אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

היכרות עם וילפרד ביון


וילפרד ביון

וילפרד ביון

רקע על ביון: ביון נולד בשנת 1897, במוטרה שבפרובינציות הודו, להורים אנגלים שהשתייכו למעמד הגבוה, אך היו חסרי אמצעים. זה קורה הרבה באנגליה, שבה לשיוך למעמד יש גם רקע כלכלי אבל בעיקר חברתי-מעמדי, ולפעמים אלה שהם מעמד בינוני-גבוה מרוויחים הרבה פחות מבני המעמד הבינוני. זה יוצר מצב בו יודעים כיצד לחיות כבני המעמד הגבוה (משרתים, ארוחות, נשפים) אך למעשה אין את התקציב לכך! בגלל זה הרבה אצילים אנגלים הגיעו להודו הקולוניאליסטית- הכול שם הרבה הרבה יותר זול. גם ביון בעצמו נאבק כל חייו לפרנס את משפחתו, בלי הון התחלתי. וזאת כשהוא חי בקרב אנשים שציפו ממנו לכך והאמינו שהוא מסוגל לכך כלכלית. הוריו לא יכלו לשלוח אותו לבתי הספר הטובים ביותר, אלה שמזהים את מבטאם ואת הליכותיהם ממרחקים. הוא הצליח להיכנס לאוקספורד, אבל חש שם נחות בגלל החינוך הירוד שקיבל.

ביון שרת בצבא הוד מעלתה במלחמת העולם הראשונה. הוא היה ביישן, וסבל מאוד מהקרבות. הוא תמיד הרגיש נפרד מהקבוצה, כמתבונן מהצד. הוא מעולם לא שאף להיות בעמדה של כוח או של גבורה בצבא, וחזה בחבריו הקרובים ביותר מתים לצידו, לעתים במיתות מיותרות לחלוטין. אך עדיין, הוא העדיף להיות בחזית מאשר לשהות בקרבת אימו...  

בשנותו המאוחרות יותר הוא חי בקליפורניה, יש שאומרים כי שם הרגיש שיש לו הזדמנויות כלכליות טובות יותר. הוא נפטר בשנת 1979. ביון מול פרויד וקליין

ביון מול פרויד וקליין

אחד המאמרים המשמעותיים של ביון בהם נעסוק מבטא את גישתו לטיפול- בלי זיכרון ובלי תשוקה. נזכור את זה כסיסמה להיכרות שלנו עם ביון. הזיכרון מתייחס לקודמיו- קליין ופרויד, ואילו התשוקה מתייחסת לרצון להבין את כל מה שהוא אומר.

נקודת המוצא של ביון היא הפנומנולוגיה של הפגישה האנליטית עצמה. הוא בוחן את הפגישה ואת המרכיבים שלה, את האווירה הרגשית, התחושה הכללית והמחשבות של האנליטיקאי ומצבו הרגשי. ביון מנסה לתאר חוויה, והוא משתמש בתיאוריות שונות (פסיכואנליטיות, פילוסופיות ומתמטיות) כדי לתאר אותה. כך שלמעשה הוא אינו מספק לנו תיאוריה פסיכואנליטית בכל מובן המילה, אלא תיאור, סינתזה תיאורית של החוויה.

כדי לנתח משהו אנו זקוקים לעקרונות מסוימים. אצל ביון שתי הנחות היסוד שלו היו: התגלות האמת וצמיחה מנטאלית. הנפש צומחת בזכות החשיפה לאמת. שתי התגלויות אלו אם כן קשורות אחת לשנייה בקשר הזה, וביון חוקר את האופן שבו מתפתחת האמת וכיצד היא גם נחסמת.

