אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הסינטום של ג'יימס ג'ויס בסמינר 23 של לאקאן – חלק א


התמונה של דליה וירצברג-רופא
ג'יימס ג'ויס

ג'יימס ג'ויס 1882-1941

מבוא לניתוח סמינר 23

במאמרו "Presentation on Psychical Causality" מונה לאקאן שורה של תופעות לשוניות המאפיינות את השיגעון: הזיות מילוליות, קישורים מאגיים, משחקי לשון נופל על לשון (אליטרציה והומונימיה) ומשחקי מילים, שינוי צורה של מילים כדי לתאר מה שלא ניתן להבעה, רעיון מקובע המבוטא ביחידת משמעות בלתי ניתנת לרדוקציה, הֶלחמֵי מילים, "הסרטן המילולי" של הניאולוגיזמים, קטיעות תחביריות, מבעים דו משמעיים, ועוד. לאקאן מוסיף: "המשוגע מדבר איתנו באמצעות כל אלה, אם בדיבור ואם בכתיבה". בסמינר 23 – "הסינטום" (כתיב ארכאי של סימפטום) – לאקאן אינו מנתח את שפתו של ג'יימס ג'ויס (וגם אינו קובע שהוא משוגע, אם כי הוא מעלה זאת כשאלה), אלא מגדיר מחדש את הסימפטום הפסיכואנליטי במונחי הטופולוגיה של הסובייקט ג'ויס. הטופולוגיה כאן אינה משמשת כהסבר נוסף, כאנלוגיה למבנה ההוויה המדברת, אלא כצורה של כתיבה הממחישה את מה שחומק מהדמיוני, כלומר כגילום ממשי של ההוויה המדברת.

במהלך עבודתו זיהה לאקאן את הסימפטום באמצעות מאפיינים שונים של השפה:

א) כמסמן - מסר מוצפן המובנה כשפה: "... ואם הוא (פרויד; דו"ר) מלמד אותנו לעקוב אחר הסתעפויות השושלת הסימבולית בטקסט האסוציאציות החופשיות של האנליזנד, כדי לאתר את נקודות ההיקשרות של המבנה שלהן, במקומות שבהם צורותיו המילוליות מצטלבות, הרי שברור שסימפטומים יכולים להתפענח בניתוח לשוני, משום שהסימפטום מובנה כשפה: סימפטום הוא לשון שממנה עולה הדיבור;

ב) כמשמעות – "הסימפטום הוא כשלעצמו, לפני ולפנים, משמעות, דהיינו אמת, אמת הלובשת צורה";

ג) כמטפורה: "הסימפטום הוא מטפורה שבה בשר או תפקיד נתפסים כמרכיבים בעלי משמעות".

בהדרגה התרחק לאקאן מהתפיסה הבלשנית של הסימפטום וראה בו התענגות טהורה שאינה ניתנת לפירוש. בסמינר 22 – "R.S.I" – לאקאן טוען: "את הסימפטום לא ניתן להגדיר אלא כדרך שבה כל סובייקט מתענג על הלא מודע, עד כמה שהלא מודע קובע אותו".

דילן אוונס כותב:

 מעבר זה מתפיסה הרואה בסימפטום מסר שניתן לפענחו באמצעות התייחסות ללא מודע המובנה כשפה אל ראייתו כשמץ מאופן ההתענגות המיוחד של הסובייקט מגיע לשיאו בהצגתו של המונח סינטום.

מכאן ואילך אנסה להתחקות אחר כמה מעיקרי מחשבתו של לאקאן בסמינר 23, שבו הוא מגבש את תפיסת הסינטום גם כפתרון המאפשר לבעל המבנה הפסיכוטי לא לקרוס לפסיכוזה, כלומר למנוע את התרתו של הקשר הבורומאי, שבו התרה של כל לולאה מפרקת את השרשרת כולה. אשלב תובנות של מפרשים לאקאניאנים אחרים כמו גם של לאקאן בטקסטים אחרים.

ניתוח הרעיונות המרכזיים בסמינר 23 של ז'אק לאקאן - Le sinthome

ג'יימס ג'ויס:

על פי לאקאן, השפה היא טפיל. היא מַעֲטֶה יפה, אך למעשה היא צורה של סרטן המייסר את האדם.  לאקאן תוהה מדוע כה מעטים מבחינים בכך, אם כי יש כאלה החשים בכך. ג'ויס לדעתו נותן לקוראיו טעימה מכך. בהקשר לכתיבתו של ג'ויס שואל לאקאן: "האם זהו ניסיון להשתחרר מהטפיל המילולי, או שמא ניסיון להדוף את פלישת תכונותיה הפונמיות של השפה, את הרב צליליות שלה?"

