אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

עצמון יניב /צפור על בד


התמונה של יוסף אורן
עצמון יניב /צפור על בד

עצמון יניב /צפור על בד. ספרי עיתון 77, 2013, 147 עמ'.

 תרומת "המאחרים לפרוח" לספרות

 על קובץ שיריו השלישי של עצמון יניב: "צפור על בד", ספרי עיתון 77, 2013, 147 עמ'.

בכינוי "המאחרים לפרוח" נוהגים להגדיר כותבים שמפרסים את ספרם הראשון בהגיעם סמוך לשנת החמישים בחייהם. בניגוד לכותבים בני גילו שהספיקו להנכיח את עצמם בספרות לפחות שני עשורים לפניו, וסומנו בה כמשתייכים לקבוצה ספרותית בעלת סימנים משמרתיים משלה, מתחיל "המתאחר לפרוח" את פעילותו בספרות הדור כאלמוני שאינו משתייך למשמרת של בני גילו וגם אי-אפשר לשייכו למשמרת החדשה שהצטרפה לספרות סמוך למועד שבו פירסם את ספרו הראשון. לכן יתקשה מאוד "המאחר לפרוח" לזכות בהכרה, שהרי ספרו מתחרה הן עם ספריהם של בני גילו, אלה שפרחו במועדם לפחות שני עשורים לפניו, והן עם ספריהם של כותבים שהינם צעירים ממנו שאף הם פרחו במועדם.

דווקא משום כך חשוב לסייע לראויים מבין "המאחרים לפרוח" להשתלב בספרות הדור, כי דווקא הם מטהרים בהצטרפותם המאוחרת את האווירה העכורה ששוררת בספרות כתוצאה ממאבקים בין משמרות, ואפילו בין יחידים בתוך משמרתם, בתחרות הקשה על תשומת הלב של הקוראים. "המאחר לפרוח" יודע שעליו להדביק את ההישגים שהיה יכול להשיג בעשורים שהפסיד בגלל התאחרותו, ולכן הוא מרכז את כוחותיו בכתיבה עצמה, בלי לבזבזם על המאבקים הללו. יתר על כן: הוא חף מיומרות השכיחות בספרות כאמצעי להתפרסם, כי הוא פטור מנאמנות לתיאוריות ספרותיות שצצות לבקרים וננטשות בשקוע יומם, וגם אין הוא מתפתה להאמין שניתן באמת לחולל מהפכה בספרות באמצעותם.

אצל "המאחר לפרוח" קיים דחף בעל עוצמה להתבטא, שהוא צורך חזק לשתף אחרים בניסיון החיים וברגשות חזקים שהבשילו אצלו בעשורים שבהם אגר אותם בשתיקה. וכעת, כאשר התברר לו ש"הוא שירים", כהגדרתו של ס. יזהר ב"ימי צקלג" למהותו של משורר, מתמקד "המאחר לפרוח" רק במתן פורקן לדחף הזה. מכאן הכֵּנוּת בשירתם של הראויים מבין "המאחרים לפרוח", ומכאן גם הפשטות והישירות שבה הם מבטאים את עצמם.

אין לצפות להפתעות סנסציוניות מהכותבים ש"התאחרו לפרוח", לא בתכנים ולא בדרכי-הביטוי, שהרי כה רבים הקדימו אותם בשתי האפשרויות האלה בדורות הקודמים וגם בדורם. אך גם תרומת "המאחר לפרוח", תיחשב לראויה אם יוסיף מכוח דמיונו ומכוח ניסיון חייו אינטרפרטציה משלו לחוויות אנושיות שכבר בוטאו לרוב בספרות לפניו, ואם יבטא אותן בדרכי הביטוי ההולמות אותן ביותר מבין האפשרויות שהשפה, כמאגר של מילים שניתן לצרפן באין סוף דרכים אכספרסיביות, מעמידה לרשותו.

 

מורשת המשפחה

בשתי התביעות האלה עומד היטב עצמון יניב בקובץ שיריו החדש "צפור על בד", שקדמו לו הקבצים  "לרוץ מלוא רוחב העין" (2001) ו"כמו דחליל אצל גדר" (2012). אך לפני שתוכח עמידתו של עצמון יניב בתביעות של שירה ראויה, הנה מספר פרטים ביוגרפיים עליו. הופעת הקובץ הראשון שלו, בשנה שבה מלאו לו חמישים, העידה שבנוסף לעיסוקו כעורך-דין כתב שירים בסתר במשך שנים. בכתיבתם המשיך במעשיהם של כותבים בדורות הקודמים של המשפחה, שתמיד הוסיפו את הכתיבה לעיסוקיהם בפרנסה ובעשייה ציבורית.

