אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

פיורלה / ענת משיח


פיורלה / ענת משיח, עם עובד

פיורלה / ענת משיח, עם עובד

ספר הביכורים של ענת משיח מתאר שנה גורלית אחת בחייה של פיורלה בת ה-13, שמשפחתה עלתה מלוב ועתה מתמודדת עם קשיי העלייה לארץ. זוהי גם שנה היסטורית בחיי האומה – 1947 עד 1948 שהדיה שלובים בסיפורה של המשפחה ובזה של פיורלה. התבגרותה של הנערה, ברווזון מפוחד שהפך לברבור בוטח, היא עיקר רומן החניכה המצויין והמורכב של ענת משיח. הספר כתוב בגוף ראשון על ידי פיורלה עצמה, ומכיל פה ושם ציטוטים מיומנה. פיורלה קשורה מאוד לסבתה, אך בעת ובעונה אחת גם מתביישת בה, כמו גם בהוריה ובעוד מבני משפחתה, בפני חברות כיתתה.

חברות איננה המילה הנכונה כי פיורלה סובלת מהצקות ומהתעללויות של בנות כיתתה, במיוחד של שלוש מהן, וכמו כן מדחיפות ומכות מצד כמה נציגים של המין החזק, שיום אחד לובשות אופי של תקיפה מינית שהייתה עלולה להיגמר בכי רע לולא התערבותו של אחד השכנים שהיה ער למתרחש, חשד במשהו לא תקין והבריח את הנערים הרעים. מונחים כמו הטרדה מינית, נסיון אונס, אונס קבוצתי, נסיון רצח, רצח, הטרדה, התעללות, זהות, גזענות, לאומנות, אפלייה, פמיניזם, מגדר, הגשמה עצמית, אינם מצויים כמובן בספר שכתוב בידה של נערה בת 13,  (חלק מהם אף עדיין לא הומצא בזמנים ההם), אך הנושאים המסתתרים מאחוריהם מטופלים בו גם מטופלים, באיפוק וללא התלהמות. כי פיורלה, המשמשת כשעיר לעזאזל לכמה בנות נצלניות ומתנשאות, שביניהן נמצאת אילנה שמסתירה את מוצאה (גם משפחתה מהעדה הטריפוליטנית), מחוננת בכוח נפשי רב ותשוקה לאהוב ולהיות נאהבת. לעתים קרובות היא שואלת את נפשה למות נוכח אטימות המתעללים אך יצר החיים שלה חזק מאוד, סקרנותה פורצת ותחומי התעניינותה מרקיעים.

אחד משיאי הספר הוא הקטע בו פיורלה מגיעה למקום שבו קבעו לה פגישה הבנות המתעללות כדי ללכת יחד למסיבה. פיורלה, שבטוחה בתמימותה שהינה סוף סוף היא מתקבלת לחברתן, שכה ציפתה וחיכתה לרגע הזה, נוכחת לדעת שכל זה לא היה אלא מלכודת, לעג לרש. אף אחד לא בא לפגישה. אך פיורלה נוטלת בזרועותיה, ברשות אמו, תינוק מתוק ושרה לו שיר: "זוזה נזוזה צעירינו וזקנינו, מי הולך ומי בא, מי יחזור מהחושך, יתרחץ ויתבשם (...)", עמ' 150. כמה נלעגות ועלובות הן הבנות שזקוקות ל"קטנה" מהן וכמה גדולה היא פיורלה! כשיבוא הזמן, תעביר היא את המורשת, דרך אותו שיר, לאחייניתה הקטנה שצריכה להתמודד עם עזיבת אמה את הבית. אבל בינתיים זוהי פיורלה שלבה דופק עד שמתפוצץ:

