אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מטפורות מתמודד - נפש בנושא התפתחות וטיפול


התמונה של צביאל רופא
פסיכותרפיה בפרס העתיקה. הרופא אל-ראזי, המאה ה-9

פורש אני את מרכולתי כרוכל הפורש את מרכולתו על שטיחון קטן לפניכם. זכאים אתם למשש ולבדוק. אינכם חייבים לקנות. קחו רק את המתאים לכם, והיו שלום!

לפני שאדם כלשהו לוקה בהפרעה נפשית הוא עשוי להיראות בריא כשור. בהתאם, אני מדמה אותו לשולחן שאינו נראה שונה משולחנות אחרים, אך למעשה אינו מסוגל לשאת עומס כמו אותם אחרים.

שולחן החסר חיזוקים וחישוקים הוא רהיט שלא הורכב כהלכה. השולחן אינו "גרוע". אין מדובר בשאלה ערכית, אלא אינסטרומנטלית בלבד. האם יקרוס תחת משא? התשובה תלויה בשני גורמים: בחוזקו, דהיינו ביכולתו לשאת מטען, ובעומס המטען המונח עליו. בני האדם הם יצורים מורכבים יותר משולחנות, אך העקרונות הכלליים דומים ופשוטים יחסית. ניתן להקשות ולשאול: כיצד קורה שאנשים בעלי אישיות בלתי מפותחת עומדים בלחצים עצומים, שאף חזקים מהם נאנקים תחתם, ולעומת זאת, מדוע הם עלולים לקרוס תחת לחץ קל יחסית? אם נחזור לשולחנות, נוכל להבחין בסוגים שונים; שולחנות מסוימים, שהורכבו שלא כהלכה, יהיו רעועים דווקא במרכזם. שולחנות אחרים יהיו חלשים בעיקר בשוליהם. יהיו שולחנות שיכרעו תחתיהם תחת עומס שיונח בכל מקום שהוא. כל האפשרויות קיימות. אך חשוב לזכור שלשולחנות יש גם כוחות התומכים בהם, כגון תמיכת רגלי השולחן המסמלות את המציאות החיצונית שהיא למעשה: המשפחה, התעסוקה, החברה והטיפול.
 
המשל הזה התייחס לסוגיית הכוחות והעומסים העלולים להביא לקריסה נפשית בנקודת זמן מסוימת. לעומתו, "משל העולל" ינסה להתחקות אחרי שורשי ההפרעות הפסיכופתולוגיות מבחינה התפתחותית:

עולל נולד עם מום זעיר בלבו - נקב זעיר באחד מחלקי הלב. בשלבי הינקות והילדות לא הורגש המום כלל, אך הילד הלך והתפתח, והנקב הזעיר בלבו הלך והתרחב. כאשר הגיע הילד לגיל ההתבגרות הפך הנקב הזעיר לחור של ממש. הנער לא היה חולה עדיין, אלא שכושרו הגופני היה ירוד במעט משל חבריו. אם היה נבדק בשלב זה ביסודיות על ידי מומחים, היה נמצא כי הוא מועד לפורענות. הגיע זמנו של הנער להתגייס. במסגרת אימוניו הצבאיים נאלץ הבחור לעמוד בעומס גופני רב ביותר. לבו הפגום לא עמד בנטל וקרס בבת אחת. הוא אושפז, טופל ואובחן כחולה לב, על כל המשתמע מכך. קריסת הלב בצבא דומה לקריסת השולחן תחת לחץ, כמו גם דומה לקריסה נפשית ראשונה העלולה לבשר מחלת נפש המגיחה על רקע נקודות התורפה של האישיות שעד לאותו יום לא קרסה תחתיה.

איך אפשר לטפל בחולשה נפשית אינהרנטית? איך אפשר לחזק מי שחלש במהותו? איך אפשר לקדם מי שנשאר מאחור? אלו הן שאלות המפתח אשר עליהן התשובה המקובלת והמסורתית עליהן היא: התבגרות! כי התבגרות פירושה התחזקות, והתחזקות פירושה עמידות, ועמידות פירושה התמודדות יעילה יותר מול הלחצים החיצוניים והפנימיים כאחד גם בחיי היומיום וגם ברגעי מבחן. אך עמידות שכזו לא תמיד תבוא לעולם בקלות:

