אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

עיבל / חיים גורי - והדברים החסרים והשתיקות הנוספות חלק ב


התמונה של חיים ספטי
עיבל / חיים גורי - והדברים החסרים והשתיקות הנוספות חלק ב

עיבל / חיים גורי - והדברים החסרים והשתיקות הנוספות חלק ב

לחלק א של המאמר

 

ה': הנכסים הפיזיים והטריטוריאליים שהושגו בכיבושי המלחמות:

גורי נוגע בשאלת הנכסים הפיזיים של האויב העוברים לרשותו של המנצח, ומזהיר אותנו מלטעות: נכסים פיזיים אלה ("הַשּׁקֶת וְהַבּוֹר, גֶּדֶר הַצַּבָּר"- שיר מס' 26), עדיין לא עברו לחלוטין לבעלותנו, והם "קצת עֲדַיִן שלהם".

גורי כותב על השטחים שכבשה ישראל במלחמת ששת הימים. הוא מתאר מצב, שארע במציאות, שבו, בהליכתו בירושלים, "כנראה", כלשונו, תעה בדרך והגיע אל מחוץ לירושלים היהודית ("זו כבר לא ירושלים/ זה כבר מַשהו שאחריה"- שיר מס' 44), הוא חש חרדה שמא מישהו מקומי יבין שמדובר ביהודי שנקלע ליישובו והשמועה על כך תתפשט "ותשנה את האויר", כלומר תיצור סביבו אווירה עוינת ומסוכנת לחייו. במצב זה, גורי מדמה לעצמו שהוא רץ במעלה היישוב הערבי, בניסיון להימלט, אך שָׁם ממתינה לו מישהי על גג בית, פלח-רכב בידה, באופן מטפורי, כמובן, בארמז ברור לאישה במגדל בתבץ שהשליכה פלח-רכב על אבימלך, שצר על המגדל, ורוצצה את גולגלתו  ("שופטים" ט' 50-53). גורי כותב כאן, למעשה, על עצמו כיחיד המייצג את הכלל הישראלי-יהודי. הוא יודע שב"שטחים" שונאים אותנו, כי הם רואים אותנו ככובשים, כפי שראו אנשי תבץ את אבימלך. גורי מתגלה, שוב, בשיר זה, כמשורר-אמת. הוא אינו מנסה לייפות את המציאות, כפי שיש הנוהגים לעשות באָמרם כי אנו "כובשים נאורים" (יש, כידוע, רבים החולקים על הגדרה זו לגבינו, גם בקִרְבֵּנוּ, בטענה שאין בנמצא "כובש נאור", וכובש מעצם הגדרתו ומהותו אינו יכול להיות נאור, שלא לדבר על כך שבפועל נעשו  גם מעשים לחלוטין לא נאורים ב"שטחים", כגון מעשי ביזה במלחמת ששת הימים, שעליהם סיפר גורי בריאיון נרחב שערך עמו פרופ' אריאל הירשפלד ב"אודיסאה" מס' 19, אפריל 2013) ומסיקים שבזכות זאת אין סיבה שנהיה שנואים שם. מתיאור הסיטואציה החצי-ריאלית חצי-דמיונית שמתאר גורי בשיר, עולה שאנו שנואים גם שנואים ב"שטחים", ומבקשים שָׁם להָרגנו.

גורי רומז על נביאי התוכחה המקראיים, שניבאו על העונש הצפוי, והעם המתין להתגשמות נבואותיהם. כמוהם, יש כיום "נביאים" (שיר מס' 45), המזהירים מפני העונש הצפוי לנו. סמיכותו של שיר זה לשיר מס' 44, הרומז על נושא "השטחים", רומזת, לדעתי, לחטא שעליו יבוא העונש הצפוי לטענת אותם "נביאים"- חטא הכיבוש. לכך שאנו רשאים ללמוד משיר מס' 44 על משמעותו של שיר מס' 45 רומזת, לדעתי, גם המילה "הגגות" שבשיר מס' 45, המזכירה את "גג הבית" שבשיר מס' 44, שבו ממתינה לגורי האישה, פלח-רכב בידה. לפי שיר מס' 45, העורבים "יודעים שיהיה שמח" (כלומר שצפוי עימות, לפי כוונת הביטוי "יהיה שמח" בסלנג, וראה גם ביטוי זה ומשמעותו המפורשת בשיר מס' 4 : "מוֹרָאִים" וכל "צרה צרורה") ויתפֵסו "בעוד מועד מקום על הגגות" [כדי לצפות בעימות], רמז לגג שבו המתינה לגורי, באופן מטפורי, האישה. בגגות הללו, כך משתמע מההקבלה ל"גג הבית" שבשיר מס' 44, ימתינו לנו ב"שטחים", באופן מטפורי, נשים רבות, פלחי-רכב בידיהן, מבקשות להָרגנו. והעונש הצפוי לנו על החטא יהיה, כך משתמע, שֶׁיַהֲרְגּוּ בנו.  

גורי כותב על העיר ש"שינו את צורתה" (שיר מס' 46), הלוא היא ירושלים. הוא מתאר מצב דמיוני, כאילו הוא קם בכוחו האחרון ולוחם על העיר. מצב דמיוני זה הינו בעצם מעֵין התגשמות הנבואה ששיר מס' 45 עוסק בה.

גורי רואה את עצמו כמי שהיה "נביא שקר", כמי ש"נמשך סוּמָא אֶל הבדוי" (שיר מס' 49), כלומר, לרעיונות לא ריאליים, והימר "על הַנִּסִּים", כלומר, פעל פעולות בעלות סיכון גבוה, שרק נִסִּים היו עשויים להביא להצלחתם. שיר זה עוסק, לדעתי, בנטייתו של גורי, בתקופה מסוימת, לאחר מלחמת ששת הימים, לרעיון ארץ ישראל השלמה, בהשפעת אלתרמן, והצטרפותו לתנועה זו, שממנה חזר בו כעבור תקופת מה. בריאיון הנ"ל ניתן למצוא, בעמ' 32-34, חיזוק לדעתי זו.