גם פרויד ראה את האמת והידע כגורמים לריפוי, אבל ביון בכל זאת שונה ממנו בדרך בה התייחס לסימפטום: פרויד ראה את הסימפטום כדחף מיני שנחסם. ביון ראה את הסימפטום כסיפור כיסוי של האנליזה. לא עוד "הגעתי לכאן כי יש לי אסתמה", אלא "הגעתי לכאן כי אני לא מסוגל לאהוב". כלומר יש כאן מציאות פנימית בעייתית, אמת פנימית שהיא היא הסיבה האמיתית לפנייה לאנליזה. הקשר בין סיבה ותוצאה (כפי שהוא מופיע אצל פרויד) הוא חלק מתחושת נרדפות אצל ביון. הוא כאילו אומר "כל הצרות שלי נגרמו בגלל שאמא שלי הייתה דכאונית אחרי הלידה", או "כל הצרות שלי נובעות מ..."- כל אלה מצדיקות תחושה פנימית של נרדפות. אז יש כאן קונסטלציה (מערך) פרנואידית. המטופלים שלנו למעשה בורחים מדיכאון פנימי, והם משוועים לסיבתיות כדי שנוכל לתת להם תחושה שהם יודעי ממה הם בורחים. המטרה היא אם כן לא לתת להם את הסיבה, כלומר את גורם הרדיפה שמסיר מהם אחריות, אלא לפתח אצלם קונסטלציה רגשית אחרת. זה מתאפשר דרך גילויה של האמת, שיחד איתה מתעוררת תקווה. השינוי מתרחש בהחלטה להתמודד עם הכאב במקום להתחמק ממנו. האנליטיקאי יכול לראות איך המטופל עובר מהתחמקות מכאב להתמודדות איתו, אבל הוא לא רואה את הסיבה למעבר הזה.

התפיסה הזאת, שהאדם מוותר על ההתחמקות מכאב ומגיע למצב של קבלה או סבל, נמצאת בניגוד גמור לעיקרון העונג. זה המרכיב המרכזי בשינוי המציאות המנטאלית. בתהליך הפסיכואנליטי המטפל נותן פירושים לכאב פנימי, לחרטה, לבושה, לאשמה או לדיכאון. הפירושים מניעים את המטופל מהימנעות מהמציאות הזו לקבלתה. ביון הרבה יותר מאמין ביכולתו של האדם לשאת כאב, וסבל, כדרך לצמיחה רגשית ולא כפתולוגיה.

בנוסף, ביון פחות אהב את המושגים "מודע" ו"לא מודע" והתייחס אליהם יותר כ"סופי" לעומת "אינסופי". ה"סופי" זה ההתייחסות של המטופלים למה שאנחנו אומרים להם כעצות שהם צריכים ליישם באותו רגע, ואילו הפירוש הוא דבר מה שמתייחס לכל מהלך חייו של המטופל, לגילומים השונים של האמת שלו. אם המטופל רואה כל דבר כסופי זה חונק את הטיפול, בעוד שהאינסופי מרחיב אותו. ביון גם לא משתמש במודל הסטרוקטוראלי של פרויד.

בנוגע לקליין- בעוד שחסידיה של קליין מקבלים באופן כללי את כתביו הראשונים של ביון, הם מרגישים חוסר נוחות עם מושג ה-O שהציג ביון, מושג שמייצג את המציאות העליונה ביותר – מציאות עליונה, אמת מוחלטת, אלוהות, האינסופי, הדבר בפני עצמו. אין זה מפתיע אם כן שתיאורטיקנים פוזיטיביסטיים יותר דחו את המושג הזה כי הוא נראה להם "מיסטי" מדי. יחד עם זאת התיאוריה הקלייניאנית היא בהחלט "הבית" של ביון, והוא שאב ממנה מושגים כמו "פיצול", הזדהות שלכתית", יצר המוות, העמדה הסכיזו-פרנואידית והעמדה הדיכאונית, אבל גישתו של ביון הייתה חיובית יותר, ופחות התמקדה בחמדנות וקנאה. היא דיברה על מציאות שאינה ניתנת להבנה, המציאות של O. אם כן אנחנו לא יכולים לגמרי להבין את ביון דרך פרויד וקליין, אבל קצת יותר דרך הדחייה שלו אותם. כרגע ניכנס אל עולמו של ביון וננסה לשים את הזיכרון של פרויד וקליין מאחור.

