אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

שלושים ושלוש וריאציות - תיאטרון בית ליסין


התמונה של דן לחמן
בטהובן לודוויד ואן

לודוויג ואן בטהובן (1770-1827), דיוקן מאת Joseph Karl Stieler, שנת 1820

האם זה הוגן לכתוב ביקורת על מחזה שראיתי רק חצי ממנו? אולי לא, אבל לא אתיימר להביע דעה על כולו אלא רק על מה שראיתי.

המחזה עוסק בשאלה איזה עניין מצא בטהובן לכתוב שלושים ושלוש וריאציות על נושא של ואלס סתמי. עניין שהפך כמעט אובססיה.

את השאלה מנסה לפתור קתרין ברנדט, מוסיקולוגית אמריקאית חולת  a.l.s ניוון שרירים בשלב התחלתי, הנוסעת לארכיון בטהובן בבון כדי לחקור בכתבי היד המקוריים. גם היא מפתחת אובססיה לגלות את סוד הואריאציות, כך אנו עומדים בפני שתי אובססיות הסובבות סביב דבר אחד במרחק מאות שנים.

גם מי שלא מתמצא במיוחד במוסיקה קלאסית יודע שבטהובן נעשה חירש בזקנתו ושהוא מוגדר כגאון ואיש לא נעים – אי נעימות שקרתה בתקופת החרשות אותה הסתיר מסביבתו, תקופה בה לא שמע את הנאמר לא הגיב או הגיב בכעס.

כמעט כולם מכירים את הפתיחה לסימפוניה החמישית. נושא המורכב מארבע צלילים בלבד ההופך בשינויים למנגינה המלווה את כל הסימפוניה. כשעוד היו שורקים מתחת לחלונות לחברים זה היה אחד הנושאים המקובלים ביותר. אבל זו דוגמא קטנה מאוד והפחות חשובה. היודעים אתם שאת הסימפוניה השלישית רצה להקדיש לנפוליון בשל אידיאל החופש אך שינה את דעתו שנפוליון הכתיר את עצמו כקיסר? סיפור מפורסם אחר נוגע בסימפוניה התשיעית. הוא ניצח עליה כשכבר היה חרש, מכיוון שעמד עם גבו לקהל לא שמע את מחיאות הכפיים של הקהל, נעלב וברח מהבמה.

סיפור הוריאציות מתחיל בזה שמוציא לאור של מוסיקה בשם דיאבלי כתב ואלס לא חשוב וביקש מחמישים קומפוזיטורים נחשבים לכתוב וריאציה אחת, בטהובן שוברט ליסט ואחרים שהיו מוציאים אצלו ספרי מוסיקה. הוא רצה להוציא ספר שינציח את שמו ויכלול חמישים וריאציות על המנגינה שלו. כנראה שבווינה בשנים ההן אפשר היה למכור ולהרוויח מספרי תווים.

בהתחלה בטהובן סירב. אך אחר כך כשהצטרך לכסף והתחיל להלחין וריאציה אחת, הוא נמשך באופן אובססיבי לנושא הזה, פירק אותו לגורמים וכתב שלושים ושלוש וריאציות, כל אחת בנוסח אחר ובמצב רוח אחר וכולן על אותו נושא. וריאציות אלו מוכרות היום בשם וריאציות דיאבלי וישנם פסנתרנים שישבעו שזו פסגת יצירתו.

מויזס קאופמן כתב מחזה שנשמע מעניין מאוד, גם אם ראיתי רק את המערכה הראשונה. הוא ניסה די בהצלחה לכתוב מוסיקה במילים, בדואטים, ברביעיות והשיא היא השבעייה המסיימת את המערכה הראשונה שבה שבעת המשתתפים עומדים ומדברים כל אחד על רגע אחד בחייו. כאן השביעייה המדברת מצריכה תזמון מדויק מאוד בביצוע של השחקנים כשהנושאים עוברים מאחד לשני או משניים לשלושה.

