אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

היטלר , תיאטרון החדר


התמונה של שושנה ויג
היטלר כחייל צעיר במלחמת העולם הראשונה

תשכחו מכל מה שאתם מכירים ביציאה לתיאטרון. תשכחו מעמידה בתור בכניסה לאולם. תשכחו מרכישת כרטיסים בקופה או דרך מפעל מנויים. בתיאטרון "החדר"  יש  מפגש אינטימי בין השחקנים לבין הקהל. אתה נמצא במחיצת השחקנים והבמאי לאורך כל האירוע הוא משוחח אתך לפני ההצגה, משחק בהצגה ואחר כך גם חשוב לשחקן לשמוע ממך רשמים, לנסות לחבר בין החוויה האינטימית של השחקן לבין החוויה האינטימית של הצופה. לכן בסופו של המפגש אין פלא שנפרדים מהשחקן בחיבוק. והשחקן בהצגה שצפיתי בה הוא אמיר אוריין.

אמיר אוריין ייסד את תיאטרון החדר בשנת 1985 מאז מוצגים בחדר שנראה כמו סלון בבית משנות הארבעים או החמישים הצגות רבות. המדרגות המובילות אל הבית הן מדרגות משובשות אך חלקן עשויות שיש. בית ישן ברחוב הרב קוק בתל אביב, כמעט צופה לים ומלא חזון. זו חוויה שונה לבקר בביתו של השחקן ולצפות בהצגה שהוא רקח עם טובה רוגל בשנת 1986. לקח לאמיר אוריין יותר מעשרים וחמש שנים להופיע כשהוא משחק את הטקסט שהוא כתב על היטלר.

מהי אותה חוויה אינטימית שעובר הקהל. כשאתה עולה במדרגות לקומה השנייה מקבל אותך הבמאי של ההצגה אבי גיספן בראל כשהוא מושיט לך עוגת שטרודל וינאית, אפויה באפייה ביתית. באיזה תיאטרון אתה מתקבל על ידי הבמאי ועוד מתכבד בעוגה? מי שטורח לרכוש כרטיסים באמצעות האיגרת של תיאטרון "החדר" זוכה גם להנחה יפה. כלומר רוכשים את לבך כל הדרך אל החדר. מתייחסים אליך כמו שצריך להתייחס לקהל, רוצים שתצא מרוצה, ורוצים שתרגיש שקיבלת תמורה בעת הביקור שלך במקום. האווירה המתקיימת במקום היא אווירה ביתית, תרתי משמע. זהו בית. סלון ומטבח ופרוזדור כמו של פעם. כוסות תה ומיחם עומדים לרשותך, אתה מוזמן לשקוע על הספה המוצבת בכניסה או לתפוס לך מקום באחד הכיסאות. וחשוב מכל לא יהיו מאות צופים בהצגה. ברוב המקרים הם ימנו כעשרים חברים שהזדמנו יחד לפגישה מיוחדת עם השחקן. בלא מסך שיורד ועולה ובלא חציצה כלשהי יופיעו השחקנים.

למעשה, אין זה ביקורי הראשון במקום, זה היה ביקורי השני. ביקרתי בתיאטרון במסגרת מליאה המתקיימת אחת לשבועיים ביום שישי אחר הצהריים בה מתכנסים אמנים, שחקנים ויוצרים לקבלת שבת. ביקרתי במקום מתוך סקרנות ואף צירפתי חברים ששכנעתי אותם לבוא. בביקור ההוא החלטתי שעלי לבקר גם בהצגה המוצגת במקום וההצגה שבחרתי היא היטלר.

סיקרן אותי לשמוע מה בפיו של הצורר הגדול שהיה לאנושות כולה ולעם היהודי בפרט. סיקרן אותי לשמוע טקסטים שנכתבו בהשראתה של דמות כל כך שנואה בחברתנו. כשישבתי בהצגה יכולתי ללמוד עד כמה הפסיכולוגיסטיקה של השיגעון נורמאלית. ישבתי והפליא אותי שאני מצליחה להתרשם מדמותו של מטורף ועוד לחשוב לעצמי שהוא "נשמע משכנע". המטורף הזה שהיה צמחוני לאחר שאהובתו קלי התאבדה, לא נגע בבשר ודגים נשמע בעיני קצת משכנע. גם יכולתי לשמוע את השחקן שנכנס לעורו של המנהיג הכי נתעב בהיסטוריה האנושית ומצליח לשרוד את ההצגה.  אמיר אוריין המשחק את דמותו של האיש שהפך לסמל הנתעבות ההיסטורית מצליח להמחיש לקהל את אופיו של הרודן, יימח שמו. היה בנו משהו שהיה מוכן לסבול את ההופעה של היטלר. למדנו לחיות עם היטלר בתוכנו. היטלר שמת בבונקר ב 29 באפריל 1945 עדיין חי בקרבנו. אנו טפלנו עליו  במהלך השנים המון מהתנהגויות שלנו.

