אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

סדקים בחומת שלטון החוק של היועץ המשפטי לממשלה


אביה אלף / תיק ליברמן, כתב אישום שלא הוגש,כנרת זמורה ביתן, 2015.

אביה אלף / תיק ליברמן, כתב אישום שלא הוגש,כנרת זמורה ביתן, 2015.

קרימינליות - מדינית, שחיתות ושאר פשעים

סדרת מאמרים על פרשיות וספרים

מאמר ראשון: סדקים בחומת שלטון החוק של היועץ המשפטי לממשלה, בעקבות ספרה של אביה אלף: תיק ליברמן, כתב אישום שלא הוגש,כנרת זמורה ביתן, 2015.

מבוא

לסוגית הקרימינליות המדינית בכללותה ניתן לגשת מכמה זוויות. הזווית המקובלת היא הנגדת המשטר הדמוקרטי ליברלי למשטרים שאינם כאלו, כמו משטרים טוטליטאריים כשל ברית המועצות של סטאלין, גרמניה הנאצית, או משטרים דיקטטוריים כמשטר הגנרלים בארגנטינה. בנקודה זו ראוי לשאול, האם המשטר הדמוקרטי ליברלי הינו משטר שאין בו חשש לקרימינליות מדינית? האמנם המשטרים המערביים לא פשעו כלפי אזרחיהם?

היסטורית יש לציין שארצות הברית נוצרה תוך השמדת שבטים אינדיאנים. היא ראתה עצמה כאומה שזכתה לעצמאות במלחמה לזכויות האזרחיות של תושביה, שלא זכו להכרה מבריטניה. המלחמה נגד מעצמה קולוניאלית זו, ניתנת לראייה כהטרמה לדה קולוניזציה שעברו מדינות ביבשות אסיה ואפריקה, ובכללן גם ישראל.

הקולוניאליזם המנצל והמשעבד שלל כל יכולת ראיית משטר מדינות האם הקולוניאליות כמדינות דמוקרטיות ליברליות, כל עוד  שליטתו כללה נתינים, תושבים מסוג ב' ואף ז', שהרי במדינה הדמוקרטית לגיטימית שאיפת כלל האזרחים לשוויון זכויות מלא, בין אם היא נובעת מתפיסת זכויות טבעיות או מתפיסת אמנה חברתית שצורנית מהווה אותה החוקה.

אולם האם המדינה הדמוקרטית ליברלית עצמה, אינה יכולה לפשוע נגד אזרחיה, מעצם היותה כזו?!

דיון זה בהכרח מתפרס על יריעה רחבה של נושאים הדורשים מחקר אמפירי ותאורטיזציה ממחקר משווה. לכן בסדרת המאמרים הזו בהתמקדות בישראל, אנסה לענות על שאלות בסיסיות: האם קיימת תופעות קרימינליות בהתנהגות הממסד השלטוני ושלטון החוק בישראל ? האם התופעות הללו מתמקדות רק בתחום השחיתות? מבחינת מדד השחיתות, האם ישראל היא מדינה מושחתת? ואם כן עד כמה היא מושחתת?

הדרך שבה נקטתי היא סקירת ספרותית וסקירת אירועים והמאמר הראשון מוקדש לספרה של אביה אלף, עורכת דין ומרצה בתחום עברות הצווארון הלבן והלבנת הון באוניברסיטאות, מי שניהלה את המחלקה הכלכלית לטיפול בעברות צווארון לבן בפרקליטות המדינה, שבמסגרתה טיפלה גם בתיקו של אביגדור ליברמן.

עצם העובדה שפרקליטה לשעבר מוציאה ספר ביקורתי על ההתנהלות  גופים במדינה בפרשיות ליברמן יש בה להעיד על ייחודיות וחשיבות  ספר זה. הנימוק הבסיסי של הספר הינה הטענה שהייתה חובה להביא לדין את ליברמן.

כיצד יש לקרוא את ספרה?

מבחינתי, הספר אינו עוסק רק בתהליך קבלת ההחלטות ביחס למעשי ליברמן (אחד משיאי החשדות כנגדו הינה ההנחיה שקיבלה עורכת חשבון בקפריסין בשם דניאלה מורצי, שלא להזכיר את ליברמן בשמו, עמ' 91), כל שכן, בעמידה על המשמעות הפלילית של מעשיו, אלא בעיקר בסוגיה: מה המשמעות העולה מהפרשיות על הגופים השונים העוסקים במלאכה? כלומר: פרקליט המדינה והיועץ המשפטי לממשלה.

