אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אטימות המערכת ובורות הרשויות ביחס לנפגעי הנפש


התמונה של דליה וירצברג-רופא
פסלון של הצדק

אטימות המערכת ובורות הרשויות ביחס לנפגעי הנפש

הקדמה

עתרנו לבג"צ בגלל האפליה הקשה והבלתי מוצדקת כלפי נפגעי הנפש; עתרנו לבג"צ כדי לקבל זכות בחירה במקום האשפוז; עתרנו לבג"צ בשל מצבם הקשה של המוסדות הפסיכיאטריים הנובע בין היתר מהיעדר בחירה. בית המשפט העליון הוכיח היום (31/12/13) כי הוא מתפקד במקרים מסוימים כחותמת גומי של הממשלה. השופטים לא התייחסו במילה אחת לכל הנושאים העקרוניים שבהם התמקדה עתירתנו. במקום זאת התמקדו שאלות השופטים והדיון כולו בנוהל ובסעיפיו השונים - נוהל שהוציא משרד הבריאות כחודשיים לאחר עתירתנו. הנוהל הדרקוני הזה אינו נותן לנו המתמודדים שום בחירה, אלא - כרגיל - גורלנו נתון לחלוטין אך ורק בידיהם של בכירי המערכת הפסיכיאטרית. רק מתי מעט יוכלו להיעזר בנוהל זה, שאינו נותן מענה לכלל האוכלוסייה. ראינו את המראות ושמענו את הקולות ולא האמנו שאנחנו נמצאים בבית המשפט העליון של מדינת ישראל. כאילו השופטים לא קראו כלל את החומר הקשה שהגשנו להם. ואם קראו, לבם עשוי מאבן, והם התעלמו מהדברים. אנחנו הגשנו עתירה שעסקה בסוגיות עקרוניות של זכויות אדם, ואילו השופטים דנו בעתירה אחרת שעסקה בהיבטים טכניים של הנוהל, כך שהשתמע מאי התייחסותם כי אין לנו זכות בחירה כלל. כל האירוע היה דומה למצב שבו חולה אנוש מגיע למיון כדי שיצילו את חייו, ובמקום לטפל בו הרופאים דנים במשבר הקואליציוני, כי לדעתם לחייו של החולה הזה אין כל ערך.

תגובתנו לתשובת המדינה

להלן תגובתנו לתשובת המדינה (תגובה שאותה לא הספיקו השופטים לקרוא, ככל הנראה, בשל "תרגיל" שעשה משרד הבריאות שהגיש את תגובתו באיחור גדול, שבוע בלבד לפני מועד הדיון עצמו)

  1. כידוע  זכויות החולה בבחירת בתי-החולים נחלקות היום ל-3 רמות: חולים אונקולוגיים יכולים לבחור כל בית-חולים בארץ; חולים אחרים יכולים לבחור בין בתי-חולים שנמצאים בהסדר עם הקופות, ואילו חולים במחלות פסיכיאטריות מוגבלים לבית-חולים יחיד, ולעתים למחלקה מסוימת בבית החולים, לפי כתובת מגורים (הארץ מחולקת ל-23 אזורי אשפוז), ונשללת מהם לחלוטין זכות הבחירה. הסדר האזוריות באשפוז הפסיכיאטרי פוגע קשות בשוויון, באוטונומיה ובכבוד האדם של בעל המוגבלות הנפשית, ובזכותו לבחירה חופשית, והופך את בתי החולים למונופולים שאינם צריכים להתחרות ביניהם על השירות ואיכות הטיפול, ומכאן התנאים הקשים השוררים בהם. מדובר בשריד לגישה פטרנליסטית מהעבר לפיה אנשים עם מוגבלות נפשית אינם כשירים לקבל החלטות עבור עצמם, בעוד שהמגמות הרווחות היום בתחום בריאות הנפש מדגישות את עיקרון הבחירה כעיקרון מנחה ומרכזי בטיפול הנפשי.
  1. גם הנוהל שהוציא משרד הבריאות ב-1 ביולי 2012 - המפרט קריטריונים מחריגים לאשפוז מחוץ לאזור השיוך – אינו פותר את האפליה ואת הקיפוח של נפגעי הנפש, אינו מאפשר כל בחירה, אלא מערים מכשולים; יוצר סבך  ביורוקרטי, ומשאיר את ההחלטה בנדון בידיהם של בכירי המערכת הפסיכיאטרית.