לאקאן לא החשיב את עצמו למומחה לג'ויס, נהפוך הוא:

אתם ודאי סבורים שבכל הנוגע לג'ויס אני כמו דג מחוץ למים. זה קשור להיעדר מומחיות ולחוסר הניסיון שלי בשפה שבה הוא כותב. אין פירושו של דבר שאני בור לחלוטין בשפה האנגלית, אלא שג'ויס כותב בה דקויות ושנינויות כה מיוחדות ומוזרות עד כדי פירוקה של השפה. זו טעות לחשוב שהעניין התחיל בפיניגנז וייק. עוד הרבה קודם לכן הוא נהג לשבור ביטויים בדרכו המיוחדת, בעיקר ב'יוליסס'.  לאמתו של דבר, מדובר בתהליך שנועד לתת לשפה תפקיד אחר (ההדגשה שלי; דו"ר), כזה הרחוק מלהיות רגיל. אצל ג'ויס זהו חלק מה-savoir-faire.

כבר בפתח דבריו טוען לאקאן: "ג'ויס כתב אנגלית באופן שבו [...] השפה האנגלית חדלה מלהתקיים". מוסיף ז'אק-אלן מילר:

השפה האנגלית שונתה ב- Finnegans Wakeעד לכדי התנפצות, הפיכתה ללא כלום כך שהלכה למעשה היא אינה קיימת עוד [...] זה כאילו ג'ויס מגלה למעשה ב-Finnegans Wake את האופן שבו השפה נפרמת על-ידי דחיפה של ההלשון (Lalangue - מועדף עליי התרגום "בללשון" על פני "ההלשון").

 על כתיבתו של ג'ויס כותב לאקאן ב"הסמינר ה-20 –עוד:

.. .לא אומר לכם לקרוא את פיליפ סולר, הוא בלתי קריא, כמוני בעצם – אבל אתם יכולים לקרוא את ג'ויס למשל. תוכלו לראות שם כיצד השפה משתכללת כשהיא יודעת לשחק בכתיבה. ג'ויס, אני מסכים שהוא בלתי קריא – הוא ודאי לא ניתן לתרגום לסינית. מה קורה אצל ג'ויס? המסמן הנו הממולא במסומן. זה מפני שהמסמנים משתלבים, מתנגשים, משתחלים זה בזה - קראו את פיניגנז וייק – מפני שמשהו נוצר, משהו שבתור מובן עשוי להיראות חידתי, אך הוא קרוב למה שאנו האנליטיקאים, הודות לשיח האנליטי, צריכים לקרוא לו כשל לשון. על סמך כשל הלשון הוא רוצה לומר משהו, כלומר אפשר לקרוא אותו במספר אינסופי של צורות. אך בדיוק בשל כך הוא נקרא בקושי, או שהוא נקרא עקום, או שהוא אינו נקרא כלל. אולם מימד זה של להיקרא, האם אין די בו כדי להעיד שאנו נמצאים במשלב של השיח האנליטי? בשיח האנליטי מדובר בכך תמיד – את זה שנאמר כמסמן, אתם קוראים אחרת ממה שזה רוצה לומר.

האם לאקאן סבור שקריאת ג'ויס - הכותב בפיניגנז וייק, לפיכך, סדרה ארוכה של כשלי לשון - ממקמת את הקורא בתוך משלב השיח האנליטי? או שמא המחבר כותב בלשונו של המשוגע? בהמשך השיעור הראשון של סמינר 23 מקשר לאקאן בפירוש את עבודתו המאוחרת של ג'ויס למושג מאניה. הוא מספר כי פיליפ סולר ייחס לכתיבתו של ג'ויס את המושג 'התרוממות רוח':

התרוממות רוח זו היא המרכיב היסודי של הסימפטום שאותו אנו מכנים בפסיכיאטריה בשם מאניה, אשר עבודתו האחרונה של ג'ויס – פיניגנז וייק - דומה לה בבירור.