החוויה הרגשית: עבור ביון החוויה הרגשית מתעוררת מתוך מערכת היחסיים, מתוך קשר של דם אחד עם אדם אחר. הוא עושה רדוקציה (צמצום) של החוליות שמקשרות בין בני אדם ל- Love (L), Hate, (H), ו- Knowledge (K). ולשלילתה של כל אחד מהן, שמסומנת במינוס (-K,-H,-L). אלו שש חוליות רגשיות. נניח שיש בי פחד- זה יכול להיות שאני מפחדת מדחייה של מישהו שאני אוהבת, מפחדת מכך שמישהו שאני שונאת ינקום בי למשל, ככה שאשייך את זה לקטגוריות (-L, -H). כלומר פחד הוא התגובה הפוטנציאלית שאני עלולה לחוות. כלומר זהו מצב סביל, בעוד שהחוליות המקשרות הן פעילויות רגשיות. לדעת ביון אפשר להמשיג את כל הרגשות באמצעות שש החוליות האלו.

החולייה K מתקיימת כשאדם נמצא בתהליך שבו הוא ומד להכיר ולדעת את האחר במובן הרגשי. זה לא מידע עליו או עובדות עליו, אלא התחלה של הנצה של אמת פנימית. זה מתקשר גם לשכלתנות רבה מדי בזמן האנליזה, כדרך להימנע ממגע אמיתי אחד עם השני. בפגישה האנליטית המטפל מנסה להבין מהי החוליה הרגשית המשמעותית:

לדוגמה (מתוך סימינגטון וסימינגטון, ): ילד קטן נכנס לפגישה באופן פרוע. הוא משחק במכוניות צעצוע וגורם להתנגשויות ביניהן, הוא מתגרה במטפלת בתנועות מאיימות, אך נרגע לאחר שיחה המתייחסת כעס שלו ולבזבוז הזמן. לאחר מכן הוא משוחח בצורה בהירה על סירובו להצטרף למשחק מיני בבית ספרו. הדיבר הבהיר נקטע על ידי התנהגות פרועה נוספת- זריקת חתיכות פלסטלינה, שפיכת מים על הרצפה ויריקות. אלה הם משחקים מיניים שעכשיו הוא שב להשתתף בהם, לאחר שהתנגד להם משך זמן קצר כשדיבר עם המטפלת. חוליית המפתח של פגישה זו יכולה להיות H. הילד מעורר שנאה כלפיו בגלל התנהגותו המתגרה. אולם המטפלת סבורה שהעמדה קשורה דווקא להתנגדות לבצבוצי רוך- כל דחף בכיוון הצד האוהב נקטע ברגע שהוא מאיים להופיע. אז המפתח אינו H, אלא –L, אבל הילד גם משתיק את המטפלת על פרשנותה ומחקה בלעג את מה שהוא שומע. אז זה יכול להיות גם שנאת החוויה הרגשית שכרוכה בהכרה עצמית, כלומר –K. אך המטפלת בחרה ב- -L בגלל שהיו סימנים לרצון לשתף פעולה , רצון שנדחה כמעט מיידית על ידי מתקפה נוספת כלפי צעצועים או כלפי החדר.

אז תפקיד החוליה המקשרת הוא בעצם ליצור זרז המעורר את החוויה הרגשית. כתוצאה מחוויה רגשית זו יתרחש תהליך חשיבה או פורקן (רעיון שנגיע אליו). ללא החוליות המקשרות לא הייתה מתרחשת חוויה רגשית, וללא חוויה רגשית אין התפתחות של חשיבה. לכן החוליות הן הפינה שבלעדיה לא יקום המבנה.