ו': חוסר התקווה, והציפייה, הרחוקה מלהתגשם, לעתיד טוב יותר ולשלום:

בשיר מס' 4, כך לדעתי, יוצא גורי מהסיטואציה הפוגעת שהוזכרה בשיר מס' 3 (ראה בסוף פרק א'), ואשר גורי חשש מחזרתהּ, ומפתֵחַ מעֵין משל סמלי: אותו אדם, שצעק ביטוי פוגע כלפיו, הופך למקללים ו"מרחיבי פִּיּוֹת" (מי שבלשון הסלנג בימינו "פותחים את הפה", מדברים סרה) רבים, חסרי שינה וחסרי מנוח, אשר כמו נביאי תוכחה מבקשים להטיל מורא בקרב שומעיהם, להביע באוזניהם מעֵין חזון אפוקליפטי, על "הַיָּמִים הַנּוֹרָאִים שֶׁהִצְטַבְּרוּ/ וְהָאֲמוּרִים לָבוֹא וְלַעֲבֹר בִּשְׁעָרֵינוּ.". מקללים ו"מרחיבי פִּיּוֹת" אלה מביאים את הדובר בשיר להכרה ש"לֹא יוּנַח לָנוּ מִן הָאָרוּר". הם זרעו בעבר וזורעים בהווה  ייאוש, ונוטעים בקרב שומעיהם את הדעה שה"תִּקְווֹת" לעתיד טוב יותר "יֵלְכוּ ויִסָּגְרוּ" ו"ישועה" לא תגיע, ושהבשורה לעתיד טוב יותר, שציפו לראותה, לא תתגשם. אדרבה, במקומה הם תארו ומתארים את בואם של "ימים נוראים", של "מוֹרָאִים" ושל צרות צרורות שנועדו לבוא על הישוב היהודי בארץ ב"צו ירושתו" [במקור: "בְּצַו יְרֻשָּׁתֵנוּ."], כלומר מִכּוֹחַ איזה גזר דין קדום ("כַּמֻּבְטָח לנו מִקַּדמת דנא") שנגזר על עמנו.

שיר מס' 5 ממשיך ברוח זו של שיר מס' 4 ומתאר מצב סמלי של ישות כלשהי השבה בידיים ריקות אל המצפים לה, שעמדו "בחוץ כָּל אותו לילה", ממשיכים לחכות. מתואר כאן מצב של ציפייה בלתי פוסקת ("צברנו נִסָּיוֹן, הָיִינוּ האנשים המחכים"), מצב קיומי של ציפייה לגאולה, לתקווה, לבשורה, ציפייה שנבעה מהמצב הישראלי הקשה בעבר, במלחמה הראשונה, מלחמת העצמאות, והצטברותו מאז ועד ההווה. במהלך ציפייה זו שומעים גורי וחבריו דיבורים מסוגים שונים ובעלי מרכיבים ומאפיינים שונים על כך ש"נסתרות דרכי האֵל [מרכיב ומאפיין דתי],/ שזה סִפּוּר ישן [מרכיב ומאפיין היסטורי],/ שאין תשובה לַכָּל [מרכיב ומאפיין מפוכח-ריאלי].", ואותם דוברים אף הפצירו בו ובחבריו שלא יאבדו את התקווה.

גם בשיר מס' 7 מובע הרעיון ש"הַתִּקְוָה" רחוקה מלהתגשם

שיר מס' 16 עוסק, לדעתי, בציפייה לשלום (בין היתר, על-פי השורות: "לִפְנֵי לֶכְתִי אני שב ומתפלל על הָאֲמוּלָה [אֻמְלָלָה]... לא סרו נְהִי מחוצותיה ולא חרב מּגְּבוּלָהּ.", וכן לפי הארמז ל"תהילים" פרק קכ"ב שיצוין להלן ועוד ארמזים שיצוינו להלן) ומביע את תחושת אי- האמון כי יבוא שלום. הייתה ציפייה לשלום ("סִפְּרוּ על איזה שֶׁקֶט קריר הַקָּרֵב לְאִטּוֹ", כותב גורי במטאפורה יפה לשלום), אך המשורר אינו מאמין בכך: "כי לא יִשְׁלָיוּ [יִשׁלֵווּ, יִחיו בשלווה] אוהביה תחת גפנם ותאנתם" הוא כותב, בארמז ברור לנאמר ב"תהילים" קכ"ב- "שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלָיִם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ" וגו', ואולם, גורי כותב את דבריו בלשון השלילה"- לא יִשְׁלָיוּ", ובכך הוא הופך כליל את משמעותו הטובה של המקור המדבר על שלווה ושלום בירושלים למשמעות רעה של חוסר-שלווה ומלחמה בארץ. בנוסף לארמז הנ"ל ל"תהילים", קיימים בשיר זה ארמזים ברורים לפיוטו של משורר-ספרד משה אבן-עזרא ליום הכיפורים "אֵל נורא עלילה" ("אֵל נורא עלילה לא המציא לנו מחילה בשעת הנעילה", כותב גורי בלשון השלילה- "לא המציא", כלומר, תפילת-הפיוט לא נענתה), לתפילת-הקדיש ("לְחֵן וחסד וּפִהוּק, לְרֶוַח והצלה"- אך יש לציין שהתוספת "וּפִהוּק" מהווה מבע אירוני כלפי המקווים לטוב) ולנבואת-נחמה של עמוס ("עמוס" ט' 13-15), אלא שגורי הופך בשירו את נבואת הנחמה של עמוס, המנבאת חיי שלווה ונחת ובנייה ונטיעה, המשקפים מצב של שלום ("הִנֵּה ימים באים נְאֻם-ה' וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר" וגו') לנבואה קודרת של לחימה ונקמה וְתרעלה ("כי נִגַּשׁ שׁוֹלֵף [שולף הנשק] בַּסּוֹפֵד" וגו'), ובהמשך השיר גם מָוֶת- "המלאך ההוא" בַּשיר, הלוא הוא מלאך המוות משירו של ביאליק "דָּבָר"- וחַלחלה. לעניין הארמזים יש להוסיף, שֶׁבַּשׁוּרָה "כי לא ישליו אוהביה תחת גפנם ותאנתם", צרף גורי לארמז היסודי "כי לא ישליו אוהביה" ארמז נוסף ("תחת גפנם ותאנתם") לכמה מקומות במקרא שבהם מסמלים הגפן והתאנה חיי שלום  (למשל, ב"מלכים א'" ה' 4-5 וב"מיכה" ד' 4 ועוד), אך, כמובן, גם משמעות סמל זה מתהפכת על-ידי המילה "לא" שבשיר ("לא יִשְׁלָיוּ").

