אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

האנטישמיות לפי סארטר


ז'אן פול סארטר

ז'אן פול סארטר. ארגנטינה 1950.

ז'אן פול סארטר היה פילוסוף צרפתי ממוצא לא יהודי. הוא נחשב לאחד מגדולי הפילוסופים האקזיסטנציאליסטים במאה העשרים, ומבחר מכתביו הופיע בעברית.

כחודשיים אחרי שחרור פאריז מידי הנאצים במלחמת העולם השניה, באוקטובר 1944, כתב סארטר מאסה בשם: "הרהורים בשאלה היהודית".

בצרפת שלפני מלחמת העולם היוו היהודים גורם מרכזי בפוליטיקה הצרפתית. ליאון בלום שימש כראש ממשלה, וז'ורז' מאנדל כשר בתפקידים שונים.

הם תפסו גם עמדות שונות בחיי התרבות והכלכלה בצרפת.

באותה העוצמה הייתה גם השנאה ליהודים.

לאחר השואה שעברה על יהודי צרפת, מנתח ז'אן פול סארטר את הבעיה היהודית מנקודת מבט מקורית ומעניינת. ייתכן שניתן לחלוק עליה, וייתכן שהיא כבר לא רלבנטית כיום. אבל היא בהחלט מעניינת כנקודת מבט של אדם לא יהודי, כיצד הוא שופט את שנאת היהודים.

הוא טוען, שהאנטישמיות אינה דבר הגיוני. היא רגש צרוף. ישנה דחייה מיהודי לא בגלל מעשיו, אופיו, צורתו החיצונית, אלא בגלל עצם העובדה שהוא יהודי.

רגש זה נובע מתוך תחושת הזדהות קהילתית של קבוצה מסויימת החשה עצמה מאויימת על ידי היהודי החכם והמצליח. סארטר מכנה קבוצה זו: "קהילת הבינונים", ומסביר זאת ברצונו של הבינוני ליצור עבור עצמו מסגרת, הנוצרת על ידי העמדתו של היהודי כשונה לעומת הבינוני הצרפתי, אותה מכנה סארטר: "אליטת הבינונים". אין היהודי צרפתי מקורי, אין לו את אותה מסורת חיים שעיצבה את צרפת שנים כה רבות, ובגללה אין הצרפתי הבינוני זקוק לחכמתו ותכונותיו הטובות האחרות של היהודי.

כוחו של האנטישמי היא בפשטותו הפרימיטיבית, בתחושת הקנין הקמאית של הבעלות על הקרקע. הוא לא מסוגל להבין צורות בעלות מודרניות כמו השקעות בנקאיות וכדומה.

הוא חש שדווקא הקמאיות, הפרימיטיביות, אי הרציונאליות, השייכות הלאומית לחברה ותיקה הקיימת שנים רבות – היא מקור כוחו.

ביהודי הוא רואה את כל מה ששונה מכך. היהודי הוא חכם, רציונאלי, קוסמופוליטי, ובעצם אינו שייך.

הוא הופך את היהודי לרמאי וגנב, כי על ידי כך הוא מרגיש עוד יותר את היותו בעל רכוש. הוא שווה, בגל אפסותו של היהודי.

הוא בעצם לא יכול לוותר על היהודי שאותו הוא בעצם חפץ להשמיד, כי הוא נותן לו לגיטימציה למעמדו הרם לעומת היהודי. אחרת היה חש בעצם מהו מעמדו האמיתי, כזעיר בורגני עני-למחצה. כך מרגיש הוא בעל רכוש. רכושו הוא היותו צרפתי, בניגוד ליהודי שאינו כזה.

בכך הוא חש את היותו מיוחד, בעצם היותו שונה מהיהודי. אין הוא צריך להשקיע בעצמו מאום כדי להפוך למשהו מיוחד. מיוחדותו היא בזה שאינו יהודי, וממילא הוא משהו בפני עצמו.

סארטר טוען שבכך שהאנטישמי יוצר ביהודי דמות שלילית, הרי הוא למעשה מניכאי,(1) הרואה ביהדות את הרע המוחלט, שעליו להלחם בו.

לכן, טוען הוא, האנטישמי שקוע כל העת ברע. הוא אינו מנסה לבנות את הטוב, אלא להשמיד את הרע. הרי זו "מלחמת בני אור בבני חושך".

לעומת האנטישמי, עומד הליברל והדמוקרט, שאמנם אינו חפץ בחיסולו הפיזי של היהודי, אבל חפץ בחיסולו של היהודי כיחידה נפרדת. הוא ליברל, אינו שונא את היהודי, אבל גם אינו חפץ שהיהודי יישאר יהודי, כי זה עומד בסתירה לעקרונותיו הדמוקרטיים, שכל בני האדם שווים. גם אצלו היהודי הוא תופעה יוצאת דופן בעצם יהדותו. הוא לא יכול לקבלו כצרפתי רגיל, כי הוא בעצם אינו כזה.

ניתן להרחיב עוד בדבריו של סארטר, אך מומלץ יותר לקרוא אותם מתוך המקור. כאן הובאה רק סקירה קצרה להראות פרספקטיבה של הגישה של סארטר לנושא.

אם ננסה להתבונן בדבריו, הרי שהוא לכאורה תולה את האנטישמיות בהיותו של היהודי דמות שונה בצרפת, או אף באירופה.

אין זו לכאורה שנאת הגזע היהודי, אלא שנאת השונה.

לפי זה, תתעורר שנאה ליהודי בכל מקום שאליו הוא מגיע. אם יגור ביפן, למשל, ישנאו אותו כי הוא יהודי, ולא כי הוא בן הגזע הלבן.

האם זה אכן כך?

או שמא האנטישמיות של סארטר היא אנטישמיות אירופית מובהקת?

האם היהודי בארצות האיסלם, למרות היותו שמי, ודומה בצורתו החיצונית לתושבי המקום, סבל פחות משנאה? (אין מדובר בכמות, אלא באיכות. כלומר: האם השנאה הבסיסית ליהודי בגלל היותו יהודי, הייתה שם על רקע לאומני, או דתי, או גזעי?)