מיכל/מוכל: חשוב לציין שביון לא מעוניין להגדיר באופן קונקרטי מושגים כגון: "אני", "לא-מודע", אלא מבחינתו הם מסמלים תעלומה כלשהי, שתמיד שוכנת בליבנו, וכל ההמשגות שלה לא יהיו מספקות. בנושא של מכיל ומוכל, יש כאן ארכיטיפ של תינוק הנמצא בכאב ומחפש אחר שד האם. גם האם וגם התינוק יכולים לצמוח מתוך חוויית ההכלה והמוכלות, אבל יש מצבים בהם המיכל נוקשה מדי ולכן התוכן שלו הוא סטאטי, יש מקרים בהם התוכן נפיץ מדי עד שהוא מותח את גבולות המיכל. ואז יכול להיות הרס הדדי. במצב רגיל היינו רוצים לראות שגם האם וגם התינוק צומחים מתוך האינטראקציה הזו.

אבל גם המחשבות מושפעות מכך- קיים מוכל המחפש מיכל- מחשבות המחפשות חושב. וגם מיכל שמחפש להכיל דבר מה, להגיע לידי מימוש. בהתחלה יש מחשבות וחלקיקים שהם ירודים וכמעט עובריים. אלה הם מרכיבי הביתא, שהם לא נפשיים או גשמיים ממש. הם קצת עכורים, ויש לטהר אותם ולהפוך אותם למופשטים יותר וגשמיים פחות. צריך בשביל זה את המיכל שמעוניין להכיל, הוא עושה את המעבר למושג גבוה וחדש יותר, ודרך זה ממשיכה להתפתח הצמיחה הנפשית. אם האווירה היא שלילית, תתרחש צמיחה נפשית שלילית. כאן אנחנו מגיעים לנושא יכולת של ההכלה של המטפל את כאביו של המטופל, את קשייו ואת חששותיו. בניגוד למושג ההחזקה של ויניקוט כאן גם המכיל וגם המוכל הם פעילים, הם לא חושיים ולא חיצוניים.

פונקציית אלפא- ביון מפריד בין מרכיבי אלפא למרכיבי בתא, אותם הוא הגה מתוך עבודתו עם פסיכוטיים. נפשו של האדם הפסיכוטי נשלטת על ידי רכיבים לא מודעים, והוא גם מתקיף את נפשו שלו, באופן שגורם לרסיסים זערוריים, וככה הוא משמיד כל מודעות למציאות הנפשית שלו, שאותה הוא שונא וממנה הוא פוחד, כי יש בה תחושות רודפניות קשות. הוא הגיע לכך כאשר עבד בשיטה פסיכואנליטית עם מטופלים פסיכוטיים, וגילה כי בתוך החומר המפוצל והלא מובן ישנם רסיסים של דימויים חזותיים שהיו דומים לפיסות זכורות אבל לא מעוכלות של עובדות, שנתפסו מצד אחד בחושים אבל לא היו תמונות שלמות. בתוך הפגישה הוא גם היה רואה מרכיבים ויזואליים כאילו הם תמונת חלום. מכיוון שפסיכוטים לא חולמים, ביון הסיק שמשהו מהחלימה תורם לסינתזה של מחשבות, שממנה הפסיכוטי מאוד חושש, ושלמעשה קיים תהליך שאינו מתקיים בנפש הפסיכוטית אבל ממנה הפסיכוטי חושש כל כך. ביון המשיך לרעיון שקיים תהליך שאינו מתרחש בחלק הפסיכוטי של האישיות ושהחלימה היא רק חלק ממנו. או אז היעדר תהליך זה, או הרס שלו, גורם לליקוי חמור בקרב המטופל הפסיכוטי, ביכולות המנטאליות של הפניית קשב לשדה חווייתי רחב יותר, לזיכרון, לכושר שיפוט ולייצור תמונות חלום ודימויים חזותיים מהסוג המעורר אסוציאציות.

זהו למעשה תהליך שאינו מתרחש בקרב המטופל הפסיכוטי, שבו אירועים רציונליים מודעים וכן התרשמויות טרום מילוליות לא מודעות, הופכים נגישים לאישיות כך שניתן להשתמש בהם גם לצורך אינטגרציה של מחשבות וגם לתפקודים אחרים כמו זיכרון. ביון הבין שהמטפל תוקף את הפונקציה הזו באופן פעיל כדי להימנע מאינטגרציה, אבל בעצם זה הוא שולל מעצמו את הקלט הדרוש כדי לאפשר התפתחות נפשית.