שיר אחר, שבו כותב גורי על התקווה לְטוֹב, הינו מס' 75. זהו שיר מופשט בתחילתו ובהמשכו, המדבר על "מַשהו מוּאָר כלשהו נפתח מן הכהה./ כמו מִנּוּן נכון הזוכר מִנִּסְיוֹנוֹ/ את האפשרות שתהיה/ כמו בציורֵי המלאכים והקדושים." ובהמשכו עורך גורי הקבלה מרומזת בין רוח קרירה ה"חולפת לה/ אֶל השעה ההיא שתתאים בי להפליא/ לתוּגה הזאת, לָאפלולית שתִתעבֶּה לאט" לבין אותו "משהו מואר כלשהו" הנפתח "מן הכהה"- כשם שמשהו מוּאָר נפתח, כלומר: נובע מן הכהה, כך הרוח הקרירה תתאים להפליא לתוגה ולאפלולית שבנפשו של גורי. בסיום השיר מתברר לנו שכוונת השיר היא לְדבֵּר על הַמְּקוֵה לְטוֹב

(שיֵראה מתוך התוגה והאפלולית שבנפשו). שיר זה הינו, בעיניי, מן היפים שבשירי הספר.

שיר מס' 83 כתוב באירוניה עצמית מרה. מתוך לִבּהּ של האימה ("בלב המוֹראִים") גורי כותב "הִנֵּה ימים באים" (ביטוי-פתיחה במקרא לדברי נבואה, טובים או רעים, בפי אלוהים ובפי הנביאים), ביטוי שנועד, על-פי המובן מן השיר, לפתוח בנבואה טובה ולהביע תקווה עזה לעתיד טוב ולשלום, ואולם, גורי מודע לכך שזוהי נבואה של בדאי, ושעתיד טוב, עתיד ללא מלחמות (כמשתמע מן המשפט "לְאַחַר כָּל הַקִּינִים, הַהֶגֶה וְהַהִי") אינו ממתין לנו.

ז': נושאי המוּסריוּת במלחמה, תחושת האשם והצורך באפולוגטיקה:

המוּסריוּת במלחמה, תחושת האשם והצורך בהצטדקות, באפולוגטיקה, הינם שלושה מהנושאים המרכזיים שבהם עוסק הספר.

גורי מתייחס, בשיר מס' 41, לשאלת האמת ההיסטורית המלאה והשלמה. האמת ההיסטורית הזו, במלואה ובשלמותה, מביאה עִמה תשובות שמקצתן אינן לרוחנו. גורי רומז בשיר זה שגם במחנה הלוחמים הישראלים נעשו מעשים לא מוסריים. גורי, כמשורר-אמת, אינו מתכחש לכך.

הצורך באפולוגטיקה מבוטא בצורה המפורשת ביותר בשיר מס' 71: "כמה בינינו משננים את נאומי הסנגוריה/ שֶׁנִשָּׂא באזנֵי הדורות הבאים". שיר זה מהווה המשך מפורש לשיר מס' 70 (דבר המובן מהשורה הראשונה שלו: "והיה שָׁם מַשהו אינטימי באוִירה ההיא", כאשר בשיר מס' 70 נכתב: "ישנו שָׁם מַשהו אינטימי"). הואיל ושיר מס' 70 מדבר על בני דורו של גורי, שהינם כיום קשישים מופלגים ("לעִתים קרובות הדברים נופלים לנו מהידיִם") ועל כך ש"הרי היא רשומה על שמנו, המלחמה ההיא", הרי שברור שמדובר במלחמת העצמאות (כפי שציינתי בפרק ד'), ומכאן שהצורך באפולוגטיקה המבוטא בשיר מס' 71 , שגורי מייחס אותו ל"כמה" מבני דורו, נוגע קודם כול ובראש וראשונה לעוולות שנעשו, לדעת "כמה" מבני דורו (ולדעת גורי עצמו, כפי שיובהר בהמשך המאמר) במלחמת העצמאות.

אחדים משירי הספר (מס' 19, 27, 28, 29, 53) עוסקים, לפי הבנתי, בקרב אחד (אחד מִנִּי רבים, שבהם לחם גורי, ושבהם, כך משתמע, לא ארע כדבר הזה, כלומר מדובר באירוע חריג), שבו הוצאו להורג אנשים חפים מפשע (במהלך הקרב, מְקוֹם יישוב ערבי, כנראה כפר, או חלק ממנו, עלה באש, וכל האנשים שבו, הן לוחמים והן אנשים חפים מפשע, כלומר אנשים שלא היו לוחמים, נהרגו- האנשים החפים מפשע, כך ברור, למעשה הוצאו להורג), אך העניין מורכב מאד מבחינת כתיבתו של גורי על האירוע: בשיר מס' 28 מציג גורי עמדה, שמדובר במעשה שלא היה ממנו מנוס ("מה, לעזאזל, היה עלינו לעשות."), אך שיר מס' 53 הינו שיר נוקב יותר. בשיר זה יש ארמזים אחדים לסיפור סדום ועמורה שבספר "בראשית" פרק י"ט ("גָּפרית ומלח", "צדיקיה", "אל תפן אחורה", ו"נציב אבן"- על משקל "נציב מלח"), שהינו סמל לחורבן גמור.  בשיר זה נשאלת שאלת-תמיהה (שמאחוריה עומדת, ככול הנראה, הטחת-אשמה): "עַל מָה?!", משמע, זהו הֶרֶג שנעשה, בחלקו, ללא סיבה מוצדקת.  גורי מטיח את האשמה כלפי לוחמינו ("גָּפרית ומלח, שְׁלוּחַת יד", כלומר, פגיעה קשה מעשה ידי לוחמים, ולא מעשה אלוהים כבסיפור סדום ועמורה). השיר הזה קשה. עולה ממנו תמונה של הֶרֶג רב, שבוצע על ידי לוחמינו בכפר זה ("עוד אחרונֶיהָ", כלומר: נהרגו גם אחרוני האנשים שבכפר). בקרב זה נהרגו, כאמור, גם אנשים חפים מפשע ("גם צדיקיה על אבן אחת", כלומר, גם צדיקיה, האנשים החפים מפשע שבכפר, נהרגו). הפירוש הנכון של השיר, לדעתי, הוא שכפר ערבי אכן היה כפר שהיו בו "אנשי סדום ועמורה", פושעים וחוטאים שפגעו בכוחותינו ואולי גם באזרחינו, ושהיו ראויים לפגיעה הקשה שפגעו בהם כוחותינו, אך גם האנשים החפים מפשע שבכפר, שלא היו לוחמים, נהרגו, וליתר דיוק הוצאו להורג.