באירופה חלק גדול מהשנאה ליהודי הייתה אכן לא ריאלית, כטענתו של סארטר. אבל היא הייתה במקרים רבים מתוך מוטיב דתי וגזעי, ולאו דווקא לאומני.

הנוצרי האירופי ספג במשך דורות רבים את השנאה של הכנסייה הנוצרית ליהודי, כבן העם המקולל, שלא הסכים לקבל את ישו כמשיחו. אלמנט הצליבה הינו פחות עקרוני מאשר אלמנט הייחוד היהודי לעומת הנוצרי.

עצם התפלגותה של הנצרות מהיהדות, יצרה יחס אמביוולנטי. הנוצרים הינם בני ישראל האמיתיים. הם אלו שקיבלו את בשורתו של ישו, בשעה שהיהודים דחו אותה. אוגוסטינוס מהיפו, מחבר "עיר האלהים", וממעצבי פניה של הנצרות הקתולית, הוא שטבע כלפי היהודים את הגישה של הכנסייה, כפי שלמד אותה בדברי הפסוק (תהלים פרק נ"ט פסוק י"ב): "אַל תַּהַרְגֵם פֶּן יִשְׁכְּחוּ עַמִּי הֲנִיעֵמוֹ בְחֵילְךָ וְהוֹרִידֵמוֹ"; כלומר: אין להרוג את היהודים, אלא רק להצר את צעדיהם, כדי שזה יהווה מופת לנוצרים עד כמה דתם צודקת.

לדעתי, לא יתן לעשות אבחנה בין האנטישמיות הנוצרית הדתית, לבין האנטישמיות הגזעית המודרנית. הנאציזם לא שלל את המוסלמים השמים, למרות היותם בני גזע שונה מהארי. הוא כן שלל את היהודים. מדוע?

הנצרות לא יכלה להתייחס לאיסלם, הדת המונותיאיסטית הצעירה ביותר, באותו יחס שבו התייחסה ליהדות. היהדות הייתה תמיד הסמל של הצדק של הנצרות. הנצרות שורשיה ביהדות, אך היא מעולה ממנה.

האיסלם לא היווה חזית ישירה נגד הנצרות. הוא לא כפר בישו כנביא, אלא טען שמוחמד הוא הנביא האחרון. כאן היה ויכוח תיאולוגי בעיקרו, ולא ויכוח קיומי. הנצרות והאיסלם יכולות לשכון בשווה אחת ליד השניה. הנצרות והיהדות לא.

גם כאשר הדת הנוצרית איבדה את מעמד הבכורה שלה בהתויית הדרך לאירופה, הרי השנאה שהנחילה במשך דורות לא יכלה להיעלם. האמנציפציה אך חיזקה אותה, והעמידה את היהודי השנוא כשווה ערך, ואף כעולה בתחומים רבים על הנוצרי. עד עתה ידע הנוצרי שהיהודי הינו פחדן, מלווה בריבית, שקרן, ועוד תכונות נוספות מעין אלו. עתה היהודי מעורב בפוליטיקה, לאומי יותר מבן העם המקורי, חייל מצטיין, מלומד, תרבותי. אין לו שום סממן חיצוני המעיד שהוא יהודי, מלבד מוצאו.

אבל הרי צריך לשנוא אותו! כי כך אמר הכומר בכנסייה במשך מאות שנים. אז מה עושים? צריך להמציא סיבה חדשה לשנאה! הפעם זו אנטישמיות. לא שנאת הדת היהודית, אלא הגזע היהודי.

כך שבאזורים בהם עדיין בלט היהודי בחיצוניותו ובדתו, עדיין נשאר מקום לשנאה דתית. במקום בו לא ניתן היה להיאחז בדת כמקור לשנאה – הפכה השנאה לגזעית.

כך הומצא המיתוס על היהודי העולמי, הזומם להשתלט על הגזע הארי בתככיו ונכליו.

עידוד לכך מצאו האנטישמים בעובדת היות רבים מראשי הקומוניזם והסוציאליזם העולמי יהודים. היהודי לא יכל למצוא את עצמו במסגרת לאומית, שכן נדחה משם בגלל אי השתייכותו הגזעית, ולמעשה הדתית.

מלבד זאת, היהודי בגלות היה בטבעו נוח לגישה קוסמופוליטית, מאשר האזרח המקורי של הארץ.

הוא גם יכל להזדהות ביתר קלות עם מעמד הפועלים הנרדף באותם ימים, מאשר עם מעמד האצולה או הבורגנות, שראו בו נטע זר, המנסה להידחק בכח למקום לא לו. מעמד הפועלים לעומת זאת, היה מעמד חדש, שניסה לתפוס את מקומו באירופה, בדיוק כמו היהודי.

לכן האנטישמיות שמתאר סארטר, היא נכונה לדעתי אך בחלקה. היא מתארת את הזעיר בורגני או הבורגני הצרפתי, הנובוריש, המנסה להרגיש עצמו חשוב בכך שהוא שונא זרים, ובתוכם היהודי, למרות שקשה לו בעצם להודות בכך.

זה מזכיר מאד את דמותו של ויקטור פיבר(2) התעשיין הצרפתי, ששונא אנגלים, בלגים, שוויצרים, גרמנים, יהודים, מוסלמים, שחורים, עניים, פרוטסטנטים, ולמעשה כל מה שאינו נראה לו כצרפתי. הוא מזהה את הצרפתי כלבן, קתולי, ועשיר. מאידך, הוא מתחלחל כאשר טוענים לו שהוא גזעני.

אין זה האנטישמי הקורא להשמיד את היהודי, כמו שאינו מעוניין להשמיד את הבלגי או האנגלי. הוא סובל משנאת זרים.

האנטישמי האירופאי האמיתי שונא את היהודי בגלל שהוא אינו נוצרי. אך כדי להצדיק את שנאתו, ולהראות שהיא אמיתית, הוא חייב כאדם מודרני לתלות אותה בכך שהגזע היהודי הוא הבעיה.