כבר לא יבואו אלה הבנות. בטח צוחקות עליי עכשיו שמה במסיבה. בטח מדמיינות אותי יושבת על הספסל אוכלת ציפורניים. אני יוצאת מבין הגדרות אל הרחוב. המחשבות מכאיבות לי בראש, למה לא באו לאסוף אותי. מה יש בי שכל כך נעים להכאיב לי, מה אני אגיד בבית, איך אספר לאימא שכל כך התגאתה בי שנעשיתי ילדה ממש מכאן. הלוואי שאלוהים יבוא וייקח אותי עכשיו. אני מתביישת בעצמי שככה קיוויתי והאמנתי שוב. מחליטה לא לספר בבית. מנגבת את הנזלת בשרוול החולצה החגיגית. הולכת ומתרחקת מהבית ספר. במעט מהחלונות ברחוב דולק אור. כלב נובח עליי, הולך אחריי ולא מפסיק. רוצה הביתה. כבר אמציא להם סיפור על איך היה ביום הולדת. את המתנה, סיכה לשער, אני זורקת לפח בכל הכוח של היד שלי. למה אני תמיד לבד? אני מקנחת את האף בקול גדול ובשתי אצבעות, בדיוק כמו שסבתא עושה. למה לא מוצאים בי שום חן? מה לא בסדר אתי? מה אני עושה שכל כך דוחה את הבנות האחרות? כל כך חיכיתי למסיבה. וכבר מתחילים המון סוסי מרוץ להיכנס לחצרות בלב שלי. (עמ' 149-150).

פיורלה יודעת שהיא מוכשרת, שהיא ילדה של מילים, שיש בה יופי, טוב ואור, שהיא תמצא חברת נפש שתעריך אותה ותזכה באהבה של נער כלבבה.  פיורלה יודעת ש"האפרוח המקולקל", כפי שהיא מכונה על ידי משפחתה וביחוד על ידי דודתה שרה שמקנאה בה במקצת על כתיבתה, יהפוך לברבורה (לבעלי חיים, המקיפים את הגיבורה, תפקיד חשוב ברומן). ובינתיים היא מסתירה ממשפחתה את העלבונות וההשפלות שהיא סופגת כדי לא להדאיג אותה, כדי לא להגביר את הסבל של אלה שכבר סבלו דיים מצד אחד וכדי לא לחדד את העוקץ ולהחריף את הקרע מצד שני. פיורלה לא מסוגלת לשנוא, גם אם הבנות המתעללות ראויות לשנאה. היא כולה אהבה וחיוביות ופניה לעבר שיכוך וריכוך.

יחד עם זאת, היא לא מוותרת ובהמשך הספר אף יחול בה שינוי והיא תרים יד על אחת המתעללות כשזו תזרוק עליה מבעד לדלת השירותים גפרור בוער שהצית את חצאיתה. לולא תושייתה של פיורלה, היה גם אירוע זה עלול להסתיים בכי רע.

הווי המשפחה שעלתה מלוב ומנהגיה מתוארים בחיות ובציוריות. במשך השנה המתועדת בספר, נפטר נונו איליהו הרווק הגר עם המשפחה בצריף ליד הוואדי, בקרבת העיר הגדולה. בחצר הצריף יש עיזה, גדי ותרנגולות, עצי פרי, גן ירק וצמחי מרפא. דודה שרה בת ה-40, שעד עתה התגוררה גם היא בצריף, מוצאת למרבית ההפתעה חתן ובטנה תופחת. הפטירה, הנישואים והלידה מהווים הזדמנות כדי להתוודע אל מנהגי העדה המלווים אירועים אלה. כשפיורלה הופכת לאישה, המשפחה, שפרנסתה אינה משופעת, קונה לה שעון יקר, כנהוג.

זוהי ההזדמנות לשבח את ציור העטיפה המקסים, תמונה נאיבית בשם "התור לדוקטור ציפקיס", באדיבות גלריה ג'ינא לאמנות נאיבית בינלאומית, המשקפת להפליא את רוח הספר ותכנו. הציירת, טובה צביק, מעידה על עצמה שהיא "עדיין מריחה את ריח הים, זכרונות הילדות מקיפים אותי במיוחד בהיותי סבתא. משתדלת לצלול במבט נוסטלגי ואוהב. מציירת בכפר יונה ואוהבת את העולם." (מתוך הפייסבוק של האמנית).

