אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

על האוטופיה: עלייתה ונפילתה של קבוצת קדושי פינסק / נעמן כהן


התמונה של עדינה בר-אל

על האוטופיה: עלייתה ונפילתה של קבוצת קדושי פינסק / נעמן כהן. הוצאת המחבר, תל-אביב 2011

פרה ל"איחוד" ופרה ל"מאוחד": סיפורו של קיבוץ
נעמן כהן, על האוטופיה: עלייתה ונפילתה של קבוצת קדושי פינסק, הוצאת המחבר, תל-אביב 2011

קבוצת בנאים שהגיעה מפינסק הוזמנה לעבוד בביתו של פרופסור יוסף קלויזנר ורעייתו ציפורה בשכונת תלפיות בירושלים. אחת המשימות היתה לחזק את תקרת המטבח. הבנאים ערבבו את הבטון בחצר, נשאו אותו בפחים על כתפיהם ושפכו על הגג. כדי שתהיה רציפות ביציקה, שהבטון לא יתייבש מהר מדי, הם נשאו פחים מבוקר עד ערב, ללא הפסקה.  ולפתע נשמע קול גדול, נפער חור בתקרה, ואישה אחת - שהתעקשה לעבוד עם הגברים בבניין -  החליקה ונפלה הישר לתוך סירי הבישול של גברת ציפורה, מתיזה סביבה שיירי מאכלים. ואז אמר להם פרופסור קלויזנר: "אני מקווה שאת האוטופיה שלכם, הקיבוץ, תקימו על יסודות איתנים יותר מהתקרה של המטבח שלי".

ואכן הם הקימו את קיבוץ גבת בעמק יזרעאל על יסודות איתנים. הם קראו לעצמם "הקבוצה על שם קדושי פינסק", לזכר 35 צעירים יהודים שנרצחו על ידי הצבא הפולני בשנת 1919 לאחר שהשתתפו בכינוס ציוני. הרשל פינסקי, אחד הצעירים שניצל, עמד בראש קבוצת חברים וחניכים של הנרצחים שהחליטה להנציח את זכרם בייסוד קבוצה סוציאליסטית בארץ ישראל. ב-1926 עלו ראשוני המתיישבים על הקרקע בעמק יזרעאל. דמויות נוספות מבין מייסדי הקיבוץ וחבריו תרמו רבות לתנועה הקיבוצית בפרט ולמדינה בכלל. ביניהם חיים גבתי, לימים שר החקלאות וחבר כנסת, המשוררת פניה ברגשטיין ואחרים.

כמו בכל משפחה עברו בקיבוץ מאבות לבנים זיכרונות, סיפורים על אירועים שונים, מתובלים בבדיחות "משפחתיות". נעמן כהן, שנולד בגבת, מתאר בספרו בפרטי פרטים את הכשרת המקום להקמת היישוב, את העבודה בו וכן את התערות האנשים בקיבוץ החדש. החל מאופן סיקול האבנים, הדיש, המשא ומתן עם השכנים הערביים בחירבת-ליד לקניית זבל אורגני; ועד הולדתו של התינוק הראשון, אשר אביו קיבל רשות לראותו רק מרחוק... ואגב, התינוק והטרקטור הראשון הגיעו יחד. אבי התינוק כתב שיר דווקא על ... הטרקטור. כהן ממשיך ומספר על חיי היום יום, על אנשי המקום, תוך שהוא מתעכב על תולדות משפחותיהם.