האם כיום ישנה עדיין אנטישמיות כזו? נראה לי, שככל שהנצרות נחלשת כאמונה, והמודרנה מתגברת – ישנה פחות שנאה אינטלקטואלית-כביכול, ששורשיה נעוצים בשנאה דתית. ייתכן ששנאה מהסוג שמתאר סארטר קיימת, אך כיום היא קיימת באותה מידה ביחס למוסלמים באירופה, הנותנים לאירופאי את אותה התחושה שנתן לו פעם היהודי.




1) דת פרסית הנובעת מדת זרתוסטרה (זורואסטר), הרואה בעולם שתי יישויות הנאבקות אחת בשניה: הטוב, והרע. האנטישמיות מציבה את היהודי כשורש הרע שיש להלחם בו עד חורמה.

 

2) הדמות המרכזית בסרט "רבי יעקב" משנות ה-70 של המאה העשרים, שלמרות היותו קומדיה, הוא מתאר בדייקנות את מערכת היחסים בין הצרפתי הקתולי, השמרן, העשיר, לבין תושביה האחרים של צרפת: היהודים, המוסלמים, השחורים.

 

תגובות

על סארטר, על היידגר ועל אנטישמיות באירופה

אפרופו, סארטר תמיד רצה לשייך את היידגר לאסכולה שלו האקיזטנטיאליסטית. אין יותר שהרגיז את היידגר יותר מכך שראה בכל ניסיון לכפות עליו אג'נדה אקיזטנטיאליסטית עיוות של תורתו.
בעיני היידגר, ה-אקיזטנטיאליסטים ששם את האדם במרכז הוא המשך ישיר למטאפיזיקה המערבית שהחלה באפלטון והגיעה לשיאה בניטשה (ברצון לעוצמה שהוא למעשה רצון לרצון) - מטאפיזיקה שהיידגר יצא נגדה בכל כוחו שעומדת בניגוד מושלם להיות בעולם -דזיין- ולהפתח אליו ולא לחפש לשלוט עליו ולהכפיף אותו לחשיבה סוליפסיסטית.

לגבי האנטישמיות, גם אני חשבתי בעבר כמו העצני שהאנטישמיות באירופה כיום הולכת ונעלמת כאשר אין בה כמעט יהודים יותר (אין את מי לשנוא) והיא עוברת אט אט לכיוון שנאת השמי הערבי ולא היהודי. היום אני חושב שהניתוח הזה הוא פשטני מידי ויותר בחזקת משאלת לב

למולי ידידי

בס"ד
תודה לך מולי על התגובה.
איני נכנס כרגע לדון בפילוסופיה של סארטר או היידגר (ללמוד את היידגר קשה לי אישית, כמו שקשה לי לשמוע את וואגנר. אדם שהצהיר על עצמו שהוא נאצי, ולא היה מוכן לחזור בו, ושגירש את מורו ורבו הוסרל מהאוניברסיטה, הוא לתחושתי מוקצה מחמת מיאוס). בהזדמנות אקווה לכתוב מאמרים על שיטות בפילוסופיה.
בנוגע למסקנה של המאמר, היא כמובן אינה חד משמעית. השאלה היא עד כמה היא בפועל. עד כמה במדינות מערב אירופה ישנה שנאה בולטת ליהודים הגרים שם, מצד התושבים המקוריים של הארץ (לא מצד מוסלמים). כמובן שקשה לבדוק זאת באופן מוחלט, אבל נראה שאין את האוירה הסוחפת, שחלק מכרטיס הכניסה להיות חבר במועדון האומה הוא שנאת יהודים.

סארטר ואנטישמיות

ידידי מר העצני:הבאת השקפה מעניינת מאוד איך נראית האנטישמיות מבעד מבטו של סארטר. קטונתי מלהתווכח על פילוסופים אלא שבעיני אין מה להשוות בין היידגר המרתק שהוא עולם ומלואו לבין סארטר שבעיני לא מעניין אם אינני טועה היידגר הגדיר את אחד מספריו של סארטר במילה המאוד לא אקדמית"דרעק"
ולעניין האנטישמיות:סארטר מבטא לדעתי אי הבנה יסודית בדבר מקורה של האנטישמיות. אומנם יהיו סוציולוגים שיגידו ששונאים את היהודים בגלל שהם שונים בגלל שהם אחרים בגלל שהם מיעוט. אבל מנקודת מבט היסטורית זה שונה .האנטישמיות היא מושג של התקופה המודרנית לפניה הייתה שנאת יהודים על רקע דתי
הנצרות והיהדות הן דתות אחיות והן ממש לא אוהבות אחת את השנייה בעבר באירופה הטרום- מודרנית שנאו יהודים על שום דתם על שנתפסו אחראים לצליבת ישו. בתקופה המודרנית עם התפשטות החילון ועם הופעת מדינת הלאום החלה תופעת האנטישמיות: דחיית היהודים מהשתלבות בלאומים האירופאיים לא בגלל הדת אלא בגלל שנתפסו כבני לאום זר או כבני גזע שונה. השוני בין התקופה הטרום מודרנית לבין התקופה המודרנית מתמצה בכך
שכאשר שנאו יהודים על שום דתם ניסו האירופאיים לאלצם להתנצר ולהסתפח לעמים האירופאיים לעומת זאת בתקופה המודרנית בדיוק ההיפך: האנטישמיים לחצו לדחוק החוצה ולא להסכים להשתלבות יהודים בחברה האירופית כי הם גזע אחר כי הם לא חלק מהלאומים האירופאיים כי הם נטע זר. ההבדל הוא תהומי
כיום אנחנו מצויים בעידן אחר אומנם פה ושם יש גילויים אנטישמיים מצד אירופאיים (צרפת הונגריה) אבל אלה גילויים ספורדיים שבאים מקבוצות שוליים לא נחשבות בניגוד לעבר הלא רחוק כל ממשלות אירופה לוחמות בנחרצות באנטישמיות מוקיעות תופעות כאלה ומתביישות כאשר הן קורות . חשוב גם לציין שכיום אין שום יהודי שחי מתוך כפייה באירופה כל יהודי מכל אחת מארצות אירופה ובעולם כולו(כולל איראן)יכול בכל עת לשנות מקום מגורים ובודאי לעלות ולהתיישב במדינת ישראל

