אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

קוים אחדים לתרגומי היינה בשפה העברית


התמונה של משה גנן
היינה היינריך 1797-1856

התרגום:

נראה לי כי ישנן שתי דרכים  לתרגום:  אם הכוונה להעביר ל[שפת היעד] את כוונת המחבר על טהרתה ולשקף בתרגום את מודעותנו החיה  לנאמר בטקסט,   עלינו להיות נאמנים למקור. אנו יכולים, מאידך, להתייחס לטקסט המקורי כלחומר היולי  ולעצבו  בהתאם להרגשותינו  ואמונותינו,  להפכו לדבר מה קרוב יותר אלינו,   למשהו שהקוראים  יוכלו להעריכו כאילו היה המקור.

(על פי גיתה, במכתבו להולקרופט, מאי 1801)

 

לא אלמן ישראל ואין העברית בודדה באפילה. אחיות רבות לה והיא חיה עימן מראשית הימים. מגעים לה עם קרובים ורחוקים מאז ימי קדם. נביאנו הלכו לבית הספר לשירה באוגרית ובבל, ויצירתנו הספרותית העיקרית, המקרא, מלאה במשקעי תרבות של העמים. משוררינו, הנביאים, ולו לתפארת המליצה, כתבו על רהב, אלוהות כנענית  (ישעיהו 51.9, איוב 28.12, ועוד),  לוויתן (הוא תהום, תיהאמת, וכו, תהלים ק"ד כ"ו),  אלה  ועוד  מהשירה מאוגרית; אך מחבר ספר קהלת הכיר אף את הספרות  השומרית-בבלית ושזר לדבריו  קטע מגלגמש (קהלת 9. 7-9:) "בְּכָל עֵת  יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר: רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ כָּל יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כֹּל יְמֵי הֶבְלֶךָ"...וגו'.

אם כן, אף קדמונינו לא משכו ידם ממעשי תרגום, מהשפות ששלטו בסביבתם ועימן הם באו במגע. נדמה, כבר הם ידעו את שיוהן וולפגנג גיתה אמר לאיש שהתהדר בפניו כי אין דברי שירתו מושפעים מאיש, כי הרי הוא גם איננו קורא בדברי משוררים זולתו. ככה שיריך אמנם נראים – אמר לו גיתה הגדול – הם מעידים על חוסר תרבות. לא לשווא אסף האדם חוכמה ולמד – בלא הזיכרון על שכבר נעשה, דברינו ריקים. תאר לך שכל אדם היה עליו להתחיל ללמוד מהתחלה את שדורות קודמים כבר למדו לפניו!

אין, ולא היה דור משוררים שלא בנו על קודמיהם, ולא היה דור בספרות עברית שלא קרא את שמשוררים אחרים, עברים או בני עם לועז כתבו. ואם  לא נאריך אלא נפנה למשל לדור החדש יחסית, אל משוררינו בתקופת ההשכלה, נפגוש את רמח"ל  שכתב מחזה על דוגמת המשורר האיטלקי מטסטזיו, את פרנקו מנדס פרנס שכתב מחזה מושפע מרסין, ועוד. והדוגמאות רבות. סופרינו ומשוררינו קראו אם כן בלשונות לועז ולא רק הסתגרו בדלת אמותיהם, ומגבלות לשון ודת  לא הפריעום מלעשות בשדה השירה העברית ולשון התרגומים.

כי – האמת – הדרך לפני המתרגמים – אלה שבאו בעקבותיהם, במאה ה18-19, למשל – לא היתה כולה סלולה. וכי  למי נועדו בכלל התרגומים לעברית? וכי מי ידע עברית בכלל? יל"ג שאל זאת, כידוע – למי אני עמל? כולם דיברו אידית, ועברית ידעו אך מתי מעט. האם להם נועדו התרגומים? אך גם את שפת הארץ לא ידעו, ויצאו קרחים מכאן ומכאן – שהרי אי אפשר היה לומר – מילא, לשם מה התרגומים, היודע  יקרא נא את השיר בשפת המקור.  הרוב – אגב, כבימינו – לא קראו בכלל שירים.