במחרוזת הסיפורים בספר יש כמה פנינים, כגון: אברהם כנעני, היה שליח "החלוץ" בפולין, ונישא בנישואים פיקטיביים לחייצֶ'ה, כדי שזו תוכל לעלות לארץ. בארץ הוא ראה כי טוב, ומימש נישואין אלו. אבל חייצ'ה איחרה למסיבת החתונה שלה, כי היא עבדה באותו ערב במשמרת שנייה, והיתה צריכה להספיק לקלף תפוחי-אדמה לכבוד המסיבה שלה. כך שהיא לא שמעה את הברכה שבירכו את הזוג הצעיר. ואותה חייצ'ה השכימה קום לעבוד במכבסה גם ביום בו תקפו אותה צירי לידה. צא ולמד כמה חשובה היתה העבודה בקיבוץ... כהן מקדיש פרק לעבודה ומציין: "מי שמצא את מקומו בעבודה, מצא את מקומו בחברה". (עמ' 124). ומי היו האצולה בקרב העובדים בקיבוץ? העגלונים! ולא היה קל לחדור ל"כת" זו.

פניה ברגשטיין - משוררת הילדים המיתולוגית של "בוא אלי פרפר נחמד" ועוד שירי ילדים שהפכו לקלאסיקה בספרות הילדים לגיל הרך – הגדירה בשנת 1945 את העבודה כניצחון: "היום, יום חמש עשרה השנים לבואי ארצה, נשלח בני יחידי לראשונה לעבוד ברפת. ידיו הרכות למדו לראשונה לחלוב את החלב הלבן, החם, אל הדלי. בעדי חלבו ידיו. בעד ימי געגועיי למרחב ולשדה. בעד סבו, שנֵר חייו כובה ביד אכזרית [...] היום הזה יום גדול הוא לי, בברית האיכר עם אדמתו, בברית האיכר עם בהמתו, בא בני"  (עמ' 221). כהן מרחיב ומספר על פניה, בעלה ארקה ישראלי ובנה גרשון, שהיה פעיל בחקלאות ובתעשייה, הקים משפחה ונהרג במלחמה בשנת 1967. פניה, שהיתה חולת לב, תרמה בכתיבתה. היא כתבה בהתלהבות על הפטיפון הראשון שהגיע לקיבוץ, על המקלחת המשותפת, ויש לנו עדות על נסיבות כתיבתו של השיר "ניגונים" בשנת 1944, לזכר בני משפחתה שנשארו "שם". את השיר הלחין דוד זהבי, והוא מרגש רבים עד היום.  אגב, בספרה "בוא אלי פרפר נחמד" יש שיר על "האוטו שלנו גדול וירוק", שמביא לתנובה ביצים וחלב. את הספר איירה אילזה קנטור, אז חברת קיבוץ נען. במשך שנים היה ויכוח – איזה אוטו מצויר בספר: האוטו של גבת (שהיה שותף גם לרמת דוד) או האוטו של נען?

עוד שיר נכתב בידי חבר גבת, יהושע רובינוב. גם הוא הולחן בידי דוד זהבי. זהו השיר "ירדה השבת על בקעת גינוסר". גם הוא הפך לאחד השירים היפים, ששרו בכל קבלת שבת בקיבוצים ובערים בכל הארץ, והוא מושר עד היום.

גם סופר הגיע לגבת – יוסל בירשטיין. חיים גבתי, שהיה אז מרכז המשק, שמע שהוא הגיע מאוסטרליה והחליט שיוסל בירשטיין יהיה רועה צאן, כי אוסטרליה היא ארץ הכבשים. יוסל קיבל עליו את הדין, אך היה גלוי עם גבתי ואמר לו: "האמת, ארבע עשרה שנים הייתי במלבורן, ולא ראיתי אפילו זנב של כבשה..." (עמ' 268).