התייחסות לסעיפי תגובת המשיבה לפי סדרם הכרונולוגי:

בטרם תינתן התייחסות ספציפית לסעיפי התגובה מטעם המשיבה לגופם, יטענו העותרים, כי הזמן הקצר שנקצב  להם בשל הדחייה בת השבוע בתגובת המדינה שניתנה ב-24/12/13, שבוע לפני הדיון עצמו, אינו מאפשר להם להגיב ביתר הרחבה לתגובה, ויעשו זאת במהלך הדיון.

  1. בסעיף 6 בתגובת המדינה נאמר כי משמעות פסק הדין שניתן בעתירה קודמת (133/10)  היא כי המחלוקת בין העותרים למדינה הצטמצמה לשאלת בחינת גמישות הסדר האזוריות. הדבר אינו נכון. הנה ציטוט מתוך פסק הדין: "העותרים אינם מבקשים חופש בחירה מוחלט בהפניה לאשפוז, אך מבקשים הסדר שייקבע וייתן יותר גמישות מאשר המצב הקיים". דהיינו,  הסדר האזוריות אינו מוזכר כלל, והרי ברור לכל הצדדים שחופש הבחירה המבוקש על ידינו אינו מוחלט או בלתי מוגבל. גם בידי חולים פיזיים (למעט חולים אונקולוגיים) אין חופש בחירה מוחלט, וברור לנו שחופש הבחירה שעומד על הפרק לא יהיה רחב יותר מזה שניתן לחולים פיזיים. אנו טוענים לאפליה כלפי חולים נפגעי נפש ואנו דורשים בסה"כ להשוות את התנאים בנדון לאלה של החולים הפיזיים, דהיינו לאפשר – עקרונית - גם לחולים נפגעי הנפש לבחור את מוסד האשפוז.
  1. כמו כן בסעיף 6 נכתב כי "חרף פסק הדין אצה הדרך לעותרים להגיש עתירה זו המבקשת לבטל כליל את הסדר האזוריות על אף שבמועד בו הוגשה העתירה דנן טרם מוצה הליך הבדיקה של המשיבה בגיבוש נוהל..."

פסק הדין בעתירה הקודמת ניתן ב-27/10/2010; השימוע נערך ב-28/6/2011, שלא הניב דבר מלבד מכתב כלשהו שנשלח לפסיכיאטריים המחוזיים בבקשה לגלות גמישות. התברר שמדובר באות מתה, מאחר שחצי שנה לאחר מכן נתקלנו במקרה שבו אישה שנאנסה, לטענתה, ולא הצליחה להסתייע בפסיכיאטר המחוזי כדי לא לחזור לבית החולים שבו נאנסה (ר' נספח A לעתירתנו המתוקנת). שוב ושוב עלתה מהשטח מצוקתם של אנשים שנכפה עליהם לחזור לבתי חולים שבהם חוו חוויות קשות ושעצם המחשבה על חזרה אליהם עוררה בקרבם חרדה עצומה שדרדרה את מצבם הנפשי. לא יכולנו לשבת עוד בחיבוק ידיים, וכאמור ב-23/5/12 עתרנו שנית. וראו זה פלא: ב-1/7/12 יצא הנוהל החדש, שמן הסתם לא היה בא לעולם כלל לולא עתירתנו השנייה.

