אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

שייקה אופיר: הפנומן מירושלים


התמונה של עמוס אריכא
שייקה אופיר: הפנומן מירושלים

שייקה אופיר: הפנומן מירושלים. תקופת הצ'יזבטרון.

מלחמת העצמאות גילמה בתוכה גם קפלים מרתקים מגלימת התרבות העברית בארץ-ישראל. לעצמו זהו נושא מחקרי שעדיין נחשב קרקע בתולה,  שכן השפעת מלחמת העצמאות, דרך הלהקות הצבאיות, השירה והספרות שנוצרו בידי הלוחמים, טרם נחקרה במלוא היקפה והמשמעויות התרבותיות הנגזרות ממנה.

פריצת הלהקות הצבאיות לחיינו עשתה היסטוריה בערוץ המיוחד לבידור לוחמים בעת מלחמה עקובה מדם. הלוחמים נזקקו לבידור כלשהו המרחיק מהם את אווירת השעה הלוחצת לרגעים אחדים. דרושים היו להם צלילים המתעכלים באפרכסותיהם, תנועה בימתית משוחררת וקלילה, דמויות רעננות שאינן דומות לשחקני התיאטרונים מ"הבימה" ועד ל"המטאטא". הם התמוגגו לשמוע טקסטים בעברית-צברית שאיננה מגלגלת בריש מוסיקלית ובמבטא רוסי, וכן הלאה.

הלהקה שקצרה את מירב התהילה מבין הלהקות של מלחמת העצמאות, היתה מורכבת בעיקר מיוצאי הפלמ"ח, "הצ'יזבטרון". מפקד הלהקה ואחד היוזמים לכינונה היה המשורר והפזמונאי חיים חפר, ואתו הבמאי שלה שמואל בונים שנודע גם כרשם מצטיין. כוכביה היו נעמי פולני וישעיהו (שייקה) גולדשטיין שלימים ימיר שם משפחתו באופיר.

הם היו הצברים הראשונים בני הדור הראשון של מדינת ישראל העברית שנחשבו לכוכבי-על במלוא משמעותו הצבעונית וזוהרת של המושג הזה.

שייקה ונעמי. נעמי ושייקה. שני בני אלים, תרצו תכנו אותם מנסחי ההומור העברי החדש בארץ-ישראל.

תרצו תודו כי מדובר בתרומת "אוהלי פלמ"ח" לטיפוח השנינות הצברית המצטיינת בגילוי פנים, לעתים  עד בוטות צורבת. לחריפות מתסיסה זאת תרמו כמובן יוצרי הטקסטים שחשפו רבדים סוחפים נוספים בשפה העברית, דן בן-אמוץ וחיים חפר.

החודש מלאו שמונים וחמש שנים להיוולדו של שייקה שמאז מותו עברו כעשרים ושש שנים. רבים סקרו וציינו את הישגיו. מעטים נתנו דעתם כי שיא יצירתו בא לביטוי בהיותו בן עשרים וחמש, וכבר אז היה אמן בשל ובעל בגרות מפתיעה, שלם ומדהים בערוצו כפנטומימאי.

ברשימה זו אתמקד בשייקה בלבד שנעשיתי קרוב אליו במשך שנים אחדות. חשוב להדגיש כי שייקה הוא פנומן תיאטרלי שלא היה כמותו בתולדות התיאטרון בארץ ישראל. פגישתי הראשונה אתו נגרמה בעטיו של אירוע חברתי דרמטי שזיעזע את הארץ במשך זמן רב והוכר בשם "מרד הימאים, " או "שביתת הימאים".

