אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הומר ולנגלי / א.ל. דוקטורוב


התמונה של דן לחמן
הומר ולנגלי / א.ל. דוקטורוב

הומר ולנגלי / א.ל. דוקטורוב. 183 עמ'. תרגום: ניצה פלד. הוצאת ידיעות אחרונות וסימנים ומשכל. 2010

"רגטיים" היה ספרו הראשון של דוקטורוב שתורגם לעברית. כבר מתחילת הקריאה בו התגלה סופר מבטיח ומרנין כתיבה חדשה, מודרנית, פופית. אמריקה של שנות העשרים. נכון שבהמשך התפעלתי פחות מהפרפראזה האמריקאית על מיכאל קולהאוס של קלייסט שהפך להיות לבו של הספר. אך על איכות הכתיבה ויצירת הרקע של אמריקה ההיא, הצבעונית, חיפוש הצדק המוחלט, גם אם בא בהשאלה מסופר גרמני, השאירו בי רושם גדול.

דוקטורוב שנולד ב-1931 למשפחה יהודיה. לכן גם סופר יהודי, אך לא כמו סול בלו או פיליפ רות ואחרים. היהדות איננה חלק מעולם הסיפורים שלו. הוא איננו כותב על חיי היהודים. ליבת ספריו היא השתקפויות של אמריקה.

כשתורגם "ספר דניאל" לבי נשבה עוד יותר. שוב ספר מתקופה אחרת, קצת מאוחרת יותר, שנות החמישים. ספר שעסק בילדיהם של זוג המרגלים שהוצאו להורג, יוליוס ואתל רוזנברג. אינני זוכר אם הוא אכן השתמש בשמם האמיתי. אם הזכיר את הוריהם ואולי בדה רק דמויות שכאלה, הספר היה מצוין בעיניי. עם הזמן קראתי כבר עוד ועוד ספרים שלו. כעת תורגם ספרו החדש "הומר ולנגלי". שוב ספר המשקף בדרכו הייחודית של דוקטורוב פרק בהיסטוריה של איזו אמריקה חצי דמיונית. אמריקה המשתקפת מזיכרונות. מקולנוע. שוב אמריקה של שנות העשרים והפעם מנקודת ראות אחרת.

את הסיפור מגולל הומר. צעיר שהתעוור בילדותו. הוא חי עם אחיו, לנגלי. שני צעירים הגרים יחד בבית גדול בשדרה החמישית בניו יורק. הוריהם נפטרו בגל השפעת הספרדית והשאירו אותם אמידים למדי. הסיפור המתחיל בשנות העשרים, מסופר על ידי עיוור החווה את עולמו דרך חושיו, וצריך להסתמך על אחיו לנגלי כדי שישלים את הדברים דרך עיניו.

כשאמרו לו שהוא מתעוור, הלך יום יום לסנטרל פרק לבדוק את שינויי הראיה. בהתחלה נעלמו הבתים שבצדו השני של הפארק. אחר כך עצים איבדו את צורתם. הקרח עליו היו מחליקים הפך אפור, אחר כך שחור, אחר כך כלום. אבל חוש השמיעה שלו התחדד. את הבית הוא הכיר והיה יכול להלך בתוכו כאילו הוא רואה.

לנגלי רצה לבדוק אם הוא הולך כך בשל הזיכרון לכן הזיז רהיטים ממקומם הקבוע. הומר הצליח לעבור בלי בעיה לסידור החדש. החושים החדשים שלו גילו לו את השינויים. הוא התחיל להרגיש צורות. את הדף האוויר שלהן. את החום.

הוא למד לנגן על פסנתר. וכצעיר נאה ועיוור נחשב למי שהורים מכובדים יכולים לנסות לשדך לו את בנותיהם. הבנות הרגישו חזקות על ידו. שולטות במצב. הוא כעיוור היה יכול להניח יד על ירכה של נערה והיא מתוך התחשבות השאירה את היד במקומה. בקיץ היו שולחים את האחים למחנות נוער.

"ככל שהלכה ארצנו והתכסתה בשמיכת עשן חרושת, ככל שהפחם הגיע בטרטור, ככל שהקטרים הרעימו, מקצרות גדולות פילחו דרכן בין יבולים ומכוניות שחורות מילאו את רחובות העיר, כך גדלה סגידתו של העם האמריקאי לטבע."