  1. יובהר שהעותרים אינם רואים בנוהל החדש כל שיפור. נהפוך הוא. נוהל זה מנציח ומקבע את האפליה כלפי חולים נפגעי נפש. מנגנון הפעולה של הנוהל כה מורכב ומסורבל עד כי אינו מעשי עבור רוב החולים. בזמן התקף של חולי נפשי, לפני אשפוז, כאשר יש דחיפות רבה למציאת מקום אשפוז במהירות, הנוהל מספק הליך ארוך ומפותל, ורק מתי מעט יחידי סגולה, אם בכלל, יוכלו לצלוח נוהל זה ולהפיק ממנו תועלת. לכן, העותרים מבקשים מבית המשפט הנכבד לבטל נוהל זה ולאפשר - עקרונית -  בחירה משמעותית במוסד האשפוז.
  1. סעיפים 8 עד 10 בתשובת המדינה מפרטים את הנוהל החדש. מבחינת העותרים יכלו אלה להופיע גם בתשובתם לתגובת המדינה שכן הם רק מדגימים את הבעייתיות של המצב הקיים (שימו לב לקריטריון השני בנוהל: "לאחר חמישה אשפוזים חוזרים במהלך שנתיים, באותו בית חולים, ללא הטבה משמעותית במצבו של החולה, תישקל בקשת החולה..." לא ברור אם סעיף זה מעציב או מעלה גיחוך).
  1. בסעיף 11 בתשובת המדינה נכתב כי "משרד הבריאות ישקול עריכת שינוי בחלוקה האזורית ע"פ צרכי האשפוז והתפוסה בבתי החולים". הס מלהזכיר את צורכי החולים, שהם-הם אלה שאמורים להימצא בראש סדר העדיפויות, ולא צורכי המערכת. מעניין ביותר לגלות כי החלטתו של ראש שירותי בריאות הנפש לשנות את החלוקה האזורים תלויה ברצונם של מנהלי בתי החולים: "ראש אגף בריאות הנפש יכול לשנות את החלוקה בהסכמת מנהלי בתי החולים, במידה ואין הסכמה – העניין יובא להכרעת מנכ"ל משרד הבריאות.

כאן המקום להביא לידיעתו של בית המשפט הנכבד את האנומליה במבנה הכוח השוררת בתחום כאוב זה:

פרופ' אורי אבירם כותב (מתוך עבודת הדוקטורט של דליה גיא: "חקר תהליך תכנון הרפורמה בבריאות הנפש בישראל והניסיונות ליישומה, 1995–1998", 2004):

"קבוצה אחת המתבלטת בתוך החלוקות השונות בעמדותיה המגובשות ובכוח הרב ובהשפעתה על מוקדי קבלת ההחלטות הייתה מנהלי בתי החולים הפסיכיאטריים. טיאנו, בעצמו מנהל המרכז לבריאות הנפש גהה, אמר כי 'המצב כיום במדינת ישראל הוא שכל המשאבים, הכוחות האקדמיים, כוחות ההוראה, מעצבי ההחלטות וקובעי המדיניות – יושבים בבתי החולים, אשר רכשו עוצמות חסרות פרופורציה ביחס למקום שבתי חולים אמורים לתפוס במערכת בריאות הנפש בכל מדינה מתוקנת'". (עמ' 216)

פרופ' אלי שמיר, העומד בראש עמותת עוצמה (פורום ארצי של משפחות נפגעי נפש), ניסח בריאיון לצורך המחקר הנ"ל את הבעייתיות שבמצב בצורה פחות מעודנת: "מי קובע מבחינה מקצועית את מסלול הקידום המינהלי בבתי החולים? מנהלי בתי החולים. אז מי שיילך נגדם לא יקודם... מנהלי בתי החולים שולטים על משרד הבריאות. מעמד האחראי מאוד חלש (הכוונה לראש אגף ברה"נ במשרד הבריאות; העותרים) השיטה בנויה להיות מושפעת מלחצים אישיים וסקטוריאליים" (עמ' 99–100)

שתי הפסקאות האחרונות מדגימות כיצד משרד הבריאות מקיים הלכה למעשה את המדיניות שמתווים מנהלי בתי החולים הפסיכיאטריים.

ראשי אגף בריאות הנפש במשרד הבריאות לדורותיהם עוברים בסיום כהונתם לנהל בית חולים פסיכיאטרי. מנהלי בתי החולים הפסיכיאטריים הם הבוחרים בהם. ולכן ראשי האגף לא יחוללו רפורמות במהלך כהונתם במשרד הבריאות, כדי לא לחבל בעתידם המקצועי.