השביתה ומה שבא בעקבותיה

כשנה וחצי לאחר שנרגעו הדי המלחמה התחלתי כנער להופיע ב"הבימה", תחילה כניצב, ולאחר זמן לא רב גם בתפקידים שונים. בחודש נובמבר 1951 פרצה שביתת הימאים הנודעת שדוכאה בכוח ובפראות על-ידי השלטונות. בראש השביתה להטבת תנאי עבודתם של אנשי צי הסוחר הישראלי עמדו רב החובל אייק אהרונוביץ ורב המלחים נמרוד אשל. בין המלחים השובתים נמצא גם סופר צעיר בשם יוש (יהושע הלוי) שכתב דרמה נוקבת על רקע מאבק זה בשם "אני רב החובל". השחקן והבמאי ישראל בקר התלהב מהמחזה וביים את הצגתו. על הבמה נבנתה אוניה מרשימה ובצוות השחקנים נמצאו שמוליק רודנסקי, שרגא פרידמן, מישא אשרוב, נחום בוכמן, חברי דאז יהודה אפרוני ואני בתפקיד אפרים נער הסיפון. הצגת הבכורה התקיימה בחודש נובמבר 1952 במלאות שנה לפרוץ המרד שהסעיר את הארץ.

דומני שהיה זה בהצגת "אני רב החובל" השלישית במספר, כשפנה אלי בהפסקה יהודה אפרוני, שחקן שכבר אז נודע בכישרונו הרב, ואמר לי כי חברו שייקה אופיר שזה עתה חזר מצרפת לאחר שעשה שם כשלוש שנים בלימודי הפנטומימה אצל אטיין דקרו, נמצא באולם ולאחר ההצגה הוא מבקש להכיר אותי. תהיתי מה לשייקה הכוכב הגדול ולי, נער בן תשע-עשרה הרחוק מלמצוא עדיין את עצמו.

המרצע יצא במהירות בסופה של ההצגה כשנקשרה שיחת הכרות בינינו. התברר שייקה כי שזה עתה מלאו לו עשרים וארבע, חזר לארץ עם אשתו אוהלה הלוי ובנם הצעיר אלעד שהיה אז כבן שנה וחצי.

לא סתם נסע לפריז ולא סתם חזר לארץ. הוא לא יכול היה בלעדי ארץ-ישראל. זקוק היה לנשום כאן את האוויר. להיות עם חבריו הלוחמים לשעבר וליצור אמנות תיאטרון במיטבה. אך בעיקר לגעת ולחבק את הטהורה מכולם, את הפנטומימה.

שייקה חזר לארץ נחוש לקדם בארץ את אומנות הפנטומימה, וחיפש לעצמו שני שותפים להגשמת חזונו. הסתבר כי התרשם מהופעתי. ורצה לברר מה אני יודע על אומנות מלוטשת זאת שמכבר עוררה בי עניין רב.

עדיין לא ידעתי להיכן שיחתנו זו תוביל, אף כי סקרנותי לא הרפתה ממני. בשנתיים שקדמו לפגישתנו התאפשר לי ללמוד מהי משמעות אמנות במה רבת-השראה זו, שחולפת לאורך הדורות, לעתים משנה צורה לעתים מחדשת דפוסיה, ואלה ממשיכים להדליק דמיונו של אדם. מבחינת שחקן הפנטומימה ההתמודדות מול קהלו היא כהופעה של שחקן במלוא עירומו - אין להצניע אין להסתיר. ככל שהוא חשוף ושלמותו יותר מלוטשת כך מסתברת מעלתו.

תקציר הפנטומימה המודרנית

ברבע הראשון של המאה העשרים באה הפנטומימה לביטוי מקרי אך מהפכני בידי שני שחקנים בעלי שאר-רוח, שהפכו לכוכבי הסרט האילם. האחד הוא באסטר קיטון והשני הוא צ'רלי צ'פלין. שניהם הוכיחו איש מעלתו וכל אחד מהם שונה לחלוטין בסגנונו מזה של חברו; בעוד הבעת פניו של קיטון קפואה זו של צ'פלין מלאת חיות נדירה. בעוד קיטון שומר על נקודת מוצא יציבה ורק לפתע נחשף כלוליין גמיש, הרי צ'פלין כל קיומו בתנועותיו הנפלאות, העולם במה למחולותיו, לדמעותיו ולחיוכיו.