אך עולה השאלה – למה לקרוא בלשון לועז יצירות מפרי עט אלה שאינם בני ברית: מחכמת בני עם זר שאין דברי ספרותם  מספרותנו, ואין אלה עולים בקנה אחד עם מושגינו שירשנו מאבותינו בכתבי הקודש. והרי ידועה פסיקתו של רבן גמליאל – המלמד את בנו יוונית מלמדו תפלות – ולשון אשכנז או רוסיה או כיו"ב  לא כל שכן. הרי דבריהם דברי בלע ולשונם לע"ז- לנו יש  משלנו ואין אנו נזקקים לדברי הגויים, על חכמתם הזרה, אליהם, אגדותיהם ולזות שפתותיהם. עם ישראל האמון עלי תולע, על דברי קשט המקרא, אף לא יבין את דברי אותם זרים. מי שהעז לתרגם (יצחק זאלקינסאָן, מאיר הלוי לעטעריס  מתרגם פאוסט של גיתה  ושם לו שם חדש: "אלישע בן אבויה": ועוד) הצטרך להשמיט, לשנות,  לעקם, לקרב רחוקים לדעת הבריות. כך הפכו רומיאו ויוליה – כידוע – לרם ויעל, אוטלו (Othello) לאיתיאל הכושי  וכיו"ב פלאים.

אך עובדה שתרגמו. תרגמו משירת העולם, ככל שידם השיגה – ולעתים אך יצאה יצירה ממכבש הדפוס.  ויורשה להזכיר – היינה, למרות התנצרותו, לא באמת היה זר. עגנון אמר עליו כי  "היינה היה משורר עברי שלגמרי במקרה כתב גרמנית". 

שיר ראשון של היינה תורגם ופורסם עוד בחיי המחבר, ב"כוכבי יצחק", ב-1852, 4 שנים לפני מות היינה. בידוע הוא כי תרגומים אלה היו כבולים ועטופים במליצות התנ"ך, חסרו מינוח עברי אלמנטרי, והיו עניים בלקסיקה, מורפולוגיה, סמנטיקה. חלו עליהם איסורי הצנזורה – הרי הדברים התפרסמו – לו התפרסמו – באשכנז, שם היינע לא תמיד נחשב אישיות (פוליטית) מקובלת: אם כי שירתו זכתה להצלחה. אך אולי יותר מכך חלה עליה הביקורת הפנימית, העברית: שירת האהבה שלו, למשל, היתה זרה לרוח העברית - כמו שהמשוררים העברים תפסו אותה. שירת היינה היתה אישית, בעוד שמשוררי ישראל שרו  שירה לאומית, תינו את צרת העם, את לחץ הגויים עליה בגולה, את  מַאֲוֵָיֵהֶם ונהייתם לציון. שירת היינע היתה שזופת שמש, קלילת ביטוי, לא כבדה ממטען שפת דורות. היינה היה מבין באי הזרם ההיסטורי שעבר על אירופה ובין מכווני דעת הבריות לגבי המתרחש בדעת העמים את מהלך ההיסטוריה: היהודים היו תחת שלטון העמים, הצד הסביל, המדוכא, שלא נתנו קולם בענייני הכלל מעל הבמות הציבוריות. הם עסקו בשלהם, בניסיונותיהם לקבל זכויות שוות או להיטמע בין העמים.

והנה הבית הראשון של התרגום הראשון, ל-Frau Sorge  - להיינה, פרי עט  אחד ששמו היה זעליג אלרהנד, שפרסם את תרגומו בשם " בת הדאגה": דברי המתרגם בתת-הכותרת מעידים כי מעשה התרגום נולד "לכבוד ידידי המפואר המשכיל פ. פון טראק ליום שמחת לבו וליום חתונתו" עם דודת המתרגם, שתח' (שתחיה).

בְּהִלּוֹ עֲלֵי רָאשִׁי שֶׁמֶשׁ הַהַצְלָחָה

תָּחוֹג עָלַי עֲדַת הַזְּבוּבִים בְּשִׂמְחָה.

הָרֵעִים הַנֶּאֱהָבִים אָהֲבוּ הֵבוּ,

חֵלֶק כְּחֵלֶק מִמַּעְיְנֵי יְשׁוּעָתִי שָׁאֵבוּ.

רַבַּת שָׂבְעָה נַפְשָׁם מִשְׁמַנַּי וָדֶשֶׁן

כִּסִּי הֵרִיקוּ כַּסְפִּי חָלַף כְּעֶשֶׁן.

