אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

בנימין זאב הרצל: אם תרצו אין זו אגדה - עיונים בכתביו


התמונה של קובי דנה
בנימין זאב הרצל: אם תרצו אין זו אגדה - עיונים בכתביו

בנימין זאב הרצל: אם תרצו אין זו אגדה - עיונים בכתביו

עיונים בכתבי הציונות / מאמר שמיני

מאמר ראשון: הלאומיות של ז'בוטינסקי-עיונים בכתביו
מאמר שני: "כיצד מגשימים אידיאה" – על ההגשמה הציונית בכתבי ברל כצנלסון
מאמר שלישי: "בארץ ישראל נהיה בבית" – עיונים במכתבי יוסף טרומפלדור
מאמר רביעי: הגלות, הטבע והעבודה – עיונים בכתבי א.ד. גורדון
מאמר חמישי: הציונות החלוצית: עיונים בכתבי יצחק טבנקין
מאמר ששי: יוסף חיים ברנר: עיונים בכתביו
מאמר שביעי: "לא זה הדרך" – עיונים בכתבי אחד העם

"אם תרצו אין זו אגדה..." עיונים בכתבי בנימין זאב הרצל (1860 – 1904)

"לך ובשר ליהודים, שעוד מעט אבוא
ואראה גדולות ונפלאות לעמי
ולכל העולם כולו!" ב.ז. הרצל

מבוא: "ממלא את נפשי"

המימד האקזיסטנציאלי של הרצל

"זה זמן לא כביר, שאני עובד במפעל, אשר גדולתו היא לאין שעור. הוא ממלא את נפשי עד מעבר לתחום ההכרה."[1] כך מספר הרצל בפתח יומנו שהתחיל לכתוב בפריז בשנת 1895 תחת הכותרת "בעניינים של ישראל". בבואנו לספר על אישיות פוליטית ואידיאולוגית רמה, נוטים אנו לרוב לספר את הגורמים הפוליטיים, הלאומיים והדתיים שהניעו את אותה אישיות אך לא מספיק נוטים לדון על התודעה האינדיבידואלית שלה באותה עת, התודעה האישית המנחה של האדם עצמו. אם כך, לפני שנדון על "הציונות של הרצל" ברצוני לדון על הלך הרוח של הרצל שהוא גם הרוח של העת החדשה שהלכה והתגבשה במחצית המאה התשע עשרה, הלך רוח שהשפיע גם על הרצל בן הדור ההוא.

בשנת 1835, כאשר הוא בן 22 בלבד, כתב הפילוסוף סרן קירקגור ביומנו כי "מה שחסר לי בעצם הוא לברר לעצמי מה עלי לעשות. לא מה עלי להכיר, פרט לאותה הכרה שהיא קודמת לכל עשייה. שומה עלי להבין את ייעודי, לראות מה בעצם רוצה אלוהים שאני אעשה. החשוב הוא למצוא אמת שתהיה אמת עבורי, למצוא את האידיאה אשר למענה ארצה לחיות ולמות."[2]

סרן קירקגור נחשב לאבי הפילוסופיה האקזיסטנציאלית[3], אומנם בימי חייו עדיין לא קטרגו בשם זה את הזרם הפילוסופי שאותו ייסד ואליו השתייך, אך בדיעבד הוא היה למייסד הזרם הפילוסופי הקיומי. לאחריו הגיעו פילוסופים נוספים שהמשיכו את הקו המחשבתי שהניח קירקגור. למעשה מהתקופה ההיא ואילך הלכה וצברה תאוצה הפילוסופיה הקיומית של קירקגור, ובאה לידי ביטוי בספרות האירופאית לסוגיה – הגות, פרוזה ושירה. בכתביהם של פרידריך ניטשה, הרמן הסה, אלבר קאמי, וכן בכתביהם של הוגים יהודיים כדוגמת פראנץ רוזנצוויג ופראנץ קפקא, ואף של הוגים וסופרים ציוניים כמו יוסף חיים ברנר, מרטין בובר ועוד. הייתה זו תחילתו של עידן חדש בהגות המערבית בפרט ובמחשבה האינדיבידואלית בכלל.

בנימין זאב (תיאודור) הרצל נולד בשנת 1860 להלך רוח זה, ואמנם הוא נולד רק בראשיתה של הופעת הפילוסופיה האקזיסטנציאלית, אך ניתן לשער כי כצעיר משכיל אשר נחשף לספרות וכתבים של מיטב הסופרים הגרמנים והספרות האירופאית של התקופה, נחשף בטח גם לכתביו של קירקגור. הרצל היה חניך התרבות הגרמנית, יליד הקיסרות האוסטרו הונגרית. אמו עצמה הייתה חניכת התרבות הגרמנית וכך גם חינכה את ילדיה.[4] עדות לכמות הספרים העצומה שקרא בצעירותו מצטיירת לנו מיומן הנעורים שלו, מינואר ועד מאי 1882 כאשר רשם ביומנו דברי בקורת על יותר מארבעים ספרים. הוא קרא את ספריהם של גדולי הפילוסופים, את יצירותיהם של משוררים וסופרים שונים מכל רחבי התרבות האירופאית.[5]

בשנת 1882, בזמן היותו של הרצל צעיר בן 22, פורסם לראשונה חיבורו של הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה, "המדע העליז", ובו נכתבו הדברים המכוננים הבאים:

"האיש המשוגע. – האם לא שמעתם על המשוגע ההוא שבאור הבוקר הדליק פנס, רץ אל השוק וצעק בלי הרף: 'אני מחפש את אלוהים! אני מחפש את אלוהים!' – מאחר שבאותה שעה בדיוק עמדו להם שם רבים מאלה שאינם מאמינים באלוהים, עורר האיש צחוק גדול. מה, האם הלך לאיבוד? שאל אחד מהם. האם תעה בדרך כילד קטן? שאל אחר. ואולי הוא מתחבא? האם הוא מפחד מאתנו? [...] כך צעקו כולם יחד בערבוביה. האיש המשוגע קפץ והתערבב בקהלם ונקב אותם במבטיו. 'לאן פנה אלוהים?', קרא, 'אני אגיד לכם לאן! הרגנו אותו, - אתם ואני! כולנו רוצחיו!' "[6]

גרסה שנייה של החיבור המפורסם של ניטשה הופיעה כחמש שנים לאחר מכן. הרצל אפוא נולד לתקופה בה חיפשו הפילוסופים הגדולים של אירופה את המשמעות הקיומית של האדם, ימים בהם האדם לא היה שוב כבן בית בעולם, כמו בתקופות קדומות, אלא זר ומנוכר בחברה מתועשת והמונית שעם התפתחותה הטכנולוגית רק הלכה והעצימה את תלישות היחיד מהכלל והביאה את האדם היחיד למועקות נפשיות קשות ומתח רב ביחסו כלפי זולתו.

כאשר קוראים ביומן הנעורים של הרצל וגם ביומניו המאוחרים יותר, אפשר בהחלט להבחין באדם אשר מחפש משמעות לחייו, אדם המצוי בחיפוש אחר זהותו, הנאבק למצוא לו מקום של כבוד בעולם, למצוא הכרה כסופר (אשר שאף להיות) וגם כאדם. ביטוי לכך ניתן לנו למצוא בתקופות שונות בחייו, מנעוריו ועד בגרותו. הנה למשל, בגיל 17 בלבד כתב:

"רבות השקעתי עצמי בהרהורים על התכלית האמתית של ההוויה האנושית, שהיא ההוויה המושלמת ביותר בבריאה. לא אחת אמרתי: הנה מצאתי. אבל כל אותן המחשבות התאימו רק לגיל ההתפתחות, שבו הייתי מצוי אותה שעה. תחילה חשבתי ואמרתי: התענוג ללא דאגה הוא העיקר. אחר אמרתי: תכלית חיינו ומטרתם היא האהבה להורים, לקרובים, ולכל בני האדם כולם. ואילו אז ניעורה פתאום המחשבה בקרבי. ראיתי את החולשה העלובה ואת אפס האונים – והנה זה כמכת ברק בתוך דמדומים מחשיכים, שהאיר פתאום את חוג מבטי. גם אני, הדל והחולני, יצאתי איפוא לבקש את שאלות כבשונו של עולם, שאלות המוות והכליון, ולמצוא להן פתרון."[7]

וביום הולדתו ה22 כתב ביומנו כי "אין בידי לברך את עצמי ביום זה לשום הצלחה, קלה שבקלות, שהצלחתי עד עתה [...] כ"ב שנים! ומאום לא עשיתי!"[8] מחשבות וחיפושים אלו לא חדלו גם בתקופות מאוחרות יותר, כאשר היה כבר בוגר יותר:

"משאני חושב, שאולי יהא העניין הולך ונמשך כך שנים על שנים, כשאני אלך אולי ואתעלה ואגיע לאיזו חשיבות וערך בעולם ואהיה בפנימיותי אומלל וחסר ישע יותר ויותר – הוי, החיים העלובים והמוקסמים הללו."[9]

כאשר סיים את לימודי המשפטים, נכנס לעבודתו כמתמחה בכמה בתי משפט וגם אז העלה על דפי יומנו את חיפושיו והרהוריו אחר מהות חייו:

"בשעות שקודם הצהרים אני ממלא טפסים ב'בית המשפט לענייני מסחר', אבל השעות שלאחר הצהרים יפות הן. כן. אני קורא, הוזה, מעשן, כותב. וכך עובר יום אחר יום. ובאחד הימים ואני זקן בלי שאדע את הנעורים. ועם זאת נמשיך לעבוד ללא שהות."[10]

תוך כדי עבודתו הוא כותב סיפורים ופיליטונים (סוגה עיתונאית-ספרותית נפוצה באותם ימים) לעיתון בברלין ומנסה את כוחו בשליחת מחזות לתיאטרונים שונים בווינה. מחזה אחד הצליח להעלות בווינה ואף בניו יורק ב-1885. לאחר מכן הועלה מחזה נוסף שלו בתיאטרון ואלנר בברלין בשנת 1888 וזכה להצלחה. אולם את הרצל זה לא סיפק והוא נע בין ייאוש לאכזבה מחייו. בקיץ 1887, והוא בן 27, פרסם את קובץ סיפוריו הקצרים הראשון ובו ביטוי גדול לרוחו המלנכולית של האדם העומד בפני האכזבה כחסר אונים.[11]

והנה כאילו כל אלו לא הספיקו להעכיר את רוחו של הרצל, ובשנת 1891 כשהוא בן 31, עבר זעזוע עמוק ביותר. חברו הטוב ביותר, היינריך קאנא, שם קץ לחייו והרצל קיבל ממנו את מכתב הפרידה הבא: "תיאודור יקירי ונאמני, חברך הישן בא בזה לומר לך שלום לפני מותו! קבל תודתי על כל אותות ידידותך וטוב לבך. אני מאחל לך ולכל אשר אתך אושר רב עלי אדמות. אני מנשקך. שלך, היינריך."[12]

היה זה זעזוע גדול לנפשו של הרצל. לאבידה זו ולכל שאר האכזבות שחווה הייתה השפעה עמוקה על תודעתו ועל חייו, עד כדי שלאחר זמן קצר של נישואים התגרש מאשתו בגלל בעיות במשפחה בינה לבין אמו, והתחיל לצאת בכל הזדמנות למסעות ברחבי אירופה כדי "לסדר את הראש" ולנסות להשליט סדר בחייו.

הפילוסוף ז'אן פול סארטר כתב כי "כל אדם צריך ליצור את המהות שלו: כשהוא משליך את עצמו אל העולם, סובל שם, נאבק שם – הוא גם מעצב את עצמו בהדרגה." מילים אלו מבטאות באופן מדיוק את התהליך שעבר הרצל כאדם שנולד לעת החדשה, ובמיוחד כיהודי שנולד לתקופה בה החל להתבשל לו שינוי זהותי ומהותי בחייו של עמו. כשהוא נאבק בין זהותו היהודית לבין היותו בן אירופה בתרבותו, מצא בהדרגה את עצמו וזהותו, וכך הוא הגיע גם בהדרגה לאחר מאבק זהותי קשה אל ההכרה והתודעה היהודית שהייתה שוכנת בקרבו תמיד. וכך הוא כתב בימים בהם החל את פעילותו למען רעיון "מדינת היהודים":

"זה זמן לא כביר, שאני עובד במפעל, אשר גדולתו היא לאין שעור. כיום לא אדע אם אגמור אותו. דמיונו כחלום אדיר. אך זה ימים ושבועות שהוא ממלא את נפשי עד מעבר לתחום ההכרה, נלוה אלי בכל אשר אלך, מרחף על שיחותי הרגילות, צופה מעל השכם אל עבודתי העתונאית, המצחיקה בקטנותה, מבלבל אותי ומשכר אותי."[13]

במילים "ממלא את נפשי עד מעבר לתחום ההכרה, נלוה אלי בכל אשר אלך..." מבטא הרצל את המשמעות הקיומית שהפעילות הציונית נושאת עבורו כאדם ואשר ממלאת את חייו. יתר על כן, במילים "צופה מעל השכם אל עבודתי העתונאית, המצחיקה בקטנותה..." אפשר ללמוד כי באותו הזמן ראה הרצל את עבודתו העיתונאית, שבעבר מילאה את חייו בתוכן, "מצחיקה בקטנותה", כלומר היא לא משתווה לעומת התוכן והמשמעות של עשייתו הציונית. בכך, עושה רושם, מצא הרצל את החשוב מכל, כפי שכתב קירקגור, הוא מצא את "האידיאה אשר למענה ירצה לחיות ולמות". הרצל למעשה "שב הביתה".

2. החידה: "חזרה ליהדות לפני החזרה לארץ היהודים"

המימד היהודי של הרצל

 

"הרצל היה יהודי מתבולל, תוצרה של האמנציפציה האירופאית, שיום אחד הגיע להכרה כי לא משנה מה יעשה וכמה יצליח הוא יישאר יהודי, ולהיות יהודי בן אותה תקופה לא היה דבר מלהיב במיוחד, אם כי גם לא נורא כמו שהתגלה רק מאוחר יותר, לאחר כמה עשרות שנים עם תאוצת התנועה האנטישמית באירופה."

אבל דברי אלו לא באים לטעון זאת או לתמוך בטענה הזו, אלא פשוט לתאר את האיש עצמו – איש אשר היה חידה ונותר חידה לרבים מאוד מחוקרי התנועה הציונית, למרות שחלקם כבר קבעו ופסקו לחובה או לזכות את הרצל, מי מטעמים אלו ומי מטעמים אחרים, לא נכנס לזה כאן. על כן, כדאי לתת את הדעת במאמר העיונים הקצר בכתביו של הרצל על שאלת החידה הגדולה הזו – שאלת יהדותו של הרצל.

אם כך, מצד אחד אדם מזוקן, מזכיר את היהודי הדתי והמסורתי בחזותו, ומצד שני לבוש כאירופאי לכל דבר, מדבר וכותב כבן אירופה קלאסי וחי אורח חיים חילוני גמור. אז מה היה, יהודי? אירופאי? גם וגם?

ביומנו משנת 1895, כותב הרצל על השינוי שעבר, "בראשונה העליבה אותי שאלת היהודית עד מאד", הוא מספר ואומר כי "הייתי ברצון מתחמק ממנה אולי לעבר הנצרות, כל מקום שהוא."[14]

אך בהמשך הוא מודה כי "מעולם לא חשבתי ברצינות להתנצר או לשנות את שמי."[15] ובנאומו בקונגרס הציוני הראשון הצהיר בהתלהבות "הציונות היא שובנו אל היהדות עוד לפני שובנו אל ארץ היהודים."

ככל שחולף הזמן ומתרחקים ממאורע כלשהו או מתקופת חייה של אישיות כלשהי, כך מצטברים להם עיוותים היסטוריים אודות אותו מאירוע או אותה אישיות. לא כל אחד מודע לכך, ולא כל אחד רוצה לגלות את האמת מאחורי העיוות או המיתוס שנוצר, אם מעצלות מחשבתית ואם כי נוח הדבר. כך גם לגבי הרצל נוצר עיוות היסטורי, כפי שכתב ברל כצנלסון בשנת 1934 כי "נתקלים לא פעם בסילוף דמותו של הרצל, סילוף בזדון או בחוסר ידיעה."[16] לגבי הרצל ישנן שתי טענות, או עיוותים יותר נכון לכנותן, שנוצרו.

האחת גורסת שהרצל היה מתבולל גמור, הגיע מבית אירופאי לגמרי ללא קורטוב של יהדות, וכך חיי את חייו עד ראשית שנות התשעים של המאה התשע עשרה, כאשר היה בשנות השלושים לחייו ונתקל בתופעת האנטישמיות בעיקר כשהיה עד למשפטו של דרייפוס כעיתונאי בצרפת.

השנייה גורסת כי הרצל כלל לא היה מתבולל. להפך – הוא היה יהודי ובא מבית בעל תודעה יהודית. טועני הטענה הזו מוחים נגד הטענה הראשונה ואומרים כי זוהי תעמולה אנטי ציונית שבאה לצייר את מייסד הציונות המדינית כמתבולל מתוך טעמים אנטי ציוניים.

אולם נדמה כי שתי הטענות האלו מקצינות כל אחת לפי טעמיה האישיים של בעליה. מתנגדיו מראשית דרכו טענו, עוד בחייו כי ""האנטיסמיטיסמוס הוליד את הרצל, הרצל הוליד את 'מדינת היהודים', מדינת היהודים - את ה'ציוניסמוס', והציוניסמוס - את הקונגרס. האנטיסמיטמוס הוא איפוא עילת העלות בכל התנועה הזאת. [...] בא האנטיסמיטמוס ופקח את עיניהם של יהודי המערב והכירו פתאום את האמת, שעדיין יש אומה יהודית בעולם ושהם עצמם אינם לא אשכנזים ולא צרפתים וכו', כי אם בני אומתם היהודית בלבד. [17]  ולעומת זאת תומכיו טוענים כי "המימד היהודי בדמותו של הרצל, דווקא הוא, הוסתר ועוות במשך עשרות שנים."[18]

ראשית כל, הרצל לא היה מתבולל גמור. גם אם עד שנות השלושים לחייו לא חי חיים יהודיים של ממש והיה אכן אירופאי בתרבותו, אין זה אומר כי הוא היה מתבולל גמור וכי קורטוב של יהדות לא היה מצוי בתודעתו. עדות אחת לכך היא שבצעירותו קרא ונתקל בספר אנטישמי, ספרו של אויגן דיהרינג "שאלת היהודים כשאלת גזע, נימוסים ותרבות", טענתו של הרצל לעומת ספר זה הייתה כי "היאך התקיים גזע שפל, מחוסר כל מעשים כגון זה במשך אלפי שנים של לחץ ועוני איום, אם לא הייתה בו מאומה מן הטוב, ומדוע אין הוא מתרשם מאותה 'שמירת אמונים שבגבורה של אותו עם נודד וגולה אל אלוהיו?"[19]

 

עדות נוספת היא כאשר היה חבר באגודת הסטודנטים האוסטרית-גרמנית "אלביה", בשנות לימודיו. בנשף שארכה האגודה למלחין הגרמני ריכארד וגנר, נאם נציג האגודה נאום שניחוח אנטישמי וגרמני לאומני היה ניכר בו. הרצל לא השתתף באותו הנשף אבל לאחר יומיים שלח מכתב אל הנהלת האגודה וציין כי קרא בעיתונים שהנשף לזכרו של וגנר, מלחין שגם הרצל עצמו העריץ, הפך להפגנה אנטישמית בוטה. הרצל הגיש מיד את התפטרותו מן האגודה.[20]

מצד שני, הטענה האחרת לגבי "יהדותו" של הרצל גם היא מוגזמת. הרצל לא באמת היה "יהודי" כפי שהיה מקובל בימים ההם בגולה. הוא היה אירופאי בתרבותו וחי אורח חיים של אירופאי חילוני. אין זה אומר כי היה מתבולל לגמרי, יש להפריד. עצם היותו חילוני באורחות חייו לא מצביע על כך שהתנתק מכל זהות ותודעה יהודית. אבל יש לומר זאת, הרצל לא היה יהודי של ממש, לפחות לא לפי מונחי התקופה ההיא. כל תרבותו והווייתו הייתה אירופאית וחילונית, סוג של אירופאי בן דת משה.

את הסתירה התהומית לכאורה שמצטיירת לנו משתי הגישות האלו, הסביר הרצל עצמו כשכתב כי "לתקופת כל שנה ושנה חל שנוי גם במחשבותיי, למרות עמידתי על דעתי והכרתי. הנה גם כיום נשקף אלי מתוך הראי איש אחר, לא זה שהיה קודם לכן. אך הרי הוא בכל זאת אותו האדם, למרות כל תווי פניו השונים. בסימני הגיל אני מכיר את התבגרותי."[21]

הרוצים להמשיך ולהתעמק בסוגית יהדותו של הרצל, האם היה יהודי מתבולל שגילה פתאום את יהדותו בעקבות פרשת דרייפוס, או שמא היה יהודי בהכרתו (או בתת הכרתו) כל חייו, ופרשת דרייפוס הייתה בבחינת "הקש ששבר את גב הגמל", אני ממליץ מאוד לקרוא את ספרו המאיר של יצחק וייס "הרצל – קריאה חדשה".

3. "ליצור מקלט מובטח על ידי משפט העמים"

הציונות המדינית על פי הרצל

לאחר שדנו במימד הקיומי והמימד היהודי של הרצל, ניתן לנו לגשת עם רקע זה לבחינת התפישה הציונית של מיסד הציונות המדינית. את המאמר הקודם, על יריבו של הרצל, אחד העם, סיימנו במילותיו "ואולם אחרי כל אלה, מודה אני, שה'ציוניסמוס' המערבי טוב ומועיל מאוד ליהודי המערב, אלה אשר היהדות כבר נשתכחה מהם כמעט, ורק איזה רגש כהה ובלתי מובן להם לעצמם הוא כל הקשר שבינם ובין עמם."[22]

גם אחד העם, המתנגד החריף ביותר לשיטתו של הרצל, הודה בכך שיש גם טוב בשיטתו הציונית. לא רק שהיא הצליחה להשיב חלק מיהודי המערב אל חיק היהדות, אלא היא גם הציבה את הציונות "לרשות הרבים. נתפרשה לכל העולם בקול רם, בשפה ברורה, בקומה זקופה."[23]

אולם עבורו של אחד העם "זה הכל. יותר לא יכלה האספה הזאת לעשות." ואילו עבור הרצל הייתה לכך יותר חשיבות. במקום "זה כל אשר יכלה לעשות" של אחד העם, אמר הרצל "את כל זה יכלה לעשות האספה" ואולי אפילו רק היא שיכלה לעשות זאת.

הציונות: "ילידת הצער"

כאשר היה הרצל בן 12 קרא בספר גרמני אחד על אודות המשיח, מלך ישראל, שלבואו מחכים רבים מהיהודים במשך אלפי שנים, ועל פי האגדה הוא יבוא עני ורכוב על חמור. סיפור זה הצית את דמיונו של הרצל אשר כתב:

"בא מלך המשיח, זקן נפלא ונאצל במראהו, נטלני על זרועותיו ונעלם אתי על כנפי רוח. ועל פני אחד העננים שקרנו בזוהר גדול, נפגשנו בדמותו של משה רבנו [...] והמשיח קרא אל משה ואמר: 'אל הנער הזה התפללתי. ואולם אלי פנה ואמר: לך ובשר ליהודים, שעוד מעט אבוא ואראה גדולות ונפלאות לעמי ולכל העולם כולו!"[24]

עוד מימי בחרותו ניתן להבחין בכך שהרצל שאף לגדולה בחייו, לאו דווקא מתוך אנוכיות אלא גדולה שתבטא בכך שהוא יהיה דמות אשר תוביל דבר מה גדול ורב ערך בהיסטוריה האנושית. ומכך גם נגזרה גישתו בשנות הבגרות כלפי הרעיון הציוני שאליו הגיע לאחר שרשרת אירועים ותהליך תודעתי ארוך שעבר. הוא שם דגש על גינונים חיצוניים, ממלכתיות ורשמיות, וראה בהנהגה אקטיבית ומדוקדקת כחשיבות עליונה להצלחת הגשמת הרעיון. "מאחורי שולחן הכתיבה קמנו", הוא כותב בהתייחסו למנהיגי הציונות המדינית ביניהם אנשי רוח, סופרים ועיתונאים, "הוכרחנו לצאת אל עמנו, לפי שהוא נמצא בצרה ואין בכוחו לעזור לעצמו ללא הנהגה... החובה מוטלת עתה עלינו להמשיך וללכת עד הסוף."[25]

בדבריו של הרצל ניתן למצוא התייחסויות רבות לכוח המניע שלדידו הוליד את התנועה הציונית בכלל ואת הציונית המדינית בפרט. "תנועתנו היא ילידת הצער, צער היהודים בכל העולם"[26], הוא כותב במאמרים רבים. אולם עוד לפני כן יש לבדוק, טוען הרצל, האם יש בכלל עוד יהודים, האם ישנו "עם יהודי" עדיין:

"הן זאת היתה השאלה הראשונה: אם יש עוד עם יהודי בכלל... אני סבור שעם הוא קבוצה היסטורית של אנשים שהקשר ביניהם ניכר והם מאוחדים על ידי אויב משותף."[27]

זו לא פעם ראשונה שמשמיע הרצל דעה זו, כי "היהודים הם עם". הרי שגם בספרו מדינת היהודים הוא מצהיר כבר  בעמודי המבוא כי "הננו עם, עם אחד!"[28] הרצל האמין בגישה כי תודעה לאומית "מיוסדת על הכרתם של מספר אנשים, שהם שייכים זה לזה בגלל תנאים היסטוריים ותלויים זה בזה בהווה אם אינם רוצים להשמד [...] העם הוא קבוצה היסטורית של אנשים השייכים זה לזה באופן ניכר וקשורים זה לזה על ידי אויב משותף."[29]

לא יקשה אפוא לקורא את כתבי הרצל להבין מדוע ראה בכוח המניע השלילי, האנטישמיות, כגורם העיקרי להתעוררות הציונית ופעולתה, כפי שכתב יריבו אחד העם כי "האנטיסמיטיסמוס הוליד את הרצל, הרצל הוליד את 'מדינת היהודים', מדינת היהודים - את ה'ציוניסמוס', והציוניסמוס - את הקונגרס. האנטיסמיטמוס הוא איפוא עילת העלות בכל התנועה הזאת."[30]

העם היהודי שרד בגולה בזכות הדת היהודית אשר שמרה כקליפה על גרעין הלאומיות היהודית, "מתוך יסורים נוראים, ולא נרתעה לאחור, ולא נשאה פני תקיפים ועשירים, בעקבנות, בנאמנות וללא הכנעה."[31] זוהי דעה רווחת בקרב ציוניים רבים, ובייחוד בקרב ציוניים שאמצו בחום את השיטה המדינית של הרצל, דוגמת זאב ז'בוטינסקי שהלך בעקבותיו וטען כי "לשם הצלת השלמות הלאומית לא הייתה כל ברירה אלא להסתגר ולהשתריין במערכת איסורים מדוקדקים ואנטי – סוציאליים. לא הדת אלא הייחוד הלאומי הוא הוא אותו אוצר קדוש, שעמנו שמר ושומר עליו בעקשנות כזאת, ונאחז בכל כוחו בדבר היחיד שעשוי היה לשמש חומר אטימה להפריד בין ישראל לגויים, ויחד עם זה להיות מלט שיבצר את מבנהו הפנימי של העם עצמו: הדת."[32]

אולם העת החדשה הביאה עמה שינויים רבים, טכנולוגיים וחברתיים שיוצרים מצד אחד איום ומצד שני אפשרות היסטורית לשיבת ציון. הדת כבר לא יכולה להיות מספיקה על מנת לשמש מגן עבור העם היהודי, וצריכים להשתמש בתנאי המציאות שיוצרים את שילוב התנאים למפעל השיבה למולדת וכינון מדינה יהודית. הציונות כמפעל לאומי מודרני תעשה שימוש באמצעים הטכנולוגיים המתקדמים ביותר כאמצעי זירוז ומקל על ההתיישבות בארץ וכדי ליצור יישוב יהודי חדש, מודרני ומפותח לא פחות מבירות אירופה המודרניות:

"בימינו, תנאי התחדשות יסורי היהודים, מתרחשים גם דברים נהדרים בעולם. בני האדם משתלטים על כוחות הטבע, התרבות כובשת לה שטחים חדשים בלי הרף, מתוך מגע ומשא בין העמים מתפתחות מדות נעלות יותר, ולבם של העניים והמעולים רוחש כיסופים עזים לתקוניים סוציליים.[33] [...] האנטישמיות שבאה אחרי האמנציפציה והיא איפוא מוחלטת, התעוררות היהדות הלאומיתף המצב במזרח והכיבושים הטכניים פועלים יחד בכדי לאפשר את שיבת ציון בזמן הקרוב.[34] [...] אנו שמים לנגד עינינו תמיד, שאם גם רעיוננו ישן ופשוט הוא, הרי בהוצאתו לפועל אנו יכולים ומוכרחים להיות מודרניים."[35]

הכוח המניע הגדול ביותר הוא אומנם האנטישמיות. אך הרצל לא ראה בה, כפי שטען לעומתו אחד העם, כמקור ליצירת אהבת ציון בקרב היהודים אלא רק כטריגר, כמעיין כוח דוחף שיביא את היהודי, בין היתר היהודי האמנציפציוני המתבולל, לידי הכרה ותודעה יהודית מקורית שתתבטא בפעולה הציונית.

אין מנוס, הוא טוען, שתי דרכים היו לפני היהודי עד כה, להיות דבק ביהדות או להתבולל, שתי הדרכים הובילו לקטסטרופה אנטישמית, בשינוי צורה. כאשר היו היהודים דבקים ביהדותם עד העת החדשה, ראו בהם כזרים מסוכנים. ואילו בעת החדשה "ניסיונותינו להתבוללות הביאו בעקבותם את האנטישמיות המודרנית, כי היו בהם משום רכישת קרקע וכבוד."[36] על כן אין ברירה אחרת, הציונות היא כורח המציאות, ו"מדינת היהודים הוא צורך העולם ועל כן קום תקום."[37]

"אידיאל אין סופי"

כבר בספרו "מדינת היהודים" פרש הרצל את עיקר משנתו הציונית במשפט אחד והוא "ליצור מקלט מובטח על ידי משפט העמים לאותם היהודים שאינם יכולים או אינם רוצים להתבולל במקומות מושבותיהם עד כה."[38]  והוא שב וחוזר על כך במאמרים רבים לאחר מכן, למעשה כמעט בכל מאמר שפרסם מאז. אולם רבים טועים לעתים לשגות ולחשוב שזוהי כל מטרתה של הציונית המדינית. הם מחשיבים את "המדינה" כחזות המפעל הציוני ומזניחים את ההיבטים האחרים אשר מרכיבים את המדינה עצמה, את מרכיבי המכלול שהם הם עצם המדינה. הם מפספסים את התפישה כי הקמתה של מדינת ישראל היא רק שלב אחד בציונות:

"קראתי פעם לציונות אידיאל אין סופי, ואני מאמין באמת כי גם לאחר השגת ארצנו, ארץ ישראל לא תחדל מלהיות אידיאל. כי בציונות כפי שאני מבין אותה, כלולה לא רק השאיפה לכברת ארץ מובטחת כחוק בשביל עמנו האומלל, אלא גם השאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית."[39]

בעצם משפט זה מצויה הטענה כי הציונות איננה רעיון בעל תוקף כלשהו שעלול לפוג בתאריך מסוים. אלא הציונות הינה "אידיאל אין סופי", היא רעיון שכל עוד יהיה מי שישמר אותו ויפעל למענו הוא יוסיף לחיות ולכונן בלב העם והאנשים וייתן את פירותיו רק במקרה של עבודה קשה. בהמשך המשפט הרצל כתב "השאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית", ומכך אנו למדים שהציונות הינה גם רעיון שנושא בחובו בשורה מוסרית לא רק לעם היהודי אלא לכל האנושות מתוקף היותה אידיאל מוסרי כלל אנושי.

כאמור, הרצל היה חניך התרבות האירופאית ולכן האמין מבחינה מהותית כי ישנה מערכת ערכים אוניברסאלית שיכולה להיות הולמת לכל העמים. אם מסכימים אם חשיבה זו ואם לאו, הרי שהכוונה הכללית כאן היא כי הציונות כרעיון לאומי יהודי מכילה מידות מוסר אנושיות כלליות במידה שאינה סותרת את הרובד הלאומי אלא משתלבת עמן בהרמוניה:

"בציונות שלנו כלולים גם תקונים סוציאליים (יום עבודה של שבע שעות וכו'), סבלנות ואהבה לעניין שבנדחים.[40] [...] העניין שאנו עובדים לו גדול ויפה הוא, מפעל של שלום, פתרון שאלת היהודים בדרך פיוס. רעיון העלול להלהיב אנשים אצילים, בין אם הם נוצרים, מושלמים או יהודים.[41] [...] האם מפליגים אנו בדברינו בשעה שאנו אומרים, שהיא תנועה מוסרית, חוקית ואנושית? היא עלולה להועיל לרבים רבים מאד, ובשום פנים לא ליהודים בלבד.[42] [...] הציונות מקימה קהילה יהודית אחרת, חדשה, גדולה ויחידה.[43] [...] הן אנו סוללים דרך חדשה לטובת האנושות."[44]

 

"קם לנגד עיניהם העם"

על מנת שתוכל הציונות להגשים את שאיפותיה, היא חייבת להיות תנועת עם רחבה ככל האפשר. אין הציונות תנועה פוליטית מפלגתית צרה, אלא היא מכילה את כל שדרות העם, את כל המפלגות ואת כל הזרמים הקיימים בעם ישראל, "הציונות אינה מפלגה, אפשר לבוא אליה מכל המפלגות, כשם שהיא כוללת כל המפלגות שבחיי העם. הציונות היא העם היהודי בדרך[45] [...] ציון של העניים, של הצעירים ואף של החרדים."[46]

לדידו של הרצל זוהי משמעותו ההיסטורית של כינוס הקונגרס הציוני הראשון בבאזל. כיוון שאלו שהיו בבאזל "ראו שקם לנגד עיניהם פתאום העם היהודי העני והנלחץ כשפצעיו המרובים שותתים דם, העם שדברו עליו כעל מת, ועם זה אין הוא יכול ואינו רוצה למות. קם בכל הוד ייסוריו וזוהר התקווה בעיניו. אנו עם אומלל, אבל עם, אם אחד, זה הוכח בבאזל[47] בקונגרס בבאזל נראה העם לראשונה מזה שנים מאוחד ואפילו הרצל מודה כי "הופתענו, נדהמנו, כאילו התרחש מעל לראשנו דבר מה שלא פללנו לראותו בשלמות כזו ובכוח כזה: אחדותו של ישראל!"[48]

זה היה הרגע המכונן של הציונות המדינית, המעצב, בה התגלמה תמצית המהפכה ההיסטורית של הרצל – המהפכה התודעתית. שכן לראשונה הציגה הציונות "לנגד כל העולם את היסוד הזה כביטוי רצוננו הלאומי [...] עד כה נשארה תנועתנו כאילו בגטו [...] והנה יצאה למרחב ומעסיקה את דעת הצבור על פני כל כדור הארץ [...] ללא יבבה גוללנו את צער היהודים לנגד כל העולם, ועם זה הצענו הצעה כיצד להושיע, לטובת הכלל ומתוך מקורותנו אנו [...] הנה נודע מהי הציונות ומה רצונה."[49]

וזו הייתה עיקרה של התפישה הציונית מדינית, להשיג את ההכרה של מדינות העולם בציונות כתנועה הלאומית המייצגת של העם היהודי וכן הכרה במטרותיה כפי שניסח מייסדה, "את ארץ האם מבקשת הציונות בכל נפש."[50] רק לאחר מכן, תוכל לצאת לדרך תנועת השיבה הגדולה לארץ ישראל. השלב הראשון הוא פריצה לתודעה הבינלאומית וקבלת הצ'רטר, הזכות המשפטית והחוקית על ארץ ישראל, "תלויים אנו ברצונן הטוב ובסיוען של דעת הצבור ושל המדינות המעוניינות [...] להבטיח את הסכמתם של החוגים הרשמיים [...] אנו יכולים לעבוד ונעבוד רק אם יסייעו בידינו ברצון."[51] ורק לאחר מכן תחילת מפעל ההתיישבות בארץ.

"עד שנקבל את הערבויות הבינלאומיות"

בתפישתו הציונית אפוא, שם הרצל את הדגש על הפעילות הדיפלומטית-משפטית. ללא השגת האמצעי החוקי-משפטי אין כל טעם להתחיל בהתיישבות היהודית בארץ. יש ראשית כל ליצור את התשתית הארגונית והמדינית אשר תאפשר ותיצור את האמצעים והכלים הפוליטיים, הכלכליים והחוקיים הבינלאומיים עבור מפעל השיבה הגדול לציון ובניית מדינה וחברה חדשה יהודית בארץ:

"לאחר שהובע רעיון ציון בפני כל העולם, הרי אין לדבר בלאו הכי על הברחת מתיישבים לארץ. החדירה האטית צריכה להפסק עד שנקבל את הערבויות הבין לאומיות שנדרשו פה אח על ידי הקונגרס. יש לטפח כל מה שנוצר עד כה.[52] [...] אולם אנו הציוניים רואים את התיישבות האכרים כאוילית יותר מאשר נעלה אם אין בצדה ערבויות בין לאומיות."[53]

ההבדל בין אנשי תנועת 'חיבת ציון', שאחד העם יריבו נמנה על ותיקיהם, לבין הציוניים המדיניים הוא בכך שהראשונים שמו את הדגש על היוזמה הפרטית בעוד האחרונים שמו את הדגש על ההיבט הציבורי:

"מבטם של הציוניים מכוון רק כלפי הצד המשפטי הצבורי. הברון הירש וחובבי ציון נגשו לשאלה מהצד החוקי הפרטי, ואילו אנו הציוניים המדיניית רוצים לתפוס את הדר מהצד החוקי הצבורי."[54]

 

 

ועם זאת, הרצל והקונגרס לא מבטלים את חשיבותן של המושבות הקיימות ומאשרים שיש "לשמור על המושבות החקלאיות הקיימות, שהראו תוצאות מצוינות." הם מכירים בחשיבות הפועלים בארץ ישראל ולא מזלזלים בערכם שכן הם "היסוד לתכניתנו. הן עליהם מוטל התפקיד לעבוד את עבודת התרבות הראשונה בארץ השוממה. הם רוצים והם יחרשו את הניר."[55] אך חשוב להבין, מסביר הרצל, כי "אין אנו רוצים לייסד מושבות ללא חסות, שייקרו את ערך הקרקע, בלי שנקבל תמורת זה איזה ערך מדיני..."[56]

לסיכום עיוננו: "ביום שנחזיק בארץ"

כל ילד בישראל מכיר את דמותו של הרצל. מכיר את דמות האיש עם הזקן השחור והחליפה בתמונת השחור לבן, נשען קדימה במרפסת לעבר הנהר וברקע ניצב גשר. לצד התמונה הזו התלויה בכתות הלימוד בכל רחבי הארץ לצד לוח המורה, ישנו ההמנון הלאומי "התקווה", שכתב נפתלי הרץ אימבר, מספר שנים לפני שהופיע הרצל ותכניתו ויצר מהפכה שלמה בחיי העם היהודי.

"ביום שנחזיק בארץ, שאנו זקוקים לה, נכסה אותה בתרבות, במסלות ברזל, בטלגרפים, בטלפונים, בבתי חרושת, במכונות, ולפני הכל באותם התקונים הסוציאליים שכל איש מוסרי בימינו נכסף אליהם בכל לבו, כמו למהירות התנועה, לטפוח האמנויות והמדעים ולנוחיות החיים."[57]

לאור דבריו אלו, וכל כתביו הציוניים, קיימת סבירות גדולה מאוד שאם היה הרצל מהלך היום ברחובות העיר הקרויה על שמו, הרצליה, היה בהחלט רווה נחת ממדינת היהודים החדשה בארץ ישראל. אולם אם היה מהלך הרצל ברחוב הקרוי על שמו בעיר חיפה, תל אביב ובערים אחרות בישראל, עשוי היה אולי להרים גבה או לעוות את פיו ולשאול "שמא לזה התכוונתי?"

"האידיאל האין סופי" שהרצל דיבר עליו עודנו מהלך בינינו ובניגוד לדעות פוסט ציוניות הרווחת בימינו, האידיאל הזה עדיין רלוונטי ודורש מאתנו כי נמשיך בעבודה להגשמתו הבלתי נגמרת.

בכל בוקר נכנסים מאות אלפי ילדים מישראל לכתות הלימוד ונתקלים בדמותו של הרצל, בהמנון הלאומי ובדגל הכחול לבן שניצב לצדו, אך האם הם יודעים את "האידיאל האין סופי" ששאף הרצל להנחיל להם? יותר מכך, האם הם מרגישים אותו כמעיין תחושה של הרגש העמוק ביותר, הרגש הלאומי העתיק של המכבים וימי העבר הרחוקים, והרגש של החלוצים מימי העת החדשה שהלכו בעקבות "האידיאל האין סופי"?

הרצל נותר קפוא בתמונה, ככל בן אנוש שחלף זמנו על פני האדמה, אך "האידיאל האין סופי" שהנחיל לנו עודנו בוער בלבבות רבים, אם במודע או בתת מודע. מדינת ישראל, מדינת היהודים, היא עובדה קיימת, והיא הכלי שבאמצעותו נוכל להגשים גם היום את האידיאל האנושי הנשגב אשר שמו ציונות ו"לסלול דרך חדשה לטובת האנושות."

--------------------------------------------------------------------------------

[1] תיאודור הרצל, ספרי הימים א', עמ' 3.

[2] סרן קירקגור, "חיל ורעדה", עמ' ז'.

[3] אֵקְזִיסְטֵנְצְיָאלִיזְם – תורה פילוסופית העוסקת בשאלת תכלית קיומו של האדם ובמשמעות החיים. הטענה העומדת בבסיסה היא כי קיום קודם למהות. כלומר, אדם הוא קודם כל קיים, ורק אחר כך בעל משמעות. גישה זו יוצאת נגד תפישות של גורל ושל משמעות מטאפיזית ואוניברסאלית של החיים באשר הם, דוגמת הרעיון של חיים שאחר המוות. וטענתה היא שאת המשמעות הקיומית יש לרכוש בעמל רב.

ש.ה. ברגמן כותב בספרו כי "מתוך המלים האלה של קירקגור אנחנו שומעים ומרגישים איזה צמאון לממשות, איזה צמאון לפילוסופיה חדשה אשר לא תהיה זרה לאיש היחיד, הפרטי, המתפלסף, זרה לאישיותו ולחייו הפרטיים, אלא תחייב את המתפלסף למשהו ותעצב את חייו כאדם, כפרט." (מתוך "הפילוסופיה הדיאלוגית - מקירקגור עד בובר", בהוצאת מוסד ביאליק, עמ' 10).

[4] אלכס ביין, ספר תולדותיו א', עמ' 18.

[5] שם, עמ' 36.

[6]  פרידריך ניטשה, המדע העליז, קטע 125, עמ' 275.

[7] ביין, שם, עמ' 27.

[8] שם, עמ' 38.

[9] שם, עמ' 44.

[10] שם, עמ' 48.

[11] שם, עמ' 55.

[12] שם, עמ' 65.

[13] תיאודור הרצל, ספרי הימים א', עמ' 3.

[14] הרצל, ספרי הימים א', עמ' 4.

[15] שם, עמ' 5.

[16] יצחק וייס, קריאה חדשה, עמ' 17.

[17]אחד העם, "הקונגרס הציוני הראשון", על פרשת דרכים, עמ' נח.

[18] וייס, שם, עמ' 19.

[19] ביין, שם, עמ' 40.

[20] ביין, שם, עמ' 43.

[21] הרצל, ספרי הימים א', עמ' 4.

[22] אחד העם, אמת מארץ ישראל מאמר ראשון, על פרשת דרכים א', עמ' לד.

[23] שם, עמ' נג'.

[24] ביין, ספר תולדותיו א', עמ' 21.

[25] הרצל, הקונגרס הבזילאי, כתבים ציוניים, עמ' 175.

[26] שם, עמ' 161.

[27] שם, עמ' 163.

[28] הרצל, מדינת היהודים, כתבים ציוניים, עמ' 17.

[29] הרצל, היהדות הלאומית של ד"ר גידמן, שם, עמ' 145.

[30]אחד העם, שם, עמ' נח.

[31] הרצל, היהדות הלאומית של ד"ר גידמן, שם, עמ' 144.

[32] זאב ז'בוטינסקי, ציונות וארץ-ישראל, כתבים ציוניים ראשונים, ע"ע 114 – 119.

[33] הרצל, תכנית הוולט, שם, עמ' 150.

[34] הלאומיות היהודית של ד"ר גידמן, שם, עמ' 147.

[35] הקונגרס הבזיאלי, שם, עמ' 170.

[36] היהודי הנצחי, שם, עמ' 189.

[37] מדינת היהודים, שם, עמ' 13.

[38] תכנית הוולט, שם, עמ' 149.

[39] בפני עם ועולם, כרך ב'.

[40] הלאומיות היהודית של ד"ר גידמן, שם, עמ' 147.

[41] תכנית הולט, שם, עמ' 149.

[42] תוצאות הקונגרס, שם, עמ' 158.

[43] הקונגרס הבזילאי, שם, עמ' 168.

[44] שם, עמ' 171.

[45] רבני המחאה, שם, עמ' 153.

[46] הלאומיות היהודית של ד"ר גידמן, שם, עמ' 148.

[47] תוצאות הקונגרס, שם, עמ' 157.

[48] הקונגרס הבזילאי, שם, עמ' 167.

[49] תוצאות הקונגרס, שם, עמ' 158.

[50] הלאומיות היהודית של ד"ר גידמן, שם, עמ' 145.

[51] תוצאות הקונגרס, שם, עמ' 159.

[52] שם, עמ' 160.

[53] רבני המחאה, שם, עמ' 155.

[54] הקונגרס הבזילאי,שם,  עמ' 166.

[55] שם, עמ' 168.

[56] שם, עמ' 174.

[57] שם, עמ' 170.

תגובות

האידיאל והמציאות- הדבר והיפוכו

אני הייתי מעדיף לראות את המפעל הציוני יותר בעיניו של איבן חלדון כתנועה מעגלית של צמיחה, סטגנציה ולאחר מכן ניוון או דקדנס. זה המצב בארץ. הדורהראשון בנה בהתלהבות. הדור השני ניסה בגל כוחו לשמר ואילו הדור השישי הורס בציניות.
אין פה אשמים. זה טבעו של האדם, זאת טבעה של אידיאולוגיה עטופה באידיאלים מהרצליה ועד חיפה.
מה העתיד טומן?
אנחנו לא שונים מכל עם אחר. התהליכים שעוברת היום מדינת ישראל- ניתן למצוא להם מקבילים במפעלים מדינתיים אחרים. אם לא תהיה איזו מלחמה גדולה שתטרוף את הקלפים, אנחנו נמשיך לדעוך עד שנגיע לשפל רוחני, מוסרי וחומרי (ואולי גם איזה מלחמת אזרחים על הדרך כמנהגן של אומות) ואז תבוא עלייה והתייצבות אלא הפעם מפוקחת הרבה יותר.
באופן אישי, ההתפקחות שלי באה באופן סופי ביום בו נרצח יצחק רבין

התמונה של קובי דנה

דברים חדים כתבת מולי

מולי דברים חדים כתבת. תודה.
אני מסכים.

שמע, אידיאולוגיות בדרך כלל לא מחזיקות בקרב קבוצה כלשהי יותר מדור עד שלושה דורות. זה גם תלוי מה, מתי ואיפה
כלומר, בדור הראשון, מייסדי האידיאולוגיה, הרעיון מושרש בבני הקבוצה ולהט העשייה מכונן ללא הפסקה. בדור השני, דור הבנים של המייסדים, האידיאולוגיה עדיין מפעמת אולם הלהט מתחיל לדעוך. ובדור השלישי הרעיון עדיין קיים בהכרה אולם הלהט והתודעה לחשיבות הגשמתו המעשית פוחתת עד כדי טשטוש מוחלט והסתפקות בהצהרות גרידא ולא מעשים. והרי שהדורות הבאים כבר אין על מה לדבר, האידיאולוגיה היא חלק מלימודי ההיסטוריה לבגרות או לנוסטלגיה רומנטית.

אכן, נראה כי בעוד דור קודם ניחן עדיין בתודעה ציונית, אנו איבדנו זאת לגמרי (הדור הנוכחי הצעיר בשנות העשרים לחייו דווקא חוזר לציונות אבל זו עדיין חזרה איטית ושטחית מאוד ולא ברורה). אולם אין זה אומר שהרעיון אבוד. להפך, דווקא מתוך משבר זה נוכל ליצור משהו חדש ומיוחד (אולי זה בגלל שאני צעיר ואופטימי עדיין... ואולי לא..).

ותמיד יש פער בין המצוי לרצוי, בין האידיאל והמציאות כמו שכתבת. ברל כצנלסון היטיב לכתוב על כך על "איך מגשימים אידיאה?". על הפער בין משאת הנפש האידיאלית של בני דורו לבין מציאות היומיום האפרורית.
כן אפשר להגשים אידיאל, לא באופן מושלם כי זו אוטופיה, אלא באופן המקסימלי הניתן בתנאי המציאות הנוכחיים.

אתה קצת אופטימי

אני חושב שאצל איבן חלדון זה חמישה דורות אבל יכול להיות שאני טועה. ק'ראתי את ה"מוקדימה" לפני המון המון זמן.
אני לא מסכים איתך שיש חזרה לציונות. אנחנו חיים בדור שלקח את הרע מהקפיטליזם והפך אותו לאגוטיזם.
הקפיטליזם במהותו, אם נאמין למקס וובר ולשומפטר, הוא דבר טוב שמזין את החברה בחדוות היצירה, התגלית, העבודה. אלא שמקפיטליזם אפשר לקחת את כל הרע שהוא האגוטיזם, האינדיבידואליזם הקיצוני וההתנערות מכל ערבות הדדית (תהליך דומה קורא לדעתי במזרח הרחוק).
אנחנו חיים היום במדינה שהמרחק ממנה למדינה של שנות ה-70 ואפילו ה-80 גדול יותר מהמרחק בין מערכת השמש שלנו לאלפא סנטוריץ יש לכך המון סיבות וזה לא משנה מה הן.

בסופו של יום, אני לא רואה חזרה לציונות אולי פרט לאותם חובשי כיפות שמתגוררים על גבעות בשומרון. אבל אצליהם זו ציונות מעוותת שמהולה בדת של פונדמנטליזם יהודי אווילי וראיית עולם קיצונית-- ההפך הגמור מהפרגמטיזם ואהבת האדם שהציונות הקלאסית מטיפה לו.

בקיצור, על הפנים!

התמונה של קובי דנה

בהחלט אני אופטימי... בינתיים

טרומפלדור כתב לחברו הסופר צבי שץ: "איני יודע מהי התייאשות. לגבי מי שרוצה לתקן דבר מה בחייו אין התייאשות..."

כן אצל חלדון זה אכן 5 דורות. קראתי אותו במסגרת תואר ראשון במזרחנות.
אבל אני לא דיברתי על התיאוריה שלו אלא רק פרשנות אישית שלי, לא מבוססת ממש, רק מהסתכלות פרטית.

מסכים איתך לגמרי. אבל מהכרות עם אנשים שמסביבי אני אומר כי יש חזרה לציונות בקרב צעירים היום. זו לא חזרה מאסיבית, זו חזרה שרק מי שמכיר פה ושם אנשים שם לב אליה. שים לב לארגון 'השומר החדש' למשל, יש שם חבר'ה נהדרים. אבל כמובן שהכל עדיין בשלבי התעוררות ואין ממש עומק כבעבר וההתמקדות היא צרה ושטחית.

אני מסכים שהמשימה היא להשיב את ערכי הציונות הקלסית ההיא, או שאולי אפשר לכנותה הציונות החלוצית, שהיא היא התגלמות התפארת של הציונות החיובית השואפת חיים ויצירת חיים. אולי עוד מוקדם לכך ואולי זה הכל תקוות שווא... הזמן יגיד.

למה התכוון הרצל?

המאמר המעניין מנסה חהבין את הרצל מתוך כתביו וזה לדעתי חולשתו. הרצל-בעיני גדול עמנו לדורותיו- היה ייחודי בכך שהוא היה קומפלקס שלם גם איש רוח גם אינטלקטואל מבריק גם מדינאי גם פרוייקטור בחסד שיזם ובנה מיזמים יש מאין כולל מיזמים פיננסיים איש שיווק מדהים ולכן ראוי לנסות להבינו על סמך כל המיכלול הזה ולא רק על סמך יומנים או ציטוטים מספריו. זה גם מסביר את הגישות השונות לחזון הציוני ואת הפרשנויות הלא אחידות לדרכו.אינני מבין מה המשמעות של איבוד התודעה הציונית באם הרעיון הציוני נתון לפרשנויות שונות
אפילו המושג פוסט ציוני שנוי במחלוקת. גדולתו של הרצל הייתה בהסתכלותו המפוכחת על התהליכים שעוברת אירופה במאה 19 ובמסקנות שידע להפיק מתהליכים אלה הוא הבין שאירופה משנה פניה ושעל היהודים להגיע לסינכרון עם תהליכים אלה כלומר להיות חלק מהרוחות החדשות המנשבות ביבשת תוך שמירת ניואנסים ייחודיים
כלומר:היהודים חייבים לעבור ממצב צבירה של עדה דתית למצב צבירה של לאום. הנגזרת האופרטיבית מכך היא שתי אפשרויות להשאר באירופה להסתפח רשמית ללאום בו היהודים חיים(צרפתי גרמני איטלקי וכו) ואם נדרש להתבולל או האופציה המועדפת להגר לארץ ישראל ולהקים בה מדינת לאום כלומר לייסד בה ציביליזציה שאינה תלויית דת אורח חיים יצרני ומודרני אימוץ ערכי הנאורות המערביים והחשוב מכל:ריבונות של יהודים על עצמם
המהפכה שהרצל הגה היא המהפכה המצליחה ביותר של המאה העשרים ולכן אני מסתייג מדברי הנהי על העלמות\ערכי הציונות הצלחתה של הציונות היא פלא פנומנלי! גולת הכותרת שלה היא שקיימת מדינה יהודית ריבונית בארץ ישראל. אי אפשר לזרוק משימות נוספות על גבה הציונות עשתה את שלה המשימה העכשוית היא של מדינת ישראל והחברה הישראלית לבצר לשמר ולשכלל את אופי החברה כאן את הדמוקרטיה ובכלל איך להפוך את ישראל למדינה טובה עוד יותר בן גוריון חשב שעם כינון המדינה ההסתדרות הציונית הופכת למיותרת. ולדעתי הוא צדק אפשר להתווכח על מונחים באם כיום אנחנו החולייה הבאה בשרשרת של החזון הציוני או האם
הציונות מיצתה עצמה וכיום-כאשר מדינת ישראל היא עובדה קיימת- מה שנדרש הוא פטריוטיות ומסירות של אזרחי ישראל לעיצוב מדינתם הרצל סימן דרך :ראוי להקים מדינה יהודית ריבונית שתהייה חלק מהעולם המערבי הנאור.
המדינה קמה ברוח חזונו וכאן נחתם פרק מפואר של חזון ושל ביצוע כאן מתחיל גם פרק חדש וזה היטיב להבין בן גוריון איך יושבי ומנהיגי המדינה משכללים ומשדרגים אותה גם דמוקרטית גם טכנולוגית גם השכלתית וגם הומניסטית

תוספת לתגובה

http://www.smarter.co.il/work/%D7%99%D7%97%D7%A1%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA-%D7%90%D7%A8%D7%A6%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%AA-%D7%9C%D7%A6%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA/1486
בלינק זה מוגשת עבודה על השוני בראיית הרעיון הציוני ביו יהדות ארץ ישראל לבין יהדות ארצו הברית דוגמא לכך שאין פרשנות אחת לציונות. יש לה מובנים רבים בחלקי העם השונים ולכן אולי ראוי להתמקד במה יעשו אזרחי ישראל עבור מדינתם.

התמונה של קובי דנה

לגיורא, מס' דברים

גיורא העלאת עניין מרתק מאוד וכתבת דברים שעם חלקם אני מסכים.

ראשית עיקר המאמר לבחון רק חלק מחייו וקצת ממשנתו של הרצל על סמך כתביו. זו המטרה של סדרת העיונים, לבחון את הדמויות ותפישתן מתוך כתביהם שלהם. ברור שאתה צודק, יש כמה דרכי התבוננות שדרכן אפשר לבחון את האיש, חייו ותפישתו אשר הנחתה אותו בפעילותו הציבורית.

היה חשוב לי להביא בעיקר את ההיבט האקזיסטנציאלי שלו, וגם את החידה שתמיד עולה לגבי יהדותו של הרצל וכמובן את תפישתו הציונית. מה שהבאתי כאן הוא תמצית של התמצית, כמו בכל מאמר עיונים בסדרה. מעיין גירוי לקורא שיגש עצמו לכתבים ויעמיק.

דבר נוסף שהעלאת, המשבר בציונות. אני כן רואה משבר מאוד חמור בציונות. והתהליכים שעוברים עלינו אינם רק תופעה מקומית, כמו שציין מולי למעלה. יש משבר ערכים בכלל בעולם המערבי שאנו חלק ממנו. אצלנו זה מתבטא בכך. המשבר הוא גם תודעתי וגם מעשי, הגשמתי. הרי שהיום אין כלל מחשבה ציונית מקורית, הכל נשען על העבר, וכך גם בשדה ההגשמה, ההווה מתבטא ברפיון והעבר הוא רקע מפואר שבינתיים אנו רק יכולים לחלום להגיע אולי לרבע מכך וגם זה יהיה מעולה.

אני בהחלט חושב שלציונות פנים רבות ומגוונות. אבל ביסודה יש מספר עקרונות יסוד שנכונות לכל זרם. ועם זאת היו זרמים שונים שראו את מרכזה של הציונות בהיבטים שונים. היו שראו בהיבט המדיני העיקר, היו שראו בהיבט החברתי העיקר. אני חושב שהזרם המרכזי בציונות , זה שהגשים את הציונות מעשית בשטח -- הקמת יישובים, בניית תרבות וחברה עברית משגשגת, אותה 'ציונות חלוצית' שהייתה תפארת המפעל הציוני (בלי לגרוע מכבודם של אחרים שתרמו ליצירת הרנסנס העברי בארץ) הוא הזרם אשר נושא עמו ערכים חברתיים וכללים שיכולים להיות רלוונטים גם לימינו אם נדע לייצר גם מחשבה וגם מעשה שיהיו מבוססים על היסודות האלו.

הציונות לא נגמרה ולא תגמר, היא קיימת מאז שיבת ציון הראשונה, יש שיאמרו אפילו מאז יציאת מצרים ומשה, כל פעם בשינוי צורה, על פי רוח התקופה. בעת המודרנית זה נקרא ציונות על פי מאפיינים מודרנים-מערביים. כמו שכתב הרצל -- 'אידיאל אין סופי'. השאלה אם יהיו ציוניים, וזה כן יכול להיגמר... בינתיים יש חוסר בכוח אדם כזה.

כתבת שבן גוריון חשב שעם כינון המדינה ההסתדרות הציונית הופכת למיותרת, יש לך מקור לזה, איזו אסמכתא? הייתי שמח ללמוד על זה יותר.

אני חושב שאתה קצת מערבב בין שני דברים. יש את הציונות כמוסד, הממוסדת, ויש את הציונות כאידיאל. אני בעיקר מדבר עליה כאידיאל. כמובן שכדי להגשים אידיאל יש ליצור גוף אופרטיבי שיפעל להגשמתו, וכאן אתה תאלץ גם להתמגש במידת מה עם המציאות כדי שתוכל להגשימו. ועם זאת יש להבדיל בין השניים.

אגב, בקישור שצירפת מצאתי את העבודה אבל אני רואה שכדי לפתוח אותה צריך לקנות אותה...

תודה על התייחסותך המקיפה לתגובתי

ומספר הערות 1. אני מצטער לא שמתי לב שהלינק חייב בתשלום שמעתי על ק טע ממנו אבל לא ידעתי שיש לקנות אותו 2. על הנושא בן גוריון ומעמדה של ההסתדרות הציונית הרצה בזמנו פרופסור זאב צחור מאוניברסיטת בן גוריון באר-שבע אם יזדמן לי בקרוב אבדוק במכון למורשת בן גוריון. יש התייחסות לכך במספר מקורות. אולי גם ב-זלמן שז"ר- מבחר תעודות מפרקי חייו פרק 10 או בספרו של דוד אוחנה 3. הסוגייה של ההסתדרות הציונית לאחר כינון מדינת ישראל נגעה בעיקר בשני מישורים א הערכי האם ניתן להיות ציוני ולהמשיך לחיות בגולה ב. הפונקציונלי האם אין התנגשות ועירבוב תחומי פעולה בין ההסתדרות הציונית(והסוכנות היהודית) לבין המוסדות הממלכתיים ההולכים ומוקמים של המדינה
4 הנושא של ערכי התנועה הציונית מתחילת דרכה ועד ימינו אלה הוא נושא ענק מרתק הראוי למאמר מיוחד בפני עצמו אולי מי מכותבי המאמרים באימגו(ואולי אתה)ירים את הכפפה

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת קובי דנה