תגובה לגיורא

בס"ד
גיורא יקירי!
איני חסידו של סארטר, או של היידגר. ציינתי את סארטר, כי הוא כתב מאסה ארוכה בנושא, לעומת היידגר שהיה נאצי כל ימיו.
כמו היידגר על סארטר, גם אחרים התבטאו בצורה מאד לא מחמיאה על היידגר.כאן אני מביא ציטוט מויקיפדיה בערך על היידגר: "ההיסטוריונית גרטרוד הימלפארב, בספרה On Looking Into the Abyss: Untimely Thoughts on Culture and Society, ביקרה בחריפות את הנטייה של הוגים פוסטמודרניסטים להעריץ את היידגר: הן משום ש"מכר נפשו לשטן הנאצי" ובגד בחבריו ובפילוסופיה שלו עצמו, והן בשל הדלות והשטחיות של רעיונותיו שמוצגים, לדעתה, בשפה כבדה ומורכבת שמכסה על השרלטנות ההיידגריאנית".
המעניין בסארטר הוא שהוא ניסה למצוא הסבר לאנטישמיות, ובכך להתקיף אותה על חוסר הצדק שבה.
אתה מתאר שני סוגים של אנטישמיות: דתית, וגזעית. אני בא לתת הסבר (ששמעתי אותו במקור מגר צדק גרמני, ופיתחתי אותו), על ההשפעה הפסיכולוגית של השנאה הדתית הנוצרית על השנאה הגזעית.
דרך אגב: בספרד, בה היה שמד בכח, האנוסים היו שנואים לא פחות מאשר היהודים. הם כונו: "מרנוס" (חזירים), למרות ששמם החוקי היה "קונברסוס" (ממירי דת). כך ששמד מעולם לא הביא לתוצאות המקוות. היהודי היה שנוא גם אחר השתמדותו. הוא תמיד היה הסמל של האנטי-כריסט.
אני איני טוען שהוא מגלה אי הבנה. אני טוען שהוא נותן תשובה חלקית.

תוספת לגיורא

בס"ד
רציתי רק להוסיף, שמשום מה הדיון גלש להשוואה בין סארטר להיידגר, וכמובן לא זאת המטרה של המאמר. אבל ככלל, אני מעולם לא קורא מישהו כי הוא מעניין או לא, אלא כדי לראות האם יש לו משהו מעניין שיכול להוסיף להסתכלות שלי על הנושא, הן אם אני מסכים עם הכותב, או חולק עליו. אחד הספרים המעצבנים ביותר שאני מכיר, הוא: "ביקורת התבונה הטהורה" (בכלל ספרי פילוסופיה מעצבנים מאד, כי הם חייבים לכתוב הכל בצורה מסובכת, במקום להקל על הקורא), האם זו סיבה לא ללמוד אותו? גם ספרי הסטוריה רבים מתנסחים בצורה כבדה, מפותלת ומכבידה לטעמי. וכמובן שאני קורא אותם. סארטר עצמו בחוברת הדקה הזו מתנסח בצורה שמכפילה ומשלשת את הטיעונים. אני במקומו, או במקום הרבה מחברים אחרים, הייתי מסכם את הדברים בכמה שורות. מה לעשות, אני עורך ספרים במקצועי.

על היידגר הנאצי

לראות את היידגר כנאצי באופן גורף או להשוות אותו לואגנר שהיה אנטישמי בכל רומח איבריו - זאת לדעתי טעות או לכל הפחות פשטנות.
נכון שיש את נאום הרקטור הבעייתי. אבל חשוב לדעת שהיידגר עבר מהפך בחייו ובכתבים המאוחרים שלו הוא מבקר את הנאציזם באותו האופן שבו הוא מבקר את המרקסיזם ואת הקפיטליזם - כלומר את כל תפיסות העולם המסתיימות ב"יזם".
יכול להיות שהיידגר לא היה מת על העם היהודי אבל מכאן להסיק שהוא היה יושב ראש של ועדת ואנזה- הדרך ארוכה. היתה לו גם מאהבת יהודיה. כך שהדברים הם לא שחור ולבן העצני ידידי.
על אותו משקל ניתן לומר שגם היגל היה אנטישמי. הוא מבקר את האומה היהודית ומכנה אותה עם לא היסטורי, זה לא אומר שהיגל הטיף לשנאת ישראל. כלומר מה שאני מנסה להגיד פה שלא כולם זה ואגנר, למרות שאין לי ספק שאף אחד מהם לא היה אוהב ישראל. אבל שוב, זאת לא סיבה לא ללמוד אותם. ובאותו הקשר, אני קראתי את מיין קמפף של היטלר ונהניתי מאד מהקריאה של הטקסט המטומטם הזה.

אגב לגבי הפילוסופיה של היידגר, היו רבים שטענו שהיא גיבוב שטויות עטוף בצלופן של מילים גבוהות. הפילוסוף הבריטי ראסל היה אחד מהם. אני אישית חושב למשל שהביקורת הראשונה של קאנט עמוקה יותר מכל מה שהיידגר כתב אי פעם, עם זאת עדיין יש להיידגר מה לחדש ולעניין - בעיקר בכל הקשור לכתבים שלו על הטכנולוגיה והרומנטיקה שנשמעת מהם (יהיו כאלה שיגידו שיחהיה מוזר לשייך את היידגר לזרם הרומנטי אבל אני עדיין טוען שיש מוטיפים כאלו בהגות שלו ואולי גם בפלרטוט שלו עם הנאציזם).