פיורלה, שפירוש שמה הוא באיטלקית פרח (לוב הייתה תחת כיבוש איטליה והושפעה מתרבותה), קשורה קשר נפשי חזק מאוד לנונה שלה, סבתא באיטלקית, דמות אנושית וחכמה המבינה כל תג ותו בנפשה של נכדתה ומתפללת וקוראת תהילים להצלחתה. הנונה מנחשת את מעשיו ונוכחותו של אדם לפי ריחותיו. למרות ששכלה את בנה דויד בנסיבות נוראיות במיוחד, אירוע שיתברר בהמשך, למרות סבלה התהומי, היא לא נשברת ואף שומרת על אופטימיות ושמחת חיים.  אמה של פיורלה שולחת אותה לבית הספר שבו למד אחיה מתוך תקווה שהשינוי ינתק אותה מנונה ומחברת שאר הזקנים שבה היא מעדיפה לשהות במקום להתנהל עם בני גילה. נונה דוברת עברית של עולה חדשה, מתבטאת בקלות בערבית, מתגעגעת לנופים שעזבה אך זכרון "המולדת הראשונה" כרוך כאמור בטרגדיה, ברצח של בנה דויד, אחיו של אביה של פיורלה, עליו שומע הקורא טיפין טיפין עד שהאמת מתגלית בכל נוראותה, בתחילת השליש האחרון של הספר (עמ' 191-196).

כל המשפחה כולה עושה מאמצים כבירים כדי להיקלט במולדת השנייה, במציאות הלא קלה תוך שימור מסורות מכאן ופתיחות אל החדש מכאן. האב השתקן עובד עבודת כפיים, בגדיו מוכתמים בצבע ובזיעה, האם היפה עובדת כמנקה במרפאה ולו הייתה שולטת קצת יותר בעברית, הייתה יכולה להיות אחות מעשית. עיני המשפחה נשואות בגאווה אל האח, רפאל, רפא, תלמיד מצטיין שעוד מעט יהיה טייס בשירות האנגלים, ואל האחות הקטנה, פיורלה, פיורי, מצטיינת כמוהו, שמתרגמת את המילים מערבית לעברית ולהפך. כשם שהעולים החדשים לומדים עברית, כך הצברים הקטנים מעוניינים לדעת את לשון הוריהם וסביהם.

שם הארץ לוב אינו נזכר כלל בספר אך כשנונה, אומי מרים ופיורי מגיעים לעירה של חלו, בת אחרת של נונה, כדי לנסות להניא אותה מלעזוב את בעלה, נאמרים הדברים המשמעותיים הבאים:

כשהטנדר עוצר אני רואה מולי את העיר של דודה חלו. שורה של עצי תמר יורדת מהגבעה עד לחוף הים שצבוע בזהב טהור. נונה אומרת: "העיר הזאת דומה לעיר שלנו שמה, זה כמו טריפולי של ארץ ישראל".

ופתאום יש לה דמעות בעיניים: "זה הבן שלי, הדויד, הוא פתאום הרחתי אותו". באוויר יש ריח של אצות. (עמ' 170).

בשליש האחרון של הספר חל מפנה: הזמן הפרטי של פיורלה מתערב בזמן הלאומי של המדינה שבדרך. זוהי העת שבה מספרת לה נונה את האמת על רצח בנה דויד בידי צעירים שלא פחד מהם, שחשבם לחבריו, שנהג לבלות אתם לחוף הים עד ללילה השחור. הרצח הנתעב והמזעזע קורע את הלב, מסביר את קורות המשפחה ומחובר להקמת המדינה. פיורי משחזרת ביומנה את תיאוריה המפורטים של נונה בקטע מכמיר וחזק שהינה ציטוט קצר ממנו:

הוא התחיל להתפתל, כמו דג שיש לו קרס בלוע. בעיניים מלאות חול. הוא הקיא אדמה וצדפים. רטוב, מלא בדם. לא ישנו ולא איננו. אילם. (עמ' 195).

הספר חוזר חיש מהר לחייה של פיורלה שהפסיקה להיאלם, שהחליטה לא לשתוק יותר נוכח הצקותיהן של הבנות המתעללות שעלו רף. דויד הבודד הותקף לפתע על ידי חבורת קושרים שלא חשד בהם במאומה ולא היה יכול לעשות דבר. נסיבות תקיפתה של פיורלה שונות והפעם אזרה עוז לשנות את דפוס התנהגותה:

אחרי הצלצול להפסקה אני שומעת צעדים מחוץ לדלת ואחריהם צחוק. משהו נזרק מעל דלת התא. נייר בוער. האש תופסת בשולי החצאית שלי. אני מכה בחצאית בכל הכוח והאש מפסיקה לאכול את הבד. (...).