הבכירה במשפחה זו היא נחמה פוחצ'בסקי (נפ"ש), מספרת בת העלייה הראשונה ופעילה ציבורית במושבה ראשון לציון ובישוב. נפ"ש אמנם הספיקה לכנס שני קבצים מסיפוריה בחייה, אך החשוב בכתביה, הרומאן "במדרון", היה שמור במשפחה בכתב-יד, עד  שניניה, עצמון יניב ואורה עשהאל, הוציאוהו לאור ב-2004. משימתם המשותפת הבאה גאלה גם את שיריו הגנוזים בכתב-יד של סבם, עשהאל פוחצ'בסקי, ואלה הופיעו בקובץ "גחלת" ב-2012. השנה הופיע במאמץ משותף של צאצאים נוספים מהמשפחה ובשיתוף פעולה עם מכון "יד בן-צבי" גם אוסף זכרונותיו ומאמריו של יחיאל מיכל שלמה זלמן פוחצ'בסקי, בעלה של נפ"ש – כרך ששמו מעיד על חשיבותו: "מהתם להכא – סיפור חיים של עובד אחד".

ביתם של נחמה ומיכל פוחצ'בסקי התייחד במושבה ראשון לציון לא רק כבית של איכרים שעבדו ממש בחקלאות המתחדשת בארץ-ישראל, אלא גם כאחד הבתים שהשפה העברית הונהגה בו לראשונה בכל ענייני החיים. מורשת זו ניכרת גם בעושר הכתבים של צאצאיהם, בשיריו של עשהאל ב"גחלת" ובשיריהם של עצמון יניב ושל אורה עשהאל, הנינים שאמנם "התאחרו לפרוח", אך מתמידים לפרסם קובצי שירה נוספים מאז שהחלו לפרוח.

 

פנים שונות לאהבה

שיריו של עצמון יניב הינם שירים ליריים, ומשום כך הם מקיימים את הכלל היסודי של סוגת השיר הזו – התרכזות ברגע מרגעי החיים, שהבחירה בו כנושא לשיר מוצדקת בשתי הצדקות: הרגשית והרעיונית. לפיכך, אין לצפות מקובץ שירים ליריים שהשירים הכלולים בו יהיו מתואמים ביניהם, אם רגשית ואם רעיונית, שהרי לא נכתבו בה-בעת ולא מתוך מחשבה להשלים זה את זה. משום כך, אין לתמוה אם ניתן למצוא בקובץ שירים, שני שירים העוסקים באותה חווייה, אך מבטאים תחושות שונות כלפיה או מציעים מסקנה הגותית מנוגדת ביחס אליה. ידגימו זאת שני שירים ליריים מהקובץ הנוכחי, העוסקים באותה חווייה - בפגישה של גבר עם אשה שאהב.

 

היום ברחוב פגשתי    

בְּאַקְרַאי

את מי שהיתה

בלי שידעה

מֻשָׂא אהבתי

בִּנְעוּרַי.  

 

אני יודע

שֶׁכְּשֶׁבָּחַנְתִּי את דְמוּתָהּ

והילוּכָהּ

שְׂרידֵי היופי

בגופהּ

ואור עיניה שֶׁכָּבָה

הייתי

כמתבונן בַּמַּרְאָה.                   ("היום ברחוב פגשתי", עמ' 38)

 

הרגע שבו עוסק השיר הוא הרגע שבו פגש האני-הדובר, אחרי שנים, אשה בת גילו, שבנעוריו, כאשר היתה נערה יפה ומושכת, אהב אותה אהבה נסתרת ובלתי-מוגשמת. אף על-פי-כן לא ניצל את הפגישה האקראית ברחוב, כדי לגלות לה את דבר אהבתו אליה בעבר, אלא בחן את השינויים שביצע הזמן בהילוכה ובעיניה. בראותו בהווה את נזקי השנים בחזותה ("שרידי היופי בגופה") ובנפשה ("אור עיניה שכבה"), התפכח בבת-אחת מהאשליה הגברית שהיתה מושרשת בו עד פגישה אקראית ומאוחרת זו, והיא האשליה שעליו פסחו נזקי הבלאי והבלות בשנים שחלפו מאז. סימני ההזדקנות שגילה אצלה, שיקפו לו כמו במראה את עצמו המציאותי כעת. אך חשוב מכך, ההתפכחות הזו מהאשליה הגברית הולידה במחשבתו גם מסקנה חשובה – כולנו, הן הנשים והן הגברים, כפופים להשפעת הזמן ולפגעיו הן במראנו והן בהרגשתנו הקיומית.