בכפר אחד באתיופיה הרחוקה חי נער צעיר שאהב לרוץ. מילדותו גמא מרחקים מחוץ לכפרו הקטן. ברבות הימים רץ עשרות קילומטרים בכל יום. בכפר חשבו כולם כי נועד לגדולות - להתחרות באולימפיאדות כרץ מרתון שיביא תהילת עולם לכפר הקטן. בכפר חי גם קוסם, רב מג, שהיה סנדקו ופטרונו של הנער. הוא ידע בבירור כי למרות כישרונו הרב לא יוכל הנער להצליח בתחרות גדולה, מפני שלכך דרושים אימונים מפרכים ביותר, והנער לא היה מוכן לסטות מאימונו הרגיל. המכשף החכם החליט לעשות מאמץ גדול. הוא ביקש לעשות דבר מה שיכריח את הנער להתמודד עם מסלול קשה יותר. הקוסם גייס כמה אנשים, ויחדיו יצאו לשטח - לקטע ממסלולו הקבוע של הנער. הם זרעו מכשולים, הניחו גזעים, שתלו קוצים והעבירו סלעים. כלומר, מאחר שהנער סירב לשנות את המציאות, הם התערבו ושינו חלק מן המציאות עבורו. תחילה התקשה הנער מאוד, כמעט התייאש, אך כעבור זמן מה התרגל לקטע הריצה המפרך, רגליו התחזקו, וכושר סבולתו עלה. עתה היה מסוגל לגשת לתחרויות ולממש את מלוא הפוטנציאל שלו.

לפעמים, לפני שיגיע למנוחה ולנחלה וישרור שלום בנפשו הכואבת הוא עובר תקופה לא קלה בה הוא מגלה את "עובדות החיים". אכן, סוף עידן התמימות מתקרב אליו בצעדי ענק בעוד הוא מנסה לעכל בקושי רב את הגירוש הטראומטי מגן העדן האישי שלו:

גדלתי במשפחה דתית. אבי היה מקפיד על מצווה קלה כבחמורה, ואף היה מנסה "לצוד" מצוות נוספות שבין אדם לחברו. הייתי ילד שובב אך תמים מאוד. יום אחד זכור לי היטב. הייתי בתחילת כיתה ד' והתנהלתי בדרך הביתה עם שלושה מחברי הטובים. לפנינו עמדה כברת דרך של כחצי שעה, ואנו השתרכנו לאטנו ושוחחנו על נושאים שונים. איני זוכר כיצד התגלגלה השיחה, אך לפתע הקשבנו לאחד מאתנו,  שהסביר בפשטות, ובאופן ציורי ביותר, איך מביאים ילדים לעולם. שלושתנו - שלא היינו מלומדים כידידנו - נדהמנו לגלות לראשונה כמה מעובדות החיים במלוא עירומן. ידידנו המספר לא הרפה, ובעוד אנו משתוממים על כך "שאבא שלנו באמת עשה את זה עם אימא שלנו", הוסיף כי המעשה מלווה בעונג גדול, בעבורו מרבים המבוגרים לעשותו גם שלא לצורך הבאת ילדים לעולם... סירבתי להאמין לו. כעסתי עליו מאוד על שהחריב לי את העולם היפה והתמים שבו חייתי. ועל אף שניסיתי להכחיש ולהדחיק את דבריו, בתוכי כבר ידעתי את האמת שחלחלה לתודעתי בהדרגה.

בשיחותיי עם אנשים שחלו במחלת נפש, או עם בני משפחותיהם, קורה שבני שיחי אינם בשלים לקבל את עובדות החיים הקשורות לטיפולים הפסיכו-תרפויטיים. הם אינם מסוגלים להאמין שאבא ו/או אימא עושים דברים האלה... הם עדיין אינם בשלים לטעום מפרי עץ הדעת. מנגד ישנם אלה שגילו את האמת המרה והחליטו לשנוא בכל לבם את אלה שהסבו להם כאב. ואני הקטון בתווך, מלקק פצעים ומביט סביבי. המציאות אינה יפה וברה לחלוטין, אך גם אינה בוגדנית ומכוערת מתחילתה ועד סופה. היא פשוט מורכבת מרכיבים אשר לנוגעים בדבר קשה לקבלם יחדיו. וישנם גם כאלה אשר אינם מגלים את צפונות הטיפול. כתוצאה מכך תגובתם עלולה להיות כעסנית ואף תוקפנית ברגעי לחץ ומשבר. תפקיד המשל הבא הוא להביא להבנת המצוקה של המטופל המתייסר, כמו גם לאמפתיה כלפי המטפל שלפעמים מוצא עצמו מותקף בפתאומיות:
 
מעשה בחתול אחד קטן, שהיה מסתובב לו בין החצרות. כאשר נשמעו צעדי העוברים והשבים היה נחרד וממהר לברוח ולהתחבא, כי פחד מאוד מבני האדם. פעם אחת דחק ילד שובב את החתול הקטן, תוך כדי משחק, לפינה צרה משם לא נמצאה לחתלתול כל דרך מילוט. היצור הקטן היה שרוי במצוקה קיומית, נשלל ממנו נתיב הבריחה, ומולו עמד ענק אימתני שנתפס בעיניו כמאיים עליו. הילד לא הרפה, ובעזרת מקל ניסה להשתעשע עם החתלתול. מנגד, החתלתול התרוצץ מבועת בפינתו הדחוקה. ברגע כלשהו איבד הילד את ערנותו, החתלתול זינק עליו, הותיר בו שרטת ארוכה וכואבת ונמלט על נפשו.