במסגרת ביקורתי על הספר החלטתי לציין לפי סדר הופעתן מספר נקודות, תוך חיבורן הסוגייתי בהמשך.

הבעייתיות של תפקוד היועץ המשפטי לממשלה מופיעה כבר בתחילת הספר. היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז, (כיום שופט בית המשפט העליון) "החליט שלא להחליט. או שמא כבר בשנים הראשונות של התיק, כאשר עדין לא היה מדובר בחקירתו של מי שהפך להיות ראש המפלגה השלישית בגודלה בישראל והתיק היה פחות רגיש" (עמ' 10). אליו חוזרת המחברת גם בסוף ספרה בחשבון מסכם: "תיק ליברמן התנהל בקצב איטי מנשוא. במבט לאחור אפשר להבחין בתחילתה של גרירת רגלים כבר בתקופתו של היועץ המשפטי הקודם, מני מזוז. חודשים לפני פרישתו כבר הונח על שולחנו של מזוז הדו"ח שריכז את עיקרי הראיות וטיוטת כתב אישום. אבל מזוז החליט שלא להחליט, ולו ברמה העקרונית, לגבי המשך דרכו של התיק" (עמ' 273).

יש לציין שבתיקי "האלפים" כנגד בנימין נתניהו קיימת גרירת רגלים דומה, שיש בה משום ביטוי לעוצמת היועץ המשפטי לממשלה לנהוג בדרך שאינה ראויה. ניתן גם לציין בהקשר זה את התנהלות של יועץ משפטי נוסף, שגם הינו כיום שופט בית המשפט העליון, אליקים רובינשטיין (שגם היה קודם לכן מזכיר הממשלה), שהחליט שלא להעמיד איש מהמעורבים בפרשת "בראון – תמורת חברון" בשל העדר ראיות מספיקות, בעסקה הייתה אמורה להיות עסקת טיעון ללא קלון לאריה דרעי, אם יבחר עו"ד רוני בראון ליועץ המשפטי לממשלה בדחיפתם של דרעי ומיודענו ליברמן (עמ' 14-15, רובינשטיין גם סגר את תיק חשד השוחד של סרוסי את ויצמן , עמ' 128-129 ועל כך כותבת אלף "לימים חשבתי שבין ההחלטה בפרשת ויצמן לבין ההחלטה בתיק ליברמן  עבר קו ברור: ההחלטה בתיק ויצמן תרמה רבות לסגירת תיק ליברמן", עמ' 129).

כפי שציינתי, במוקד הספר לא עומד ליברמן אלא המוסדות הקשורים לחקירתו. ביחס לליברמן אסתפק בסיכום הבא: "מעשרות אלפי המסמכים והראיות לגבי פעילותו של ליברמן, הצטייר אדם הנכנס ויוצא מהחיים הפוליטיים במהלך יותר מעשור שנים. בתקופות בהן הוא מפסיק להיות איש ציבור והופך להיות איש עסקים, הוא מקים, מחזיק או קשור בקשר כלשהו לחברות שונות. הכנסות החברות הללו מגיעות מאנשי עסקים, חלקם הגדול חברים של ליברמן, חלקם בעלי אינטרסים בישראל ובמזרח התיכון, שהזרימו  לחברות השונות שנקשרו אליו מיליוני דולרים. אלפי מסמכים שנאספו לא השאירו הרבה מקום לספק כי בתקופות בהן חזר לפעילות ציבורית, ליברמן המשיך להיות בקשר עם החברות האלו וכל הנראה גם ליהנות מהפירות שהניבה התשתית העסקית שבנה"(עמ' 108-109, פירוט, למשל: עמ' 27-30).

לא צריך להיות גאון משפטי ולחשוד (ובעקבות זאת גם לחקור) למקרא השורות הבאות: "מעיון בחשבונות החברה ל"ייעוץ עסקי" של מיכל לברמן- גלון, סטודנטית צעירה להיסטוריה ולימודים סלאווים בת 21, עלה שהחברה הפכה במפתיע ובתוך זמן קצר להצלחה מסחררת. כבר בשנת הקמתה  נכנסו לחברה 1.8 מיליון שקל. שנה אחר כך, בשנת 2005, הוכפל הסכום ועמד על 3.9 מיליון שקל... בתוך שלוש שנים מיום הקמתה זרמו לחברה יותר משבעה מילון שקל מגורמים בחו"ל בעבור "יעוץ עסקי". לא ממש הופתענו לגלות כשגילינו ברישומים שמי שנהנה מרווחי החברה הוא אבא ליברמן בעצמו" (עמ' 35).