עמד על כך מבקר המדינה:

בדוח מבקר המדינה מ-2010 נכתב תחת הכותרת "סדרי מכרזים לכוח אדם בכיר" - ניגוד עניינים אפשרי במכרזים לתפקיד מנהלי בתי חולים:

"הביקורת העלתה כי ראש השירות לבריאות הנפש בעת הביקורת הנוכחית ד"ר יעקב פולאקביץ, היה חבר בוועדת המכרזים אשר בחרה בראשית 2008 את המועמד שינהל את בית החולים הפסיכיאטרי הממשלתי שער מנשה. לתפקיד נבחר ד"ר אלכסנדר גרינשפון, מנהל בית החולים הפסיכיאטרי הממשלתי טירת הכרמל שהיה ראש השירות הקודם. בעקבות זאת התפנתה משרת המנהל של בית החולים טירת הכרמל. לשם כך נערך בדצמבר 2008 מכרז לבחירת מנהל לבית החולים. במכרז זה זכה הפעם ד"ר יעקב פולאקביץ בעת שד"ר אלכסנדר גרינשפון עמד בראש ועדת מכרזים זו. לדעת משרד מבקר המדינה במצב כזה יש טעם לפגם, מראית עין של משוא פנים וחשש פן חבר הוועדה יחוש מחויבות לבחור לתפקיד את זה שבחר בו בעבר ויפעל משיקולים זרים. על נציבות שירות המדינה (להלן – נש"מ) לתת את דעתה לסוגיה זו ולקבוע כללים וגדרות בעניין".

  1. בית המשפט הנכבד מתבקש לעזור לעותרים לעזור למשרד הבריאות להשתחרר מלפיתת החנק של צמרת הפסיכיאטריה ולהוביל שינוי חשוב, אלמנטרי ומתבקש מאליו, ולהעניק לחולה הפסיכיאטרי את זכותו הטבעית לבחור את מוסד האשפוז כפי שמתאפשר לשאר החולים.
  1. גם את סעיפים 12 ו-13 בתשובת המדינה מאמצים העותרים אל חיקם. אין טוב מהם כדי להמחיש את הקושי והבעייתיות של המצב השורר. בסעיף 14 מסופר כי מאז צאת הנוהל החדש "דנים מעת לעת בבקשות לאשפוז מחוץ לאזור המגורים בהתאם להוראות הנוהל". ברצוננו להדגיש שוב כי הנוהל, במקרה הטוב, פותר את בעיותיהם של אנשים פרטיים מעטים מאוד יחסית, כאמור, ומותיר על כנו את האפליה הגורפת כלפי כלל אוכלוסיית נפגעי הנפש.
  1. בסעיפים 15 – 19 המדינה מפרטת את השתלשלות ההליכים בעתירה זו. יש לעותרים כמובן מה לומר על כך ולהסביר, אבל אלה הם עניינים טכניים, והם אינם רוצים להטריח את השופטים הנכבדים בדברים שאינם מהותיים לסוגיות העקרוניות שמונחות לפניו בדבר זכויות האדם הבסיסיות של אחת הקבוצות המוחלשות והפגועות ביותר בחברה הישראלית.
  1. בסעיף 21 מודגשות המילים האלה: "אמור מעתה – סעיף 22 לחוק טיפול בחולי נפש מסמיך את ראש שירותי בריאות הנפש לקביעת עיקרון האזוריות במערך השירותים הפסיכיאטריים בישראל". משפט זה נועד להפריך את קביעתם של העותרים כי הסדר האזוריות הנו בלתי חוקי. ראשית, אף כי לראש שירותי בריאות הנפש נתונות על פי חוק כל הסמכויות שפורטו בסעיף 22 לחוק טיפול בחולי נפש, עדיין אין בסמכותו לקבוע הסדר כלשהו שפוגע בזכויות הבסיסיות של נפגעי הנפש, או הסדר שיוצר אפליה כלשהי בין חולים נפגעי נפש לבין החולים פיזית, וכאן נדרשים העותרים לחוק טיפול בחולי נפש ונצטט את סעיף 35(א) האומר:  "לא תישלל זכות מזכויותיו של חולה ולא תוגבל בדרך כלשהי אלא על פי חוק".
  1. יתרה מזאת, הסדר האזוריות לא נסמך על דבר. בתשובת המדינה הן לעתירה קודמת והן לעתירה זו לא הומצא כל מסמך המעגן את ההסדר הזה בנוהל כלשהו, בתקנה, בחוק, בהוראה או אף בחוזר מנכ"ל. הרי כל הסדר והסדר ממשלתי חייב להיות מעוגן ברשומות ובנהלים כתובים. אפס. כאן מהלכת רוח הרפאים של הסכם מנצ'ל-דורון שפס מן העולם באותה שנה שבה נחתם. הסדר האזוריות הוא עלום ומסתורי, וכל מאמצי עורכי הדין שעסקו בשתי העתירות לאורך השנים למצוא עדות כתובה לקיומו ולתקפותו עלו בתוהו.
  1. סעיפים 22 – 25 בתגובת המדינה מפרטים את המסגרת הקבועה בחוק ביטוח בריאות ממלכתי. ומודגש חלק מהציטוט הבא: "שירותי הבריאות הכלולים בסל שירותי הבריאות יינתנו בישראל לפי שיקול דעת רפואי באיכות סבירה, בתוך פרק זמן סביר ובמרחק סביר." והמדינה כותבת כי "דברים אלה יוצרים היום את המסגרת המשפטית למתן שירותי בריאות הנפש על ידי משרד הבריאות על פי חלוקה לאזורים".

