה. לפני שהיו לנו כלי מלחמה, היו לנו סופרים שחלומותיהם והגותם הולידו את המדינה.  תחיית הלשון והתרבות העברית החדשה היא ההישג הוודאי ביותר שלנו, והיא זו שעדיין מחזיקה בארץ גם אותם אנשי משני קצותיה של המפה הפוליטית, אלה הבזים לעניינים טריטוריאליים ואלה הבזים לעניינים טרנסצנדנטיים. ובמה עתיד להתמלא החלל שייווצר לאחר הוויתור על התרבות העברית? מוטב שלא להעלות כאן השערות וחזיונות בעתה  אפוקליפטיים.  אלה עוד עלולים  חס וחלילה להתגשם מול עינינו הרואות.

ש. מה בכל זאת ניתן לעשות כדי לשפר את המצב?

ת. יש לזכור  כי החופש האקדמי (בלטינית: Libertas scholastica), שבו מרבים לנפנף בכל פעם שבה מאשימים את האוניברסיטאות בפוליטיזציה, אינו אלא החופש של איש הסגל לחקור ולפרסם את תוצאות המחקר ללא התערבות או תכתיבים "מלמעלה". החופש האקדמי איננוcarte blanche   להפיכת הקתדרה  האקדמית לבמה לתעמולה פוליטית. על כן, אלה המנפנפים בדגל החופש האקדמי בעת שמאשימים אותם בהטייה פוליטית ובהפצת תעמולה, שוכחים ומשכיחים, בין שבשוגג ובין שבמזיד,  את משמעותו המקורית של מושג חשוב זה, שהוא אחד אבני היסוד של תרבות המערב האנתרופוצנטרית שעודדה את חופש המחשבה.

בראש ובראשונה, יש לדאוג שהחוגים יבדקו את עצמם, וגם ייבדקו על-ידי גורם חיצוני, שיעריך אם הם עדיין עומדים בתנאי המנדט שניתן להם לפני יובל שנים ויותר על-ידי המועצה להשכלה גבוהה. בדיקה תקופתית כזו  אינה הליך מיותר גם בזמנים שפויים יותר, ויש בה כדי להחזיר לתכנית הלימודים האוניברסיטאית אותם מרכיבים בסיסיים וחיוניים, שהם בבחינת תנאי בל יעבור לקבלת התארים "בוגר" ו"מוסמך". בדק בית כזה יעלה את קרנן של האוניברסיטאות, כי רק חוג הבונה את תכנית הלימודים שלו על קומת מסד מוצקה, יכול לצייד את בוגריו בתעודה ראויה לשמה.

אם שינה החוג במרוצת השנים מקצה אל קצה את תכניתו המקורית, שעליה קיבל לפני יובל שנים מנדט להעניק לתלמידיו את התארים "בוגר" ו"מוסמך",  ואף שינה את שמו, יתכבד ויפנה אל המועצה להשכלה גבוהה בדרישה להכיר בו כבחוג חדש, המסוגל להסמיך תלמידים. אי אפשר, לזלזל בחוגים "הישנים" ובהישגיהם, ובו-בזמן להמשיך להשתמש בהיתר המל"ג שחוגים "ישנים" אלה קיבלו לפני יובל שנים ויותר על סמך תכנית לימודים  שכבר עברה ובטלה מן העולם. יש להבין כי אישורה של המל"ג איבד את תקפותו  ברגע שהחוג שינה את פניו עד לבלי הכֵּר.

והצעה נוספת לתיקון מעוותי "חופש הביטוי" נוסח  האלף השלישי: אותם אנשי סגל, מעטים אך קולניים, הקוראים להחרמת מוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל, יתכבדו וילמדו במוסדות שמעבר לים, ולא באותם מוסדות להשכלה גבוהה בישראל המוקצים לדעתם מחמת מיאוס. החוק הן מתיר לפטר פועל תעשייה הקורא להחרמת המפעל שבו הוא עובד ואף לתבוע אותו על נזיקין, שהרי התעמולה שהוא עורך נגד מקום עבודתו, שממנו הוא מוצא את פרנסתו, גורם  נזק כלכלי. גם איש סגל הקורא להחרמת האקדמיה הישראלית כורת את הענף שעליו הוא יושב, וגורם לה נזק תדמיתי וכלכלי, שקשה אפילו לאומדו. האם דמם של המרצים באוניברסיטאות סמוק יותר משל פועל תעשייה? או שמא דמם כחול יותר? גם צעד קטן לריפוי האנומליה שנוצרה באוניברסיטאות, שהפכה את "החופש האקדמי" להפקרות אקדמית,  עדיף בעיניי  על התעלמות מהסכנה ועל טמינת הראש בחול. בדק הבית שייערך באוניברסיטאות, אם ייערך, יש בכוחו להשפיע השפעה חיובית על כל מערכות חיינו.

ש. אם כן, אינך רואה רק שחורות. יש בדבריך רמז לסיכוי לתיקון ולתמורה חיובית.

ת. דור ההמשך של משפחתי גדל בארץ, לא מעבר לים, ואני רוצה להאמין שהגל העכור הזה יעבור, ושאחרי המבול הזה תתנוסס הקשת בענן והשפיות תחזור למקומותינו. אצלנו תחיית הספרות העברית הייתה היונה שבישרה עם ענף זית בפיה את אביב העם, ובראה את המציאות העברית החדשה, לרבות את המציאוּת הישראלית הריבונית. תל-אביב הייתה שם של ספר עוד בטרם עמדה על תִּלה העיר העברית הראשונה. סביב הספרות העברית והישגיה  התפתחו ענפים של ביקורת ומחקר, שניזונו מהספרות הרנסנסית הזו והזינו אותה, והיום הצינורות הללו כמעט שנסתתמו. יש לדאוג שלא תהפוך הספרות העברית לעורב המבשר את בשורת הכיליון והקץ. חייבים להביא להבראתו של המקצוע הזה בכל המישורים – למן בית-הספר העממי ועד לאוניברסיטה, כי בנפשנו הדבר.

תגובות

תודה

תודה ל"אימגו" על פרסום הריאיון.

המל"ג צריך לתת רק אישורים זמניים

כשראש חוג מקבל אישור קבוע להענקת תארים, אין לו שום חובה לבדוק את עצמו. הוא יכול ללמד מה שהוא רוצה, כמה שהוא רוצה, ולהעסיק את מי שהוא רוצה. לכן, תיטיב המועצה להשכלה גבוהה אם תיתן לחוגים במדעי הרוח והמדינה אישורים זמניים בלבד.

לזיוה שמיר,אהוד בן עזר.משה גרנות,התאומים חקק ,בן דרור ימיני

אתם העוברים בים המילים החולפות, כמו אבק זלעפות לכו מכאן לאן שתרצו, קחו פספורט, אבל לא בינינו בשום אופן! הגיע זמן שתסתלקו, שתמותו היכן שתרצו, אבל לא ביננו! צאו מכל דבר, צאו מפצעינו, מאדמתינו צאו מהיבשה. מהים, ומהכל." מחמוד דרוויש

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת זיוה שמיר