מעניין שהצופים התייחסו יותר ליכולת  המשחק של אמיר אוריין ופחות לתכנים הבעייתיים שהועלו בהצגה. הסיפור מאחורי ההצגה הוא דמיוני, היטלר לא נרצח בבונקר שלו אלא כפילו והוא בשנת 1986 בן 96 מבקש לעלות לארץ ישראל כדי שיהרגו אותו. למעשה כל ההצגה היא חתירה לקראת מילוי משאלת המוות של היטלר. היטלר בהצגה אינו היטלר ההיסטורי שאנו מכירים מספרי ההיסטוריה, בהצגה אנו קולטים שהיו לו חיים "רגילים" שאכל וצפה בסרטים, ששנא משוררים ואהב נשים מטומטמות כמו אווה בראון וגם את הכלב שלו.

החוויה התיאטרלית ממשיכה ללוות אותך ואתה ממשיך להרהר בהצגה כשאתה יוצא ממנה. זה מה שמבקש ממך אמיר אוריין וצוות השחקנים שלו, התיאטרון מעלה נושאים בעלי אופי חתרני, הוא לא מבקש להציג הצגות שיעניקו לך חוויה קצרה אלא חוויה מתמשכת, שתישאר מרותק גם כשתצא מן החדר, האווירה ממשיכה ללוות אותך ואתה תוהה פעמים רבות שעות אחר כך, מה בעצם היה שם.

אני ישבתי על הספה הכי קרובה ל"היטלר", כמה קטעים בהצגה רועדות ומודגשות תנועותיו של השחקן, באחת הסצנות הוא שומט את רגליו הארוכות קדימה ופולש עד כמה שניתן לטריטוריה של הקהל, ואני ישבתי הכי קרוב למקום הזה שבו ההצגה פוגשת את הקהל. זה רגע קצת מביך עבורי כצופה. אין ספק שגדולתו של אמיר אוריין ביכולתו לשחק תפקיד של דמות כל כך שנואה וכל כך "מפחידה" בעולמנו. הוא מצליח להנמיך אותה וגם לגחך אותה, ויחד עם זאת מצליח להעביר לצופה המון מסרים על אישיותו של המנהיג הכי זוועתי שיצרה ההיסטוריה. יש בהצגה המון אמירות הקשורות להיסטוריה שלנו ושל הגרמנים. מעניין שמוצאים לאורך ההצגה אמירות על הקרבה והאינטימיות הרבה שיש בין היהודים לבין הגרמנים. חברו של היטלר בנעוריו בוינה היה נוימן היהודי שנתן לו קפוטה יהודית אותה שמר עשרות שנים. סבתו של היטלר נישאה ליהודי אך אמו הייתה קתולית. ההצגה מתייחסת לאדם, ואתה משתומם כיצד אין אזכור של השואה למעשה בהצגה. רצה לי כל הזמן שאלה אחת כשהחל השיח עם אמיר אוריין, האם ניצול שואה היה יכול לשבת בהצגה מעין זו עד סופה? כשבחנתי את הצופים הם היו כמעט כולם צברים, בני הארץ שהיו מסוגלים לשמוע אותו, היו מסוגלים לשמוע על הישראליות "החזקה" שצמחה כאן ועל דמיונה לגזע העליון שאותו רצה לטפח היטלר.

משאלת המוות של היטלר הייתה משאלה כמוסה לברוא עולם חדש, שתיפול פצצה אטומית, ביולוגית  כימית ואחר כך יקום עולם אחר. כשירצח היטלר הזה יקומו היטלרים רדומים וינקמו את דמו. חששתי שההצגה תותיר אותי בהרגשה לא נוחה שצפיתי בהיטלר, אבל למעשה ההופעה משאירה אותך מופתע, שקוע במחשבות. כיצד האדם הזה שאהב נשים מטומטמות הרס לנו את החיים, ועדיין חי בקרבנו, כשאנו למעשה לא מצליחים להמיתו. כשישבנו וחיכינו להצגה עיינו בתכנייה והיה כתוב 'היטלר מבקש מהקהל להרוג אותו'. בעלי, אמר לי 'לפרט הזה לא שמתי לב'. לא שמנו לב שהיטלר עדיין חי, גם כששים וחמש שנה לאחר מותו, אנו משתמשים בסמלים שהוא השאיר לנו וזו אולי ההצלחה שלו והכישלון שלנו.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת שושנה ויג