 

נָסָה הַהַצְלָחָה, בְּכִסִּי רָזוֹן,

וְרֵעַי הָלְכוּ לָמוֹ כַּחֲלוֹם וְחָזוֹן...וְכוּ.

 

In meines Glückes Sonnenglanz,

Da gaukelte fröhlich der Mückentanz.

Die lieben Freunde liebten mich

Und teilten mit mir brüderlich

Wohl meinen besten Braten

Und meinen letzten Dukaten.

 

Das Glück ist fort, der Beutel leer,

Und hab auch keine Freunde mehr;

לא כל כך ברור מה  לחתונת חברו לשיר-תלונה זה על רעי המשורר שבהצלחתו  מתאספים כלהקת יתושים למצוץ את דמו, תרתי משמע ( =דמים – כספים): אך נראה כי התרגום לוקה בפגם בו כל העברה מלשון עם זר לעברית לוקה, והוא ההגבהה, הפיכת שפה פשוטה ויומיומית לכר מליצות מקראיות.  braten,  ,צלי, הופך למשמנים ודשן: זה  מצדו מחייב  חרוז מתאים כתוספת, על כספו שחלף כעֶשֶׁן, במקראית פיוטית ונדירה, מילה בשימוש יל"ג ועוד בתקופת ההשכלה. "בהלו עלי", "חלק בחלק",  "למו", "רבת", "משמנים ודשן" ומעל לכל  הביטוי " אָהֲבוּ הֵבוּ " (הושע  ד  יח)   שָׁאֵבוּ:   חֵלֶק כְּחֵלֶק  יֹאכלו (דברים   יח  ח):  שפת שברי מליצות  מהמקרא. ידוע כי שנים רבות וניסיונות אין ספור בשירה  נדרשו כדי להגיע לפשטותו של היינה, כדי לרסן את המליציות ולדלל מהשירה את שפת המקרא הפושה בה ואוכלת כל חלקה טובה.  גם כאן -   עיקרון נקט המתרגם בידיו – לקרב את המתורגם לשפה ועולם המושגים של המקרא. היה בכך לקרב את הנאמר ללב הקורא העברי, לקשט את הנאמר במחצלאות המליצה, להעשיר את התרגום: שפת היינה נשמעה באוזני המתרגמים  אולי קולעת, אך פשוטה מדי.

אלרהנד שומר על סירוג החרוז, אא-בב-גג.  בעוד שבגרמנית אין בשיר כל צזורה, בתרגום, שמספר ההברות בשורותיו אינו אחיד ואינו מעט, (8 הברות להיינה ו -12 או 13   לאלרהנד)  הוא  מופיע.  נראה כי   השיר  שומר, בהברה אשכנזית, על  משקל ההרמות-השפלות, דהיינו היאמב: בְּ-הִ-לּוֹ –עֲ-לֵי- רָ-אשִׁי- שֶׁ-מֶשׁ- הַ-הַצְ-לָ-חָה:    תָּ-חוֹג עָלַי עֲדַת הַזְּבוּבִים בְּ –שִׂמְ-חָה.

עם כל זאת ניתן לומר כי  המתרגם השיג השג נאה.

ב-1860,  3 שנים אחר פטירת  היינה ו- 8 שנים אחר הופעת התרגום הראשון של אלרהנד,  מפרסם מאיר הלוי לעטעריס ב"תופס כינור ועוגב", ספר שיריו,   תרגום - היחיד מפרי עטו  לשיר מאת היינה - , "בית  החופשית" שמו, והוא השיר  שהיינה כתב לכבוד הקמת בית החולים היהודי בהמבורג: לעטעריס מקדים לשיר הקדשה לזכר הגביר מקים בית החולים, מוסיף מליצות ומשמיט  את שמות שלש  המחלות  מהן באי בית החולים  הזה בדרך כלל סובלים: "Armut, Kŏrperschmerz und Judentume" .

ב"לוח אחיאסף", 1865-6 מתפרסמים תרגומיהם של יל"ג,  נוח פינס,   ש. ל. הורוויץ ועוד. פרי עטו התרגום ל"שְׁנֵי הַגְּרֶנַּדִירִים",  (מנוקד על פי כללי הניקוד ,  hag-grennadir): "לִפְרַנְצִיָה שָׁבוּ שְׁנֵי גְרֶנָּדֶירִים, /מִשְּׁבִי רַסִּיָה הָלְכוּ: /וּבְבוֹאָם גֶּרְמַנְיָה הִשְׁפִּילוּ רֹאשָׁם/ וּבְרוּחַ עֲצוּבָה נֶאֶנְחוּ. / שָׁם אָזְנָם הִקְשִׁיבָה הַשְּׁמוּעָה הָרָעָה/ כִּי פְרַנְצִיָה נָפְלָה מַפֵּלָה...וְכוּ'). אגב, על פי פישל לחובר (יד לקורא 1-2 , כרך ד' חוב' ג-ד, ספסטמבר 1956, עמ' 144), שיר זה זכה למספר הרב ביותר של תרגומים.

כידוע, לשירים אלה ניב מיוחד, המלא בצורות מיוחדות כמו זורחה, עליהו, ראשהו, "גְּוִיָּה" במקום גוף, יִדְשָׁאוּ,  חריזת הזוגיים ("שמים-כפלים" וכיו"ב): מילוי שורות עם מלים מיותרות כמו "שָׁם" וכיו"ב,  "הַדְּרוֹר  בְּזִמְרָתוֹ יְרַכֵּך /אֶת קֶרַח הַחֹרֶף  בְּלִבָּתִי"),  אֶכְרָעָה- אֵדָעָה וכל כת דיליהם, אין מספר.

דרכם של המתרגמים אם כן לא היתה סלולה.  היו שהתנגדו לעצם שירתם, בהאמינם שלא לשירה קלילה מלאת שמש זקוקה ישראל – הרי חיי העם אינם חיי שמחה ואור, והמשורר את אלה שקר עושה בנפשו: את ענותם המשורר תנים, את חיי המציאות יש לשקף בשירה. הספרות העברית לא נועדה ליפי נפש, כבדת הגות היא: כל השירה דרכה בכאב, בבכי, צער. קו מחשבה זה  היה גם הקו בספרות שאחד העם נקט. ובכלל, שירי האהבה של היינה  - רבים  הם שאלה לא היו לטעמם. אהבה מתרחשת בצנעה, בחדרי חדרים, נוי בת ישראל פנימה ולא ברון חוצות. כך דרכן של בנות ישראל הצנועות, עם השביס לראשן.

ב-1867 התפרסמו תרגומי "מנגינות עבריות" בידי ש. ז. לוריא: ועוד: ומעתה התפרסמו תרגומים אחת לכמה שנים, ואחר כך כמדי שנה: ומעתה כיון דדש דש, כמה וכמה תרגומים מדי שנה. לחובר – כאמור, ב-1956 – מסכם: "350 יצירות היינריך היינה תורגמו על ידי 115 משוררים. תרגומיהם מספרם מגיע ל-1380 שירים".

יש יצירות שתורגמו 4-5 פעמים, (ואף יותר). למספר הרב ביותר של תרגומים זכה השיר "שני גרנדירים": אחריו צועד ה"לורליי". התרגומים פורסמו ב-215 כתבי עת – והכל כאמור עד שנת פרסום הביבליוגרפיה  ב"יד לקורא". כמה התפרסמו לאחר מכן – נצטרך לחכות ללחובר חדש שימיינם ויפרסם תוספת לביבליוגרפיה.

רבים וטובים  בין המתרגמים:  אחדים מהם תרגמו רק שיר אחד. אלישבע,  ביאליק,  טשרניחובסקי,  אביגדור המאירי, אשר ברש, לאה גולדברג, יעקב כהן, אורי צבי גרינברג, משה שרת,   ועוד מתרגמים בעלי שם ומתרגמים פחות ידועים ללא מספר.

גם רחל תרגמה – שפתה מודרנית ויפה – וגם היא אינה מונעת משלוח עטה   בצורה תנ"כית...:

היינריך היינה

הִגִּיעָה הָעֵת לְנַעֵר מֵעָלַי

טֵרוּף הָעוֹכֵר נְשָׁמָה.

אָרַךְ הַמִּשְׂחָק  שֶׁשִׂחַקְתִּי עִמָּךְ

כְּלֵץ עַל קַרְשֵׁי הַבָּמָה.

 

הִרְהִיבוּ עֵינַיִם בַּדֵי תַפְאוּרוֹת

בְּרֹב צִבְעֵיהֶם  הַנָּאוִים.

הָיְתָה אַדַּרְתִּי מְרֻקֶּמֶת זָהָב,

הָיוּ רִגְשׁוֹתַי נִשְׂגָּבִים.

 

כָּלָה הַמַּחֲזֶה. דָּעֲכוּ הָאוֹרוֹת,

הַקֶּסֶם נָגוֹז וְנִמְחַק:

אַךְ לָמָּה עֲדַיִן הַלֵּב הַפּוֹתֶה

כוֹאֵב כְּבִשְׁעַת הַמִּשְׂחָק?

 

אֲהָהּ, אֲדֹנָי! לֹא יָדַעְתִּי נַחֵש

אֲשֶׁר הַגּוֹרָל לִי יָבִיא.

כִּי אֶת הַלּוּדָר הַגּוֹסֵס אֲשַׂחֵק

עִם מָוֶת בְּמוֹ לְבָבִי!..

ניתן היה להאריך בכך את כל היום כולו – די אם נציץ בתרגום שירו המפורסם ביותר של היינה לעברית – הלורליי. (ש. בן ציון, מהמתרגמים  שלהלן, מוצא לה שם חדש ומשונה: "לוֹרְלָיָה").

את תרגומי לורליי אלה, אסף מישהו בשם  ויקטור (איננו נותן על עצמו יותר פרטים) – וניתן  לראותם  עדין באתר האינטרנט בכתובת 

mymilim.info/?p=3446

לא נוכל להציג  אותם כאן, מפאת   מיעוט המקום לכך – אך ניתן  לקרוא בהם באתר האמור.

תרגומו של ש. בן ציון הופיע ב-1923. הוא משתמש  במלים  משונות (ואחת הובאה לעיל), כגון "לא אדע, לא אבין שַׁלָּמָה...נפשי עגומה כל-כך": חורז "הָרֵין" עם "הַחֵן":  "אולי הוא מבטא  "הַחֵין"? וממציא מלים חדשות: "זְמִיר" . ואם הַשַּׁיָּט לא יתנגף בְּצוּרֵי הנגף – הרי שלפחות ש. בן ציון יתנגף במלים העבריות.

יצחק כצנלסון חורז "אני" עם "לי", "בה" עם "לה" – ממילות המילוי המזומנות לכל דורש. הוא מוסיף קצת יללה יהודית בבית השני –"אוי" – "אוי, היום הולך וכבה וגו', צימוד יפה של oy ו-yo)  נעזר במלות-קבים שאינן במקור), אך המתרגם נזקק להן למילוי החרוז או המשקל:"היפה בבתולות יושבת / על פסגת ההר הלז",  - וכי תאמר: הר אחר?  ובכלל, כצנלסון ממלא  את שורות תרגומו בחרוזי דחק קלוטים מהאוויר – אין במקור לתוכנם זכר : לא ל"קר" ולא ל"הר":

"דּוֹמַנִי, הַסַּפָּן וְהַסִּירָה-

גַּל נְהָר (!!)  בְּלָעָם קַר *

זֹאת עוֹלְלָה לוֹ בְּשִׁירָהּ

לורליי בַּהַר."** 

 

(הוצאת שטיבל, 1924. הניקוד – מתוקן בחלקו).

 

 Ich glaube, die Wellen verschlingen

Am Ende Schiffer und Kahn,

Und das hat mit ihrem Singen,

Die Loreley getan.

* [לא ברור אם הם או הגל קר והוא לא חימם אותם קודם]

** [שֶׁלּוּ ישבה בעמק זה לא היה קורה].

לא אחת  נדמית החריזה מאולצת: על המתרגם לחרוז, אך    חרוזים פשוטים, קולעים, לא  נוצצים מדי – מנין יימצאו? גם גילה אוריאל חורזת  באשר תמצא ידה: תִּתֵּן- רוֹנֵן, עָצוּר-יָתוּר. ויש ומתרגם לא מוכר מביא תרגום צלול ונאה (פרץ נוף, על המשמר, 1.4.56,  או מתרגם אלמוני ומקורי המופיע אף הוא בקובץ האמור).