לידידי מולי

בס"ד
מולי יקירי!
סטינו מאד מנושא הכתבה, אבל יש אצלי המון חומר על הנאציות של היידגר. זה לא משנה אם הרג יהודים בפועל.
אני מביא קטע מויקיפדיה העברית:
"ב-1 במאי 1933 הצטרף היידגר למפלגה הנאצית ובעקבות זאת מונה לרקטור של אוניברסיטת פרייבורג. הוא התפטר מתפקידו זה בפברואר 1934. במהלך כהונתו אסרה האוניברסיטה על מורהו, הפילוסוף היהודי אדמונד הוסרל, להשתמש בספריית האוניברסיטה, זאת במסגרת חוקי הגזע הנאציים. מהמהדורה השנייה של "הוויה וזמן", שיצאה לאור בשנת 1941, הסיר היידגר את ההקדשה להוסרל. לאחר המלחמה, כאשר יצאה לאור מהדורה שנייה לספרו "מבוא למטפיזיקה", אשר ראה אור לראשונה בשנת 1935, סירב היידגר להסיר ממנה דברי תמיכה חמים במפלגה הנאצית, ואף סירב להוסיף הערת הסבר כלשהי".
יש לי גם המון חומר באנגלית.
וואגנר, בהבדל מהנאצים, שנא יהודים, אבל לא תמך ברציחתם. הוא נחשב כפסול בעיקר בגלל שהשמיעו את המוזיקה שלו, בעיקר את ה"ניבלונג רינג" במחנות הריכוז בדרך למשרפות.
תמיכה בנאצים פירושה הסכמה שקטה לרצח יהודים.

תוספת למולי

בס"ד
דרך אגב אני מציע לקרוא בספר של פרופסור שלמה אבינרי "פרקי חברה ומדינה" את הפרק "הגל והלאומיות הגרמנית", שם הוא מסביר את השקפת הגל על היהודים.

מראי מקומות לחיפוש מקוון על הנאציזם של היידגר

Heidegger and Nazism
HEIDEGGER AND THE NAZIS
The Case of Martin Heidegger, Philosopher and Nazi

עוד תוספת למולי

בס"ד
מולי ידידי!
גם לי יש בבית "מיין קאמפף", וגם את ספרו של אלפרד רוזנברג, האידיאולוג הנאצי. אני משתמש בהם כחומר על נאציזם, ולא כחומר קריאה אטרקטיבי. לעומת זאת היידגר הוא פילוסוף, הוגה דעות, שהיה מורם של יהודים (חנה ארנדט למשל), ועם זאת הוא גירש את הוסרל מספריית האוניברסיטה, לבש מדים נאציים, היה חבר במפלגה הנאצית, ולא הסכים לחזור בפומבי מדעותיו.
אני שולח כאן מאמר שהופיע ב"עכבר העיר":

תורת הרשע של מרטין היידגר
ספר הקורא להוציא את כתביו של מרטין היידגר ממדפי הפילוסופיה ולהעבירם לאגף ההיסטוריה הנאצית מלבה מחדש את הוויכוח הלוהט על אודות הפילוסוף רב ההשפעה
במשך עשרות שנים עומד הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר במוקד ויכוח לוהט. הביקורת שמתח על המחשבה והטכנולוגיה של המערב חדרה עמוק לתוך האדריכלות, הפסיכולוגיה והתיאוריה של הספרות והיתה מקור השראה לכמה מהתנועות האינטלקטואליות המשפיעות ביותר של המאה ה-20. אבל הוא גם היה נאצי נלהב.
ספר שיראה אור בקרוב באנגלית מעורר מחדש את הוויכוח הישן על השאלה אם אפשר להפריד בין האיש לבין הפילוסופיה שלו. המחבר, עמנואל פיי, מתבסס על ראיות חדשות וטוען כי רעיונות פאשיסטיים וגזעניים שזורים במארג התיאוריות של היידגר עד כדי כך שהן אינן ראויות עוד להיקרא פילוסופיה. בשל כך, מצהיר פיי, יש לבחון מחדש את כתביו של היידגר ותחומים רבים הבנויים עליהם מחשש שיביאו להפצת רעיונות רשע, המסוכנים למחשבה המודרנית בדיוק כפי ש"התנועה הנאצית היתה מסוכנת לקיומם הפיסי של בני האדם".
הספר, "Heidegger: The Introduction of Nazism Into Philosophy" ("היידגר: החדרת הנאציזם לפילוסופיה"), שראה אור לראשונה בצרפת ב-2005, קורא למרצים לפילוסופיה באוניברסיטאות להתייחס לכתביו של היידגר כאל נאומי שטנה. גם על הספריות להפסיק לתייג את אסופות כתביו כפילוסופיה, ותחת זאת להכליל אותם בהיסטוריה של הנאציזם, על פי פיי. אמצעים אלה ישמשו תווית אזהרה, בדומה לגולגולת ולעצמות מוצלבות על בקבוק רעל, למניעת הפצה רשלנית של רעיונותיו הנתעבים ביותר, שלדברי פיי הם הצבת המדינה לפני הפרט, מחיקת המוסר, אנטי-אנושיות וטוהר הגזע.
ריח המשרפות
הספר, שהוא מתקפה קיצונית על היידגר (1889-1976), עשוי לשנות את יחסם של פילוסופים אליו בארצות הברית ובצרפת, שם סטודנטים נדרשים לא פעם לקרוא את כתביו. פיי, מרצה באוניברסיטת פאריס, נאנטר, רוצה לא רק לסלק את היידגר משורות הפילוסופים, אלא גם לקרוא לעמיתיו לשקול מחדש את עצם מטרתה של הפילוסופיה ויחסה לאתיקה.
בה בעת, חוקרים מתחומים מגוונים יידרשו לשקול מחדש את השימוש ברעיונותיו של היידגר. פיי אמנם מדבר על הקשר הקרוב בין היידגר לבין פוליטיקה ימנית קיצונית עכשווית, אבל אינטלקטואלים מהצד השמאלי של המפה שאבו השראה מכתביו אף הם. האקזיסטנציאליזם והפוסט-מודרניזם, ביקורת על הקולוניאליזם ועל השחתת הסביבה - כולם מבוססים על ביקורתו כלפי המסורת התרבותית וההיגיון של המערב.
ריצ'רד וולין, חוקר משנתו של היידגר שחיבר כמה ספרים על אודותיו, אינו משוכנע שמחשבתו מוכתמת בנאציזם מיסודה כפי שטוען פיי. עם זאת, הוא מכיר בכך שרעיונותיו של היידגר זלגו אל התרבות הרחבה. "בשום אופן איני מבטל שום תחום מהתחומים האלה בשל השפעתו של היידגר", כתב בהודעת דואל בהתייחס להשפעת הפוסט-מודרניזם על האקדמיה כולה. "אני רק אומר שעלינו לדעת יותר על המשקעים האידיאולוגיים והקונוטציות של הוגה דעות כמו היידגר בטרם נקבל את דבריו ללא עוררין".

