אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

פרשת ציצרו – הצלחה מדהימה, או הונאה מבריקה?


פרשת ציצרו – הצלחה מדהימה, או הונאה מבריקה?

פרשת ציצרו – הצלחה מדהימה, או הונאה מבריקה?

פרשת "ציצרו" היא אחת מפרשיות הריגול המדהימות במלחמת העולם השנייה. היא התנהלה ללא שפיכות דמים, ללא מאבקים פיזיים, ותוך סיכון בנפש לאדם בודד.

ונעבור לפרטי הפרשה, כפי שתוארו בספרו של אחד משני המשתתפים העיקריים בה, נספח בשגרירות גרמניה הנאצית באנקרה, בירת טורקיה, בשם קרל לודביג מויציש.

הספר נקרא "פרשת ציצרו", והוא יצא לאור בעברית בשנת 1951, כאשר בשנת 1950 יצא לאור הספר המקורי.

מויציש היה נספח בשגרירות גרמניה בטורקיה, כאשר השגריר היה פרנץ פון פאפן, שהיה הקנצלר בגרמניה זמן קצר לפני עלייתו של היטלר, והיה בין היוזמים לתת להיטלר את משרת הקנצלר, שהעלתה את הנאצים לשלטון.

מחבר הספר, בניגוד לתיאור המקובל של פון פאפן כמדינאי חסר מצפון פוליטי, מתאר את פון פאפן כאדם הגון, שמול עניו עמדה טובתה של גרמניה. הוא אינו מסתיר את ידידותו האישית עם פון פאפן, ואת תיעובו לפון ריבנטרופ, שר החוץ הנאצי, וקלטנברונר, מראשי האס.אס., שהוצאו אחר כך להורג במשפטי נירנברג. ייתכן וזו מגמה של דה נאציפיקציה מצד המחבר, אך לענין תיאור המאורעות לכאורה הדבר אינו מעלה ולא מוריד.

היה זה ב-26 לאוקטובר 1943, כאשר אשתו של המזכיר הראשי בשגרירות, גברת ינקא, התקשרה למויציש, וביקשה ממנו לבוא לביתם שבשגרירות, שם עליו לפגוש אדם שפיו הצעה מעניינת. בביתם הוא פגש אדם שבצרפתית עילגת הציע לו מסמכים מצולמים מכספתו של השגריר הבריטי בטורקיה. הוא טען שהוא המשרת האישי של השגריר סר יו מונטגומרי נצ'בול-האג'יסן.(1)

הוא דרש עבור כל גליל של פילם את הסכום של 15000 ליש"ט, וסכום ראשוני של 20000 ליש"ט

מויציש פנה לשגריר, ושניהם פנו לקבל אישור מברלין. האישור ניתן, והכסף הגיע.

בעקבות הכסף הגיע מידע שוטף שנבדק והוכח כאוטנטי, על ועידות ראשי מדינות בנות הברית, וההחלטות שהוחלטו בהם לגבי המשך המלחמה.

לפי דברי מויציש, היו שם החלטות אסטרטגיות שהיו צריכים לעורר בגרמניה המפסידה אט-אט את המלחמה, פחד מתוצאות ניצחון בעלות הברית.

המסמכים המשיכו לזרום, ואיתם הכסף לכיסיו של "ציצרו" האלמוני.

יום אחד הצליח ציצרו להשיג העתק שעווה של המפתח של השגריר, וזה נשלח לגרמניה, שם נעשה מפתח תואם, שבו פתח ציצרו את הכספת.

קלטנברונר, ראש הריגול של האס.אס., אסר על מויציש להראות את המסמכים לפון פאפן. אבל מויציש הפר הוראה זו, כאשר באחד המסמכים הופיע מידע על כניסתם של אנשי צבא בריטיים לטורקיה הניטראלית. השגריר ראה את המסמך, ופנה בקובלנה לשר החוץ הטורקי.

זה פנה לשגריר הבריטי, ובשגרירות החלו נוהלי זהירות קפדניים, שכללו אזעקה חשמלית בעת פתיחת הכספות.

למרות זאת, ציצרו המשיך להביא חומר, וטען שהיה נוכח בעת התקנת האזעקה וכך למד איך לנטרל אותה.

הסיפור תם בעת שמזכירתו של מויציש ערקה לצד הבריטי, ומויציש החל לקבל טלפונים שניסו לשכנעו לערוק אף הוא.

יצוין שהגרמנים חשדו כל העת בחומר שהוא מזוייף, או שיש בו הונאה אחרת, ולכן לא עשו בו שימוש רב, מלבד פענוח של צופן בריטי.