לדעתי שני הצדדים כאן הפריזו. עם זאת, הפרזת המטפלים מתבצעת מתוך שיקול דעת ומתוך בחירה וניתנת לשליטה ולשינוי. ואילו תוקפנות המטופלים היא הפרזה אימפולסיבית של מי שגורה טיפולית עד לנקודת משבר בה לא נותר בפניו שום נתיב רציונאלי אחר ללכת בו. עם זאת, אסור לשכוח שהתערבות המטפלים משרתת מטרה נעלה, בעוד שתוקפנות המטופלים אולי ניתנת להבנה אך אינה מוצדקת ואסור בשום פנים לעודדה.

ישנם רבים השואלים; מדוע טיפול נפשי לפעמים בוטה ומכאיב ואף מסוכן? משל ריקוע הברזל, מנסה לתאר את הטיפול הנפשי העמוק כפי שהוא עשוי להשתקף בעיניי אדם כמוני, שאינו אמון על הספרות המקצועית. המשל מנסה ללכוד את הפסיכותרפיה כפי שהיא מובנת לי באופן אינטואיטיבי בדיעבד אחרי שחלה בי כמטופל רגיעה מסוימת וההיגיון והתובנות חזרו למשול בי. לקראת סיום המשל אני מעלה את שאלת השאלות, מבחינתי, ביחס לתנאים המוסריים בהם מתבצעים טיפולים נפשיים. אני סובר שהבסיס לכל מחלת נפש, כמו גם להפרעות נפשיות פחות חמורות, הוא "אי בשלות מסוימת בהתפתחות הרגשית" המתבטאת בסופו של דבר באישיות פחות חזקה ויעילה ביחס למציאות. בהתאם, כאן אפשר לשאול: מהם הגורמים ל"אי בשלות" זו? וגם - כיצד אפשר להביא להתפתחות מאוחרת של אישיות זו? את השאלה הראשונה, שנהרות שלמים של דיו ודאי כבר נשפכו אודותיה, אשאיר לפעם אחרת. אשר לשאלה השנייה, שלמעשה עניינה לב ליבו של הטיפול הנפשי אני מביא בזה את ממצאיי ומסקנותיי:

אי אפשר לשנות את צורתם של הברזל ושאר המתכות בתנאי החום והלחץ השוררים בחדר. במובן זה, האישיות של בני האנוש דומה בקשיחותה ובעמידותה לברזל - גם עליה יש להפעיל לחצים מיוחדים על מנת לבצע בה שינויים ההכרחיים לטיפול בה: את הברזל אי אפשר לכופף בקלות (וללא גרימת נזק) בלי לחממו לטמפרטורה גבוהה (כמובן לא גבוהה מדי, שכן אז יותך). אז, בהיותו לוהט ונוח לעיבוד, יש להכות עליו בפטיש כבד כדי לעצב את צורתו הסופית לאחר קירורו.

גם בטיפולים עמוקים באישיות בדרך כלל חייבים להפעיל לחץ כבד, יחסית, על המטופל. ברם, הבעיה אינה בעצם הלחץ הנפשי המייסר כל כך, או במידת הסיכון. הרי גם בהרבה ניתוחים פיזיים קיימים סיכויים נמוכים להצלחה. לדעתי, הבעייתיות נובעת מכך שמכניסים את המטופל ל"ניתוח נפש" שהוא למעשה מסכת לחצים קשים, הנמשכת פעמים רבות כמה שנים לא מעטות בלי לפרט לו את הצפוי לו בטיפול. בכך מכניסים אותו למצבי לחץ מבלי שהוא יודע לאן הוכנס וכמה זמן עוד יישאר בגיהינום הזה. את המתכות לא שואלים לרצונן. הן דוממות ואנו עושים בהם כרצוננו. אומנם אנו מוגדרים כאנשים שחלו בנפשם אבל אנו בני אדם. כמו שניתנת לנו הזכות להצביע בבחירות, להתחתן, להביא ילדים לעולם, לחתום על עסקות כלכליות - כך גם זכותנו להסכים, וגם לסרב לקבל טיפול. אבל כדי שנוכל להסכים/ לסרב לקבל טיפול, חובה על ציבור המטפלים לספק לנו אינפורמציה מדויקת, ולכל הפחות, מידע סטטיסטי אודות הסיכונים שבטיפול.