הספר, שרואה אור באנגלית בהוצאת אוניברסיטת ייל, מכה גלים, כפי שאפשר ללמוד ממאמר שהתפרסם בכתב העת "כרוניקל רוויו". במאמר שכותרתו "הייל היידגר" כונה הפילוסוף בפי המבקר קרלין רומנו "קשקשן היער השחור" ורמאי, ש"זכה להערכה שאינו ראוי לה ולמרבה הפלא מוערך אפילו היום". אף שלא רבים קראו את הספר, המאמר הניב מאות תגובות מקוונות של תומכים ומתנגדים מתלהמים.
רון רוזנבאום, מחבר הספר "Explaining Hitler" ("להסביר את היטלר"), הרחיב את הוויכוח וכלל בו גם את חנה ארנדט, הפילוסופית הגרמנייה-יהודייה שהיתה תלמידתו של היידגר ואהובתו. ברשימה באתר "סלייט" הוא טען כי הדברים שכתבה ארנדט על השואה והמונח המפורסם שטבעה, "הבנאליות של הרוע", הוכתמו בידי היידגר.
יש הדוחים בלהט את הרעיון שאי אפשר לזקק רעיונות חשובים מרעיונות מרושעים. דיימון לינקר מ"ניו רפבליק" הכריז שמגוחך "לגרור לעניין את כל הקורפוס הפילוסופי של היידגר". הוא ואחרים הזכירו כי הפילוסוף האמריקאי רב ההשפעה ריצ'רד רורטי אמר בזמנו כי "אי אפשר לקרוא את רוב הפילוסופים החשובים של העת האחרונה מבלי להביא בחשבון את מחשבתו של היידגר". זאת, גם אם "ריח העשן מהמשרפות" דבק בדפי כתביהם.
בעיניו של פיי, אי אפשר להפריד בין הפילוסופיה של היידגר לבין הפוליטיקה שלו כשם שאפשר להעריך, למשל, את הכישרון הפואטי של ת"ס אליוט או את הטכניקה הקולנועית של ד"ו גריפית בנפרד מדעותיהם ואמונותיהם. פיי אינו מערער על מקומו של היידגר בפנתיאון של הוגי הדעות, אך מבחינת הרצאותיו שלא פורסמו הוא מסיק כי הפילוסופיה שלו היתה מבוססת על אותם רעיונות שעליהם נסמך הנאציונל-סוציאליזם.
מבלי להבין את הקרקע שבה נטועים שורשי משנתו של היידגר, לטענת פיי, הציבור עלול שלא להבין כי ייתכן שרעיונותיו יצמחו בכיוונים בעייתיים. הצו להיות אותנטי ולהשתחרר ממוסרות המוסכמות, למשל, עלול להוביל לדחיית המוסר. הוקעת ההיגיון ומודרניזם חסר נשמה עלולים להידרדר לאנטי-אינטלקטואליזם גס ולהאדרת "דם ואדמה".
ביקורת על הטכנולוגיה
הוויכוח על היידגר רותח כבר שנים. הוא הצטרף למפלגה הנאצית ב-1933 כשהתמנה לרקטור אוניברסיטת פרייבורג ופיקח על פיטורי כל המרצים היהודים. לאחר המלחמה נאסר עליו ללמד. בשנות ה-50 חידשה ארנדט את הקשרים אתו ופעלה לשיקום המוניטין שלו.
היידגר ביקר את החברה הטכנולוגית המודרנית ואת המסורת הפילוסופית המערבית שהניבה אותה. הוא טען כי יש להתגבר על המסורת הזאת ולבחון מחדש את עצם טבעו של הקיום האנושי. הפרוזה שלו דחוסה כל כך, שיש כמה חוקרים הטוענים כי אפשר למצוא בה כל משמעות שהיא. עם זאת, הוא נחשב בעיני רבים לאחד ההוגים הגדולים והמשפיעים ביותר של המאה האחרונה. תיאולוגים נעזרו בביקורת ההיגיון שלו כדי להסביר את הקפיצה המחשבתית שהאמונה מחייבת; אדריכלים שאבו השראה מדחייתו את החוקים הקונוונציונליים. הביקורת שמתח על טכנולוגיה מכנית קוסמת לפעילי סביבה ולמתכננים.
ואולם לדעת פיי, אם רעיונותיו של היידגר יילמדו מבלי שתצוין גם אהדתו העמוקה לנאציזם, כאילו הראינו לילד תצוגת זיקוקין די נור מרהיבה מבלי להזהירו שרקטה שהוצתה עלולה גם להתפוצץ בפניו.