אבל הבעייתיות אינה מסתיימת בכך. כמו בכל ספר מתח  אפל ניתן לקרוא  את השורות הבאות: "לכל אורך הדרך הייתה גם במשטרה וגם בפרקליטות תחושה ברורה שעין נעלמת צופייה על כל צעדי החקירה ובוחשת במהלכיה. מישהו ידע מראש מה המהלכים המתוכננים, מי מהעדים האמורים להיחקר במהלכים אלו, ומה יישאלו העדים שיוזמנו ואפילו ידע להכין את העדים מראש למתן תשובות המתאימות. התשובות של רבים מהעדים היו מתואמות בבירור עם תשובותיו של ליברמן, מראש או בדיעבד, היו מקרים שעדים חששו לדבר... בהמשך החקירה היו שניים – שלושה צמתים שבהם הבנו, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, שפועלים נגדנו כוחות גדולים שמטרתם לחבל בחקירה" (עמ' 60,61). כבר בתחילת הספר מספרת המחברת על תקרית שאירעה לה עת יצאה במהלך העבודה האינטנסיבית על התיק בנובמבר 2010 לארוחת צהרים "עם ידידי ר' (אני שומרת על זהותו חסויה, על פי בקשתו).... לא עברו חמש דקות, ומולנו התיישב, בגבו אל הקיר ובפניו אלינו, גבר עם פנים סלאביות וארשת קשוחה. לא ראינו אותו נכנס למסעדה, אבל פתאום הוא שם... הוא הסתכל בתפריט שעל השולחן, אבל היה ברור שמבטו מכוון אלינו, משדר איום" (עמ' 19).

מבחינת שלטון החוק יש חשיבות לתפקוד היועץ המשפטי לממשלה ולפרקליט המדינה בפרשה זו כמו בכל פרשה של חשש שחיתות בצמרת הפוליטית. בספרה מעלה אלף מסכת יחסים עכורה בינה לבין פרקליט המדינה (עמ' 44,45), עד כדי קישור לכך ש"מישהו מנסה לפגוע בחקירה...יעברו עוד שנים מספר עד שאבין שניסו לעשות למחלקה לתיק של ליברמן ולי "סיכול ממוקד" (עמ' 46).

עורך הדין הפרטי יהודה וינשטיין שמונה ליועץ המשפטי של הממשלה (תוך הרמת גבות מובנת מצד מבקרי המערכת המשפטית) היה עורך דין פלילי פרטי, שהיה עורך הדין של מי שהיה ראש הממשלה, אהוד אולמרט. בחוות דעתה החד משמעית כותבת אביה אלף הדברים הבאים: "כתבתי, באופן שלא משתמע לשתי פנים, כי להבנתי ולהבנת הפרקליטים, התנהלותו של ליברמן עולה לכאורה כדי עברה של מרמה והפרת אמונים, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, הלבנת הון ועוד עברות" (עמ' 134). אולם מי שחמור לכאורה היא התמונה העולה מתגובת היועץ המשפטי וינשטיין שביקש לצרף  פרקליט שייתן חוות דעת סנגוריאלית, סנגור איפכא מסתברא" (עמ' 134), שמשמעותה גם הבעת חוסר אמון בעבודת הפרקליטה, מה גם שמדובר במשיכת זמן בשל הצורך ללמוד את החומר, מה עוד שוינשטיין לא נעתר לבקשת הפרקליטה, שהוא עצמו יעשה זאת רק לאחר שיקרא את החומר. "עבר עוד זמן מה עד שהבנתי שלהגדרה "ראייה סניגוריאלית" יש כנראה שתי משמעויות שאינן זהות זו לזו. יש מי שרואה בה צורך לנוקט חשיבה זהירה...ויש מי שרואה בה בעיקר דרך למצוא חורים ראייתיים בכל מחיר, גם כשאלה אינם עולים לגמרי, בקנה אחד, עם חומר הראיות, כאלה שרוב הסנגורים אפילו חשבו עליהם" (עמ' 135).

לא פחות חמור היא תחושת המחברת שבפגישה חשובה נערכה ב-7.9.2010. היועץ המשפטי לממשלה, וינשטיין, "לא קרא את חוות הדעת המפורטת שהונחה על שולחנו וכנראה גם לא קרא את התקציר...ריח כבד של סחבת ריחף באוויר" (עמ' 143,144, ושוב על כך ,שלא קרא החומר בעמ' 154, ובעמ' 213).

לכך יש לצרף גם הליך שימוע מוזר שעליו הוא החליט: "על פי הנחיותיו, הסנגורים של ליברמן  יציגו את גרסתם לפרשה ואנחנו נשתוק, גם אם ישמיעו הסנגורים אי דיוקים או אף שטענותיהם לא יהיו תואמות בדיוק את הראיות שהצגנו, אנחנו לא נגיב" (עמ' 174).

מהלך תמוה נוסף אותו מציינת המחברת שהצוות שלה התבקש "להכין רשימת שאלות ולשלוח אותה לעורכי הדין מטעם ההגנה, על מנת לתת להם הזדמנות לענות על כל הטענות והראיות שעליהן לא הצליחו לתת מענה במהלך השימוע. המהלך זכה לכינוי "רשימת מכולת"....לאורך כל חיי המקצועיים, מעולם לא נתקלתי במהלך דומה. להבנתי זה היה מהלך שנוגד את כל עקרונות החקירה להבנת האמת" (עמ' 186, 187).

זאת ועוד. דרישתו המוקדמת של היועץ המשפטי לממשלה  "התחייבות מראש להרשעה" (עמ' 214) נוגדת את הפרקטיקה הנסבה על "סיכוי סביר להרשעה" (שם). אבל בכך לא מסתיימת התנהלותו התמוה של היועץ המשפטי לממשלה. הוא דרש "לשלוח לקפריסין שני פרקליטים כדי לראיין שוב את רואת החשבון דניאלה ממשרד נאוקלאוס, מי שטיפלה בכל תיקי החברות של ליברמן" (עמ' 232). לא צריך ידע משפטי רב בכדי להבין שצעד זה לא יכול היה לשאת פרי מאחר ש "כאשר מורצי הבינה מה משמעות עדותה לגבי הלקוח שלה, ובעיקר כשהלקוח שלה הפך בינתיים לשר החוץ, היא לא תחזור על העדות המפלילה נגד ליברמן שסיפקה ארבע שנים קודם לכן ודבריה בשלב זה רק ירעו את מצב הראיות בתיק" (עמ' 233). "ביננו לביננו כבר הבנו" ממשיכה עורכת הדין בביקורתה על היועץ" שהריאיון הנוסף עם מורצי הוא עוד ניסיון של היועץ לסגור את התיק, כשהוא מנסה להשתמש בראיון כהוכחה לכך שעשה את הכול, כביכול, כדי להעמיד לדין את ליברמן" (עמ' 234).

גם שי ניצן אינו יוצא טוב מהסיפור של ליברמן. בסוף ספטמבר 2013, כמעט שנה לאחר ההחלטה לסגור את  תיק "חברות הקש" של ליברמן, התקיים דיון בבית המשפט הגבוה לצדק על סגירת התיק כששי ניצן, אז בתפקידו כ"המשנה ליועץ המשפטי לממשלה לתפקידים מיוחדים" יצג את המדינה כשהוא "ישב ושקד על שיפור החלטת הסגירה- הוא ידע מה הוא עושה. ההתמקדות בכל ראיה נפרדת תוך חיפוש החורים, במקום הצגת המארג כולו, מנעה מבית המשפט לבחון את ההחלטה לגופה, והקשתה על ראיית המכלול" (עמ' 245).

על ניצן מוסיפה וכותבת אביה אלף הדברים הבאים. בעת ישיבה בנובמבר 2012 בה רמז היועץ המשפטי על "נטייתו לסגור  את התיק המרכזי ובאותה נשימה העלה את האופציה להגיש כתב אישום נגד ליברמן בפרשת השגריר (סיפור די שולי של  חשש לשיבושו חקירה נגדו בשל מידע שקיבל משגריר ישראל שמינה באחת המדינות הבלטיות- י.ב.), נפלה עיני על פתק קטן אותו כתב שי ניצן...ושהועבר מיד ליד, עד שהגיע אל רז נזרי, המשנה ליועץ המשפטי בתחום הפלילי. בפתק כתב ניצן את הערכה, שבמידה ולא יוגש כתב אישום בתיק ה"קטן", יגדל הסיכוי שבג"ץ יתערב בהחלטה לסגור את התיק "הגדול". ישבתי בסמיכות לנזרי וראיתי את הפתק במקרה. אני בטוחה שלא התכוונו שאראה את תוכנו, אבל הוא האיר את עיני באחת. עכשיו הבנתי איך קרה שמחלק קטן בפרשה, שנחקר במסגרת שיבוש החקירה, הפכה פרשת השגריר לפרשה חמורה ביותר של מרמה והפרת אמונים. חמורה יותר מחשד להעברת מיליונים מידידים ואנשי עסקים דרך חברות בחו"ל לנבחר ציבור מכהן. מה שעמד מאחורי ההחלטה להגיש כתב אישום נגד ליברמן ב"תיק השגריר", כך התבהר לי, היה פחות ההכרה הפתאומית מחומרת המעשה ויותר החשש שבית המשפט העליון יקבע כי החלטת היועץ לא להגיש כתב אישום נגד ליברמן בתיק "חברות הקש", היא החלטה בלתי סבירה וסגירת התיק לא תעבור בשקט. לכן היה חשוב ליועץ ולמשניו, ולו לצורך הנראות בלבד, לכרוך את החלטת הסגירה בתיק הגדול עם ההודעה על הגשת כתב רישום בפרשת השגריר כדי להקהות את העוקץ  לגבי התיק שנסגר" (עמ' 255).

