אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

כתונת הפסים כציר חיינו


כתונת הפסים כציר חיינו

כתונת הפסים כציר חיינו/ אוון ג'ונס 1869.

פרשת 'וישב' – סיפור הכותונת וסיפור חיינו:

 

השבת קראנו בפרשת "וישב" בספר בראשית – והלב יצא אל יוסף, אל חלומותיו,

אל כתונת הפסים שלו. בחרנו לכתוב על כתונת ילדותנו, כתונת הלידה שקיבלנו מאמא, כיצד הפכה הכותונת לציר חיינו. נפתח בשירו של רבי משה אבן עזרא:

 

כָּתְנוֹת פַּסִּים / לָבַש הַגָּן / וּכְסוּת רִקְמָה / מִדֵּי דִשְׁאוֹ

וּמְעִיל תַּשְׁבֵּץ / עָטָה כָל עֵץ / וּלְכָל עַיִן / הֶרְאָה פִלְאוֹ  ( ר' מֹשה אִבּן עזרא)

 

נדמה, שביום שנולדנו, הגן אכן לבש כתנות פסים לכבד הולדתנו. משפחתנו גרה אז בבית על גדת החידקל, ובגן הבית הייתה התרגשות מיוחדת. בבגדד הורגשה תכונה: שנים רבות שלא זכרו שם הולדת תאומים. בשיר של בלפור נקראה לידתנו "הוּלַדְתַיִם".  מכל קצות העיר הגיעו אנשים לראותנו, ואמנו נאלצה מרוב פחד מעין הרע לשים עלינו שוּמים וקמעות, לקשור לרגלינו מצילות (גְ'נִיגְ'ל) שמרחיקות מזיקים, ומתחת לכרית הניחה ספר רזיאל המלאך.

זמן קצר לאחר לידתנו, סבתנו תּוּפָחָה תפרה יחד עם אמנו כתנות פסים לנו, וכותנות פסים אלה עודן שמורות עמנו גם היום.

כתונת היא בגד, כתונת היא מעטפת. כתונת הפסים שתפרה לנו עם לידתנו סמוך לעצמאות תש"ח הייתה סימן זיהוי, דרך להבחין בין שני תאומים, במכוון כתנות הפסים הן שונות. כיום ממרחק ימים  נראית הכותונת הזאת כמסמלת תקופה, ערכים, חלומות.

למה כתונת פסים, שאלנו את אמנו.

גם ליוסף הצדיק הייתה כתונת פסים, ענתה.

נולדנו סמוך ליום העצמאות, השמות הרצל ובלפור ושנת תש"ח תמיד הלכו איתנו לאורך כל הדרך.  תעודת זהות נצחית. הכותונת של הלידה היא תעודת החיבור. באנו לפרושׂ כאן סיפורה של כתונת ילדות, כתונת המזרח – ולשרטט נתיב של חיפוש אחר החלום, אחר השבר, אחר החיבור עם הישראליות החדשה.

אמנו ראתה בכתונת הפסים, שתפרה לנו, בגד שצפונה בו סגולה של יוסף הצדיק, וזה בגד שיש לו כוחות להגן על הרך היילוד ולחזקו. כך ביקשו באותו בגד, להגן עלינו. האמינו שבגד זה יש בכוחו לספוג את האור, את התקווה. התחושה שלנו,  שבעיניה הכותונת שתפרה לבניה נועדה לשמור, להגן עלינו מן הרע.

מבטה היה מלא אושר, כשהביטה באור מן המזרח. נוהגת הייתה לצטט בכל מצב פתגם או מימרה שקיבלה כתורה שבעל פה מן הדור הקודם. בילדותנו אמרה: "השמש תמיד נמצאת בצד שלנו".

 

כתונת שירה, כתונת זהות

לכן, גם בלכתנו לבושים את בגדי 'הישראליות החדשה', גם כשהכותונת שמורה אצלנו כחפץ שהוא מושׂא לגעגועים, הכתונת היא אש תמיד. היא עלינו בכל מקום ובכל זמן. זו כתונת השירה שלנו, כתונת זהות. המחוגים נעים בשעון, אך ציר המספרים קבוע. הכתונת היא ציר המספרים הקבוע, היא ציר זהותנו. המחוגים אכן זזים, הציר לא משתנה.

אנו כותבים שירה מגיל נעורים. ברור לנו, שהמסר של השיר הוא קודם כל השיר עצמו. ובכל זאת: היותנו תבנית נוף אבותינו הטמיעה בשירים שכתבנו את הכוח הפנימי של אותה כתונת פסים לשמור על יכולתנו לראות טוב, על יכולתנו לחלום. אמנו הלבישה אותנו בכתונת הפסים של יוסף, וזו הגנה עלינו, וידענו שהיטיבה עמנו, שקיבלנו ממנה כוח לראות מעבר למציאות, לקבל את הראייה אל תוך הממד הנסתר.