זו אחת הדוגמאות הראשונות של דרך התייחסותו של דוקטורוב לאמריקה. ומשפטים כאלה מפוזרים בספר וצריך לדוג אותם וכל מה שמעבר לסיפור.

 

כשהיה בן ארבע עשרה ועוד ראה, הזדמן לו להציץ בהקרנה של סרט פורנוגרפי. היה ברור שהמצאת הראינוע תשמש מיד את הפורנוגרפיה. הרומנטיקה הדיחה את עצמה. הצעיר הבין שסקס זה מה שאתה עושה להן, לנשים. לכולן.

בשיחה עם לנגלי, מפתח אחיו את תיאוריית התחלופה שלו. לכל דבר בחיים יש תחליף. ילדים הם התחליף להוריהם, כשם שהם היו לדור הקודם. לגאון כמו בטהובן אין תחליף עונה הומר. בטהובן היה גאון לזמנו. לנו נותרו דפי תווים. הוא לא הגאון שלנו. אלו מבנים חברתיים. מבנים הקובעים לנו להעריץ ספורטאים של היום כשם שהדור הקודם העריץ שחקנים של אז.  תחרויות בייסבול בין ערים שונות הן מסגרת טקסית לנטיית הרצח האנושית. הזמן הוא המתקדם דרכנו. אנחנו מתחלפים כדחי למלא משבצות. משבצות של ממציאים, של גאונים, של שחקני בייסבול, של מיליונרים.

המלחמה פרצה. המלחמה הגדולה. לנגלי התגייס כדי להחליף חייל מת. הומר נותר לראשונה בלי אחיו. הוריו מתו בגל השפעת והוא נותר לבדו בבית הענק. הוא והמשרתות. הוא למד להסתובב לבדו ברחובות. סופר את הצעדים. ניו יורק שברחובותיה עוד משכו סוסים עגלות ביחד עם המכוניות הראשונות. ומזיכרון שנא את הבתים של " הברונים השודדים" שהיום היינו קוראים להם טייקונים.

ואז אחיו חזר וריאותיו פגועות מגז החרדל. צרוד ומשתעל כל הזמן. בקולו החצי החדש סיפר להומר על כל מוראות המלחמה. הומר מרגיש באבעבועות שנותרו על גופו מצריבת הגז. לנגלי חזר וחייו החלו להשתנות.

הרובה שלנגלי הביא אתו כי לא החזיר אותו כשהשתחרר, הפך להיות פריט ראשון באוספים שיבואו ויצטברו בבית הגדול.

הומר שניגן קצת בפסנתר לא אהב את הפסנתר שבבית. לנגלי קנה לו פסנתר חדש, ופסנתרים הפכו להיות תוספת לאוספים שהחלו להצטבר בבית. תריסר פסנתרים. מכל דבר קנה עוד ועוד גרסאות. בחלקו כדי לחטט בקרבי המכשירים ולנסות להבין אותם. לנגלי החל לחרוד ממצבם הכלכלי והתחיל לאסוף מה שאחרים זרקו, כי אולי יזדקקו לזה ביום מן הימים.

תחילת ימי חוק היובש. בלילות היו יוצאים האחים למועדוני לילה לא חוקיים. מועדונים בהם נשים היו מתיישבות על ברכי הגברים, נושפות עשן סיגריה לפניהם בעוד יד אחת חיטטה בפנים הירך לבדוק מה יש לך שם. ברקע החלה להתנגן מוסיקה חדשה. סווינג וג'ז שחדר מעולם השחורים. ובאחד הלילות התיידד הומר עם אחד הגנגסטרים הגדולים של העיר. פן אמריקאי חדש.