והעותרים אומרים "היא הנותנת" – אין שום אחיזה בחוק לאפליה בין חולים נפגעי נפש לבין שאר החולים. שירותי הבריאות אמורים להינתן לכל החולים באותם תנאים (למרבה הצער, גם סוגיית "האיכות הסבירה" נשמעת כאירוניה מרה בכל הנוגע למערכת בריאות הנפש, והדברים ידועים).

  1. בסעיף 26 מסבירה המשיבה כי לאחר יישום הרפורמה בבריאות הנפש תועבר האחריות על שירותי בריאות הנפש ממשרד הבריאות לקופות החולים "ובכלל זה הרוב המוחלט של שירותי האשפוז הפסיכיאטרי". סתמו ולא פירשו. להזכיר לבית המשפט הנכבד כי בסעיף 25 בתשובת המדינה לעתירתה הקודמת הבהירה המדינה ברחל בתך הקטנה כי: "גם אם תאושר הרפורמה הביטוחית בתחום בריאות הנפש, לא יהא בכך כדי לבטל את הסדר האזוריות הנתקף על ידי העותרים".
  1. בסעיפים 27 – 29 יש חזרה על דברים קודמים ופירוט טכני של הליכים. לא נתייחס לכך כאן. בחלק (ג) שהוא עמדת המשיבה נטען כי טענות העותרים דינן להידחות בהיעדר עילה (ההדגשה לא במקור – כ.ש.). המשפט הזה הוא עלבון, אולם לא לנו הוא, והמבין יבין. מתברר כי סבל אנושי עצום של אלפים רבים לאורך עשרות שנים בשל מצב עניינים פסול אינו בגדר עילה בעיני משרד הבריאות. עצוב.
  1. לסעיף 31 ראה לעיל סעיף 1 לתגובה דנא.
  1. בסעיף 32 בתגובת המדינה נעשה ניסיון למצוא חיזוק להסדר האזוריות בממצאיה של ועדת ש' נתניהו מ-1990, אולם הסדר האזוריות כפי שמוגדר בתשובתם אינו זהה להסדר המוצע בדו"ח ועדת נתניהו. להיפך – האמור בדו"ח תומך באופן ברור בביטול השלילה של זכות הבחירה.
  1. בדו"ח ועדת נתניהו, בפרק "ריכוז ההמלצות העיקריות" נכתב: "אספקת שירותי בריאות לאוכלוסייה תיעשה על בסיס אזורי בחלוקה גיאוגרפית של הארץ ל-5 או 6 (הדגש לא במקור) אזורי בריאות באמצעות קופות חולים אזוריות אוטונומיות" (עמ' 17 לדו"ח).

