אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

נקמתו של הפאלוס


התמונה של מירב גולן
הציור האחרון של שרה דה ווס / דומיניק סמית, תרגום: דורון דנסקי, הוצאת הכורסא

הציור האחרון של שרה דה ווס / דומיניק סמית, תרגום: דורון דנסקי, הוצאת הכורסא

רשימה לספר: הציור האחרון של שרה דה ווס / דומיניק סמית

הספר מצטרף לרשימת הספרים העוסקים בציורים, כמו: אי סבירות האהבה, נערה עם עגיל פנינה, והנערה שהשארת מאחור

הסיפור מתחיל ב 1957 במנהטן כשמרטין דה גרוט ורעייתו, רייצ'ל, עורכים ערב התרמה לילדים יתומים. במהלך הערב מוחלף ציור בחדר השינה שלהם להעתק מושלם. שמו של הציור הוא "בקצה היער" של הציירת ההולנדית שרה דה ווס והוא מועבר במשפחת גרוט (או בהולנדית במקור: חרוט) 300 שנה.

הנרטיב חוזר אחורה 300 שנה לתקופת תור הזהב ההולנדי ומספר את סיפורה של שרה, הציירת (אישה) היחידה שהוכנסה לארגון כלשהו – גילדת הציירים. אישה-ציירת בתקופה זו היתה כשלעצמה אירוע חריג. כשהיא ובעלה, ברנט, צייר בעצמו, מאבדים את ביתם היחידה הם מאבדים גם את חיותם ואפילו את כל כספם. הם כמעט ומפסיקים לצייר ועובדים בעבודות אחרות להשלמה. הבעל מייצר חוב לגילדה ומשלם באמצעות ציוריו, עד שיום אחד הוא נעלם. שרה נאצלת לשלם את החוב לגילדה ואף מתחייבת לעבור לגור אצל קורנליס כדי למלא את חובה לחברה. ומציירת בעיקר פרחים ותמונות נוף, ציורים שהם לא ממש לרוחה. עד שהיא מציירת את הציור המיוחד "בקצה היער", ציור שבמובנים מסויימים, וכדי להעצים את המלודרמטיות שלו – הוא מכושף.

אז הסיפור קופץ עוד 50 שנה קדימה אל תחילת שנות האלפיים, אל סידני, אוסטרליה. אלי (אלינור) שיפלי היא היסטוריונית של האמנות, שמתמחה בציורי נשים מתקופת תור הזהב ההולנדי, בעיקר בשרה דה ווס ובציור המיוחד הזה "בקצה היער".

ושוב אנו חוזרים ל 1957 כשמרטי לא מצליח לתפוס את מי שגנב את הציור והוא שוכר בלש פרטי, שמצליח לאתר את הזייפן/גנב, למרות שכבר לא ממש חשוב למרטי לתפוס אותו, מכיוון שמאז שהציור נעלם, נעלמו גם צרותיו. בכך, דומיניק סמית מאזכר גם את "תמונתו של דוריאן גריי" של אוסקר ווילד. הספר של ווילד עוסק ביופי החיצוני, השפעה חברתית ומסכה שהאדם צריך לשים מול החברה למרות הסבל וההשחתה המוסרית, אולי התכוון ווילד לבקר את צביעות החברה הלונדונית האריטוקרטית. אם בכך התכוון דומיניק סמית לביקורת שלו על החברה אני לא ממש בטוחה. אבל בהחלט ניתן למצוא ביקורת סמויה: אולי לצביעות של החברה הפטריארכלית מול האישה-ציירת שצריכה למלא את חובות בעלה על ידי כך שהיא עצמה נאלצת לוותר על מעמדה, חברותה בגילדה, ועל מקצועה כציירת, ואולי כנגד הצביעות של החברה הגבוהה, אותם אנשים בעלי מעמד ועושר, ועל היחס שלהם לציור, זיוף, גניבה, מכירות פומביות ונשים בכלל, תוך מסווה של ערבי תרומות לילדים יתומים.