הכתונת סימלה בעינינו זהות. שורשיות. מעמד. קשר למורשת.

וכאן אנו מגיעים לשני שירים שונים מאוד, אך שניהם סובבים סביב הציר של כתונת הפסים.

השיר הראשון הוא שירו של בלפור, ובשיר זה הכתונת היא כתונתו של הסבא מורד חקק, שאמו תפרה לו בילדותו כתונת פסים. הכתונת בשיר היא זהותו והיא גם מסמלת את מפלתו, עם העלייה ארצה:

לסבא מורד הייתה כתונת פסים בילדותו, אך גם בבואו אלינו היה בגדו בעינינו כתונת מלכות. לאחר עלותו ארצה הגיע לירושלים אלינו. כשהיה בא סמוך לשבת  לקדש על היין, הבטנו אליו בעיניים של הערצה. ככל שחלפו השנים, ראינו כיצד מלכותו נסדקת, כיצד אב המשפחה הולך ומתרסק, הופך לשבר כלי. הכתונת שסימלה מלכות וגאולה הלכה ואיבדה מכוחה. את תחושת הגלות במולדת שורר בלפור בשיר שלו "גלות" (מתוך "ואז בקץ היוחסין", 1987). השיר מופיע היום בתכנית הלימודים כשיר חובה לבגרות. הנה השיר "גלות" מאת בלפור חקק:

סָבִי הָיוּ לוֹ בִּגְדֵי כְּהֻנָּה שְקוּפִים

וְרָקְמָה לוֹ אִמּו בְּדַש הַכֻּתֹּנֶת

הַתְּכֻלָה פַּסֵּי זָהָב יָפִים

וְחָקְקָה לוֹ אֶת שְמו בְּעֹנֶג

בְּאוֹתִיוֹת שֶל כֶּסֶף, אוֹר מְזֻקָּק.

סַבָּא שֶלִּי. מוֹרָד בֶּן רְפָאֵל חַקָּק.

 

וְעָלָה סָבִי כְּאַבְרָהָם מֵאוּר

מֵאוֹתָהּ אֶרֶץ עַל פִּי אוֹתוֹ דִבּוּר.

עָלֹה עָלָה אֶל אוֹתָהּ אַדְמַת מוֹלֶדֶת

וְלֹא הָיְתָה

לוֹ עוֹד הַכֻּתֹּנֶת הַנֶחְמֶדֶת.

ואָבְדָה לוֹ שְׂרָרָתוֹ

וְאָבַל נֹגַה פָּנָיו

וְנִשְחַת הַכֶּסֶף

וְנִשְחַט הַזָּהָב.

וּבַשְוָקִים רָכַל סָבִי מָכַר אֶת אוֹצְרוֹתָיו

בְּגָדִים בָּלִים, מַרְכֹּלֶת אַכְזָב

לְשוֹנוֹ כְּבֵדָה, נָבִיא נֶעֱזָב.

 

סַבָּא שֶלִּי מֶלֶךְ עָצוּב.

נוֹלַד בְּבִגְדֵי מֶשִי וְרִקְמָה, בִּגְדֵי חֲמוּדוֹת.

וְכַאֲשֶר גָּלָה אֶל אֶרֶץ

נִשְחֲתוּ בְּגָדָיו, נִשְׁחָת הוֹדוֹ.

רַק בְּמוֹתוֹ הִלְבִּישוּהוּ תַּכְרִיךְ כַּעֲטֶרֶת

טַלִּית שֶקִּבֵּל מֵאָבִיו טַלִּית יְרֻשָּה

חֲקוּקָה תְּכֵלֶת אוֹֹתִיּוֹת שֶל קְדֻשָּה.

 

וְלְאֹרֶךְ הַטַּלִּית דִמִּיתִי לִרְאוֹת

פַּסֵּי זָהָב יָפִים. אוֹר מְזֻקָּק.

סַבָּא שֶלִּי. מוֹרָד בֶּן רְפָאֵל חַקָּק.

 

מלבד כתונת הפסים בילדותו ומלבד לבוש השבת של סבא מורד, הוא נשא עמו תמיד את בגדיו שהביא מבגדד: הבגדים שהביא עמו סבא מבבל באו לסמֵל שרשים יקרים, מורשת שלא עוזבים. כשהיינו ילדים, למדנו את המורשת היהודית משני הסבים. והיו אלה שני סבים שונים לחלוטין, וגם דרכי ההנחלה שלהם היו שונות.