גם שיר האהבה הבא מספר על פגישה שהתעכבה בעבר במשך זמן ממושך עם אשה שהאני הדובר בשיר התאהב בה. החוויה היא לכאורה דומה, ואף על-פי-כן אין השיר הזה דומה במסקנתו לשיר הקודם :

 

עַכְשָׁו כְּשֶׁבָּאתְ

וּפִזַרתְ את עַנְנֵי השאֵלה

ואת אֹבֶךְ הַסָּפֵק

ואת עַרְפֶל התְּהִיָּה

וּמָסַךְ הַחַשָׁש,

אני יודע

שהיה כדאי

ממש כדאי

לְחַכּוֹת לָךְ.               ("לחכות לך", עמ' 87)

 

כמו השיר הקודם, נכתב גם השיר הזה מנקודת מבטו של הגבר. הפעם אין זו אהבת נעורים חשאית  של נער לנערה יפה, אלא אהבה של גבר בוגר יותר לאשה שחיזר אחריה כדי לקשור את גורלם בעתיד משותף. ההחלטה שניצבת בפניה היא רצינית, ופגישתם התעכבה ונדחתה. היסוסיה יכולים להתפוגג תוך פרק זמן קצר יחסית, אך הם גם יכולים להימשך שנים. בעודו ממתין לבואה ודרוך לתשובתה, היה שרוי במצב של אי-ודאות ורגשותיו נעו בין תקווה לייאוש. הפירוט של הרגשות הללו בצירופים מטפוריים, מעיד על העליות וירידות במחשבותיו בתקופת ההמתנה הזו, כי "שאלה" היא פחות מטרידה מ"ספק" ו"תהייה" היא פחות מזיקה ביחסי אהבה מ"חשש". למילים המופשטות האלה מצורפים גם ניגודים מטפוריים גשמיים וגם הם מפורטים כזוגות: "עננים" פחות מעיקים מ"אובך", ו"ערפל" מפריד אוהבים זה מזה בפחות חומרה מאשר "מסך". לבסוף באה אליו, ועם בואה נעלמו כל העיכובים כלא היו, והוא, האני-הדובר המספר על כך, נגמל על הסבלנות שבה המתין לבואה אליו.

שני השירים משקפים את נושא האהבה בגיל מבוגר ובשניהם מובלטת השפעתו של הזמן על יחסי האהבה בין גבר ואישה לאורך השנים. בכך שונים שירי האהבה שכונסו בקובץ הנוכחי של עצמון יניב משירי האהבה שרוכזו במספר גדול יותר בקובץ הראשון, "לרוץ מלוא רוחב העין", ואשר שיקפו אהבה בתקופת הנעורים והבחרות.

 

החיים כמסע

עריצות הזמן נדונה בשיריו של עצמון יניב לא רק בתחום האהבה, אלא גם בתחומים אחרים בגילו הנוכחי, שבו החל לפרוט את השנים של העשור השישי בחייו. מאז חווה בשנות הנעורים אהבה נסתרת לנערה יפה ואהבות גלויות לנערות נוספות, עברו עליו אירועים טראומטיים שונים, ובהם התרכז בשירים שכינס בשני הקבצים הבאים. על אחד מהם, על פציעתו במילואים כמפקד מחלקת טנקים במלחמת יום-כיפור, כתב שירים בקובץ השני – "כמו דחליל אצל גדר". ואילו בקובץ הנוכחי, השלישי שלו, הוא מתרכז בטראומה אחרת, שהתנסה בה לפני שנים ספורות, כאשר התמוטט בדירתו, וניצל רק בזכות רופא שטיפל בו במועד והחזירו לחיים. ואכן, מוקדש הקובץ הזה לשניים שהצילו את חייו, לד"ר יעקב אור ולאחיו ירון.

ככל שהדבר מתמיה, עובדה היא שרק בשיר "בקצה המנהרה" (עמ' 49) תיאר עצמון יניב את רגע ההתמוטטות עצמו. וגם בו הבהיר בעיקר, שבעצם אין הוא יכול למסור הרבה על שהותו שם, בקצה המנהרה המעבירה אדם מעולם החיים לעולם המתים:

 

זֹהַר לא היה שָׁם

גם לא טיסת מִנְהָרוֹת,

והאור

בִּקְצֵה המִּנְהָרה

היה עָמוּם וְדָלוּח.