כך הסיפור נע בין שלושת הזמנים, באופן שמרתק את הקורא, שומר על סקרנות ומתח, מכביר בפרטים, מקסים את הקורא(ת!):

דומיניק סמית כותב סיפור יפהפה על גילגולו של ציור, על פמיניזם, על פרטים טכניים על עיבודו של ציור, הכנת הצבעים (צהוב עופרת או צהוב חול) כאילו הוא צייר בעצמו, לעיתים נדמה שהוא לגמרי אוהד את הפמיניזם, מתרשם מהעובדה ששרה היא הציירת היחידה שנכנסה לארגון פטריארכלי בעולם פטריארכלי, שבעצם ציירה – עובדה שגם היא לא הייתה שוות ערך לצייר-גבר. שהוא מעביר רושם מאוד חיובי כלפי אלי שיפלי שהצליחה לזייף/להעתיק באופן כל כך מושלם, כאישה, ושהצליחה לכתת רגליה במוסד האקדמי ולפרוץ קדימה למרות העיסוק במשהו "זניח", אך רק לכאורה. דומיניק סמית כותב על נשים, מפאר את יכולותיהן האינטליגנטיות, מתמקד בחוזקותיהן ובכישוריהן ולא מרבה בתיאוריהן החיצוני או מיניותן. יש בזה משהו שגורם לקוראת לזקוף גב לנשום לרווחה, אבל – ויש כאן אבל גדול – בכל זה הוא נוקם אט אט. כשמרטי מגלה מי המזייפת הוא מחליט להוליך אותה שולל ומנסה לפתות אותה (ועיזבו כרגע את הרגע הרומנטי שהוא טוען שהוא התאהב בה). נקמנותו, שלדידו זוהי חובתו לנקום, מתבטאת על ידו על ידי חדירה. חדירה לפרטיות, חדירה למגוריה עד שלבסוף הוא חודר אליה פיזית – הוא שוכב איתה – ונעלם. מבחינתו הוא נקם את נקמתו במי שהעזה לזייף באופן מושלם ואף להסיר את הציור מחדר השינה שלו כמעט בלי שהבחין בשינוי. דומיניק סמית לא מוותר על הנקמות הפטריארכלית, נקמתו של הפאלוס.

כדאי לשים לב לניואנסים, כי הסיפור היפהפה מסווה אמירות שיש לתפוס אותן. במקום אחד הוא מזכיר את איבר המין הגברי, דווקא במקום לא צפוי, כשהעלילה מועברת 300 שנה אחורה לסיפורם של שרה וברנט. זה קורה כשהם וביתם מגיעים לחוף כדי לצפות בלוויתן אימתני שנסחף אל החוף. הצייר ברנט ואישתו הגיעו לשם כדי שברנט יוכל לעשות רישומים של החיה ואחר כך יוכל לצייר אותו ביתר פירוט ועומק. מתואר הסירחון שנוצר מהגופה כתוצאה מהריקבון שלה מתחיל לתסוס בשמש הקופחת, אבל הדייגים ועוברי האורח מתעסקים ולועגים דווקא לאיבר המין של החיה: בחור מתווכח עם מישהו על "אורכו של האיבר שאין להזכירו של החיה השטנית", או "מוט המין" או "המלחצת" (ההדגשים במקור!!, עמוד 31). בדוגמה אחרת, דומיניק סמית שם בפיו של מעסיקה של שרה דה ווס, קונליס, מהי לדעתו האישה המושלמת: "האישה האידיאלית משלבת פנים מאמסטרדם, צורת הליכה מדלפט, הופעה מליידן, קול זמרה מחאודה, יציבה מדורדרכט וגוון עור מארלם". כשהוא מתאר זאת באזניה של שרה מה שעולה בדעת אלו הם "מחשבות על גופות ועל התאבנותן" (עמ' 222)

תגובות

נושא מרתק

גלגולים של ציורים

תודה רבה!

תודה רבה!

הרומן של הסופר האוסטרלי דומיניק סמית

ואוו, כמה מגרה לקרוא את הספר... תודה, מירב.

התמונה של מירב גולן

תודה רבה, אורנה :)

תודה רבה, אורנה :)

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מירב גולן