 סבא מורד חקק היה מסרן של מסורות שבעל פה: הוא נהג לספר לנו סיפורי עם, שעברו בעל פה מדור לדור, וגם נהג לומר, ששמע אותם מהמורה שלו עזרא מועלם. לעומתו, סבא יצחק חבשה (אביה של אמנו סעידה) היה קורא לנו דברים מן הכתב ולא מספר בעל פה. היינו יושבים סביבו, והוא על המיטה בברכיים משוכלות היה יושב וקורא לנו מתוך ספרי המדרש.

שני הסבים הקפידו מאוד על כותנתם, וידעו את מאמר חז"ל: "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: 'כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה"( שבת קי"ד, ע"א).

לבושם הקדוש של הסבים היה לא רק חיצוניות וחומר, אלא  ביטוי של רוח, ערכים.

בשירו של בלפור יש בכותונת שפה של זהות, שפה שנשארת, שנושאת שם. כך מספרות השורות על רקמה שטרחה האם לרקום על דש הכותונת, ויש הדגשה לכוחה של אותה זהות. המלים שבות ומתנגנות: 'חקק' ו'מזוקק'. זו זהות החקוקה, טבועה באישיותו של הסב,  אלה שֵם ומורשת שלא נמחקים. האם רוקמת על הבגד, ואנו נזכרים באמו של שמואל שעושה  לו מעיל ולוחשת: "אל הנער הזה התפללתי". בבגד שתפרה האם יש משהו מנפשה: "ומעיל קטון תעשה לו אמו והעלתה לו מימים ימים בעלותה את אישה לזבוח את זבח הימים" (שמואל א, ב, יט).

הכותונת שעשתה חנה לשמואל הכילה בחובה את אהבת האם, וכך כתונת הסב בשיר "גלות" , וכך כתונת הפסים שאמנו תפרה לנו.

כשהיה סבא  מורד יושב אִתנו לספר לנו סיפורי עם, נהג ללבוש כתונת לבנה, כתונת שכולה זוהר. בקריאת שיר השירים לפני קבלת שבת היה סבא מורַד יושב איתנו ומבקש שנקפיד ונקרא. "ויש בזה סוד", היה אומר. וכך ידענו בקוראנו, שאין אלו מלים בעלמא, ואנו נכנסים באמירת המגילה אל חגווי הסלע, אל סתר המדרגה.

סולם הדורות והמתח בין שתי הכותונות

 

לא נמנה את כל האזכורים המיסטיים בחיי היומיום של משפחתנו, אך זו הייתה מורשת הדורות, שינקנו עם חלב אם. כשראינו לימים את כתונת הפסים, שאמא תפרה לנו בילדותנו, חשנו, שאותו לבוש שתפרה אמנו, מתחבר אל סולם הסודות, אל מארג הזהות של המשפחה, אל צופן החלום שביקשנו לו פותר, עם עלותנו ארצה.

עם המזוודות האלה הגענו בילדותנו אל התרבות הישראלית, אל היכל השירה העברית. למדנו מילדותנו בתוך כור ההיתוך של שנות החמישים (במאה העשרים), שהנראטיב השליט מתקשה לקבל את המזוודה שלנו למַסוֹע של המזוודות הנעות על ציר הזהות  של הנראטיב הלאומי הציוני.

 "כור ההיתוך" היה כלי של מחיקה ולא כלי של סינתזה. מדורת השבט והזיכרון הקיבוצי לא קיבלה את השונה. בכל מאמרינו הרעיוניים ייצגנו תמיד את התפיסה המאַחדת. באנו אל ההיכל הישראלי לתת לכתונת שלנו ולמשמעות הנסתרת שמעבר לה את הכבוד הראוי להן. באנו בשם הרעיון שתרבות אמִתית היא פסיפס, ולא תרבות של לוח שיש מונוליתי.

כתונת הפסים שעמה הגענו לתרבות הישראלית כמעט נלקחה מאתנו. כילדים הגענו עמוסי מורשת וזהות – ובספרי הלימוד בקושי מצאנו הדים לכל דברי הסוד ולכל עושר החכמה של סבא מורד וסבא יצחק. מול הכתונת שלנו הציבה לנו הישראליות החדשה את הכתונת של בית הספר.

על הקרע הזה בין התרבויות כתב הרצל את שירו "ואין לי פותר" ( מתוך "הזמן הגנוז",   

2003) – סיפורה של כתונת הילדות, סיפורה של זהות חצויה: חולצת העשׂור למדינת ישראל וכנגדה אותה כתונת אמונה. הנה השיר "ואין לי פותר" מאת הרצל חקק:

 

גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא בֵּית סֵפֶר

לֹא אִירָא

עִמִּי כֻּתֹּנֶת שֶׁרָקְמָה לִי אִמִּי בְּזִמְרָתָהּ

כֻּתֹּנֶת בִּצְבָעִים חַיִּים, כֻּתֹּנֶת שֶׁל שִׁירָה

 

בַּדֶּרֶךְ חִפַּשְׂתִּי לִי אֲוִיר טוֹב

נְכֹאת צֳרִי וָלֹט

וְעֵת יָשַׁבְתִּי מוּל מוֹרָה מְהַמְהֶמֶת בִּשְׂפָתַיִם

נִסְגְּרָה הַדֶּלֶת, רַק קִירוֹת , וְגִיר, וְשֶׁקֶט בַּקּוֹלוֹת

 

וּבְמֶתֶק שְׂפָתֶיהָ הוֹרַדְתִּי אֶל הַקֹּר

שָׁם בַּמִּשְׂרָד הִלְבִּישׁוּנִי חֻלְצָה וְאָמְרוּ לִכְבוֹדִי

וְחִכִּיתִי לְקוֹלָהּ הַמָּתֹק שֶׁל אִמָּא 

כִּי תָּמִיד אָמַרְתִּי, כִּי אַתְּ עִמָּדִי

 

תִּלְבֹּשֶׁת אֲחִידָה, דּוֹמָה לְכֻלָּם

דּוֹמָה לַקִּירוֹת, דּוֹמָה לַתִּקְרָה , לָאוּלָם,

וְחַשְׁתִּי כִּי שְׁנָתִי נָדְדָה , כִּי עָשׂוּנִי אַחֵר

וּבָאתִי לְאִמִּי : חֲלוֹם חָלַמְתִּי

וְאֵין לִי פּוֹתֵר

 

כֻּתָּנְתִּי בְּאָהֳלִי,  חֻלְצָה בְּצֵאתִי

הוֹלֵךְ וְשָׁב, לַשָּׁוְא

שְׁוָא נָע, שְׁוָא נָד

בֵּין כֻּתֹּנֶת רְקוּמָה , שְׂפַת אֵם

לְבֵין חֻלְצַת בֵּית סֵפֶר , רַק בַּד

תְּפָרִים , כְּסוּת לְבָדָד

 

גַּם כִּי אֶחְיֶה בְּכֻתֹּנֶת שׁוֹנָה

תָּמִיד בְּרִקְמוֹתַי אוֹתוֹ אָרִיג, אוֹתָן מַנְגִּינוֹת

רַגְלַי הוֹלְכוֹת בֵּין בָּתִּים וְקִירוֹת

וְשָׁם בַּנְּשָׁמָה אֱלֹהִים יָשָׁן מֵצִיץ לִי

בֵּין הַחַלּוֹנוֹת

 

 הילד בשיר הוא אנחנו.

הילד מרגיש, שלקחו ממנו את לבושו המיוחד וניסו להלביש אותו בבגד אחר, בחולצת בית ספר, בתלבושת אחידה. כמו יוסף שהורד אל הבור, הוא מרגיש כי כילד הוא "הורד אל הקור". ראינו לעיל, כיצד האהבה של האם נספגת בבגד שהיא תופרת לילד, כיצד נשמתה של חנה אצורה במעיל שהכינה לבנה שמואל.

בדרך אל השבי נמצא יוסף עם אורחת ישמעאלים ויש בעגלותיהם נכֹאת, צרי ולֹאט. בפירושו של רש"י נרמז כי הסוחרים נהגו להוביל עטרן ונפט – והפעם הובילו בשׂמים וריחות טובים. ליוסף הצדיק הייתה זו קריאת כיוון משמַים, שההשגחה ממשיכה להיטיב עמו, לשמור עליו.

כך גם בשיר, חש המשורר שהוא לא שוכח את האריג הישן, את הכותונת שתפרה לו אמו. הוא סובב במציאות נוכרית ובטוח,שאלוהים הישָן מציץ לו בין החלונות. כתונת האהבה של האם היא כתונת האמונה.

הכתונת שעִמה באנו משמעה פרקי חיים, פרקי זהות, פרקי עבר. הסבא בשיר "גלות" איבד את כותנתו, היא נשחתה. הילד בשירו של הרצל מרגיש שלוקחים ממנו את כותנתו, מלבישים עליו זהות אחרת. אובדן הכתונת פירושו לחוות חוויה של אובדן  זהות, של תלישוּת. 

 

בחברה הישראלית יש לבושים שונים – ויש מקום לחלומות השונים.  יש לכבד את כל המורשות, מתוך ציפייה שתיווצר מורשת משותפת שיש בה גם צבעים שונים וגם מחלוקות וניגודים. הכתונת הישנה יקרה לנו:

מגילת היוחסין החדשה של הזהות הישראלית - אַל לָה למחוק את הזהות הישנה.

 

(המאמר רואה אור בימים אלה בכתב העת 'פסיפס' לספרות ולתרבות, בעריכת חנה יעוז ואיתמר יעוז קסט).

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת הרצל ובלפור חקק