בשלב מסוים מנסח לאקאן במפורש שאלה הנוגעת לשפיותו של ג'ויס. הוא שואל: "ראוי לשאול את השאלה: באיזו נקודה נחשב אדם למטורף? האם ג'ויס היה מטורף?" לאקאן נזכר כאן בעבודתו על הסכיזוגרפיה - על הכתיבה הפסיכוטית -  המובילה באופן לא מפתיע לעיסוק בכתיבתו של ג'ויס. לאקאן חוזר על השאלה פעם נוספת: "האם ג'ויס היה מטורף? האם כתב בהשראת השיגעון?" (תשובותיו של לאקאן לשאלות אלה יתבהרו לקראת סוף הסמינר).

ג'ויס הותיר אחריו חומר כתוב בהיקף עצום, ובו גם הערות, שרבוטים ושרבוטי קשקושים (למשל scribbledehobble – מחברת של  1,016 עמודים, ובה הערות על פיניגנז וייק. לאקאן מודה ביושר: "איני מוצא את ידיי ואת רגליי בבלגן הזה", ומצר על כך שג'ויס לא היה האנליזנד שלו. ספק אם ג'ויס היה נענה לכך, שכן הוא הסתייג מהפסיכואנליזה וכינה את פרויד ויונג  בשמות טווידלדם וטווידלדי.

בתו של ג'ויס, לו'ציה, לקתה בסכיזופרניה ושהתה שנים ארוכות במוסד שבו גם סיימה את חייה. קרול שלוס, מרצה באוניברסיטת סטנפורד, ציטטה בספרה "Wake the Lucia Joyce: To Dance in" קטעים מחליפת מכתבים בין ג'ויס לבין בתו. היא טוענת כי לוצ'יה שימשה השראה לג'ויס בכתיבת ספרו האחרון, פיניגנז וייק. כדי לאשש את התיאוריה שלה נעזרה שלוס במסמכים רפואיים של לוצ'יה, בארכיונים אירופיים המכילים מסמכים מחייה ובמסמכים של ג'יימס ג'ויס מאוספי האוניברסיטה. לאקאן מספר כי ג'ויס נאבק ברופאים שטיפלו בבתו מתוך רצון לגונן עליה מפני שליטתם. למעשה הוא הכחיש את בעיותיה הנפשיות, וייחס לה יכולת טלפתית ותו לא. לאקאן כותב על כך: "הוא (ג'ויס; דו"ר) מייחס לה משהו שהוא שלוחה של מה שאני מכנה לעת עתה הסימפטום שלו עצמו – כלומר הדבר שנכפה עליו בעמדה של הדיבור [...] קשה שלא להבחין בכך שיחס מסוים לשפה נכפה עליו במידה הולכת וגדלה, עד לדרגה שבה בסופו של דבר הוא שובר ומפורר את השפה עצמה, ובאמצעות פירוקה חורג מעבר לזהותה הפונטית". בעניין זה מרחיב לאקאן: "האוריינטציה של הממשי, בנוסחה שלי, דוחה (forecloses) את המובן". כלומר, ההתענגות של הסובייקט פולשת אל הסדר הסמלי ומשנה את המובן, שכן "המובן מורכב מהזדווגות בין הדמיוני לסמלי".

לאקאן מספר כי ג'ויס נולד בדבלין לאב שתיין לא יוצלח, פנאט דתי שהוביל את משפחתו לשפל המדרגה. לפי לאקאן, מהותו של תסביך הסירוס: "הפאלוס מועבר מאב לבן, וכולל בתוכו דבר מה המאיין את הפאלוס של האב לפני שהבן רשאי לשאת אותו. מסירה סימבולית זו היא עיקרו של מה שמיוחס לרעיון הסירוס". האב, ג'ון סטניסלאוס ג'ויס,  העביר לבנו פאלוס מוחלש (limp prick בלשונו של לאקאן), והאמנות של ג'ויס השלימה אצלו למעשה את המחסור בציוד הפאלי. לאקאן אומר:

הפאלוס הוא החיבור בין הפרזיט הזה - הפין הנדון – לבין הפונקציה של השפה. לפיכך אמנותו של ג'ויס היא הערבוּת האמיתית לפאלוס שלו". בהמשך שואל לאקאן: "האם לא בגלל הצורך בפיצוי על הוויתור האבהי, על ה- Verwerfung (דחיית מסמן שם האב; דו"ר), חש ג'ויס שהוא נקרא בתוקף [...] לקבוע מחיר לשמו על חשבון שמו של אביו. הוא רצה ששמו יזכה בכבוד, כזה שהוא עצמו מעולם לא העניק לאיש. שם העצם הפרטי עושה כל מאמץ להיות גדול יותר ממסמן האדון.