 גורי מציג בשירים אלה ובפרט בשיר מס' 53, עמדה מוסרית, ולפיה גם בקרב צודק מאין כמוהו כנגד "אנשי סדום ועמורה", פושעים וחוטאים,  על לוחמינו להקפיד הקפדה יתרה על אי-פגיעה בחפים מפשע.  גורי מתגלה, בשיר מס' 53, כמשורר-אמת, מעין ס. יזהר של "חירבת חיזעה", שאינו מסתיר דבר, גם כאשר האמת אינה נוחה לנו (ציינתי לעיל שמדובר כנראה בכפר, מן הסתם כפר קטן, שכן אין להניח שֶׁבְּמְקוֹם יישוב גדול, כגון עיירה או עיר, היו נהרגים כל האנשים, אלפים ואולי אף אלפים רבים, כולל חפים מפשע רבים מאד, מבלי שהדבר היה נודע עד כה, כשם שאין להניח שחיילינו היו רוצים או יכולים להרוג חפים מפשע רבים מאד, שמספרם בעיירה או בעיר יכול להגיע אף לאלפים).

שניים מהשירים הנ"ל (19 ו-29) עוסקים באישה, שהלוחמים ראו בדרכם חזרה מן הכפר ההוא. שיר מס' 29 מתאר מצב של עשן עולה (מן הכפר שנשרף, זה ברור), והלוחמים ראו אישה ההולכת אחריהם, "ידיה על ראשה". שיר מס' 19 עוסק אף הוא בְּאישה, לבושת שחורים, ההולכת אחריהם, וככל הנראה מדובר באותה אישה ובאותו אירוע. מפעם לפעם הלוחמים מביטים לאחור, שכן הדבר, כמובן, מטריד את מנוחתם. האישה הזו מעוררת בגורי תחושת אשם על ההֶרֶג שעשו לוחמינו בכפר, והוא כותב בשיר זה, מיד לאחר הכתיבה על האישה: "ומההרים החרוכים בהבל הַשַּׁרְקִיָּה [רוח מזרחית חמה]/ עלתה שמימה צעקת החשבונות הלא גמורים", כלומר: צעקה נוקבת שמיִם עלתה על ההֶרֶג שעוללה שאיפת הנקם של הלוחמים. ההרג הרב בכפר הוא זה, כך ברור, שגרם למצבה הנפשי הקשה של האישה, שהייתה ככל הנראה מנשות הכפר והייתה עדה להֶרֶג הרב, והיא הולכת אַחַר לוחמינו כמין כתב אשמה הרודף אותם.

לגבי השורה "עלתה שמימה צעקת החשבונות הלא גמורים" שבשיר זה, יצוין שהיא נכתבה, כנראה, על פי הנאמר בסיפור קין והבל: "קול דְּמֵי אחִיךָ צועקים אלי מן האדמה" ("בראשית" ד' 10). יצוין שיש הקבלה לא רק בין המילה "צעקת" למילה "צועקים", אלא גם בין המילים "מן האדמה" שבסיפור קין והבל (כמובן, "מן האדמה" קול דְּמֵי אחִיךָ עולים השמימה, מקום משכנו של אלוהים- הלוא אלוהים הוא האומר זאת) למילים "עלתה שמימה" שבשיר זה, דבר המקנה לשורה זו שבשיר משמעות יתֵרה- ההֶרֶג שבין היהודים לערבים, "בני-הדודים" על פי המסופר על מוצאם הקדום, הוא כהרג שבין אחים, הֶרֶג טראגי ונורא במיוחד. ההקבלה לסיפור קין והבל (על-ידי הארמז שיוצרת השורה הנ"ל- "עלתה שמימה" וגו') נעשתה כנראה גם כדי להדגיש שמדובר בהֶרֶג חפים מפשע, כשם שהבל היה חף מפשע. יצוין גם שהביטוי "החשבונות הלא גמורים" המופיע כאן, רומז על כך שההֶרֶג של החפים מפשע נעשה מתוך רצון לנקמה (כאמור לעיל), אך גורי סבור שצעקת החשבונות הלא גמורים הללו עלתה השמימה, כלומר זעזעה את השמיִם, ובכך הוא מביע את הסתייגותו המוחלטת מהֶרֶג זה וממניע הנקמה (הסתייגותו הברורה ממניע הנקמה באה לביטוי גם בשיר "אפילוג" שבספרו "כלולות" (1950),שבו מדבר גורי על כך ששאיפת נקם תגרום לכך שהפגיון שבו תבוצע הנקמה יטונף (בדם), כלומר, מדובר בטינוף הנשק, בפגיעה חמורה ברעיון "טוהר הנשק").

יצוין גם שהביטוי "על אבן אחת", המופיע בשיר מס' 53, הינו ארמז לסיפור אבימלך, שהרג את שבעים אחיו "על אבן אחת" ("שופטים" ט' 5). גם ארמז זה, מעבר לכך שהוא מתכוון לרמוז על הֶרֶג של חפים מפשע, מתכוון, אולי, לרמוז גם על כך שכאשר לוחמינו הורגים באויב הערבי (ולהיפך), הם הורגים מעֵין אחים.