יידוע המטופל וקבלת הסכמתו מדעת לטיפולים מורכבים ועמוקים שכאלה טומן בחובו יתרונות מעשיים אחדים, מלבד היתרונות ההומאניים הבולטים מיד לעין, המהווים בסיס מוצק מבחינה מוסרית וערכית. אך למהלך שכזה ישנם גם יתרונות לא מבוטלים ביחס לעבודתם של אנשי המקצוע, כגון:

א. יצירת מנגנון סלקציה ראשוני שייתן אינדיקציה לגבי מוכנות המטופל לטיפול
ב. מעמד יציב ובסיס מוכח לחוזה הטיפולי כלפי השותפים לטיפול
ג.  כנראה שהסכמה הדדית מראש תתרום להפחתה ניכרת בתופעות  Acting-Out
ד. הפשרת המתח והגברת האמון ברמת הפרט והכלל בין מטפלים למטופלים

כאשר הטיפול העמוק מתחיל לצבור תאוצה, לעתים דווקא המטופל הנבון והמודע מתחיל להרגיש שמחול שדים שלם המתחולל סביבו. או אז, עלול המטופל המבועת לעבור, מקיצוניות אוהדת ואף מעריצה כלפי מטפלו לקיצוניות הפוכה בה יהא זועם ושונא לו ואף רדוף עד כדי פרנויה כלפי מטפליו בפרט, כמו גם כלפי העולם הסובב בכלל. זה די טבעי ואפילו זה לא כל כך נורא, כל עוד Modus Vivendi משופר ומשודרג מצפה לו כאור בקצה המנהרה בסיום ה-Via Dolorosa:

לפני שנים רבות חי נער אחד. מאז היותו רך בשנים הורגל לצאת לאחו לרעות את הכבשים. הנער אהב את הכבשים בעלות הצמר הצחור והרך, ותמיד חשב שהן נאות וטובות מאוד. יום אחד הבחין כי מתחת לצמר אחת הכבשים מבצבץ כתם שחור ומבריק. תחילה לא האמין למראה עיניו, אך בהדרגה גילה כתמים שחורים נוספים מתחת לצמר הצחור של הכבשה. סבו סיפר לו פעמים רבות את האגדה על  ה"זאב בעור של כבש", אך הוא סירב להאמין למראה עיניו. הרועה הצעיר ניסה לשכוח את מה שראה והמשיך לאהוב ללא סייג את כבשיו, כולל הכבשה המשונה. אך ימים אחדים לאחר מכן נוכח בתדהמה ובפחד כי הכבשה פשטה את צורתה המקורית (נותרו שרידים מעטים שהעידו כי זו הכבשה) ולבשה את דמותו של זאב שחור ואימתני להחריד. כעת לא היה יכול עוד להכחיש את המטמורפוזה שהתרחשה בכבשתו האהובה, והתחיל להיאבק בדמות הזאב.

פה לכאורה מסתיים הסיפור. ויש נטייה להיתקע בזווית ראייה כואבת זו, כלומר להמשיך ללא לאות לתעב ולשנוא את הזאב הטורף שהתחפש לכבשה תמימה. אך בחינה מדוקדקת הייתה מעלה כי גם דמות הזאב היא תחפושת בלבד... מתחתיה קיים קוסם אשר ברוב אהבתו ומחויבותו רוצה לגרום לגדילתו והתפתחותו של רועה הכבשים הצעיר במטרה להכניסו לעולם המציאות הבוגרת, בה כולנו למעשה הננו תערובות שונות של כבשים וזאבים. אכן, הקוסמים המוכשרים והמטיבים מתחפשים לעתים לכבשים צחורות, או לזאבים מאיימים, או לשניהם גם יחד.

תגובות

אני כל כך נהנת לקרוא אותך כל

אני כל כך נהנת לקרוא אותך כל פעם מחדש.. אתה חכם, עמוק, מקורי וכל כך מבין... תודה!!!

תודה לך

תגובתך מעודדת אותי להמשיך לכתוב. חג שמח צביאל

צביאל כמו תמיד פשוט מעורר

צביאל כמו תמיד פשוט מעורר מחשבות ומפתח את המיינד תודה לך

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת צביאל רופא