סיפור אחר, שנוגע בתחום הרגיש בין טובת הפרט והתחשבות בו, לבין האידיאולוגיה והרצון לשמור על יסודות השיתוף, הוא הסיפור על שרה ר. שרה ובעלה היו פרטיזנים. לאחר עלייתם ארצה התקבלו כחברים בקיבוץ. שרה עבדה במטבח ובעלה עבד כסנדלר. ואז הסתבר ששרה לוקחת מן המטבח "דברים טובים" הביתה. "איזו חוצפה! היא לקחה הביתה חבילת מרגרינה, חבילה שלמה!". (עמ' 340). והשיא היה כשהיא נתפסה על חם מוכרת חבילת סיגריות שטוחות "אל על" מ"אספקה קטנה" למחמוד הפועל הערבי. חייצ'ה אמרה עליה באספת החברים: "הכול עניין של מנטאליות, של חינוך. כל השלילה הגלותית דבקה בה. שרה ר. אינה כשירה לחיי קיבוץ! ישנה סכנה שתולעת אחת תרקיב את התפוח כולו. חוסר החינוך הקיבוצי יעבור לילדיה ומשם לכל ילדי המשק! כל המפעל הציוני ירד לטמיון!". בשיחת בירור שנערכה נאמר לשרה: "הרי את יודעת שהרעיון הקיבוצי הוא שכל אחד עובד לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו". והיא ענתה: "לא נכון, אדוני, אל תספר לי! בקיבוץ כל אחד עובד לפי יכולתו ומקבל לפי צריחותיו!..." ומובן שהמזכירות והאספה החליטו פה אחד, שעליהם לעזוב את הקיבוץ. "שרה ר. בעלה וילדיה עברו לעולם הקפיטליסטי." (עמ' 346).

יש בספר גם תיאורי הווי, כמו ליל הסדר הקיבוצי, חגיגות האחד במאי – שלטענת המחבר הם החלו בגבת ביוזמת אברהם כנעני ומשם עברו ליישובי העמק כולו. גם משחקי חברה היו בקיבוץ. אחד מהם הוא "בערעלעך" – סוגרים את העיניים במטפחת לאחד החברים, מישהו מרביץ לו בעדינות מאחור, ועליו לזהות מיהו המכה. ופעם סגרו ליודקה הלמן את העיניים, והוא חש פתאום זפטה נוראה באחוריו. "מי זה האידיוט הזה!" הוא שאג והסיר את המטפחת. ואז ראה לפניו את לוי אשכול, מנהל "מקורות", שבא לבשר על חיבור הקיבוץ לצינור מים מקידוח החברה.

אחד האירועים המרכזיים, שמקורם אידיאולוגי-רעיוני וגרם לסכסוכים, מריבות וטרגדיות משפחתיות ואישיות, הוא הפילוג בין "האיחוד", אנשי מפא"י, לבין "הקיבוץ המאוחד", אנשי אחדות העבודה ופועלי ציון. הפילוג היה תהליך קשה וכואב בגבת, כמו בקיבוצים אחרים. עוד לפני שהתפלגו, (והחבורה הפורשת עברה ליישוב חדש – יפעת), היו ויכוחים, סכסוכים ומאבקים רבים בין שני הפלגים בגבת. נפסק שיתוף הפעולה החברתי. בטו-בשבט 1952 הם נטעו עצים בנפרד. בעת "קבלת שבת" הכריחו את הילדים לשבת בחדר האוכל בנפרד – קבוצת הילדים ממפא"י ישבה בצד ימין של האולם, וקבוצת הילדים ממפ"ם ישבה בצד שמאל. לראשונה לא שרו ילדי "האיחוד" את השיר "ירדה השבת על בקעת גינוסר", כי המחבר, יהושע רובינוב, היה שייך ל"מאוחד"...

החלוקה עצמה נעשתה באופן מדויק ביותר.  בדיר חילקו העובדים "כבשה אחת ל'מאוחד', הכבשה השנייה ל'איחוד'", ברפת  - "פרה אחת ל'מאוחד', הפרה השנייה ל'איחוד'", כך גם בלול חילקו את התרנגולות, ובמחסן הבגדים " חולצה אחת ל'מאוחד', החולצה השנייה ל'איחוד'"...    