לנגלי התחיל לפתח תיאוריה חדשה. מדי יום היה יוצא לקנות את כל העיתונים כתבי העת הירחונים והשבועונים שפורסמו. הוא רצה להגיע למצב בו יוכל בניתוח מדוקדק להבין ממה מורכבות החדשות, להבין מה מושך בהן את האנשים. לדעתו אחרי ניתוח סטטיסטי לעומק יקבל תמונה מדויקת של כל התבניות האוניברסאליות ויוכל להדפיס עיתון אחד שיכיל את כל החדשות. עיתון אחד שיתאים לכל יום. כל מה שצריך זה לא להשתמש בשמות. תמיד תהייה פוליטיקה, תמיד מלחמה, תמיד פשע ורצח. בספורט תמיד מישהו מנצח. השמות לא חשובים. עיתון אחד לכל החיים. זה הרעיון. והבית החל להתמלא בערימות של עיתונים שלא נזרקו אף פעם. זה יזיק רק לסוחרי הדגים.

 לשני האחים יש מפגשים שונים עם נשים. אך בעוד שהומר מפתח איזה יחס התאהבות כזה או אחר, לנגלי מחפש אהבה ולא מוצא, וכשהוא כבר מוצא מישהי שמוצאת בעיניו, היא רדיקלית העומדת בפינות רחוב ומחלקת מיני פמפלטים. סוציאליסטית, קומוניסטית, אנרכיסטית, אנרכו -  סינדיקליסטית. מבחן הרצינות של לנגלי הוא נכונותו לעמוד ולחלק אתה פמפלטים. כשהוא מציע לה נישואים היא מסבירה לו שזו צורה של זנות שקיבלה תוקף חוקי. היא גורשה לרוסיה.

לנגלי שם לב שעשרות העיתונים שהיו מתפרסמים מדי יום החלו להתאחד. הוורלד עם הטלגרם, הז'ורנל עם האמריקן, ההראלד עם הטריביון ועוד שכאלה. לנגלי ראה בתופעה הוכחה שתיאוריית העיתון היחיד לכל החיים  מתקרבת. ביום אחר פינה את רהיטי חדר האוכל והכניס הביתה מכונית שעמדה לה במרכז החדר.

מלחמת העולם השנייה פרצה. סוכני האפ.בי.אי פרצו לבית לאסור את שני המשרתים היפניים שגרו אצלם בבית לקחת אותם למחנה ריכוז. האויב שלך מעורר בך יצרים קדמוניים רדומים ומצית לך מעגלים פרימיטיביים במוח, מסכמים האחים בזעם. השמועות על מה שקורה ליהודים בגרמניה הם שומעים בעקיפין. בחדשות לא מספרים על כך דבר.

אל הומר התחילו להתייחס ברחוב כאל גיבור מלחמה שחזר פצוע. בבתים החלו לגדל " ערוגות ניצחון" בהן זרעו מיני ירקות כדי להקל על המאמץ המלחמתי.

החצר של האחים כבר הייתה מלאה אז באוספים שונים של מקרר ישן, ארגזי חלב, ברז כיבוי אש ועוד דברים שלנגלי אסף ואסף. הבית בתוכו הפך להיות מגרש מכשולים להומר חפצים נערמו עד שהיה מאבד את התחושה של החדר. לנגלי קנה ארגז של מסיכות גז ותלה אותן זוגות זוגות בכל חדר, כדי שאם תהייה התקפת גז יוכלו להגיע אליהן בקלות ולהינצל. הוא  הרי ידע מה גז יכול לעשות.

אחרי המלחמה החל לקנות עודפי ייצור לחיילים. חגורות תחמושת,כלי אוכל מבדיל,קסדות ומימיות, מכנסי חאקי מרופטים אולרים,  וכמובן רובה חדש שהצטרף לרובה הישן.

והנה, רעשן של מסיבות הניצחון עוד הדהדו וכבר התחילה מלחמה חדשה בקוריאה. במפעלים ייצרו יותר ויותר פצצות גדולות כדי להיות מוכנים למלחמה ברוסים. לנגלי אמר שהפצצה שהוטלה על יפן הייתה שמנה ומכוערת ולא יפה וכרישית כמו פצצה מכובדת. כדי לנחם את הומר קנה לנגלי טלוויזיה. תתייחס אל זה כמו אל רדיו. ואחרי זמן קצר אמר, זה מכשיר לכיווץ ראשים, וקנה עוד מכשיר.