דומה שבדברי הסיכום של אביה אלף מצויה הביקורת המרכזית על מערכת שלטון החוק."בעיני, פרשת ליברמן הוכיחה כי אין שוויון בפני החוק וכי האכיפה בישראל איננה שוויונית. נראה שעובד הציבור הזוטר, קל וחומר  אזרח מן השורה, לא היה זוכה ל"יחס ראייתי" שמתקרב אפילו לזה שקיבל הפוליטיקאי הבכיר אביגדור ליברמן" (עמ'269), וכאמור דברים אלו נכתבים ע"י פרקליטה בכירה של הפרקליטות!

 זאת ועוד, לקראת סיום ספרה כותבת המחברת חד וחלק: "הספר קורא תיגר גם על התנהלות מערכת אכיפת החוק. שני יועצים משפטיים, פרקליט מדינה ואנשי פרקליטות נתנו יד, חלקם מדעת, חלקם אולי שלא מדעת, להכשרת החשד לשחיתות" (עמ' 281) ! וכל מילה נוספת, מיותרת. 

תגובות

רשימה חשובה

טוב ונכון וצודק כרוכים זה בזה ברשימת הסקירה המדויקת הזאת על ספרה של עו"ד אביה אלף. ספר שכבש לעצמו מקום של כבוד במדף הספרים הלאומי המרימים את המסכים הכבדים המנסים להסתיר את מידת השחיתות הנוראה אליה הגענו בזכות ובעיקר בעשרות השנים האחרונת. דומה והספר המרתק הזה המשמש צופר התרעה עוד יתגלה כספר תמים כאשר תחשפנה כראוי עלילותיה של משפחת נתניהו המושחתת בתולדות ראשי מדינת ישראל. לכותב הרשימה מגיעה תודה.

רשימה חשובה

טוב ונכון וצודק כרוכים זה בזה ברשימת הסקירה המדויקת הזאת על ספרה של עו"ד אביה אלף. ספר שכבש לעצמו מקום של כבוד במדף הספרים הלאומי המרימים את המסכים הכבדים המנסים להסתיר את מידת השחיתות הנוראה אליה הגענו בזכות ובעיקר בעשרות השנים האחרונת. דומה והספר המרתק הזה המשמש צופר התרעה עוד יתגלה כספר תמים כאשר תחשפנה כראוי עלילותיה של משפחת נתניהו המושחתת בתולדות ראשי מדינת ישראל. לכותב הרשימה מגיעה תודה.

הסקירה על ספרה של אביה אלף

הסקירה על ספרה של אביה אלף ממש מהממת. אזרח שנראה לו שה"שלטון" הולך לרוב בדרך ישרה,
מופתע לגלות ש"הדרך הישרה" המנוהלת על ידי "אנשי השלטון" שבהם גם היועצים למיניהם שלכאורה מגינים
על הצדק ומונעים כל ניסיון של רמאות, העלמת עובדות וסילוק הכנסות אסורות מן החומר הגלוי המוגש
לסוכנויות כגון מס הכנסה - היא דרך של מירמה ועצימת עיניים מכוונת. איך נדע מי נקי מחשדות בלי
שכל פקיד וממונה יגיש תמיד את מלוא הפרטים האישיים שלו, כולל הכנסות מכל הסוגים, כולל קשרים אישיים
קרובים - לגוף גלוי שכל פעולותיו מוצגות תמיד לעיון לכל מתעניין, ומי ישגיח על "הגוף הגלוי" הזה?...

אתר על שחיתות במערכת המשפט MSP-INTL.COM

מזעזע אך לא מדהים. האויב בתוכינו.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יוסי ברנע