במאמר שפורסם בגיליון האחרון של כתב העת "כיוונים חדשים" (דצמבר 2011) סוקר עזרא דלומי את יצירותיהם של אנשי התנועה הקיבוצית - רובם בנים שעזבו -  בקולנוע, בתערוכות צילומים ובספרים. לאחר דיון בתנאי המחייה הקיבוץ של פעם - שמקורם לרוב, לדעתו, באילוצים כלכליים ואחרים ולא רק אידיאולוגיה – וסקירת השינויים שעברו על הקיבוץ, מגיע דלומי למסקנה: "מכמה בחינות חלק מן העיסוק הספרותי והאמנותי מחמיץ את העיקר. במקרים רבים הוא חובט בקיבוץ שכבר מזמן אינו קיים [...] במקרים אחרים ביקורת זו היא נטולת הקשר ומתעלמת מ'רוח התקופה'". (שם, עמ' 166). "אופן העיסוק בקיבוץ של פעם – נוסטלגיה רווית רומנטיקה מחד, או ביקורת נטולת הקשר מאידך [...] (שם, עמ' 168). 

בספר זה נעמן כהן אינו חובט בקיבוץ. ואם משתמעת ביקורת - כגון היחס המתואר לעיל לניצולת השואה שרה ר. - הרי היא נקשרת לרקע האידיאולוגי של אותה תקופה. לגבי הנוסטלגיה שמגולמת בספר,  מורגש שהיא מצוטטת מפי אנשים שחוו את הדברים והועברו כך לילדיהם, אלו הם סיפורי-העם של הקיבוץ.  כהן אינו מתעלם מ"רוח התקופה". דוגמאות: הוא משלב במקומות הנכונים את התנאים והשיקולים ל"חינוך המשותף" ואת האידיאל של המחסן המשותף", שהקמתו החלה עם "אקסקוציה", החרמת הבגדים האישיים והעברתם לכלל. הרשל פינסקי ביטא את אושרו על הקמת המחסן המשותף: "אלה הימים  הנעימים ביותר שהיו לי בקבוצה עד עכשיו. אני חושב שהמחסן המשותף, אם רק יהיה מסודר כדבעי, עלול להשפיע במידה רבה מאוד על חינוך החברים.זה ישפיע גם על החדשים הנוספים למחננו, שייכנסו לאווירה קומוניסטית טהורה, וזה גם יכניס שוויון לחיינו. לא יהיו עוד חברים מצוחצחים ומקושטים – ומצד שני חברים לבושי קרעים, ערומים ויחפים". (עמ' 95).

יקצר המצע מלהזכיר את כל הפרקים בספר, ביניהם: היחס לשילומים מגרמניה, התגובות השונות על מותו של סטאלין, הטרגדיות האישיות – התאבדותו של חבר, טביעתו של חבר אחר (הרשל פינסקי) ועוד. כל האירועים וסיפורי החיים של האנשים - החל מתולדותיהם, מצבם המשפחתי ועד הישגיהם ופועלם בקיבוץ ומחוצה לו - נטועים על מצע היסטורי חזק ומגובש. הרקע ההיסטורי – החל מהפוגרומים בפינסק ובקילצה, דרך המאורעות בארץ, הקמת הפלמ"ח, השבת השחורה, מלחמת השחרור, מבצע סיני ומלחמת יום הכיפורים - משולבים היטב בספר, בעבודת פסיפס קפדנית.

הספר מסתיים בשנת 2009, בשלבי הפרטת הקיבוץ. גם תהליך זה, כמו תהליך הפילוג,  גורם לסכסוכים ולוויכוחים בין חברים. ובסופו של דבר יעבוד כל חבר לפי יכולתו, ויקבל לפי משכורתו. הספר הוא כטיפה בים, שיש בה תמצית הים כולו – כל הקיבוצים בארץ ישראל.

 

 

תגובות

כל המאמר היה כ"כ נחמד עד הקטע של החלוקה ל"איחוד" ו"מאוחד"

תזכורת עגומה לפלגנות היהודית המסוכנת שהביאה אותנו לגולה בפעם הראשונה ולא נעלמה גם אחרי 2000 שנה בגולה.
על מה היה הפילוג בכלל?

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת עדינה בר-אל