אם כן הקשר של הפסיכוטי למציאות הופך להיות מאוד מוגבל, כי אינטגרציה הייתה מובילה לחשיפת המציאות הנפשית הכואבת, ממנה הא נלחם לברוח.

כאן נכנסת לפעולה פונקציית אלפא, ותוצרי פעילותה נקראים מרכיבי אלפא. פונקציית אלפא פועלת על פי הנתונים שעולים מתוך החוויה הרגשית השלמה של האדם, ובכללם אלה הנובעים מהקלט החושי ממקורות חיצוניים ופנימיים. היא הופכת חוויה רגשית זו למשהו מובן ומשמעותי, על יד שהיא מפיקה מרכיבי אלפא מרשמים חזותיים, שמיעתיים ורשמי טעם וריח, שניתן לאחסן אותם בזיכרון ולהשתמש בהם בחלומות. הוא נמצא גם במצב שמאפשר לו להפוך לסמל- למעשה פונקציית אלפא מאפשרת לו ליצור מרכיב אלפא שכעת ניתן להטמעה על ידי הנפש.

מרכיבי ביתא הם אותם מרכיבים שלא ניתן להחזיקם בנפש. אין להם משמעות או שם כביכול, ולכן הם רק גורמים לתסכול. הן עשויות להיות רודפניות או דכאוניות באופיין, אבל הן בעיקר בלתי קוהרנטיות. הן לא מעוכלות והן נחוות כדברים בפני עצמם, כפסולת ממנה רוצים להיפטר- על פי עיקרון העונג, שבו כל דבר לא נעים נפלט החוצה. הפליטה הזו מתרחשת באמצעות הזדהות השלכתית לתוך הגוף או לתוך העולם החיצון. האירוע מנטאלי אבל הוא מתואר כמו אירוע פיזי, והוא אכן יכול להיחוות ככזה על ידי המקבל.

אמנם מרכיבי ביתא הם משהו שאי אפשר לחשוב עליהם, הם יכולים לעבור התמרה ולהפוך למשהו המאיים לשימוש בחשיבה. אבל לצורך זה הם צריכים לעבור את התהליך של פונקציית אלפא, ואז הם הופכים למרכיבי אלפא שניתנים לחשיבה וחלימה. 

המציאות הנפשית- באנליזה אנחנו לא יכולים לערוך תצפיות אמפיריות, חושיות ומדעיות על הנפש, אלא אנחנו מנסים לבחון את החיים הרגשיים ואת הקיום הפנימי בהבנה אינטואיטיבית באמצעות האינטראקציה של שני אנשים בסיטואציה האנליטית. השפה שמשמשת אותנו אינה מספקת אבל היא כל מה שיש לנו. אנחנו משתמשים הרבה באנלוגיות בשפה, בגלל שאין לנו ידע כיצד לתאר כל מני תחושות מופשטות. כל השפה שלנו קשורה לאובייקטים פיזיים- אובייקטים פנימיים, הכלה, רוויה, מיכל, חוליה מקשרת, התגבשות, וכן הלאה- אנחנו מנסים ליצור את המציאות הנפשית כמציאות חומרית. המילים נגזרות מתוך רקע חושי ולכן אינו מתאימות לעיסוק האנליטי. לכן המינוח האנליטי הוא מוגבל, בעוד שלשירה והאמנות יש דרך כלשהי להמחיש את העולם הפנימי בצורה טובה יותר. ביון הרגיש אפוא, כי הפסיכואנליזה היא כלי מוגבל מאוד, אבל שפשוט עדיין לא המציאו כלי טוב יותר. פונקציית אלפא היא הפעולה המתרחשת בחלק הלא-פסיכוטי של האישיות. היא מאפשרת למצות מתוך החוויה הרגשית את ההיבט המהותי, הדרוש לצורך התפתחות רגשית. אנחנו משתמשים בכל מני מודלים כדי להסביר את זה- המודל של התינוק, מודלים מכאניים, מערכת הנשימה ועוד. כל דבר שעובד עבורנו, כלומר יוצר אנלוגיה קונקרטית למערכת היחסים שאותה אנו מנסים לתאר.