כלומר, הכתיבה חורגת מחוץ לתחום שליטתו של המסמן ואינה כפופה לחוק האבהי. על כך כותבת רות רונן: "השפה של ג'ויס היא שפה שהאב נעדר ממנה, דבר שניכר בכך שבכתיבה של ג'ויס לא ניתן לאתר מסמן אדון, מסמן שיקבע את ההתמקמות והמובן של שאר המסמנים; במה בא הדבר לידי ביטוי? בכך שבכתיבה של ג'ויס אין הנחה של ידע שניתן להניח אותו: כל מסגרות הידע מונחות באותה מידה; ואין גם הקלה שתבוא מן האחר".  שירלי שרון-זיסר מנסחת עמדה זו כ"סינגולאריות של הגולה מן האחר".

אפשר לומר שכתיבתו של ג'ויס מתייצבת בפוזיציה הנשית, ככזאת העוקפת בהתענגותה את מסמן הסירוס, ואינה כפופה לו בכל כולה (על העקיפה הזאת של האישה את הסירוס אומר לאקאן: "זה שהיא אינה כולה בפונקציה הפאלית, אין זה אומר שכלל היא אינה שם. אין זה שהיא לגמרי לא נמצאת שם. היא שם בכל הדרה. אך יש משהו נוסף"). לאקאן משתמש באמנותו של ג'ויס כדי לענות על השאלה מה עושה האמן עם הסימפטום שלו, וכיצד נקשר הסימפטום לקשר הבורומאי המשולש באמצעות ההתענגות, ויוצר בכך קשר חדש. לאקאן מנסח את מטרתו העיקרית בסמינר זה לקראת סוף השיעור הראשון בסמינר 23:

... אני מודיע מה תהיה השאלה שלי השנה בנוגע לאמנות: כיצד מסוגלת התחבולה האמנותית לשים לה כמטרה בגלוי את מה שמופיע לראשונה כסימפטום? כיצד האמנות, האמן, משתמשים במה שהסימפטום כופה, כלומר [...] בָּאמת?

על שאלה זו עונה שירלי שרון-זיסר:

במקום השיסוע בין אגו ללא-מודע הרושם את מיקומו של הסובייקט תחת הסירוס והחוק האבהי, יוצר ג'ויס, שירושת החוק שמעביר אליו אביו מרוששת למדי, שניות חליפית בין משלב הסימבול למשלב הסינטום. במקום האמת של הלא-מודע נמצא אצל ג'ויס שלFinnegans Wake  אמת שהיא תוצר של אומנות – של ה-savoir faire שלו -  בשזירת שני המשלבים(נושא זה יפותח בהמשך).

בשיעור השני מקדים לאקאן את המאוחר בשאלות נוספות: "באמנותו [...] חתר ג'ויס לעבר המונח הרביעי של הקשר הבורומאי. כיצד יכולה האמנות [...] לגלם בקונסיסטנטיות שלה ובעצם קיומה את המונח הרביעי החיוני של הקשר הזה? כיצד האמנות חותרת להפוך את המונח הרביעי למה שהנו וכיצד היא קרבה אליו ככל הניתן?"

לאקאן מדגיש פעמים אחדות את שאיפתו של ג'ויס כי יצירתו תעסיק את החוקרים במשך מאות שנים, ובמקום אחד הוא שואל: "האם רצונו של ג'ויס להיות אמן שיעסיק את כולם, או אנשים רבים ככל האפשר, אינו הפיצוי המדויק לכך שאביו מעולם לא תפקד כאביו?"  לאקאן סבור כי היצירה 'יוליסס' מעידה על כך שג'ויס נותר נטוע עמוקות באביו, אפילו אם הוא עצמו מכחיש זאת: "וזה בדיוק הסימפטום שלו. אמרתי שג'ויס עצמו היה הסימפטום, וכלל יצירתו מעידה על כך לכל אורכה. גולים (ללא מירכאות. דו"ר) משרטט למעשה את מסלול הסימפטום המרכזי שלו – היעדר זיקה מינית" ('היעדר זיקה מינית' הוא תרגום שאני מציעה ל"il n'y a pas de rapport sexuel". רעיון זה מבטא את הפער שבין המיניות מן העמדה הנשית לבין המיניות מן העמדה הגברית, כמו גם את היעדר ההרמוניה או ההשלמה ההדדית בין המינים). 