 

לעומת זאת התעכב בהרבה משירי הקובץ הנוכחי על הלקחים שהפיק מסמיכות כה גדולה אל המוות. כל "הגדולות והנצורות" של החיים הובנו לו באופן אחר אחרי אירוע ההתמוטטות. הם קיבלו פרופורציות אחרות. הדימוי המרכזי בשירי חשבון נפש אלה הוא הדימוי של החיים למסע. כך בשיר שהודפס גם על הדש האחורי של עטיפת הספר, "הזמנתי את הזמן":

 

הִזְמנתי את הזמן

לְמַסָּע

ונָסַע אִתִּי

וַאֲני נָשָׂאתי אותו

ונִשֵׂאתי

על כנפיו

בְּיָדִי האחת

אוֹחֵז בְּחֶבֶל הטַּבּוּר

וּבַשניה בְּמַקֵּל

ורִגְבֵי אדמה בְּחֹם היום

כְּחֹם הָרֶחֶם

וְאֵין מְרַחֵם.                  (עמ' 115)

תיאור זה המדמה את החיים למעוף, על-ידי חזרה על הפועל "נשא" בהטיות שונות, תוחם את גבולות המסע הזה במרחב המשתרע בין הלידה (חבל הטבור) לבין המוות (רגבי האדמה), שהוא המרחב שבין הרחם לבין הקבר. אך כמי שהיה פיזית בשתי קצותיה של מנהרת החיים, יודע האני-הדובר להבדיל בשיר הזה בין חום הרחם שממנו הגיח, שהיה חום פנימי, מתמיד רצוף ומעניק חיים, לבין החום של רגבי האדמה, שמעניקים חום רק "בחום היום", כי אין להם חום משלהם, אלא הם שואלים את חוּמם מקרני השמש המחממות אותם ביום. ולכן רגבי האדמה הם רחם שאינו מרחם, רחם שבו נחתמים החיים בחידלון.   

 

המסקנה האופטימית

היצמדות כזו לחוויות ביוגרפיות אופיינית לרבים מהכותבים "המאחרים לפרוח", אך עצמון יניב הצליח להפיק מהאירוע הביוגרפי מסקנות המשכנעות בכנותן, כי הקפיד מאוד להציגן באיפוק רב ובפשטות גדולה. כך בשיר "ומה צריך":

 

הַתֵּל

והבְּרוֹשׁ

והדרך הרוֹמית

ועצֵי הזַּיִת

והשָׁקֵד

והתְּאֵנָה

צִיוּץ הצִפֳּרים

הזְריחה

והשְׁקיעה

וצַפְרִירֵי הבֹּקֶר

עִם קָפֶה של שַׁחֲרית,

מה צריך אדם

לְמַעְלָה מִכָּל אֵלֶּה?        (עמ' 44)

 

השיר מתחיל (בשש השורות הראשונות) בפירוט רשימתי של העצמים בנוף הממשי, הסובב את ביתו של הדובר בשיר זה, אשר מתגורר בישוב קהילתי בשפלת יהודה. הרשימה הנופית הזו מתמצתת את ייחודה של ארץ ישראל, את ההיסטוריה שלה (התל והדרך הרומית), ואת המטען הסמלי והתרבותי המתקשר לעציה (הזית, השקד, התאנה והברוש). אחר-כך עובר השיר (בחמש השורות הבאות) למחשבותיו של מי שסיים את סקירת הנוף כשהוא כבר יושב עם כוס הקפה של הבוקר ליד השולחן במרפסת ביתו. המחשבות האלה מוסיפות על הרשימה הנופית את רשימת התשורות הקטנות והקבועות שהחיים מעניקים לנו חינם ובשפע בארץ הזו: יפי הזריחה והשקיעה, המשב הנעים של צפרירי הבוקר והציוץ המגוון והמהנה של הציפורים. וביחד מצדיקות שתי הרשימות, המשלימות זו את זו, את השאלה האופטימית בשתי השורות האחרונות: "מה צריך אדם / למעלה מכל אלה?".

 

שירים ארס-פואטיים

האיחור בפריחה מתבטא אצל "המאחרים לפרוח" בחשש שמא לא יספיקו לשיר על כל החוויות, הרגשות והמחשבות שאגרו במהלך השנים עד שפנו לבטא אותן בכתיבה. חשש זה מניב אצלם שירים ארס-פואטיים, שבהם הם מגדירים את שאיפותיהם בכתיבה.