השפעתה של הפילוסופיה של היידגר על הנאציזם

בס"ד
אני מצרף כאן קטעים ממאמר, המראה כיצד השפיעה הפילוסופיה של היידגר על הנאציזם:

האינטלקטואלים לא בגדו. הם פשוט האמינו במה שעשו
מה אפשר ללמוד מהספר "גזע הפורענות", המתאר את מסעות הציד המטורפים של מדעני "האננארבה", שסיפקו לאידיאולוגיה הנאצית צידוקים מדעיים באמצעות ניתוחי גופות וחפירות ארכיאולוגיות ברחבי העולם? אפשר ללמוד, למשל, שמחקר אקדמי מופרט קל הרבה יותר לגייס לצורכי תעמולה
• ניצן ליבוביץ

גזע הפורענות: המדענים של הימלר התר פרינגל. תירגמה מאנגלית: דפנה ברעם. הוצאת כתר, עברית, 404 עמ', 99 שקלים
הסיפור של קבוצת מדעני ה"אננארבה" (Ahnenerbe, החברה למחקר ולימוד השורשים) הוא אחד הסיפורים המרתקים של גרמניה הנאצית; אפילו מבט מהיר קולט מיד את הפוטנציאל של הסיפור: קבוצת הרפתקנים בעלי עבר מדעי מפוקפק מתגייסת כדי לשכנע את האליטה של האס-אס שהחסלנות שלה אינה רק "מדעית", אלא גם מהפכנית. ארגון הקבוצה, לעומת זאת, משקף את התהליך הכללי של המערכת האידיאולוגית הנאצית: מחד גיסא פוליטיזציה מוחלטת של המדע כ"מהות חיים", ומאידך גיסא ה"הפרטה" שלו במסגרת מבנה מדיני טוטליטרי וחלוקה בין מרכזי כוח אידיאולוגיים וחוץ-אקדמיים. אבל לפני שאומר משהו על המסקנות וה"מודל", כמה מלים על ההיסטוריה של הקבוצה ועל הספר שלפנינו.
כדאי אולי לפתוח ולומר שספרה של התר פרינגל, עיתונאית-חוקרת, נכתב כספר קריאה פופולרי...
הסיפור שהיא מתארת הוא בראש ובראשונה הסיפור של היינריך הימלר ושל קבוצה קטנה של מדענים שפעלו סביבו. מטרתם היתה בראש ובראשונה לעגן ולחדש את תיזת המוצא הארי מאז השבטים הגרמאנים: השפה הסודית שלהם (ה"רונן"), הדימויים שאימצו - צלב הקרס למשל - המחקר הפיזיונומי וה"מדיקליזציה" ההדרגתית של המחקר. פרינגל משוטטת ברחבי "תחום המחיה" העצום של "המדענים של הימלר" ומתארת את מסעותיהם למקומות נידחים כמו טיבט, הארצות הסקנדינביות, עיראק וחצי-האי קרים. היא עוקבת אחר הדיווחים והתיאורים מן המסעות, בעיקר אחר ניסיונות אישוש רטרואקטיביים לתיזה הארית, שההרפתקנים של ה"אננארבה" מצאו כמעט בכל מקום.
הרעיון העיקרי שהדריך את הקבוצה היה כי "כל פריצות הדרך החשובות בהיסטוריה התרחשו בצפון אירופה" (עמ' 122) והתפשטו משם אל ארבע רוחות השמים - מההימלאיה, שבה שלט גזע אדונים ארי, ועד לאיים הקנאריים, שבהם דימו אנשי האננארבה למצוא מומיות בלונדיניות; ממזרח-אירופה, שבה התנחלו שבטים גותיים קדומים, ועד למזרח-התיכון. בתקופה זו, תקופת ההתגבשות הרעיונית של ה"אננארבה", עיקר העבודה התרכזה במחקר פרה-היסטורי או פילולוגי, כדי להוכיח קיום לשוני ואסתטי של שרידי הגזע הארי במקומות שונים בעולם. לדעתם, הוכחה חד-משמעית היתה מצדיקה את תפיסת העליונות הגזעית של השבטים הגרמאנים, ומאפשרת הבנה על-היסטורית של צורת חייהם וקיומם.
ההיסטוריה של מרטין היידגר, הפילוסוף הגדול של התקופה, ושל קרל שמידט, "לגאליסט החצר של הרייך", מזכירה מאוד את זו של מדעני האננארבה. במלים אחרות: הפוליטיזציה המוחלטת של המערכת הנאצית יצרה פיתוי חזק אצל רבים מהאינטלקטואלים, שלראשונה בהיסטוריה הגרמנית נהפכו לחוד החנית של מהפכה "רוחנית" ומבנית. אלא שברגע שהמהפכה הושלמה והמבנה הפך לריכוזי ("אורגני" תהיה המלה שבה ישתמשו המאמינים), האינלקטואלים הוסטו הצדה לטובת אנשי הביצוע. שני סוגים של מחשבה פוליטית מאפיינים את התהליך: הגזעני-תיאורטי, שאימץ כלים אסתטיים רדיקליים כדי לערער תפיסות קונבנציונליות של זמן ומרחב. ניתן לראות דוגמה ממשית לכך ברעיון ה"לבנסראום" (מרחב המחיה) והניסיון לבנות מודלים גיאו-פוליטיים על בסיס רעיונות הגזע.

להעצני ולגיורא

אני מסכים עם זה שיש בעיתיות בחייו של היידגר. אבל כפי שאמרתי, היידגר לא נשאר במפלגה הנאצית. הוא עבר תהליך של אכזבה והתפקחות. מותר לאדם לטעות או ללכת שולל. הוא לא לקח חלק בהשמדת היהודים, הוא לא הטיף לגזענות ככל הידוע לי.
אני לא מגן עליו ואני לא חושב שמגיע לו פרס נובל לשלום.
כדי להפוך את הדיון לרציני, אשמח אם תביאו מתוך הכתבים שלו עצמם איזכורים לפזילה לכיוון של נאציזם, השמדת עמים או גזענות ואז נוכל להתייחס לכך ברצינות. קראתי די הרבה את היידגר ולא ניתקלתי בדברים כאלו במפורש. אולי יש להם מקום בפרשנות ולכן כדאי שתביאו אותם ונדון בהם. להביא מאמרים על היידגר מאנציקלופדיות - אין בזה ערך רב לביסוס טיעון קוהרנטי.
שיהיה ברור, בהיותי נצר למשפחת ניצולי שואה, לא אהיה זה שייגן על נאצים