באותו הרגע אני פותחת את דלת התא ותופסת את ירונה שמחזיקה קופסת גפרורים. אני מטלטלת אותה כמו לולב. את הילקוט המבריק שלה זורקת לבית שימוש. תולשת את העגילים מהאוזניים שלה. ירונה תופסת בתנוכי האוזניים האדומים, מסתכלת על הילקוט שצף במים של הבית שימוש וצווחת עליי: "זה הסוף שלך. אני מבטיחה לך."

בלי מילה אני יוצאת משם לכיוון החדר של המנהל. (עמ' 214). 

פיורלה החזירה למתעללת כגמולה וסיפרה למנהל בית הספר על ההצקות של הבנות, בלי לנקוב בשמות. האירועים מתרחשים עתה במהירות בחייה של פיורלה שמוצאת חברת נפש בדמות עולה חדשה מרומניה, שעולם חדש ומסעיר נפתח לה בזכות החברה החדשה ומשפחתה. פיורלה מגלה את כוחה, רוכשת עצמאות ובוחרת את עתידה. החלטתה המיידית היא לעבור לבית ספר אחר.

בראיון לידיעות אחרונות מבהירה ענת משיח את המסר של ספרה: "התקווה שלי", היא אומרת, "היא שהספר הזה ייתן כוח לילדי הכאפות ולנרדפי הפייסבוק ויראה להם שעולמם הפנימי כן ראוי ושיש להם סיכוי". (1).

ועוד לפני שקראתי את הראיון עם הסופרת, חשבתי, בזמן שבו הייתי שקועה בספר, על הבחורה האיטלקיה, טיציאנה קנטונה, שהתאבדה לא מזמן, קרבן של עוולות הרשתות החברתיות וחבריהן. הלווייתה של הצעירה היפהפיה, בת ה-31, שחייה היו עדיין לפניה, נערכה ב-15 לספטמבר, 2016, ליד נאפולי. מהרגע שבו עלה לרשת הסרטון, שכה נאבקה בבית המשפט כדי להסירו, לא פסקו להציק לה, ברשת ומחוץ, אף ברגע שיצאה מביתה. מי יתן ותחוסלנה הרדיפות העלובות והפושעות האלה, המסיתות להתאבדות, ותוגש עזרה לנרדפים, ולא יהיו עוד צעירים ופחות צעירים שישימו קץ לחייהם. לא כל אחד ניחן במשאבים של פיורלה.

וכדי שלא לחטוא בנימה פסימיסטית שלא עולה בקנה אחד עם רוחו של "פיורלה", אסיים בהמלצה חמה על הרומן המקורי, המעניין, המרגש והמוצלח, הכתוב בלשון קולחת ובאיפוק רב. אי אפשר היה להימנע כמובן ברומן חניכה מהפרטים המעייפים קמעה על  גילוי המיניות, הריגושים הראשונים, אהבת הספרות, החלפת הספרים הנחוצים כאוויר לנשימה בספרייה והתקווה שיום יבוא וספר שייכתב על ידי הקוראת-כותבת הנלהבת יצטרף למדפים. אך הלא צפוי ברומן רב על הצפוי, המקורי רב על השגרתי. אקרא ברצון את המשך קורותיה של פיורלה או כל דמות אחרת שתצייר ענת משיח. רק עוד ביקורת קטנטונת: אישית הייתי מעדיפה לא להיתקל בכל כך הרבה שיבושים מכוונים בשפתה של פיורלה שכוונתם לשדר אותנטיות אבל אין הם משיגים אלא את ההפך. נערה בת 13, תולעת ספרים, חובבת שפות, מילים ודימויים, תלמידה מושכת תשומת לב שחיבוריה היחודיים מצויינים לשבח על ידי המורה, רשאית להתבטא בעברית תקינה. לא חייבים לתבל את הדפים ב"אני יסביר" וב-"העץ זית" המעייפים עד זרא. אם יתוקן הרגל זה, הפוגם בזרימתו הטבעית של הספר, תהיה הנאת הקריאה כפולה ומכופלת.

(1) עודד בר-מאיר, הקיבוצניקית בספר ביכורים: גם לאפרוח מקולקל מגיע, באתר

Y net

26.06.16

http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-4818691,00.html

תגובות

טיציאנה קנטונה

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4855586,00.html
טיציאנה קנטונה. נשברו גם חייה של אמה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אורנה ליברמן