שני אמנים אלה הגיעו למיטבם בגלל אילוצי מדיום הראינוע של אותם ימים. סגנונותיהם השונים מצביעים על האפשרויות הטמונות בפנטומימה בשיאה הודות ל"דיבור" של השתיקה. היו צריכות לחלוף שנים עד שיופיע האיש שייעצב מחדש את פני הפנטומימה באמצעות שפת סימנים שכל דרדק מבין פישרה ונקודת המוצא שלה בשפת האילמים-חרשים. איש זה היה אטיין דקרו הצרפתי, בן למשפחת קצבים וסוחרי בשר. כבר בשלהי שנות העשרים חשף את תורתו בדרך יצירת שפת פנטומימה, אותה ניתן לשמר כמורשה העוברת בשלמותה מדור לדור.

תלמידו הראשון של דקרו שפרץ לתודעה העולמית היה ז'אן לואי בארו בתפקידו הפנטומימאי בסרט המופת הצרפתי "ילדי גן העדן" (1945), אותו ביים מרסל קרנה. בעקבות הצלחה כבירה זו של הסרט המוערך נודע ברבים גם שמו של דקרו שסייע בבימוי הסצנות של בארו. תלמידו האחר של דקרו שזכה בתהילת עולם, היה היהודי מרסל מרסו. לאותו מורה דגול הגיע גם שייקה אופיר.

עד שובו של שייקה לארץ כבר התוודענו כאן לאסכולת אטיין דקרו באמצעות האמן הדגול שבא להופיע בארץ עם להקתו. הלהקה של דקרו פרשה לפני הצופים בארץ את משנתו השלמה המוכתרת כיום כ"הפנטומימה המודרנית". כעבור שנה הגיע לארץ תלמידו מרסל מרסו ואתו הפנטומימאי פייר סונייה. הצגה זו העמיקה אצלי עוד יותר את התחושה של עידן במה מתחדש, ועושרו העצום טמון בדממה.

ואלה תולדות שייקה אופיר

שייקה אופיר נולד כבן לדור שביעי בירושלים וניתן לאתר את הסתעפות צאצאי המשפחה המתייחסת לרש"י.  מילדותו ניכר בו כי התברך בכישרונות נעלים שלעתים התערבבו זה בזה מבלי דרך להפריד ביניהם.

תפיסתו את הפנטומימה היתה מהירה כקרן לייזר משספת פלדה. בשלב זה הוא עצמו נעשה מודע ליכולותיו הנדירות שלוטשו בפריז, זירה עולמית של היצירה באשר היא. הצלחתו היתה כה-גדולה עד שמורהו דקרו מוכן היה להפוך עולם ובלבד שישאיר אותו בצדו, כחבר בכיר בלהקתו. לא עבר זמן וגם מרסל מרסו, יוצרו של "ביפ" הנערץ, זיהה את סגולותיו של הגאון מירושלים והפציר בו להצטרף אליו כשווה משקל וערך.

אלא שכבר בנקודת זמן זו כשנקלעה לפני שייקה המקפצה המיועדת אך ורק לפנומנים, גברו עליו געגועיו  לרעיו ולמולדת, מלה גדולה שכיום מתמעטים יודעיה. תשוקה זו לארץ שמעולם לא התגבר עליה ונכנע לה כמאהב כנרצע, חזרה ומנעה בעדו גם כעבור שנים מלזכות בתהילה ברחבי-עולם שהיתה מציבה אותו בחברתם של גאונים כצ'פלין, בארו ומרסו. אני משוכנע כי גם בצדם של אלה היה זוהר בהילתו הקורנת.

את שנות שהותו בפריז המעטירה רצה לסכם באמירה אמנותית ברורה: "אני לא סתם מצחיקן. אני אמן."

חלומו היה להקים תיאטרון פנטומימה שיפעל בחסות התיאטרון "הקאמרי. לשם כך רצה להכיר אותי, מאחר והתרשם שיש בי נתונים שהיה רוצה למצוא בתלמיד ועמית, הוא לא צריך היה להשקיע מאמץ מיוחד בכדי לשכנע את המשוכנע. להשלמת הצוות גייס שייקה גם רקדנית יפהפיה שופעת מיניות שכבשה את הארץ, בשם זיוה בלכמן החיפאית, שלימים נודעה כזיוה שפיר או רודן. היא היתה מתלמידותיה של גרטרוד קראוס ובאותם ימים השתתפה ב"הבימה" במחזהו הקסום של איבסן, "פר גינט".