למולי מגיורא

אני מסכים ומצטרף לדעתך. אשתו של הייידגר - אלפרידה היידגר- הייתה חברה במפלגה הנאצית ואוהדת"שרופה"
של החזון הנאצי. היא משכה צעירים ימניים רבים לבוא ללמוד באוניברסיטת פרייבורג בה כיהן היידגר כדיקאן וסחפה גם אותו בכיוון זה(נאום הרקטור שנאם ב1933 או 1934). מעבר לכך לא ידועה לי שום עובדה או אינפורמציה כלשהיא
המקשרת אותו בצורה אקטיבית לממשל הנאצי. העובדה שבאוירה הכללית בגרמניה של אז הוא התבטא בזכות הנאצים יכולה להתקבל על הדעת וכיון שהוא לא היה קשור בשום צורה למפעל השמדת היהודים מספקת על מנת שלא לפסול אותו. אין לי יותר מה לומר גם משום שלעניות דעתי הוא מקורי מעניין ומורכב מאוד ולא הספקתי עדיין
ללמוד על כל מורכבותו. למשל:יש הטוענים שספרו הווייה והזמן היה אמור לצאת בשני כרכים אבל משום מה הכרך השני לא יצא לאור קצת משונה אז כיון שיש לי הרבה השלמות לעשות אני מניח לנושא היידגר

למולי ידידי

בס"ד
מולי יקירי!
ייתכן שבעתיד אכתוב מאמר או מאמרים על נושא השואה, ובין היתר אנשי רוח שתמכו בה. כרגע הנושא קצת כבד עלי. עליך להבין שגם אני בן להורים ניצולי שואה, כך שלא קל לי לדון בזה.
בינתיים, הפניתי אותך למאמרים באנגלית ובעברית, בחינת "תן לחכם ויחכם עוד". אנא חפש שם, ואולי תמצא חומר נוסף.
הטענה החוזרת על עצמה במאמרים אלו היא שהיידגר לא השמיע חרטה כל ימיו על השתייכותו למפלגה הנאצית.

לגיורא

בס"ד
גיורא יקירי!
האם קראת את תגובותי עם המובאות?

תגובה להעצני

קראתי.אינני חושב שיש מחלוקת מהותית בנושא . אני מסתכל מהזוית ההיסטורית:לדעתי כל העם הגרמני בתקופה ההיא נושא באחריות קולקטיבית לדברים האיומים שקרו . אבל אני מבדיל בין שתי קבוצות: גרמנים שתמכו או הזדהו עם הרעיונות הנאצים או אפילו לחמו בשורות הצבא הגרמני בקבוצה שנייה אני מכליל את כל אלה שהיו שותפים בצורה אקטיבית לביצוע שואת היהודים או פשעים נגד האנושות כלפי עמים אחרים . למיטב ידיעתי היידגר
נמנה על הקבוצה הראשונה. אם היה שייך לקבוצה השנייה לא הייתי נפשית מסוגל לגעת בשום אחד מכתביו.

ידידי גיורא

בס"ד
לדעתי יש מספר קבוצות בגרמניה הנאצית:
* תומכי המשטר, אף שלא הרגו יהודים בפועל. זאת אומרת שהם מסכימים עם עצם השיטה שהעם היהודי צריך להיות מושמד, ושהגזע הארי הוא עליון, ושאר הגזעים נמוכים, וממילא מותר להשמידם או לפחות להעבידם עד מוות.
* אנשי אס.אס., או גרמנים אחרים שהרגו יהודים או לא יהודים מתוך רצח לשמו.
* אנשי צבא, שלחמו בצבא הגרמני, ולא בהכרח היו נאצים
* אדישים, חלשים, כנועים, שלא היה להם הכח והאומץ למחות.
לדעתי, היידגר נמנה על הקבוצה הראשונה. אי אפשר לומר שהוא היה תמים ולא ידע מה משמעותה של האידיאולוגיה הנאצית. אנשי רוח אחרים עזבו את גרמניה באותם שנים, או לפחות לא הזדהו רשמית עם הנאציזם. היידגר כן עשה זאת.
עוול גדול עשתה לדעתי תלמידתו ומאהבתו חנה ארנדט, כאשר חידשה עימו את הקשרים אחרי המלחמה, ועשתה רהביליטציה לשמו. אדם שהזדהה עם האידיאולוגיה הנפשעת ביותר עלי אדמות, שדגלה ברצח לשם רצח (בכוונה איני מתייחס לבעיה היהודית), והשמדת אוכלוסיות שלמות, הוא לדעתי אדם נפשע, גם אם הפילוסופיה שלו מקסימה. אנא עיין בחומר באנגלית ששלחתי, תמצא אותו באינטרנט לפי הלינקים ששלחתי.

להעצני ולגיורא חברים אני מסכים איתכם - אבל!

כפי שאמרתי, היידגר לא היה בדיוק חסיד אומות העולם. אלא שבכתביו שקראתי לעומק לא ניתקלתי בשום רעיון פשיסטי או אימרה ישירה או מרומזת המדברת על עליונות גזע אחד כלפי האחר והצורך בשמירת טהרת הגזע ועוד שאר מיני הירקות הרקובים המוכרים לנו מהרטוריקה הנאצית. בניגוד להגל ולניטשה ולעוד פילוסופים אחרים, אין אצלו אפילו אזכור ליהודים על פי מה שאני קראתי.
על כן להפוך אותו לנאצי, חבר ס א או סס זה מוגזם.
אני מאמין שיש לעשות הפרדה ברורה בין הכותב לכתבים. ברגע שהתפרסם שיר או כתב פילוסופי, הוא מפסיק להיות רכושו של בכותב ונהפך לנחלת הכלל. היידגר עצמו לא מעניין אותי. לא מעניין אותי מי היתה אישתו, מי היתה המאהבת שלו והאם היו לו טחורים.
מה שאותי מעניין הם הכתבים שמבחינתי ההתייחסות צריכה להיות אליהם בלבד. כדי להמחיש את דברי היטב, אגדיל ואומר שלמשל אני מאמין שאדם לא מוסרי יכול לכתוב מסה מצויינת על אתיקה. אין קשר בין האדם לבין הכתבים.
אבל תמיד נטייתי הייתה לכיוון הפורמליזם הרוסי

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת עדינו העצני