 שלמה טנאי  - שפתו

של היום: "מָה יֵשׁ לִי אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ, שֶׁכֹּה עָצוּב אֲנִי" – הוא כותב. "בְּרֹגַע לוֹ הָרַיְין זוֹרֵם"- זורם לו.  "וּבְשִׁיר הִיא נוֹתֶנֶת קוֹלָהּ/ – הַשִּׁיר – מַנְגִּינָה מְרַתֶּקֶת".  לא "לשיר" – כדרישת דיוק הביטוי – השיר, הוא הוא  המנגינה. העברית החדשה מצטיינת ברשלנות הביטוי[1].

חלק מהמתרגמים  מסתפקים בחריזת כל שורה שניה: שירו של היינה  מחורז בתסרוגת אבאב. קצנלסון, גילה אוריאל, פרץ נוף חורזים  כבמקור. גם משה  זינגר מדייק בכך.  החריג בתרגומו – לא ברור מה לורליי מזהבת בשלל תכשיטיה ("בְּשָׁלָל תַּכְשִׁיטֶיהָ מַזְהֶבֶת/סוֹרֶקֶת שֵׂעָר זָהָב"):  מעמדה התחבירי של המילה "מזהבת" לא נתברר. האם   היא במעמד פועל, או שם תואר?  כי אם היא פועל, הרי שלורליי  עתה מַזְהֶבֶת, הופכת דבר מה לזהוב:  אולי את שיערה, שהוא כבר ממילא זהוב – מלאכתה לבטלה אם כן, אך יש לה זמן בשבתה שם על ההר. ואם היא שם תואר,  איה שם העצם במין נקבה שהיא מתארת? למשה זינגר ז"ל הפתרונים.  אך – כמו שאומרים -  noblesse oblige'  וגם החרוז מחייב.  ובכלל, - אצל היינה 7 משורות השיר נגמרות בפעלים: אצל זינגר 11 שורות (כולל "מזהבת" ו-"מתפתה לה"),  ובחרוזים  מְלֵאֵי ההגה "ע":  מדוע, ידוע, שוקעת, נוגהת, עורגת, סלע, בולע, יודע.

התרגומים – לשיפוטי – יש מהם טובים ויש מהם טובים יותר: על כל פנים, אי אפשר, לדעתי, לקלקל את יפי המקור  גם עם התרגום הצולע ביותר: צולע -  אם  מבחינה ריתמית, מבחינת  עוני החרוז או    מהבחינה בה המתרגם נכנע מידת  לאילוצי  אופנת הלשון של התקופה, או מבחינת  ידע העברית וכוח ההמצאה הלשונית, מידת החרות שהוא  נוקט,  לעתים כאות להמצאה נאה ולעתים כאות שרירות הלב ויד זרה בשיר. וכמובן, אין לחשוב שרק מתרגמים בראשית תחיית הלשון, כלומר בסוף המאה ה-19 קלקלו מתוך עוני לשונם: מתרגמים  אנשי מעלה, אקדמאים ומשוררים דגולים חוטאים למשל בחרוז הדקדוקי הנחשב עני. יש החורז, בכל זאת,  "חרוזים" כמו "מה קרה לי, אינני מבין,/ שכל כך עצוב אני;/ אגדה עתיקת יומין [פיתרון נאה! רק שבמקור אין כתוב "מבין" כי אם "יודע"] לא יוצאת מדעתי". הזיווג "אני" מול "דעתי" הוא עני ביותר. כשאני קורא חרוז כזה, גם אני יוצא מדעתי – בִּטּוּיָם הסוגסטיבי של אור ואריאל, שידם רבה בכך גם בצמדים כמו "צוננות-מבהיקות", "חרישית-ערבִּית, (הניקוד לא נכון, אבל ממילא ה"בּ" איננו משתתף בחריזה: נשאר רק החרוז הדקדוקי - ִית):  אותו-שכזו וכיו"ב חרוזים שאין להם  דוגמא במקור: אך כנראה  זה סוג החרוז היפה בעיניהם. מבין 24 חרוזים בתרגומם 12 – מחצית – הם חרוזים דקדוקיים. עניה השפה העברית מלתאר.

נוכל לומר – מפי גדולים – כי די בשברים אלה כדי לעמוד על העיקר... ולא נוכל להתייחס בשורות מספר אלה לכל מכלול התרגומים לשבח ולביקורת. כל דור  חייב לראות את עצמו  כקורא מחדש ולפרש לו – בתרגומיו - את  אוצרות הספרות, מה עוד אם הם ראויים לכך: וכך נהגנו אף אנו, כדי שכחדש יישמעו.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת משה גנן