התקופה שלמדתי ממנו ועבדתי במחיצתו היתה מהפרקים המאלפים בחיי.

תמהני עד היום איך שייקה לא התפרק מעומס הדמויות המתרוצצות בקרבו. הייתי עד להולדתן של אחדות מדמויותיו המפורסמות שזכו לעונות עדנה בלתי פוסקות גם לאחר מותו. שייקה בורך בכישרון של מספר סיפורים שאילו נאחז בו בלבד, יכול היה גם בזירת מכשולים זו להגיע למעמד של אחד בדורו. סיפורים אלה יכלו להיוולד רק אצל אחד כמותו, יליד ירושלים. מבחינה זו התגלמה בו לביטוי שלם תכונת מיוחדת, המוכרת בכינוי "תכונת הספוג".

יכולתו של שייקה לספוג את החיים הזורמים מסביבו היתה מושחזת עד לימיו האחרונים ואופקיו בלתי מוגבלים. אולם ההשפעה הכבירה שהיתה לנעוריו על דרכו הוכחה תמיד, פעם אחר פעם, גם בכישרונו לשפות ובעיצוב דמויות מרבדי חיים שונים ונבדלים. הוא שלט כנגן וירטואוז בעברית, בערבית, בצרפתית, באנגלית, ביידיש ובשפות נוספות. בכל  אחת מהן מצא מקום של כבוד במערכוניו הסוחפים שחיבר כסופר שנון ובעל הומור מבריק שאין דומה לו. די עם נזכיר אחד מהם "ציונה התקלקל לה העין",  המבוסס על דמותו של רופא העיניים הירושלמי המפורסם שרעייתו היתה הרשמת המעולה אנה טיכו. מבחינה זו לאורך מסלול חייו הפרו אותו דמויות ירושלמיות צבעוניות שקלט אותן כצלם משחר ילדותו, ומקורן במערב ובמזרח.

הצגת הבכורה של תיאטרון הפנטומימה "מסיכות" התקיימה באביב 1954. מי שנוכח בערב הזה באולם התיאטרון הקאמרי התוודע לרגעי השיא ביצירתו העשירה של הצעיר מירושלים. תחלופנה שנים רבות מאז ושייקה ישלח ידו גם בבימוי והעמדה של כישרונות אחרים, אבל בלילה ההוא הציג את שיא יצירתו כאיש תיאטרון. באותו ערב התמזגו בו לחטיבה שלמה אחת כישרונו הסוחף בעיצוב דמויות עם הפגנת שליטתו בגופו כאמן מחול מודרני אחד ויחיד בדורו.

תיאטרון הפנטומימה קיים כעבור זמן עוד הצגה אחת בשם "איילות" והפעם בהשתתפותה של שחקנית נהדרת בשם מיה זיו והרקדנים שלמה בכר ויעקב ארקין. אולם אני כבר נמצאתי בתחילת התגבשותי היותר מבוגרת. כשנה לאחר שפרשתי מהלהקה התפרסם הרומן הראשון שלי, "הכומתות השחורות", זיוה נמצאה בדרכה להוליווד ואילו שייקה החליט לבחון יכולותיו בעולם הגדול והפעם בחר בניו-יורק. אך גם משם חזר למרות שקצר הצלחה והערכה מרשימה שענו על ציפיותיו.

אומנם שייקה זכה לתהילה והערכה גם בקולנוע וגם בבימוי, למעשה בכל מה שנגע. אולם מבחינת ההישג האמנותי לא היה מעשה אחד שעשה שהאפיל על הישגו כפטומימאי גאוני. לימים כשיבואו חוקרים לחקור את מהות הישגיו הם יתוודעו לאותו ליל הצגת הבכורה של הפנטומימה, יצירתו המושלמת ביותר של שייקה אופיר, הפנומן מירושלים.

תגיות: 

תגובות

איש מדהים

שחקן ענק. רשימה מרגשת

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת עמוס אריכא