17) מכאן שאם החלוקה היא ל-5 או 6 אזורים בלבד, הרי שבכל אזור מתקיימת בחירה בין כמה מסגרות אשפוז (שכן בישראל למעלה מ-20 מסגרות אשפוז פסיכיאטרי), ואילו במצב הקיים לכל מסגרת אשפוז פסיכיאטרי יש מונופול על סביבתה, כך שיש למעלה מ-20 אזורים[!] ושיוך תושבי כל אחד מהם למוסד אחד בלבד.

18) יתרה מכך, בדו"ח ועדת נתניהו נכתב כי יש להשוות בין החלוקה האזורית המוצעת למתן שירותי הרפואה הכלליים לבין החלוקה האזורית לשירותי רפואת הנפש: "להקפיד על החפיפה של אזורי שירות בריאות הנפש עם האזורים של כלל שירותי הבריאות". בתפיסה זו לא רק שמדובר על אזוריות שיש בה בחירה, אלא שמוכרת ואף מודגשת ההשוואה והשוויון שצריך לחול בין שירותי בריאות הנפש לשירותי הבריאות הכלליים. 

19) זאת ועוד, בדו"ח נתניהו נכתב: "לקיים רצף טיפולי בין המערכת האשפוזית למערכת הקהילתית בכל אזור, אף כי תובטח תחרות בין הספקים השונים של השירותים לבריאות הנפש". אמנם המשיבים בחרו להדגיש את החלק הראשון בלבד, אך החלק השני ממחיש את החשיבות שראתה הוועדה בקיום תחרות כאמור שאפשרית רק במקום שבו קיימת זכות בחירה.

20) דהיינו האזוריות שדו"ח ועדת נתניהו דנה בה היא אזוריות שיש בה חלופות וזכות בחירה, ואילו האזוריות האמורה בתגובת המשיבים היא אזוריות שהינה הסדר כבילה תוך שלילה מלאה של כל זכות בחירה.

21) לסעיף 34 של המשיבים כבר התייחסנו לעיל (ר' סעיף 3 בתשובתנו זו, וסעיף 34 בעתירה המתוקנת).

22) בסעיף 35 אין כל חידוש מלבד בסיפא שלו: "טענת העותרים השוללת את העוגן החוקי של הסדר האזוריות לא קיבלה תמיכה בפסק הדין". העותרים רואים תמיכה בעמדתם בנוסח הפסיקה: "בנסיבות אלה שמענו מפי באת-כוח המדינה על דעת מנהל שירותי בריאות הנפש שנכח בדיון כי יש נכונות לבחון את ההסדרים מחדש, להעלותם על הכתב ולשקול לשם כך את ההיבט הבעייתי שהעלה בא-כוח העותרים"  (ההדגשה לא במקור). לעניות דעתנו, "ההיבט הבעייתי" (שלילה מוחלטת של זכות הבחירה) לא בא כלל על תיקונו באמצעות הנוהל החדש הדרקוני, שהוא בחזקת לעג לרש: אדם נתקף חולי; נזקק לאשפוז מיידי, ובמקום לנסוע היישר לבית החולים, עליו לפתוח במסכת בירוקרטית בלתי מעשית בעליל.