גם ז'אק אובר, שהתארח בשיעור החמישי של סמינר 23, סיפר כי ג'ויס הביע את רצונו להשאיר אחריו יצירה שתעסיק את החוקרים במשך שנים ארוכות. לפי אובר, הנושאים העומדים בבסיס השיח של ג'ויס הם: שאלת הזכות להתקיים, הזכות ליצור, שאלות בדבר תוקף וְודאות. ובמקום אחר הוא אומר: "בקצרה, אם הוודאות שלו לגבי יצירתו מתייחסת תמיד לבבואה, לאפקטים של השתקפויות שיש למְנות אותם, יש לכך קשר גם לאפקטים של הקול של המסמן". אביו של ג'ויס, ג'ון ג'ויס, מספר אובר, הצטיין בזמרה. אצל הבן שינתה אמנות הקול את צורתה, והפכה לדומיננטיות של ההיבטים הפונטיים של המסמן - האפקטים של הקול של המסמן. הפרקטיקה הזאת של המסמן הייתה ה- savoir-fareשל ג'ויס.

בהקשר זה מצטט אובר את הגדרתו של לאקאן למעשה השירה: "מה שעולה כאן בבירור – מעבר לדבריו של אריסטו על אודות הפרקטיקה ב"פואטיקה", דברים שהרשימו מאוד את ג'ויס –  הוא הגדרתו של לאקאן: פעולה מתוכננת בידי אדם המוציאה לפועל טיפול בממשי באמצעות הסמלי" (ההדגשה שלי; דו"ר). לאקאן עצמו מתייחס לדבריו של אובר בעניין האפקטים של הקול של המסמן ביצירתו של ג'ויס באמרו: "אבל זו פינה חדה שבה אני שרוי בדריכות בנקודה שבה המסמן – בהיות כתוב – נפרד מהאפקטים הפשוטים של הפונטיקה, והופך למה שמעביר את הפונקציה של השם הפרטי".  כלומר, ג'ויס  משתמש ב-savoir-fare של אמנותו כדי לחבר לעצמו שם פרטי - שהוא למעשה הסינטום - כתחליף לשם האב החסר.

לאקאן שואל את ז'אק אובר אם יש בטקסט של ג'ויס עדויות לכך שחשב על עצמו מחשבות משיחיות. הוא אף שואל בפירוש: "האם ג'ויס חשב שהוא המשיח?"  ואובר מאשר כי אמנם יש עדויות לכך, בעיקר ב"סטיבן הירו". אמנם העדויות האלה אינן מבהירות לגמרי תפיסה זו, אבל "בדיוקן האמן כאיש צעיר", אומר  לאקאן,  ג'ויס תופס את "האמן" לא רק כמשיח אלא כאלוהים ממש. ואכן מצאתי שג'ויס כותב שם: "האמן, כאלוהי הבריאה, נשאר בתוך מעשה ידיו או מאחוריו או מעבר לו או מעליו, בלתי נראה, מזוכך לאין קיום, שווה נפש, עושה את ציפורניו". לפי לאקאן, מחשבה משיחית, היות בן האלוהים, היא למעשה אב-טיפוס שלpère-version   -  יצירת שם פרטי כתחליף לשם האב; האלוהות של האב מתגלמת בבן.

הקשר הבורומאי

הקשר הבורומאי הוא למעשה שרשרת ולא קשר. הוא מהווה את המבנה היסודי המשולש של ההוויה האנושית, וכולל את יחסי הגומלין בין הסמלי, הממשי והדמיוני