גורי כותב על חרטותיו: החרטות באות לאחר מעשה, ואינן מניחות לו, הן מלוות אותו יומם ולילה, גם בזִקנתו, למרות שהוא הִשתנה מאז שעשה את המעשים שעליהם הוא מתחרט. הן אינן עוזבות אותו. הן אמנם מניחות לו לזמן מה, אך שבות ועולות (שיר מס' 51).

תחושת האשם והצורך באפולוגטיקה נובעים משאיפה של גורי למוסריוּת. גורי רואה בברנר "אב רוחני" גם בעניין זה. כמה התייחסויות לברנר, בכמה מהשירים, מעידים על השאיפה של גורי למוּסריוּת ולאמירת האמת ללא כחל וסרק. גורי הינו משורר-אמת, כאמור לעיל, שדמות המופת שלאורה הוא הולך, מדריכו הרוחני, הינו ברנר, איש המוסר והאמת.

ח': אהבת גורי לארץ (ויציאתו כנגד המדברים בגנותה):

גורי מתאר את עצמו כמי שמהלל את הארץ וכותב בשיריו את "כבודה ותפארתה" ו"את שְׁלַל תהִלּותיה" (שיר מס' 59). הוא שומע את יפי תפילותיה ואת אַנחתה ובִּכְיהּ ומבקש לרפאה מצרותיה ומחוליֵיהּ, ואילו אחרים, "כל זב ומצורע", "מרחיבים פיהם" להטיל עליה מורא. גורי מודע לכך שהארץ תובעת קורבנות, "ואין סימן לקץ הפלאות", לאחרית הימים המופלאה, שבה לא נדע מלחמות, ושעדיין לא נפתחו לארצנו שערי מחילה, אך למרות כול זאת, הוא מהלל את הארץ. שיר זה משקף אהבה עמוקה לארץ, נכונות לדבר בשִׁבחה ולעמוד כנגד המדברים בגנותה.

בשיר אחר (מס' 86) פותח גורי בכך שהוא מדמה את עצמו לְשליח שרץ מרחק רב על מנת לבשר בשורה  (ארמז ברור לשליח שרץ, לפי המסופר כאגדה- אין לכך סימוכין בכתבי הרודוטוס- ממרתון לאתונה על מנת לבשר את בשורת הניצחון על הצבא הפרסי בקרב מרתון) ובא להשלים מידע, לבשר לשומעיו דברים שאינם ידועים להם. הוא צופה שיהיו "צדיקים" שירצו לפגוע במדינה (השיר מדבר בבית השלישי על ישות לא ברורה ש"הצדיקים" מבקשים לפגוע בה, אך מן ההקשר נראה שהכוונה למדינה). גורי מצטט (בשינויי גִּרסה קלים לעומת הנוסח המצוי בידי של "הברית החדשה", המוגדר כ"תרגום חדש") את דבריו של ישוע הנוצרי ("יוחנן" ח' 7) לסופרים (דומני שהכוונה לצדוקים) ולפרוּשים שביקשו לסקול אישה שנתפסה בניאוף: "מי בכם אשר לא חטא הוא ראשון יידה האבן לעברה", כדי להבהיר לאותם "צדיקים", שלאיש מהם אין זכות מוסרית לפגוע במדינה, שכן איש מהם אינו נקי מחטא ואינו טוב יותר, מבחינה מוסרית, ממנה, ולפיכך אַל ינהגו בצדקנות ואַל יידו בה אבנים  ואל יבקשו לסָקלה. תיאורו של גורי את הארץ, שבו הוא מאניש אותה ומתאר אותה כישות שנפשה מרה עליה ויש צער בלבה, משקף אף הוא אהבה עמוקה של גורי לארץ.

גורי מבכה את אובדן "כמעט כָּל" הערכים המקודשים ("הפרות הקדושות" בלשונו- שיר מס' 72) של חברת טרום-המדינה וראשית המדינה בישוב העברי. גורי מציין כי "קשה לי אישית ללא הפרות האלה, שנים על שנים רעיתי אותן". גורי הופך את "הפרות הקדושות" (שלדבריו "כמעט" כולן "נשחטו") ממושג מופשט, המייצג ערכים ואידיאלים מקודשים, לפרות בשר ודם, ובכך מודגשת קִרבתו הנפשית אל הערכים והאידיאלים הללו, כקִרבת רועה אֶל עדרו. יתר על כן, הוא אף מרגיש עִמן הזדהות כה גדולה, עד שהוא מרגיש שהוא עצמו "הולך ונעשה דומה למתושלח/ לעוד פרה קדושה שנשחטה.". שיר זה משקף, ברובד העמוק שלו, את אהבתו העמוקה של גורי לארץ ישראל של פעם, של תקופות חייו המוקדמות, שעִמה הזדהה ואותה אהב ואת אובדן כמעט כל ערכיה הוא מבכה כעת.

שיר נוסף, שבו מתבטאת אהבתו של גורי לארץ הינו שיר מס' 14. על אף שהארץ היא "ארץ אוכלת יושביה", וזו דרכה "מאז ומעולם", אין הוא מלין עליה. הוא מייחס לה רצון טוב מִשֶּׁל עצמה, כאילו "היא רוצה אחרת אך אינה יכולה", ואינו מלין עליה, כאמור, ללא ספק מתוך אהבתו אותה.

בשיריו הללו של גורי על אהבתו לארץ ועל נכונותו לעמוד ולצאת כנגד המדברים בגנותה והמבקשים לפגוע בה מִקִרְבֵּנוּ, משיב, למעשה, גורי, בעקיפין, למי שעתידים, אולי, לטעון כלפיו כי בְּסָפּרוֹ על הֶרֶג החפים מפשע באותו כפר (בשיר מס' 53, כמפורט בפרק ז') הוא התכוון, כביכול, לפגוע במדינה: לא איש כמוני ירצה לפגוע במדינה, כמו אומר לנו גורי. אני אוהב אותה אהבה עזה וסיכנתי את חיי במלחמות למענה, ואני אף מוכן לעמוד ולצאת כנגד המדברים בגנותה והמבקשים לפגוע בה מִקִרְבֵּנוּ, ואת אשר כתבתי על הֶרֶג החפים מפשע באותו כפר, כתבתי כי זו חובתי המוסרית לספר את האמת. וגורי כמו מוסיף ואומר: לא אצתי לספר זאת כשהמדינה הייתה צעירה וטרם התבססה, שמא אפגע בה פגיעה של ממש, אך כיום, כשישים שנים לאחר שבוצע ההֶרֶג באותו הכפר ולאחר שקמה המדינה והיא איתנה כעת, נטתה אצלי הכף לכך שעלי לספר את האמת, ולא יהא בכך משום פגיעה של ממש במדינה.  