23) בסעיפים 36 ו-37 אין כל חידוש, העותרים התייחסו לדברים בסעיף 1 לעיל ובסעיפים נוספים. בסעיף 38 נתלית המדינה שוב ושוב בנימוק "הרצף הטיפולי".  אין טעם לחזור על דברים שכבר נכתבו ולפרט שוב את שלל טענותינו המפריכות את טענת משרד הבריאות בדבר "הרצף הטיפולי" (ראו 9 נימוקים שונים בסעיף 19 בעתירה המתוקנת). לכן רק נצטט את דבריו של  מר שמואל בן-יעקב, יו"ר האגודה לזכויות החולה, שהתראיין לכתבה ב"גלובס" ("נפגעי הנפש עותרים: תנו לנו לבחור בית חולים"; 1/9/12) ואמר כך: "איגוד הפסיכיאטריה רק רוצים שיהיה להם נוח. להמשיך מה שהיה עד עכשיו. הם מדברים על רצף טיפולי, אבל זה לא באמת משמעותי. ניתן ליצור רצף טיפולי גם באשפוז בכמה בתי-חולים".

24) כמו כן נאמר בסעיף 38 "העותרים העלו את טענותיהם בעלמא בלי תימוכין וביסוס, ודי בכך כדי לדחות טענתם על הסף". בכוחותינו הדלים כאנשים פרטיים אספנו נתונים כדי להעניק ביסוס ותימוכין לטענותינו. חיברו העותרים שאלון:

 

סקר - שאלון משוב אשפוז

תאריך: ________

גיל: ____    מין: ז/נ

1.  שני האשפוזים הפסיכיאטריים האחרונים

שם בית החולים באשפוז האחרון  _________   באיזו שנה _____

שם בית החולים באשפוז לפני האחרון _________ באיזו שנה ____

2.  בחירת בית החולים

אם הייתה לך זכות לבחור את בית החולים בו תתאשפז

  • הייתי מעדיף לחזור לבית החולים האחרון בו אושפזתי
  •  הייתי מעדיף להתאשפז בבית חולים אחר

3.  הרופא/ה הפסיכיאטר/ית באשפוזים

האם בשני האשפוזים האחרונים טופלת על ידי אותו פסיכיאטר/ית?

  • כן
  • לא  

שאלון זה הועבר כסקר (אנונימי) בין משתקמים במועדונים החברתיים של עמותת אנוש. הוא כלל כ-200 נשאלים. לא נכללו בו האזורים של בתי החולים אברבנאל, כפר שאול, איתנים ומזרע. שיתוף נפגעי נפש מאזורים אלה בסקר הנ"ל היה מניב ככל הנראה תוצאות מובהקות אף יותר. מן הסקר עלה כי כ-30% מהנשאלים היו מעוניינים להתאשפז בבית חולים אחר. כ-50% לא טופלו על ידי אותו רופא בשני האשפוזים האחרונים, גם כשהיה מדובר בשני אשפוזים סמוכים יחסית באותו בית חולים (החומר מצוי ברשות העותרים לניתוח ולבדיקה מדוקדקים(.

25) סעיפים 39 ו-40 הם בעיקרם ניסיון עקר להפוך נימוקים של העותרים לחרב פיפיות שתחליש את עמדותיהם, ואין בכל הדברים האלה, כאמור, כדי להצדיק שלילה מוחלטת של זכות הבחירה.

26) הניסיון של המשיבה בסעיף 41 להוכיח כביכול כי סעיף אמנת האו"ם בדבר הזכות לאוטונומיה (משום מה נשכח כאן עניין ה-freedom of choice) אינו סותר את הסדר האזוריות הוא נואל וגובל בעזות מצח. מה יותר סותר את הזכות לאוטונומיה ממצב שבו אדם כפוי לקבל טיפול פעם אחר פעם במקום האחרון עלי אדמות (למשל, ביה"ח אברבנאל) שאליו ברצונו להגיע? מקום שעצם המחשבה עליו מהפך את קרביו, מעצים את חרדותיו ומדרדר את מצבו הנפשי?

27) ולאן מכריחים את החולים לחזור ללא כל אלטרנטיבה? ב-9/2/10 פורסמו ב-YNET דבריו של סגן שר הבריאות דאז הרב יעקב ליצמן: "'בתי החולים לחולי נפש מזעזעים; הייתי סוגר אותם'. בעקבות מס' ביקורות שערכו סגן שר הבריאות ובכירי משרדו בכמה מוסדות לחולי נפש, אמר היום ליצמן כי 'בתי החולים לא מתאימים אפילו למגורים של בעלי חיים'. מנכ"ל משרד הבריאות הביע זעזוע, ואילו ח"כ אדטו חוותה 'טלטלה והלם'".