לאחר המלחמה התברר שהכסף בו שלמו הגרמנים למויציש היה מזוייף, ויוצר בגרמניה על ידי האס.אס. במטרה להפיצו בעולם ולגרום לבריטניה התמוטטות כלכלית, כך שציצרו אף לא נהנה מפרי עמלו.

בספר טוען המחבר שהוא מעולם לא ידע את שמו של ציצרו.

בשנת 1960, יצא לאור ספר בשם: "אני הייתי ציצרו", על ידי טורקי יליד אלבניה, בשם אליאסה באנזה. (2)

באנזה אף הגיש תביעה משפטית לממשלת מערב גרמניה לשלם לו את הכסף במקום הכסף המזוייף שקיבל. הוא זכה בתביעה, וקיבל סכום צנוע כפיצוי.

עד כאן העובדות.

מכאן ואילך נפתח כמובן פתח להשערות שונות, בדבר אמינותו של ציצרו, והאם לא היה בעצם שליח של שירות הביון הבריטי.

הבה וננסה לבדוק נקודות מספר בסיפור:

* מויציש טוען שהוא לא ידע את שמו של ציצרו. אבל בתחילת סיפורו הוא אומר שינקא אמר שהחזיר אצלו את ציצרו תקופה קצרה כמשרת. הייתכן שהוא לא ידע את שמו של ציצרו?

* ציצרו הביא חומר עוד לפני שהיה לו את המפתח. איך? הוא לא היה מוכן לגלות. למה אם כן היה זקוק לפתע למפתח?

* ציצרו ביקש דווקא ליש"ט. לא זהב, לא דולרים אמריקניים. רק פעם אחת ביקש יהלומים. מדוע? גם מויציש שואל זאת, ולא יודע לענות.

* ציצרו הציג עצמו כמי שאינו יודע אנגלית. אך כאשר סיפר על כך שהקשיב לשיחה בין מתקיני האזעקה, התגלה שהבין את שפתם. לפתע התברר שהבין אנגלית מצוינת.

* לאור היריבות בין שירותי הביון השונים, כיצד נודע לקלטנברונר על מסמכים שהיו אמורים להגיע לריבנטרופ, שגם לו היה שירות ביון משלו?

* כיצד משרת פשוט מצליח לפצח אזעקה של כספת, בלי שום יידע מוקדם, רק עקב שיחה של המתקינים?

* מה פתאום מגיע לשגריר בטורקיה מידע כה חשוב וחשאי על החלטות אסטרטגיות כה חשובות? והוא, כדיפלומט כה מנוסה, מגלה זלזול כה רב בשמירתם? ואינו מודח מתפקידו ולא נענש, אלא ממשיך לשמש כשגריר בארצות נוספות?

* ציצרו טען שאין לו שותף. אבל באחד הצילומים הוכח בפירוש שהוא החזיק במסמך המקורי בשעה שמישהו אחר צילם.

* איפה היה באנזה כל השנים? ומה קרה שצץ פתאום, ועוד הגיש תביעה כספית על מעשה שנעשה בידי משלה אחרת, בתקופה אחרת, ותביעתו מתקבלת חלקית?

לא צריך לדעתי להיות חובב קונספירציות מושבע, כדי לחשוב שהסיפור מצוץ כולו מהאצבע. כלומר: ייתכן שהיה ציצרו, ייתכן שזה היה באנזה, וייתכן שהביא מסמכים. אבל לא היה שם אף מסמך שהיה סכנה מבחינה צבאית. כל המסמכים היו מסמכים דיפלומטיים, שמטרתם הייתה להפעיל לחץ דיפלומטי על גרמניה להיכנע לפני שתיכבש טוטאלית. הבריטים רצו כנראה למנוע את חלוקתה של גרמניה לשניים, כפי שתבעו הרוסים, ולכן הדליפו זאת לגרמניה, במטרה להפעיל לחץ פסיכולוגי.

לכן הודלפו המסמכים בטורקיה, בה היה השגריר פון פאפן. הוא לא היה נאצי, וייתכן אף ששיתף פעולה בסתר עם הבריטים. תככנותו הייתה שם דבר, וכמו שהעלה את היטלר, הוא היה מוכן להפילו. גם העובדה שזוכה לגמרי בנירנברג, ייתכן בהחלט שהייתה חלק מעיסקה שנרקמה עימו במשך המלחמה. מויציש, שהיה איש סודו, ייתכן ששיתף איתו פעולה.

לכן הוא פתאום לא מצליח לגלות את שמו של ציצרו, למרות שינקא העסיק אותו. או שהבריטים הזהירו אותו לא לעשות כן.

לכן הודלפו הידיעות לקלטנברונר, כדי שהדבר יגיע לחלונות הגבוהים בהנהגה הנאצית.