ט': ילדותו ונעוריו של גורי וניסיון השיבה אל מחוז ילדותו:

שיר מס' 39 מנגיד בין דמיונו התמים של חיים גורי (אז- גורפינקל) הילד, הנמשך אל הפרשים הערבים, שעליהם הוא שומע כילד השומע סיפורי אגדות, פרשים השונים מאד מסביבתו היהודית העירונית ("תּוֹעֲפוֹת אֲחֵרוּתָם"), ויש בהם יסודות צבעוניים (כנראה של מדים- "ארבעת הצבעים") ומלחמתיים  ("שבריה, מעשה דמשק, אבנטם") ואגדיים-בעיניו ("שעטת סוסים אגדיים"), המסעירים את דמיונו, אך הוא מוזהר מללכת ולראותם, שמא ייפגע.

גורי מתאר את דּוּ-הפָּנים של חיי הנערים היהודים בטרם היות המדינה- הם התקוטטו בעוז, עד זוב דם ("מדממים"- שיר מס' 82), כנראה כחלק מהשתלמות מעֵין-קרבית שנטלו על עצמם מיוזמתם לקראת המלחמה העתידה לקום, אך כול זה התרחש כאשר הם חשו תחושה של ייעוד ואמונה בקדושת המטרה שלשמה הם פועלים ("כך הִמשכנו לנוע בין המִזבחוֹת...מְדַמְּמִים וּגְאוּלִים, הִמשכנו, מדממים וגאולים...[שלוש הנקודות האחרונות הללו- במקור]"- יחד עם היותם מדממים הם חשו כמכהנים בבית- המקדש וכנגאלים, כמי שהולכים להקים את המדינה שתגאל אותם (ואת עמם).

י': אתוס הצבר הציוני:

גורי נוגע באתוס הצבר הציוני, כפי שנוצר בישוב העברי בארץ, החל מהרבע הראשון של המאה העשרים, והתקיים עד שנות החמישים ואף השישים והשבעים של המאה העשרים כאתוס מרכזי, ו"שׁוּלֵי גלימתו" קיימים אף עד ימינו אלה. הצבר הציוני  תֹּאַר כאיש המעשה ועבודת האדמה והכפיים, המחובר אל הטבע והקיץ הישראלים, שזוף ושרירי, עז-נפש בַּקְּרַב וגאה בעבריותו ובישראליותו, היפוכו של "היהודי הגלותי", כפי שנתפס אז ביישוב העברי בארץ. הצבר הציוני מדומה, בשיר מס' 74, לעֵשָׂו, ("איש יֹדֵעַ צַיִד איש שָׂדֶה"- "בראשית" כ"ה 27), ניגודו של אחיו יעקב ("איש תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים"- שָׁם). יש אירוניה חריפה בכך שהצבר הציוני מדומה בשיר זה לעֵשָׂו ולא ליעקב, האב הקדום של העם היהודי. גורי כותב: "עֵשָׂו, אַשְׁרֵי יוֹלַדְתּוֹ./ גָּח מֵרֶחֶם פָּרַבֶּלוּם [סוג של אקדח] וּמַפְתֵּחַ-שְׁוֶדִי בְּיָדוֹ./ אִם לא יִקְרָא את מרטין בובר/ וַדאי יקרא את המפות". הצבר הציוני אינו אדם הנוטה לרוחניות גבוהה, לפילוסופיה ולשאר תחומי הרוח (שאותם מייצגים כאן ספריו של בובר), אלא טיפוס גשמי, מעשי, איש הטבע והצבאיוּת ש"ספריו" הם מפות, כלומר מפות-הארץ, שבאמצעותן יטייל בארץ כאזרח וינווט במרחביה כאיש-צבא. הוא הלוחם, האוחז פרבלום, ואיש עבודת הכפיים, האוחז בכלי עבודה מקצועיים (המיוצגים בשיר ע"י מפתח-שוודי). האם זהו שיר אירוני לחלוטין? קשה להכריע בשאלה זו. מצד אחד, ניתן לפרש את השורה "עֵשָׁו אשרי יולדתו" כשורה אירונית (עקב דימוי הצבר לעֵשָׂו ולא ליעקב, אב האומה הקדום, וכן ביָדְעֵנוּ שגורי הינו אדם המעריך גם רוּחניוּת ולא רק גשמיוּת וצבאיוּת), אך מצד שני, גורי הרי גדל לאור אתוס הצבר הציוני ועל ערכי הציונות, שלפחות חלקם היו גשמיים וארציים בהחלט (עבודת האדמה, עבודת כפיים וכיוצ"ב, שאמנם היו מי שניסו להציגן כבעלות ערך רוחני, למשל אהרון דוד גורדון), ובוודאי הפנימם בנפשו, כך שייתכן ששיר זה אינו אירוני, אלא רוצה לדבר דווקא בשבח הצבר הציוני. ואולי (כך נראה לי) כתב גורי שיר זה ברגשות מעורבים. הוא אוהד את אתוס הצבר הציוני, אך גם מסתייג מהעדר הרוחניות-הגבוהה בצבר, ולכן השיר נכתב הן באווירה אוהדת לצבר הציוני והן בְּמידה של אירוניה שנמהלה בכתיבה.

י"א: הצורך הרליגיוזי של גורי:

נושא נוסף, המופיע בשירים אחדים (על שניים מהם, מס' 13 ומס' 24, כתבתי בתחילת פרק ב' ובפרק ג', בהתאמה), הינו נושא שניתן לכנותו "הצורך הרליגיוזי". בנפשו של גורי התעורר צורך רליגיוזי, צורך בתחושה דתית וברגש אמוני, וזאת משתי סיבות עמוקות.

שיר מס' 60 הינו אחד משירי הצורך הרליגיוזי, שבהם נוכל למצוא סיבה אחת לצורך הזה של גורי. בשיר זה כותב גורי על פנייתו לאלוהים: "אז מדוע לא ענית לי ביום הצועקים?" (הכוונה, ככול הנראה, ליום הכיפורים) ומוסיף: "מדוע נֶאֱלַמְתָּ לי באמצע?/ מדוע כה חָסַרְתָּ לי כאשר קראתי לך?". גורי, שאינו אדם דתי, מספר לנו שהוא, ביום הכיפורים, ניסה לפנות אֶל אלוהים, אך אלוהים לא ענה לו. הוא תוהה  ותמה על כך, אולי אף בא בטרוניה. פנייה זו של גורי החילוני לאלוהים ביום הכיפורים, יש לפרשה, לדעתי, כנובעת מתוך מצוקה נפשית עמוקה. גורי, על פי עדותו בשירים רבים בספר, הינו רדוף זיכרונות קשים ממלחמות ישראל שבהן השתתף, ובצר לו, הוא בקש מזור לנפשו בפנייה ובקריאה לאלוהים ביום הכיפורים, אך ציפייתן נכזבה- אלוהים אינו עונה לו, ונראה לי שמדובר בתחושת אכזבה של גורי שאולי ציפה שפנייתו לאלוהים תגרום לו לתחושה של גאולה, להרגשה של ישועה נפשית, של מַרְפֵּא ומזור לדאבתו הנפשית- ואלה לא באו.    

סיבה עמוקה שנייה לצורך הרליגיוזי של גורי נובעת מתחושת הייאוש העמוקה שגורי ובני דורו נקלעו אליה לאחר אובדן כמעט כול הערכים והאידיאלים שבהם הם האמינו באמונה עזה מאד (ראה לעיל בפרק ח' בדבריי על שיר מס' 72). תחושת הייאוש העמוקה הזו מובילה את גורי החילוני למחשבה על פנייה לאלוהים, "גְּדוֹל העֵצה ורַב העליליה" (שיר מס' 72), כדי שיעזור להם בעצה ("גדול העצה") ויושיעם בְמעשה ("ורב העליליה").

י"ב: על הסגנון, התייחסות לְמקורות והשפעות:

להבדיל מחלקים נכבדים בשירתו המוקדמת של גורי, מרבית שירי ספר זה אינם מחורזים ואינם כתובים במִקצב, כלומר הם נעדרי ריתמוס, ואינם כתובים בשפה גבוהה (יוצאים מן הכלל הינם שירים אחדים, כגון מס' 53, 59 ו-61, הכתובים בחריזה, במִקצב ובשפה גבוהה במלואם). מרבית שירי הספר כתובים בשפה מדוברת (שפה רגילה, "תקנית"), כאשר פה ושם משולבת כתיבה בשפה גבוהה או כתיבה בסלנג (סלנג מצוי, למשל, בשירים מס' 4, 6, 14, 16, 28 ועוד), כלומר, לפנינו כתיבה בכמה מִשְׁלַבֵּי שפה, כאשר השפה הדומיננטית היא השפה המדוברת. סגנונו של גורי בספרו זה הינו ייחודי לו, סגנון שהוא גבש בעצמו ובמו עטו.

יש לציין גם את התייחסותו הרבה (יחסית לרבים ממשוררי דורנו) של גורי, באמצעות ארמזים, למקורות היהדות השונים, כגון התנ"ך, התפילות, שירי משוררים שמלפני מאות שנים ועוד, ולמקורות שאינם יהודיים, כגון ההיסטוריה של יוון העתיקה ו"הברית החדשה", שעל חלקם עמדתי במאמר.

ראוי לציין את ההשפעות הגלויות ממש של שירת ביאליק (כפי שעמדתי על חלקן בפרק ג' ובפרק ו'). גורי אינו מנסה כלל להסתיר השפעות אלה, הן מפורשות (בכמה שירים הוא משתמש, כפי שכבר ציינתי בפרקים הללו, בביטויים ובצירופי מילים ייחודיים משירת ביאליק, ובכמה שירים הוא מציין במפורש את שמו של ביאליק, תוך אִזכור שורות משירתו). בנוסף לכך,  בשיר אחד (מס' 84) כותב גורי על "הכוכבים שנשארו בחוץ", כמובן על-פי שירו וספרו הידועים של אלתרמן. נראה שגורי מתייחס אל שִׁירוֹת ביאליק ואלתרמן כאל "מקורות יהדות", הראויים לשמש מקורות לארמזים בשירה, וגישה זו הינה לגיטימית, כמובן, כשמדובר במשוררים קנוניים כביאליק ואלתרמן, שאף הלכו לעולמם לפני דורות אחדים.

 

י"ג: סיכום והערכת הספר:

בריאיון הנ"ל, כינה גורי את "עיבל" כ"ספר קשה" (עמ' 24). אכן, זהו ספר קשה, ספר על המלחמות ומוראותיהן ועוולותיהן ועל השפעותיהן הנפשיות על הלוחמים למשך כול ימי חייהם, ועל הידרדרותה הערכית של המדינה. לא בכדי בחר גורי בשם "עיבל", הלוא הוא "הר הקללה" ("דברים" י"א 29) כשם הספר. ראוי לקרוא את המקור על מנת לרדת למלוא המשמעות שהתכוון, ככל הנראה, גורי להקנות לספר על-פי שמו: על-פי ספר "דברים" י"א 26-28, אלוהים נתן בפני עם ישראל את הבחירה בין הברכה והקללה ואמר להם שהברכה תבוא עליהם אם ישמעו אֶל מצוותיו, אך אם לא- תבוא עליהם הקללה. נראה לי שגורי התכוון למשמעות זו, פרט למרכיב האמוני שבה (בהיותו חילוני ביסודו, למרות נטייתו הרליגיוזית, כפי שצוין לעיל בפרק י"א), כלומר: אם אנו, עַם ישראל היושב בארץ, ננהג במוּסריוּת ונעשה את הטוב והערכִּי, תבוא עלינו ברכה, אך אם לא- תבוא עלינו קללה. גורי מבקש, על פי שם הספר (וכמובן, גם על-פי רבים מהשירים) להזהירנו כי אנו מצויים בנתיב הקללה, מצויים על הר עיבל, כמטפורה, אך עדיין נתונה בידינו הבחירה לבחור ולנהוג בדרך המוסרית בלבד ולעשות את הטוב והערכִּי בלבד.