28) כאלה הם רבים מהמוסדות שהחולים כפויים לחזור אליהם. אם תינתן בחירה, תיווצר תחרות בין בתי החולים, ותנאי האשפוז בהם, הן התנאים הפיזיים והן התנאים האנושיים, ישתפרו באופן דרמטי.

29) כמו כן נטען בסעיף זה שדווקא ביטול האזוריות יפגע בזכות לאוטונומיה, כי האוטונומיה של תושבי האזור תיפגע מאחר שזו זכותם להתאשפז סמוך למקום מגוריהם, ומקומם ייתפס על ידי חולים המתגוררים באזורים אחרים. במקום להביע דעה על טיעון זה, נצטט מהכתבה שכבר הוזכרה מ"גלובס" (ר' סעיף 23 לעיל) את פרופ' משה קוטלר, יו"ר איגוד הפסיכיאטריה:  "העיקרון הוא שאנו דואגים קודם לעניי עירנו, למטופלים שלנו". תשובתנו: ביה"ח איכילוב, למשל, אינו שייך אקסקלוסיבית לתושבי ת"א, כפי שביה"ח תל השומר אינו מתייחד עבור תושבי קריית אונו. דהיינו, אין צורך להחליט עבור עניי העיר מעל לראשם; אנא אפשרו להם להחליט עבור עצמם. ומדוע  שחלק מהחולים יקבלו טיפול טוב יותר (או גרוע יותר) פעם אחר פעם רק משום ששיחק להם מזלם (או איתרע מזלם) לגור באזור מסוים?

30) בסעיף 42 מצוין כי "אשפוז בצו בית משפט בהליך הפלילי כעיקרון הוא ארוך יותר מאשפוזים בכל הליך אחר, ושם ההעדפה המוחלטת (ההדגשה לא במקור) היא אשפוז קרוב למקום המגורים והמשפחה בגלל אורך הצו ומכאן שקביעת על-אזוריות באשפוז בהליך הפלילי שוב תפגע במי שמעוניין להתאשפז קרוב לביתו ומשפחתו". ראשית, מדוע קובעת המדינה שההעדפה היא מוחלטת? לא תמיד החולה רוצה בקרבת משפחתו, וגם אם רצונו להיות קרוב למשפחתו, סביר כי יעדיף להימנע מאשפוז במוסד ידוע לשמצה. שנית, עניין הרצון בקרבת החולה למשפחתו חל לא פחות מכך גם על החולים הפיזיים, ולמרות זאת יש בידיהם בחירה במקום האשפוז. וברור שאין להיתלות בנימוק קרבת החולה למשפחתו כדי לשלול לחלוטין את זכות הבחירה של כלל נפגעי הנפש במוסד האשפוז.

31) סעיף 43 כולו שבחים עצמיים, ובהם: "המדובר בעבודה מקצועית, המבוססת על מומחיותם והבנתם המקצועית של עובדי משרד הבריאות אשר אינו מצדיק התערבות של בית המשפט הנכבד בו". לדעתנו, כל אלה – גם בהנחה שהם נכונים (ונשמור את ביקורתנו החריפה לפורומים אחרים) -  אין בהם כדי לתת צידוק לרמיסת זכויות אדם בסיסיות, רמיסה אשר מוסיפה סבל אנושי רב ומיותר למי שלמרבה הצער סבלם רב ממילא. העותרים סבורים כי התערבות בית המשפט הנכבד בנדון נחוצה מאין כמותה כדי לתקון את המעוות.

פסק הדין - http://elyon2.court.gov.il/files/12/900/040/T11/12040900.T11.htm

תגובות

התמונה של דליה וירצברג-רופא

אנא חתמו על העצומה

http://www.atzuma.co.il/zchut

חייבים לשים סוף לרמיסת הזכויות הבסיסיות שלנו

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דליה וירצברג-רופא