כשהם יוצאים לרחוב, לראות הפגנת צעירים נגד עוד מלחמה, בבגדיהם המהוהים, שאריות צבאיות מלפני עשרים שנה שיערם הארוך מאוד, הם נכנסים ישירות לתוך עולם ההיפים והופכים לחלק ממנו. ושוב מתמלא הבית בחבורת אורחים לא מוזמנים. שלא מרצונם הפכו לנביאי העידן החדש. הבית מתמלא בחמישה צעירים שיותר משהיו נגד המלחמה היו נגד התרבות בכללותה. להפגנות הלכו כי הייתה שם מריחואנה. הומר ולנגלי לומדים מהם אנגלית חדשה. מושגים פרטיים לדור הצעיר שבעוד זמן החברה תתנקם בהם ותגרום להם לשלם את מחיר החופש. האחים כמובן הולכים ומזדקנים. מכיוון שלא קנו לעמם בגדים ומזה שנים הם לובשים את מדי מלחמת העולם, לרחוב הם נראים תימהוניים לחלוטין

רעיון העיתון הולך ומתרחק. איך יכניס לעיתון חדשות שלא הכיר קודם. מלחמת זכויות ומלחמה על זכויות השחורים. על מעצרים המוניים ברחובות. האפיזודות היחידיות הולכות מתפרשות ומשנות פנים וכיוון. איך יוכל למצות את כל זה לחדשה מסכמת אחת. מי שמע בעבר על התאבדות המונית של איזו כת. האם  זו תיכנס כחדשה למדור אופנה, אם תחזור על עצמה? ולאיזה מדור תיכנס ידיעה על עבירה נשיאותית של נשיא שקרן.

כמובן שאת הנפח הגדול של הספר תופס הסיפור. מערכת היחסים בין שני האחים, אך בתוכו מסתתרת במשפטים הקצרים המתחבאים לעתים בצנעה בתוך קטעי הסיפור ההיסטוריה של אמריקה. השינויים שעברו עליה מימי תמימותה והלאה. היסטוריה העוברת לא בפרטים אלא בתחושות שמבקר עיוור מבחין בעיני רוחו במתרחש. דרך שינויי קצב. שינויי תזוזת האויר. דרך עיניו של אח תימהוני כשלעצמו. הם הסיפור, אבל חשיבות הספר ויש בו כזו היא בעומק התפיסה המשותפת להם. לא היסטוריה כמו שנכתבת בעיתונים ובספרים. היסטוריה החולפת ומשנה חיי אנשים העומדים מן הצד, כי הרי האחים הם זוג בדלנים שכמעט ואינם יוצאים החוצה. לוחמים בממסד ומסרבים להיכנע. הם הופכים להיות הספקים של עצמם. בית ללא חשמל מים וגז.

 למרות שהספר כתוב בקול ניטראלי לכאורה עולה מין המלים עצבות גדולה. גם כחלק מהמאורעות הם מגוחכים במקצת. ובסופו של דבר אי אפשר שלא לשאול מהו הבית הזה המלא סמרטוטים שנאספו לאורך השנים. הבית הוא איזשהו סמל של אמריקה שהייתה. מיהי האמריקה הזו שהחלה חיי תמימות והלכה וייצרה עוד ועד דברים לא ממש נחוצים, מסואבים וחסרי תועלת.

אחים שהחלו את חייהם כבורגנים ניתקו בהמשך כל קשר עם החברה בכלל ובני מעמדם בפרט. דוקטורוב מנבא התמוטטת חברתית ואינדיבידואליזם מוחלט. האחרים הם סמל. אך השאלה למי שלא חי באמריקה, האם שני אנשים מנבאים שינוי. הביטניקים וההיפים  לא הצליחו, אול כעת עם כלכלה אחרת, עם טלוויזיה ואינטרנט, כשאנשים לא יצטרכו לצאת כמעט מביתם יכול איזה שינוי מהותי.

הבית – אמריקה שהחל את דרכו כבית אמיד נקי ומסודר הפך לתל חורבות. אוספים אין סופיים של תוצרת מפעלים שאין צורך בהם.  אמריקה כוסתה זבל של מוצרי צריכה חסרי סיבה. חובבי סיפור טוב ייהנו מי שיביט קצת יותר פנימה יראה עולם עמוק יותר.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן