אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אהבתם של המינגווי וגלהורן/ בימאי: פיליפ קאופמן


אהבתם של המינגווי וגלהורן/ בימאי: פיליפ קאופמן

אהבתם של המינגווי וגלהורן/ בימאי: פיליפ קאופמן

מאז ומתמיד הערצתי אנשים חדורי מטרה.

אנשים שיודעים בוודאות וללא עוררין שהם יתנו את עצמם עד כלות נשמתם כדי לחיות את האמת שבה הם מאמינים. ההתמסרות שלהם היא טוטאלית!

הפחד לא מונע בעדם לחיות על פי העקרונות שהם מאמינים.  בעיני הכוח הזה הוא אדיר. רגע שבו גבר או אישה חיים את עצמם באמונה שלמה ובהתמסרות נצחית כדי לספר לנו את רזי ההיסטוריה האנושית.

מרתה היא גלהורן גיבורת הסרט, כתבת מלחמה פציפיסטית וחצי יהודייה. גלהורן החלה את דרכה ככתבת המלחמה שזכתה לתואר אחת מהעיתונאים הטובים ביותר מכל הזמנים. היא סיקרה אירועי מלחמה במשך 45 שנה בעיתון "קוליירס" האמריקאי. סיקוריה הידועים היו אירועי  מלחמת האזרחים בספרד, האירועים בפינלנד עם כניסת רוסיה למלחמת העולם השנייה, תקיפת יפן בסין, בורמה, זוועות השואה בגרמניה הנאצית,  מלחמת ווייטנאם, ועוד אירועים רבים אחרים.

הרומן מתרחש  שנתיים לפני פרוץ מלחמת פרוץ מלחמת העולם השנייה עם עליית הפשיזם באירופה כשנה אחרי שהחלה מלחמת האזרחים בספרד. שנת 1937.

זהו סיפור אהבתם של העיתונאית מרתה גלהורן שאותה מגלמת, ניקול קידמן והסופר ארנסט המינגווי שאותו מגלם קלייב אואן. במהלך העלילה השניים הופכים לגוף אחד כאשר הכוח המניע אותם הוא  מ  ל  ח  מ  ה!

הרומן מתעד אותם כזוג כתבים חדורי להט ומטרה שמוסרים את עצמם למען תיעוד רגעי המלחמה העוצמתיים ביותר בתקופת מלחמת העולם השנייה. השניים מאמינים שייעודם הוא השליחות הכמעט בלתי כנועה שלהם לספר, לתעד ולהעביר את אירועי המלחמה אל העם.

על אף שהסרט מתעד רומן הוליוודי של שני שחקנים מפורסמים ובעלי רפרטואר מפואר, הסרט בכל זאת מציג כאן מערכת יחסים הרבה יותר בשלה ובוגרת ביחס לסרטים אחרים של הוליווד. אירועי המלחמה מהווים חלק בלתי ניפרד ממערכת היחסים של השניים הנרקמת לאורך כל הסרט שללא ספק מעצימים ומשפיעים על הקשר.  אי אפשר שלא להבחין בטוטאליות שהשניים מציבים לנו בראש מדרג העדיפויות שלהם.  מה שהופך את הרומן לכה סוער. הגבול של המינגווי וגלהורן יכול הגיע עד השמים, מבחינה זוגית אבל בעיקר מבחינת שליחותם המקצועית.

ארנסט המינגווי וגלהורן ניזונו אחד מהשנייה רק דרך מלחמה.

הם לא ידעו לחיות חיי משפחה בנאליים. לא ברור לגמרי אם גלהורן סלדה או חששה ממוסד הנישואין והמינגווי כנראה כל חייו היה כבול תחת ייצרו לכבוש נשים. גלהורן כדרכה מתוודה בסרט בגלוי שהאויב הכי גדול של האהבה, היא לא הקנאה, אלא השעמום. לא פלא שבסצנה הראשונה של הסרט נוקב מבטה החודר של גלהורן כאשר היא מצהירה שתמיד היא התעניינה לגביי כל מה שקורה בחוץ, "אקשן"!  אולי בגלל זה תפקיד כתבת המלחמה כל כך התאים להווייתה, לעומת האישה הממוצעת שחיה חיי שגרה בטוחים ומשעממים. בחייה הייתה נאמנה להצלת המין האנושי בגלל היותה פציפיסטית מוצהרת מהשמאל הרדיקאלי. על אף זאת, אי אפשר שלא להעריץ את גלהורן על סלידתה מהמשטר הקומוניסטי בסין.  על אף שדגלה בהשקפת המפלגה ונחשבה לרדיקאלית, היא לא הייתה עיוורת כלפי העוול שהמשטר הזה עשה לעמו – השקפת עולם וכנות שלא קיימות בעולם העיתונאי של היום שמקושר  לפוליטיקאים ולבעלי ההון.  

 

גם המינגווי אינו יודע כיצד לחיות בשגרה, הוא בגד לא פעם בנשותיו.  הוא לא היה מאוזן נפשית. גלהורן הייתה אשתו השלישית והוא רוב זמנו היה מבלה במשחקי אגו גבריים. הוא אומנם העריץ את עצמו, אבל באותה העת לא חיי בשלום עם עצמו. לדברי גלהורן, הוא ידע הרבה יותר לענות את עצמו מאשר אחרים, מה שגרם לו לשים בסופו של דבר קץ לחיו.

הבימאי פיליפ קאופמן עשה עבודת תחקיר מעולה על שתי  הדמויות.

 ללא ספק קשה לייחס רק לניקול קידמן את תואר השחקנית הראשית. העלילה עצמה, יאמר לזכותו של קופמן,  נותנת להמינגווי עוצמה אדירה כאשר תסריט הסרט  מדובב כאילו מגרונו של המינגווי –  מה שמקנה ממד עמוק ורב השראה לתוכן הסרט וכמובן לקלייב אואן עצמו.

בין היתר גם גלהורן, אשר ללא ספק נחשבה למוזה של המינגווי, שואבת סיפוק והשראה מכישורי הכתיבה ומחוכמת חייו לאורך כל העלילה. קופמן מעריץ גדול של סופרים. הוא עשה מחווה לסופרים נוספים כמו בסרטיו הקודמים "הנרי וג'ון" ו"עט הסקנדל".

עורך הסרט, וולטר מץ, שעשה עבודה משותפת עם קאופמן, מספר כי ההזדמנות לעבוד יחד עימו הגיעה בעקבות הסרט "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום" שבו מץ' הבין שהשילוב שבין הפן האישי לבין רצף אירועים היסטוריים קוסם מאוד לקולנוע. אכן המשפטים השנונים של המינגווי נותנים ממד איכותי יותר במיוחד שמדובר על תקופה שבה הוא ניהל רומן עם אחת העיתונאיות המוכשרות לדורי דורות. אומנם הסרט נמכר ל HBO הטלוויזיוני ולא להוליווד, ובכל זאת השניים לא מוותרים על עשייה איכותית ומעמיקה גם כאשר ידעו שמדובר בטלוויזיה. לכן לא במפתיע הסרט היה מועמד ל 12 פרסי איימי.

זוג השחקנים עושים מחווה אדירה, קידמן לגלהורן ואואן לארנסט המינגווי. השניים מגלמים אותם באופן מדויק ומעורר הערצה. קשה לחשוב על שחקנים אחרים, מתאימים יותר, אם היו מעבדים את היצירה שנית.

הסרט איכותי מעורר השראה והערצה. יוצריו כאילו סוגדים לדמויות האלו. והן אכן הופכות לאלוהיות, לפחות בעוצמה שהן מקרינות על המסך ובמיוחד כאשר קידמן ואוון משחקים אותן.  אין בסרט וויתור על על התוכן ולא על איכויות קולנועיות. השחקנים מעולים, עבודת עריכה מצוינת והתחקיר מעמיק ומקיף.  אם לא ידעתם באמת מי אלו ארנסט המינגווי ומרתה גלהורן, אין סיכוי שאחרי שתראו את הסרט לא תדעו מי הם.

גם לתפקיד העיתונות יש בסרט הזה כוח אדיר.

אי אפשר להתכחש לאיכויות המדהימות בשליחותם של השניים לחיות על הקצה.  הם מראים לנו  מהי כוחה העילאי של שליחותם העיתונאית. מהסרט ניתן אולי ללמוד כי העיתונאים מלחמות עולם היו נמשכות עד אינסוף אם לא היו מתעדים אותם, מספרים אותן ומעבירים אותם מפה לאוזן. גם שקרים צריכים להיאמר כדי להסית תשומת לב, כדי לעורר מניפולציה ויותר מזה כדי לצעוק, הצילו, אנחנו כאן! 

לסיום, הקולנוע ההוליוודי מאכזב במידה מסוימת. כבר אין קולנוע שמציג אהבה בשלה ובוגרת כמו האהבה שנראית בסרט המציג קולנוע אמתי ואיכותי למבוגרים – מבוגרים במובן החיובי של המילה.

בכל הקשור לבשלות והעומק של אהבה בוגרת, בסרט רואים את הצדדים הפחות יפים שבמערכת יחסים. הרומן הרבה פחות נשי,  הוא לא רך ויפה כמו שנוהג להציג הקולנוע ההוליוודי. על אף זאת, הבשלות והעומק של שני  שחקנים שעברו את גיל ה 40 מכניסים לרומן משהו אחר, בשל ועוצמתי יותר. אי אפשר שלא להבחין שהאנרגיה בין השניים זכרית. בין אם מהצד של קידמן ובין אם מהצד של אואן. אבל מי אמר שאנרגיה זכרית לא יכולה להיות אסתטית, עדינה וגם סקסית?  לא אתפלא אם לצוות הצילום נעשה חם בקור החורפי של קליפורניה בזמן צילומי סצנות הסקס ההרואיות בין שני השחקנים הראשיים.

אהבתם של המינגווי וגלהורן - טריילר

תגובות

קאופמן היה אדיר בסרטיו הראשונים. אחרי 'הצוות המובחר' התדרדר

כדאי לחפש אותם כדי להבין

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מיכל וינקלר