אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הסיפור של מאד - סרט


הסיפור של מאד - סרט

הסיפור של מאד - סרט

"הסיפור של מאד"- או בשמו המקורי " mud  " – גף ניקולס- ארה"ב - 2013.
 
על גדות המיסיסיפי בשוליה של אמריקה, אנו נחשפים לסיפור התבגרותו של אליס, נער רגיש ואמיץ, על רקע אירוע פרידת הוריו.
הכול מתחיל כשעל אי באמצע הנהר - אליס וחברו הטוב נק בון, פוגשים בדמות מסתורית העונה לשם מאד, שלא ברור מאין באה ולאן היא הולכת. עם התקדמות העלילה- אנו נחשפים לעברו, לסיפור חייו ולסיבה שהוא מתבודד על האי ומתגורר בתוך סירה ישנה בצמרתו של עץ.
יש כאן סיפור התבגרות, מסע התפכחות וסרט על חברות בין שני נערים. מעט מזכיר (בעיקר בהתחלה) את אני והחבר'ה או בשמו המקורי-   stand by me  של רוב ריינר משנת 1986, שגם בו לאורך הסרט, מככבות העלוקות שבנהר.
יש כאן תעלומה, מיהו המאד הזה - שמתגלה ונחשפת לאט ובהדרגה, בד בבד ובמקביל לסיפורו של אליס הגיבור, בתקופה הקשה שהוא עובר לנוכח פרידת הוריו שמאיימת לא רק לפרק את התא המשפחתי אלא גם את התא הבנוי פח ועץ שהשלושה מתגוררים בו.
בסרט מוצג עולם ייחודי ונדיר שלא קיבל טיפול יתר בקולנוע האמריקאי, (אם כי בשנים האחרונות פגשנו את ה"דרום הפראי", את "בובי לונג" ועוד סרטים המתרחשים בדרום, שחלקם ללא ספק מושפעים מפגעי הסופה קתרינה שהחריבה בעיקר את מה שהיה שביר.)
זהו עולמם של אנשי השוליים שגרים בצריפים מתפוררים על גדות נהר המיסיסיפי הרחק מציביליזציה כלשהיא, ובמקרה הטוב מתפרנסים מדיג. במקרה הרע, הם פשוט רוצים שיניחו להם, כמו דמותו של השכן ממול, פגוע מלחמה שבשעות הפנאי שלו יורה בעלוקות שבנהר. ועולם הנהר הוא זה שהופך את הסרט לכה מקורי. חייהם של הגיבורים החיים שם נראים כה טבעיים כאילו אין קים קרדישיאן בעולם. לרגע מבליח זיכרון מטום סוייר והאקלברי פין, כשכל מה שהשתנה זה הכיתוב על הטישירט.
הדמויות המצויינות מתחילות בשני הנערים החברים, אליס ונק-בון.
אליס הוא התמים הרומנטיקן שרוצה להאמין שיש אהבת אמת נצחית, אולי כדי לעצור את פירוק משפחתו ופרידת הוריו. אל מולו נמצא נק-בון הממזר יותר, הסקפטי, שגדל ללא הורים וכל מה שהוא יודע על אהבה מתמצה בבחורות ללילה אחד שמביא הביתה דודו הצוללן שולה הצדפות אצלו הוא מתגורר.  
מאד בעצמו, הוא מעין גיבור של אגדה אורבאנית דרומית, הוא מגולם על ידי מתיו מקונהיו שמוכיח שהוא יכול להיות כל מה שהוא לא היה עד עכשיו, דמות שוליים שלא מתקלחת כל הסרט ולא מחליפה חולצה, עם מבטא דרומי חזק ושפה עילגת. גם אביו של מאד הוא דמות קשה ומעוררת סלידה בהתחלה, כאשר במהלך הסרט היא מקבלת פנים נוספות.
יש גם את ג'וניפר, האהובה המיתולוגית של הגיבור, בחורה בעייתית עם עבר של נערה במצוקה המגולמת היטב על ידי השחקנית ריס ויתרספון, ויש את אימו של אליס שרוצה חיים טובים יותר הרחק מהבוץ. 
  
מדובר בסרט איטי וארוך עם מידה לא מבוטלת של פיוט וריאליזם. על אף הניחוח האינדי שלו, הסיפור של מאד הוא סרט אולפנים לכל דבר המצטיין בבנייה של עלילה אמריקאית לחלוטין. יש לו מבנה סיפורי ברור, חשיפה הדרגתית של סודות ובנייה מיומנת של ציר מתח. אעז לומר שבסוף, בלי ספוילרים אני מבטיחה, יש אפילו סצנות של אקשן.
מי שאוהב את קן לואץ' יאהב לדעתי את הסרט הזה על אף השוני בעמדה ובשימוש באמצעי המבע הקולנועיים. הקן לואצי'יות מתבטאת בסגנון הריאליסטי, בעיקר זה הנוגע לתיאור העוני מבלי ליפול לקלישאות, בלי התנשאות רחמים או מוסרנות.
מלבד התסריט הכתוב היטב, הדמויות, והמשחק - גדולתו של הסרט היא בעובדה שהוא מציג עולם בעל פוטנציאל מדכא למדי, ועם זאת - באולם הקולנוע עדיין נשמעים צחוקים כל כמה דקות.
הצחוקים נובעים מדיאלוגים שנונים, מכנות שרק ילדים – אוטוטו נערים יכולים לה, ומהסיטואציות האבסורדיות עד כדי סוריאליזם.
כדי לא להרוס לכם את החוויה הויזואלית, לא ארחיק ואכנס לפרטים, רק אספר שמחכה לכם בסרט סירה על עץ, (איך לעזאזל היא הגיעה לשם?), צוללן עם מסיכת פח בעלת משקולות שישאירו אותו מתחת למים, וסופר מרקט העונה לשם פיגלי וויגלי.
אם תקשיבו היטב תוכלו לזהות בסרט את ההתייחסות למוטיבים וסמלים מקראיים. הנחש והאישה, אולי האישה כנחש, וגם את ההתייחסות לאמונה בקמעות.

באחת ההרצאות על הז'אנר הקולנועי, אמר נחמן אינגבר כי זונות ורוצחים זה מקסים רק בקולנוע. אז לזונות ולרוצחים של נחמן, רציתי לצרף את ההיקס. "היקס" הוא כינוי לדרומיים אמריקאיים, דרי טריילרים ושוכני עיירות נידחות, בורים, עילגים וכפריים, גזענים ונוצרים מאמינים גם אם רק בתיאוריה. קצת בדומה לרדנקס (על אף שברשת תוכלו למצוא השוואות וטבלאות למיניהן שאם לצטט אותן אז ההבדל הבולט הוא שההיקס אינם חברים בקו קלוקס קלאן והרדנקס כן. )  
מספר סרטים נעשו בשנים האחרונות ובהם מככבים היקס. בובי לונג או בשמו המקורי -
 a love song for Bobby Long  , של הבימאית הצעירה שייני גייבל משנת 2004 , ואחד הסרטים האהובים עלי, הוא סרט בכיכובם של ג'ון טרבולטה וסקארלט גוהנסון.
ג'והנסון מגלמת את פרסיליין , נערה הנשואה לגבר שמכה אותה, שניהם מתגוררים בטריילר ומשוחחים זה עם זו בשפה עילגת ובורה. בהמשך הסרט, המפגש עם בובי לונג שמאוחר יותר יתברר להיות אביה, משדרג אותה מבת היקס לבת תרבות.
גם בסרט קר עד העצם של דברה גראניק משנת 2010, מתוארת נידחות אמריקאית עכשווית בלתי ניתנת לתפיסה, נידחות פיזית ומנטלית שרק באמצעות הקולנוע היא יכולה להיות כזו פיוטית ויפה.
והיקס זה אכן יפה רק בקולנוע. בקולנוע האמריקאי. גם בסרט הסיפור של מאד- המסכנות היא פוטוגנית. הבורות היא משעשעת. העילגות חיננית ועבריין נמלט שלא החליף חולצה שבועות, יכול להיות לוהט כמו מתיו מקונהיו. שני הנערים יפים להפליא, אמיצים להפליא ומחונכים להפליא על אף שלא דרכה כף רגלם בבית ספר אפילו לדקה במשך כל הסרט.
ואולי כאן טמון ההבדל בין הבימאים האמריקאים לעמיתיהם האירופאים כמו קן לואץ' או מייק לי  שלעולם יעדיפו שחקנים מכוערים, לא יבחלו לבחור בנון אקטורז וישאירו את המסך מכוער כמו המציאות.

הסיפור של מאד - טריילר הסרט

תגובות

מוכרח להודות שזה קצת מוזר

סרט אמריקאי בקצב איטי. זה מתאים יותר לקולנוע זר. מי שאוהב את סוג הקולנוע הזה, רגיל לשמוע צ'כית, פולנית, רוסבית או סינית בטח לא אנגלית.
אני אישית לא מבין מה יש לחפש בסרטים איטיים ועמוקים. סרט נועד להיות בידור קליל ובריחה מהמציאות. ליפול על סרט כבד זה נורא בעיני.
אם כבר, אני מקווה שסרט כזה מוצג באולם קולנוע חדיש , ממוזג ומרווח שיהיה מקום לישון.
כל הנאמר פה אינו בא בסטירה למאמר הסקירה המעניין מאד שמופיע פה (שנראה לי שהוא יותר מעניין מהסרט עצמו) ואולי גם הסרט טוב. העניין הוא העיקרון: סרטים כבדים ניראים לי בזבוז זמן משווע גם ברמה האסתטית

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רעות אקשטיין