למעשה יש כאן תהליך של מחשבה, שמתווכת בין הדף לפעולה (האגו), אבל אם אין מודעות לחוויה הרגשית הנפש נותרת לא מפותחת. במקום זאת היא מתדרדרת, כמו בתהליכים פסיכוטיים. אנחנו זקוקים לשימוש במודלים מסוימים, מטאפורות מסוימות, שיעזרו לנו לחשוב ולהסביר את עצמנו. מטופל עשוי להגיע לטיפול כי תהליך בניית המודלים שלו תקוע, או משום שהמודלים שהוא יוצר לגבי חייו הרגשיים אינם מקדמים התפתחות מנטאלית. פנטזיות למשל עשויות לבטא מודלים כושלים אלה. אך הסכנה היא שהמודל הזה יהיה פיזי מדי, קונקרטי מדי, ולא ייצג נאמנה את המציאות שאותה מנסים להבין. ואז אפשר לעשות הפשטה נוספת שלו, ולראות איך זה קשור למציאות הנפשית, או לנסות למצוא מודל חדש.

טרנספורמציות (התמרות)- אדם חווה חוויה רגשית משמעותית, אבל קשה לתאר מה הרגשנו לאדם אחרץ אפשר לנסות לתאר את זה באמנות או בשירה, ואז ניתן עדיין לזהות את מהות החוויה המקורית בתוך הצורה החדשה, אבל מקבל המסר צריך להיחנן בהבנה, בניסיון ובמוטיבציה מספקים. עכשיו בציור האמן המיומן צריך למעשה להתגבר על הידע המוקדם שלו כדי "לשחק" עם הדימוי באופן שיביע את רגשותיו. למשל לצייר עץ בלי ענפים, למרות שמוחו אומר לו שבכל עץ יש ענפים. זו למעשה טרנספורמציה- גרסה חדשה של החוויה המקורית. באנליזה כל אחד מבני הדיאדה (המטפל והמטופל) חווה את ההתחברות בדרכו הייחודית ומייצג אותה לעצמו- זוהי הטרנספורמציה הראשונה. לאחר מכן כל אחד עושה טרנספורמציה משלו ומעביר אותה לאחר, ואז אפשר לעשות השוואה בין שתי הגרסאות של הטרנספורמציה. הטרנספורמציה של המטופל מתבטאת בהתנהגותו המילולית והלא-מילולית. של המטפל אמורה להיות מוגבלת להתנהגות מילולית פרשנית בלבד.

הטרנספורמציות האלו- הפואטיות, האמנותיות או האנליטיות וכל הלאה הן כולן קונסטרוקציות שיצרה הנפש, שמבוטאות בדרכים מסוימות, הן טרנספורמציות של ה-O. זה שונה מהתהליך פרויד מדבר מתהליך עומק לתהליך של התמרה.

ללא זיכרון וללא תשוקה- הנקודה החשובה היחידה בכל מפגש היא הלא ידוע, וצריך לשמור שלא יהיו הסחות דעת מהתכווננות אליו. 'הבחנות' פסיכואנליטיות לא עוסקות במה שקרה, או במה שיקרה, אלא במה שקורה, ולכן כל מפגש טיפולי חייב להיות נטול עבר ("זיכרון"), ועתיד ("תשוקה"). שני האחרונים מייצגים תופעה אחת שהיא שילוב של שניים, כלומר "דברים שלא קשורים למה שמתרחש כרגע בטיפול", "רעשים", "הסחות דעת".