באנזה כנראה המשיך להיות סוכן בריטי, עד שפרש מעבודתו, ואז חשף את עצמו, והיה לו מספיק עוז לנסות לסחוט את ממשלת גרמניה, אחרת יספר כמה סודות לא נעימים על שירות החוץ בתקופה הנאצית.

כמובן, זו השערה ללא שום הוכחה. אולי יום אחד ניתן יהיה לנבור במסמכי שירות הביון הבריטי ממלחמת העולם השניה, וניתן יהיה לגלות את האמת.

 


[1] השם בשפת המקור:  Sir Hughe Montgomery Knatchbull-Hugessen

[2] לצערי עדיין לא הצלחתי להשיג את הספר, וכן ספר נוסף, שניהם באנגלית, שנכתב על פרשת ציצרו.

 

תגובות

מרתק

עוד אחת מפרשיות ריגול רבות שהיו בתקופת המלחמה. אגב מעניין למה הבריטים לא פתחו את הארכיונים. עברו מספיק שנים. אלא אם כן יש להם מה להסתיר שרלוונטי לתקופה שלנו.
אשמח לקרוא עוד מעשיות ריגול

יופי !

תודה על שאתה מעלה סיפור זה . אני מקבל את הנחותיך שהייתה כאן הונאה מבריקה ממה שזכור לי קיים סימן שאלה גדול באם ציצרו עבר בזמנו הליך של סיווג בטחוני בטרם קבלתו לעבודה גם השגריר עצמו כנראה לא תושאל
מעולם על פרשה זאת והמשיך בשירותו כדיפלומט של משרד החוץ הבריטי עוד שנים רבות

לגיורא ידידי

בס"ד
נכון. זה מה שמספרת ההסטוריה הרשמית. ואתה קונה את זה? אני לא!

כל מי שמכיר מחקרים חדשים יודע שכותבים קיקרו ולא ציצרו

השימוש המיושן בציצרו הוא מוזר למדי.

התמונה של הידען הקטן

אז למה גם ויקיפידיה משתמשים בשם ציצרו ?

פרשת ציצרו
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%A6%D7%99%D7%A6%D7%A8%D7%95

הידען אינו יודע הכל כנראה

אותי לימדו בחוג להיסטוריה שאומרים קיקרו

תגובה לורדינון

בס"ד
תודה על ההערה.
כתבתי כן לפי בכתיב שהופיע על גבי כריכת הספר, וכן לפי הכתיב האנגלי: Cicero.
נכון שזה צריך להיות: "סיסרו" ולא "ציצרו", כמו: "נאסר" ולא "נאצר". אבל משום מה זה התקבל כך. שיהיה.

כל מי שלמד היסטוריה רומית יודע שהכתי הוא קיקרו, פרובינקיה

החוקרים הגיעו מזמן למסקנה שכך ביטאו הרומים מלים אלה:
פרובינקיה ולא פרובינציה
קיקרו ולא ציצרו.

הכתיב האנגלי אינו קובע אלא מסקנת המחקר לגבי הדרך בה ביטאו הרומיים מלים אלה.
נא לשאול כל מרצה להיסטוריה של רומי.

תגובה לורדינון

בס"ד
תודה על ההערה.
המורים להסטוריה של רומי במקרה כאן כנראה צודקים. ההיגוי הנכון היה ב-ק. בהרבה שפות אירופיות השתבש ה-ק הלטיני ל-ס, ובעברית ל-צ. כך למשל: יוליוס קיסר או סיזר, או ציזר. למעשה אין זה משנה, כי בשפה המדוברת המבצע כונה "ציצרו", והיות ולא כתבתי על לטינית ספרותית או מדוברת, זה ממש לא משנה לגוף הכתבה.

תוספת לורדינון

בס"ד
דרך אגב: שפה היא דבר משתנה, כהרבה דברים בעולמנו. צורות ביטוי משתנות. השם: "דון קישוט" נהגה בספרדית: "קיחוט". כנ"ל: "מקסיקו" נהגית: "מחיקו". בצרפתית ובאנגלית יש מילים שנכתבות עדיין עם הסיומת הלטינית: "אכס", ולא נהגות כן. כך שמה לנו כי נלין על הוצאת ספרים שכתבה "ציצרו" (כשמו הגרמני של המבצע) במקום "קיקרו", שהוא שמו הלטיני של הנואם הגדול מתקופת אוקטבינוס, הוא אוגוסטוס.

עוד תוספת לורדינון

בס"ד
לא צריך להיות מומחה להסטוריה רומאית, מספיק לדעת לטינית. היא עדיין מדוברת בכל עולם הכמורה הקאתולית.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת עדינו העצני