הקשר הבורומאי הוא למעשה שרשרת ולא קשר (קשר נוצר מגדיל אחד, ופה מדובר בשלושה). הוא מהווה את המבנה היסודי המשולש של ההוויה האנושית, וכולל את יחסי הגומלין בין הסמלי, הממשי והדמיוני. ניתוק של לולאה כלשהי פורם את הקשר כולו. בשיעור של ה-9 במרס 1976 (שאינו מתורגם לאנגלית), אומר לאקאן למאזיניו: "אני מרשה לעצמי להזכיר בהזדמנות זאת כי נקרתה בדרכי ההזדמנות לקרוא שוב את 'משמעות הפאלוס' (9/5/1958; דו"ר). הייתה זו הפתעה נעימה לגלות בשורות הראשונות אזכור של הקֶשֶר, וזה עוד בזמן שבו הייתי רחוק מאוד מלהתעניין במה שנקרא הקשר הבורומאי". ואמנם "משמעות הפאלוס" נפתח במילים: "We know that the unconscious castration complex functions as a knot". את מושג הקשר הבורומאי העלה לאקאן לראשונה בסמינר 20 – "עוד", והרחיב בו בסמינרים 21 ו-22 ("זה שאינו מרמה טועה" ו-"R.S.I" - מס"ד, בהתאמה). בסמינר 23 הוא משתמש בו, כאמור, כדי להגדיר מחדש את הסימפטום הפסיכואנליטי במונחי הטופולוגיה של הסובייקט ג'ויס. לאקאן אומר: "האיווי לידע נתקל במכשולים. יצרתי את הקשר הבורומאי כהתגלמותו של המכשול הזה". וגם: "יש לתפוס את הקשר הבורומאי כרביעייה. המונח הרביעי הוא הסינטום. הוא למעשה האב, כפי ש-pervertion פירושו פנייה לאב (père-version), והאב הוא הסימפטום או, אם תרצו, הסינטום".  דברים אלה מחוזקים:

הקשר הבורומאי עושה את הדבר הבא: הוא מאשר את העובדה שלפיה ראה פרויד את הכול כתלוי בפונקציה של האב. הקשר הבורומאי הוא אך ורק תרגום העובדה [...] שהאהבה [...] מתייחסת לאחור לפונקציה של האב, פונה אליו בשמו של הדבר הבא: האב כמי שנושא את הסירוס.

בשיעור השני של סמינר 23 אומר לאקאן:

השילוש שמצטייר בקשר הבורומאי נובע מרציפות (קונסיסטנטיות) המוסווית בלבד על ידי הדמיוני; מחור המגיח מהסמלי, מקיום-חוץ השייך לממשי כמאפיינו היסודי. המתודה הזאת אינה מותירה שום סיכוי לשבור את הקשר היסודי הזה שבין הסמלי, הדמיוני והממשי.

בשיעור השלישי בסמינר 23 מסביר לאקאן את הדברים האלה:

הצבתי את התומְכָה של הרציפות בדמיוני. כמו כן, הפכתי את החור למרכיב היסודי של הסדר הסמלי. את הממשי הפכתי לתומכה של מה שאני מכנה 'להתקיים מחוץ ל-'. במילים אחרות, לממשי יש רק קיום-חוץ בהיתקלו בגבולות הסמלי והדמיוני.

כפי שראינו, לאקאן משתמש במונח קונסיסטנטיות גם בתיאור מבנהו של הקשר הבורומאי, שנדמה בעינינו כעשוי משלוש לולאות נפרדות, וגם בהתייחסו לאמנות. ועולה השאלה: מה פירוש הקונסיסטנטיות הזאת? על כך הוא עונה: "פירושה מה שמחזיק את הדברים יחדיו, וזו בבירור הסיבה לכך שהעניין מסומל כאן (לאקאן מתייחס לספרו של רוברט מ. אדמס – "פני השטח והסמל") באמצעות פני השטח. המושג היחיד שיש לנו על קונסיסטנטיות, נשמות עלובות שכמונו, הוא אותו הדבר שיוצר שק  או בגד. אנו אפילו חשים שגופנו הוא למעשה שק עור המכיל בתוכו ערימת איברים. במילים אחרות, הקונסיסטנטיות חושפת את הגדיל (שממנו עשוי הקשר הבורומאי. דו"ר), אבל כוחות ההפשטה של הדמיון שלנו הם כה דלים שהם מוציאים החוצה את משקע הקונסיסטנטיות, כלומר את הקֶשֶר [...]  הקשר הוא הדבר היחיד שמתקיים (ex-sists) בגדיל". לאקאן מדגיש כאן כי רק חולשתו של כושר הדמיון שלנו מפרידה בין הלולאות של השרשרת הבורומאית, ולמעשה מתקיים ביניהן רצף שאותו איננו מסוגלים לתפוס, וזו הסיבה לכך שהוא מכנה שרשרת זו בשם 'קשר'.

לחלק ב של המאמר ולרשימת מראי מקום 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דליה וירצברג-רופא