כזה הוא השיר "לדבר במלים פשוטות":

 

לְדַבֵּר במלים פשוטות

ללא כַּחַל וּסְרָק

פֶּה אֶל פֶּה

עַיִן אֶל עַיִן

גוף אל גוף

בלי וילונות מְצֹעָפים

או רְדידים מְרֻקָּמים

בלי מָסַכִּים, חֲסימוֹת

מְגוּפוֹת

להעביר את זרם התודעה

ותמצית הרגשות

בזרימת מַעֲדַנוֹת

כְּהֶמְיַת יונים

ההוֹגוֹת בְּקול נָמוּך   

עוֹלם וּמְלוֹאוֹ.                          (עמ' 106)

 

אם בשיר הזה הצטייר הכותב שהתאחר לפרוח כבעל יומרות בהגדרת יעודו של המשורר, לשיר במלים פשוטות "עולם ומלואו" בדומה ליונה, בא שיר ארס-פואטי נוסף, "מסתפק בכמה עפרונות" (עמ' 50), ומתקן טעות זו. מול הישגיהם של גאוני הציור שידעו "לתאר במשיכה אחת את הכל" בעזרת צבעים ומכחול, מבקש הכותב הזה בענווה רק את הזכות להשאיר אחריו משהו, ולוא גם דל-ערך בהשוואה ליצירותיהם. אין הוא מבקש לא צבעים ולא מכחול וגם לא מתיימר "לתאר במשיכה אחת את הכל", אלא מסתפק באמצעים פשוטים לחלוטין, מאלה שעמדו לרשותו של האדם הקדמון כאשר החל לראשונה לתאר בעזרתם את חוויותיו על קירות המערה שבה התגורר:

 

מִסְתַּפֵּק בכמה עֶפְרוֹנוֹת

חתיכת פֶּחָם

ואבן גיר

כי הכל

כבר צֻיַּר

זה מִכְּבָר

על הַקִּיר.

צנועת יומרות היא, אם כן, תרומתם לספרות של "המאחרים לפרוח", אך כדאי גם כדאי לעקוב אחרי התפתחותם, כי אף הם תורמים –  כל אחד על-פי כוחו –  לספרות הדור.

- - - - - - - -

* דברים בערב ההשקה של הספר, שהתקיים בבית הסופר בת"א ב-17/12/2013.

תגובות

עצמון יניב

עצמון - בכתיבתך מתנלה העצמה שיש לה סימוכין משושלת מופלאה של משפחתך בלי לגרוע מעצמה וחיוניות עברך הפרטי ששם ניתבת את מעשה ידיך ולא רק בשירים אלא בצורה שאתה משבח את בני משפחתך . אתה אחד מרבים שבורכו בכינוי "מלח הארץ. חזק ואמץ

שיר שאהבתי

הִזְמנתי את הזמן

לְמַסָּע

ונָסַע אִתִּי

וַאֲני נָשָׂאתי אותו

ונִשֵׂאתי

על כנפיו

בְּיָדִי האחת

אוֹחֵז בְּחֶבֶל הטַּבּוּר

וּבַשניה בְּמַקֵּל

ורִגְבֵי אדמה בְּחֹם היום

כְּחֹם הָרֶחֶם

וְאֵין מְרַחֵם.

את השיר הזה ממש אהבתי. לי הוא מזכיר שיר של אמילי דיקנסון על מסע בזמן . אני לא זוכר את מספר השיר באוסף שלה. אני אבדוק ואביא אותו פה

מורשת המשפחה

אני מעריכה את התייחסותו של חוקר הספרות יוסף אורן למורשת המשפחה והקשר שלה לכתיבת עצמון יניב : "הבכירה במשפחה זו היא נחמה פוחצ'בסקי (נפ"ש), מספרת בת העלייה הראשונה ופעילה ציבורית במושבה ראשון לציון ובישוב. נפ"ש אמנם הספיקה לכנס שני קבצים מסיפוריה בחייה, אך החשוב בכתביה, הרומאן "במדרון", היה שמור במשפחה בכתב-יד, עד שניניה, עצמון יניב ואורה עשהאל, הוציאוהו לאור ב-2004. משימתם המשותפת הבאה גאלה גם את שיריו הגנוזים בכתב-יד של סבם, עשהאל פוחצ'בסקי, ואלה הופיעו בקובץ "גחלת" ב-2012. השנה הופיע במאמץ משותף של צאצאים נוספים מהמשפחה ובשיתוף פעולה עם מכון "יד בן-צבי" גם אוסף זכרונותיו ומאמריו של יחיאל מיכל שלמה זלמן פוחצ'בסקי, בעלה של נפ"ש – כרך ששמו מעיד על חשיבותו: "מהתם להכא – סיפור חיים של עובד אחד".

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יוסף אורן