"עיבל" הינו ספר חשוב מבחינה מוסרית ומבחינת המשמעויות הערכִּיוֹת שבו, בהיותו ספר של משורר-אמת. גורי הינו משורר-אמת, שאינו מכחד דבר ואינו מסתיר אמיתות שאינן נעימות לנו. לפנינו מחזור שירים אמיתי, כן ורב-יושרה, ספר מיוסר, נוקב ואמיץ. זהו ספר רב-פנים ומורכב מבחינת האמירות הגלומות בו והראייה האנושית שבו, ספר לחלוטין לא דוגמאטי.

זהו ספר על מלחמות (ותוצאותיהן), שהינו אנטי-מלחמתי במובהק, ובשורות רבות בו אצורה זעקה כנגד המלחמה, כל מלחמה, וגם מבחינה זו זהו ספר חשוב.

יצוין גם, שלמרות שספר שירה אינו אמור להיות ספר היסטוריה, ספר זה מהווה מעין "תעודה היסטורית" אותנטית על הִלכי-רוח שהתקיימו בארץ במשך עשרות שנים, החל בשנים רבות של טרום-המדינה והמשך בשנים רבות שלאחר הקמתה.  

לסיום, אתייחס לתצלום שבעטיפת הספר. בתצלום ניתן לראות צללית של גזע-עץ, שראשו התפצל לשניים, לשני כיוונים מנוגדים, ו"צמרתו" אינה אלא מעין צורות לא מוגדרות של ענפים מעוותים ומנוונים שצומחים מתוך שני חלקי הגזע שהתפצלו, אך, לפי הנראה בעיניי, לא מדובר בצמיחה אמיתית אלא בצמיחה עקרה, מְעֻוֶּתֶת וּמְנֻוֶּנֶת, שאין רואים בה ענפים (ועלים) שהתפתחו לכדי צמרת מסועפת, שלמה ומלאה, אלא ענפים מְעֻוָּתִים וּמְנֻוָּנִים, שאינם נושאים עלים וּפֵרוֹת, על הסמליות שבכך לגבי הצדדים הלוחמים ביניהם ולגבי התוצאות המרות של מלחמותיהם הַמְּעֻוָּתוֹת וְהַמְנַוְנוֹת.

ניתן לפרש בפירושים אחדים את צורת העץ, במיוחד תוך התייחסות להתפצלות שבראשו, ולכול פירוש כזה ניתן למצוא סימוכין בשירים שונים שבספר. ניתן לראות התפצלות זו, לכיוונים מנוגדים, כסמל לפיצול שבנפשו של גורי, שמצד אחד הינו ציוני נאמן ומובהק עוד מילדותו, ציוני ברמ"ח איבריו, ומצד שני יש בלבו ביקורת על מעשים לא מוסריים שנעשו במקצת מהקרבות על ידי לוחמינו, כמתואר בכמה מהשירים (ראה פרק ז')  ובריאיון הנ"ל (הגם שאינו חוסך את שבט ביקורתו הַקָּשָׁה גם מלוחמי האויב, כגון בשיר מס' 53, שבו הוא מדמה, בעצם, את לוחמי האויב לאנשי סדום החוטאים, כשם שאינו חוסך את שבט ביקורתו הקשה גם מכוהני הדת המוסלמים, האימאמים, שבדרשותיהם המשולהבות- גורי יוצר כאן משחק מילים סמוי כאשר הוא כותב "בְּשַׁלְהֲבוֹת דְּרָשָׁה", וללא ספק מתכוון גם לרמוז על מטבע הלשון "דרשה משולהבת"- קראו למאמיניהם להרוג ביהודים- "תְּנוּ לַחֶרֶב לְדַבֵּר בַּדּוֹדָנִים!"- כאשר דגלי האִסלאם הירוקים "דואים" ומובילים את התבערה- "חוּצוֹת עָשָׁן"-  שמבעירים המאמינים המוסתים בישוב היהודי ואת צבע הארגמן, המייצג, כך מובן מן ההקשר, את צבע הדם של היהודים שנהרגו כתוצאה מההסתות הפרועות של האימאמים, וכאשר יִלְלוֹת נשים ערביות – בשיר נכתב בלשון יחיד "יִלְלוֹת אִשָּׁה"- נשמעות ברמה, ב"אוקטבות" בלשון השיר (והכוונה, כמובן, ל"אוקטבות גבוהות", כלומר לקולות רמים, כמבואר במילון אבן-שושן בערך "אוקטבה"), כביטוי של תהילה ל"גבורת" הפורעים ביהודים- שיר מס' 40).

עיבל / חיים גורי

"עֵיבָל" לחיים גורי, הוצאת "הקיבוץ המאוחד",

ואולם, אפשר, לראות התפצלות זו גם כסמל לפיצול שבין הבחירה בברכה או בקללה, כלומר, בַּדּימוי שיוצר שם הספר, "עיבל", כסמל לפיצול שבין הר הברכה להר הקללה, כמפורט בתחילת פרק זה, ואפשר  לראות התפצלות זו גם כסמל לפיצול שבין צאצאי בניו של אברהם , "הדודנים", שכיום ומזה כמה דורות הם לוחמים אלה באלה ועוינים אלה את אלה.

ניתן גם להתייחס לכך שהתמונה מראה צללית ולא תמונה של העץ האמיתי, ונראה שהכוונה בבחירה בתמונה של הצללית (השחורה, כמובן) באה לומר שאם לא יתקנו הצדדים את דרכיהם, צפוי להם עתיד קודר, עתיד "שחור". ניתן גם להתייחס לכך שהרקע שעליו נוצרת הצללית הינו בצבע חום, הלוא הוא צבע האדמה, האדמה שבה נטוע גזע-העץ המתפצל ושעליה ולשם השגתה ניטשו המלחמות שעליהן נסובים שירי הספר.                                                                                                                         

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת חיים ספטי