"זיכרון"- הוא רעיונות שמציגים את עצמם כתגובה למאמץ מודע "להיזכר". "זיכרון" הוא ניסיון שקשור להתרשמויות חושיות. הזיכרון מסוכן משום שהוא מתעתע, ולעיתים הוא עובר תהליך במוחו של המטפל ועד שהוא חוזר אל המטופל אין לו קשר לדבר. על המטפל להיות אינטואיטיבי, לא מושכל, משום שהשכל מתנוון ואילו האינטואיציה מתפתחת. הזיכרון מתייחס גם לתיאוריה, על המטפל להניח בצד את התיאוריות המוכללות אותן ממילא שכח, ולהתרכז בניסיון הרגשי עם האינדיבידואל הייחודי.

הוא טוען למעשה שהקליטה האינטואיטיבית היא קליטה שאינה מתרחשת באמצעות החושים, אלא רגעי התובנה מתאפשרים באמצעות האקט הפנימי והיצירתי של המחשבה.

הוא מציע למטפל להיות במצב של reverie, קשב צף, מצב בו הנפש ערוכה יותר מתמיד לבצע את המעבר מהחושי למנטאלי. ביון מבהיר שזה לא הזיכרון עצמו שחוסם את ההבנה, אלא ההתקשרות לזיכרון. לכן הוא ממליץ לאנליטיקאי לכפות על עצמו משמעת שמנתקת אותו מהתקשרות ממכרת לזיכרון.

ה"תשוקה"- מפריעה בהפעלת השיפוט, כאשר אין תשומת לב למה שקורה בזמן הטיפול בזמן שהבחנה יכולה להתקיים. תשוקות מעוותות את השיפוט כי הן בוחרות חומר לשפוט ומדכות חומר אחר, לפי התשוקות של המטפל- לריפוי, לפרשנות מוצלחת וכו'.

"אבולוציה"- בכל מפגש, יש אבולוציה- מעין תוהו ובוהו שמתחיל לקבל צורה. לתוצר האבולוציוני יש איכויות חמקמקות שדומות בטבען לחלום - כמוהו הוא בו זמנית נוכח בשלמותו וגם נעדר וחמקמק. המטפל צריך להיות מוכן לפרש את התוצר האבולוציוני הזה כשהוא עולה, שם טמונה הפרשנות.

"אבולוציה" מבוססת על ניסיון שאין לו רקע חושי, אך הוא בא לידי ביטוי במונחים שנובעים מתוך השפה של הניסיון החושי. לדוגמה: "אני רואה" משמעו אני אינטואיטיבי דרך המדיום של ההתרשמות החושית. חלק מהיווצרות התוצר האבולוציוני הוא זיכרון שעולה באופן אורגני. בסוג הזה איזשהו רעיון או דימוי צפים אל תוך התודעה של המטפל כשלם. זוהי הדרך "הרצויה" להשתמש בזיכרון.

תגובות

מעניין אך אולי דיכוטמי

אני לא מכיר מספיק טוב את ביון על מנת לחוות דיעה מושכלת על תורתו. אולם ממה שקראתי כאן ובדרך הבנתי, נחפשתי לתפיסה שנשמעת קצת דיכוטמית, או מניקינית.
אהבה מול שנאה
הייתי מרחיק לכת אפילו נוטה לכיוון גנוסטי במושגים כמו סופי מול אינסופי, מיכל ריק מול מיכל מלא, גשמי מול חומרי

על כן נשאלת השאלה, האם מדובר פה על תיאוריה פסיכואנליטית שיש לך ערך טיפולי או שמא מדובר במסה מיסטית?

על מה אתה מדבר

אתה מכיר תיאוריה פסיכואנליטית שלא כתובה בצורת מסה? כל הפסיכואנליטיים היו יותר משוררים או אנשי רוח מאשר מטפלים. גם פרויד , שלמרות שהוא מנסה להעניק לכתבים שלו ממד טיפולי, נשען על ניתוחים של מיתולוגיות ויצירות ספרות.
אי אפשר לבקש מהפסיכואנליזה שתהיה פסיכו-לוגיה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נגה אריאל-גלור