נראה לי שהתיאטרון שלנו הופך להיות תיאטרון של מערכה שנייה. ברוב המחזות המערכה הראשונה מציגה את הדמויות ובונה את הקונפליקט שיהפך לדרמה במערכה השניה. לדרמה, כשהיא כתובה היטב, יש כוח לשאת את המחזה על כתפיה גם בביצוע פחות טוב. ראינו לאחרונה הן את קברט והן את האופרה מהגוני שאת שתיהן ביים עומרי ניצן ובשתיהן המערכה הראשונה הייתה צולעת והמערכה השנייה תיקנה את הרושם. דבר דומה קרה בביקור הגברת הזקנה בהבימה שביים חנן שניר. לפי כל מה ששמעתי גם משה קפטן שביים את הוריאציות, ביים את המערכה השנייה טוב יותר מהראשונה. למרות שאינני מכיר את המחזה, קל לי לדמיין מה קורה במערכה השניה. קתרין המוסיקולוגית נעשית חולה ממש, הספרנית הגרמנייה הנוקשה במערכה הראשונה הופכת לאנושית יותר, בטהובן מתחרש ונעשה בלתי נסבל. ואז יהי מה, תיפתר חידת שלושים ושלוש הוריאציות.

הבעיה שמשה קפטן שביים מחזות זמר ומכיר מוסיקה לא הצליח לחדור לתוך המוסיקה שבמחזה. הוא ביים את המערכה הראשונה בצורה שטוחה מדי. הוא לא עזר ליונה אליאן בתפקיד החוקרת הנאור וטית החולה, שאותה דרך אגב שיחקה על הבמה בניו יורק ג'יין פונדה שדי קל לדמיין אותה בתפקיד. אליאן לא הצליחה לשכנע אותי שהיא מוסיקולוגית עמוקה. האמנתי לה שהיא אישה חולה, קצת נאורוטית. ולא הייתה לקפטן האוזן לשמוע שמיכל לוי בתה של המוסיקולוגית צעקנית מדי עד כדי חוסר נוחות. פנינה ברט צדקה בתפקיד ספרנית הגנזך היא היחידה שעושה תפקיד המתקרב לדמות של ממש. מכיוון שבמערכה הראשונה תפקידו של בטהובן קטן ויש לו רק כמה כניסות ויציאות מהירות מהבמה, קשה להגיד עליו משהו טוב או רע. אני מניח שבחלק השני דמותו תופסת נפח ויצחק חזקיה, שחקן מצוין ידע לנצל את מה שניתן לו. לא אציין את שאר המשתתפים.

אחזור שוב לעניין ההגינות לכתוב על הצגה שראיתי רק את חלקה. אני יכול להתחבא מאחורי שני משפטי מפתח בתולדות ביקורת התאטרון, הראשונה של ג'ורג' ברנרד שו שכתב ביקורת שאמרה " המחזה התחיל בשמונה ושלושים, כשהסתכלתי בשעון בחצות השעה הייתה רק שמונה ארבעים וחמש. ביקורת אחרת היא אחת המפורסמות שנכתבו בארץ. ד"ר גמזו כתב על מחזה בשם " ג'וני ימות בשש" את המשפט שנכנס לפנתיאון. מצידי, הוא היה יכול למות כבר בחמש.

הם ראו את כל המחזה ואני לא חושב שההצגה הזו כל כך משעממת, היא רק מתנהלת לא נכון במערכה הראשונה. אינני מעז להמליץ או לא על ההצגה כי לא ראיתי את כולה. אני יכול לנחש שהמערכה השנייה מפצה על הראשונה. וידיד שראה את כולה מאשר את מה שחשבתי.

 

תגובות

שלושים ושלוש וריאציות

צריך מידה רבה של חוצפה לגבב כל כך הרבה שטויות ולקרא לזה ביקורת, וזאת מבלי לראות את כל ההצגה.בושה למי שנותן במה למבקר לא ראוי

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן