אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

לנתיבך הנעלם/ ח.נ. ביאליק


התמונה של שושנה ויג
לנתיבך הנעלם/ ח.נ. ביאליק

על הנתיב הנעלם של האהבה

לִנְתִיבֵךְ הַנֶּעְלָם
 
לִנְתִיבֵךְ הַנֶּעְלָם כַּסּוּפָה זִנַּקְתְּ
וַתִּפְרְצִי פִתְאֹם בֵּית-כִּלְאֵךְ,
וּמִסְּבִיבוֹת אָהֳלִי לָנֶצַח מָחַקְתְּ
אֶת-עִקְּבוֹת פְּעָמַיִךְ וְצִלֵּךְ;
בִּמְנוּסַת בֶּהָלָה לַדֶּרֶךְ יָצָאת,
וּבְצֵאתֵךְ – עִם צְרוֹרֵךְ לַמֶּרְחָק נָשָׂאת
אֶת-מִצְהֲלוֹת צְחוֹקֵךְ – אֶת-פַּעֲמוֹן זְהָבֵךְ,
אֶת-לַהֲבוֹת גִּילֵךְ וּמְדוּרוֹת לְבָבֵךְ;
אַךְ אַחַת נָשִׁית: בִּרְכַּת שְׁלוֹמִי וּשְׁלוֹמֵךְ,
וּבְחָפְזֵךְ וַתֶּשִׁי
בְּזָוִית קִטּוֹנֵךְ גַּם נַעַל שֶׁל מֶשִׁי,
וְעַל אֶדֶן הַחַלּוֹן – אֲגֻדַּת חֲבַצְּלוֹתַי
וּצְרוֹר חֲלֹמוֹתַי
וְאוֹתִי – – –
 
בַּאֲשֶׁר אַתְּ שָׁם – הֲיִי בְרוּכָה מִמְּקוֹמֵךְ!
עִמָּךְ אָנֹכִי בִסְעָרָה, אֲחוֹתִי!
וְאִם אַתְּ עֱזוּז סַעַר וַאֲנִי כְבַד חֲלֹמוֹת –
עַד רֹאשׁ גִּבְעוֹת עוֹלָם וְעַד יַרְכְּתֵי תְהֹמוֹת
יִרְדְּפֵךְ יְגוֹן כָּל-לֵילוֹתַי וְיָמַי;
וּנְשׂוּא אֶבְרוֹתַיִךְ – וְאַתְּ גַּם לֹא תִרְאִי –
אָנֹכִי, עֲנַן זַעַף קוֹדֵר, עֲרִירִי,
אֶל אֲשֶׁר תָּשׁוּטִי אֲשָׂרֵךְ פְּעָמַי,
וּבְפָרְשִׂי מִמְּרוֹמַי, וּבַאֲשֶׁר אָבֹאָה,
צֵל מָגוֹר וְשֹׁאָה –
אֲפַלַּח לֶב-עוֹלָם בִּבְרָקַי וּרְעָמַי
וְאַחֲיֵהוּ בִגְשָׁמַי
וּבְשִׁירִי.


פתיח

השיר פורסם לראשונה ב- 1928 בקובץ "כנסת" בעריכת פישל לחובר,
על פי פרופ' זיוה שמיר, בספרה "לנתיבה הנעלם" (הקיבוץ המאוחד, תל אביב 200)  השיר נכתב לאהובתו של המשורר אירה יאן.


דברים על השיר

השיר "לנתיבך הנעלם" הינו שיר אהבה המבטא פרידה בין אוהב לאהובה. הקול הדובר פונה אל אהובתו בגוף שני לכל אורך השיר, הוא מציג לראווה את נקודת מבטו בעת התרחקותה ממנו. השיר במידה רבה אניגמאטי לקורא העכשווי. הוא משובץ בביטויים השאובים מספר הספרים או ממקורות יהודיים אחרים כמו התלמוד והמדרשים. במאמר זה נעשה ניסיון לגעת בחלק מן המקורות.
 מנקודת המבט של הנטישה מתבונן הדובר ברגע הנטישה ובמצב שבו הוא נתון כעת לאחר הנטישה.
יתכן, שבשיר "לנתיבך הנעלם" מנסה האוהב להשיב את אהובתו הנמצאת במנוסה, ועל כן בשורות השיר הוא מבטא את העולם שהיה להם יחד ומבטא את חסרונה של האהובה.


א. רגע העזיבה בבית הראשון

הכותרת ואחר כך פתיחת השיר זהות -"לנתיבך הנעלם". בהיגד זה מנסה הדובר להבין מדוע עזבה אהובתו, וניכר שבשימוש במילה "הנעלם" טמונה החידתיות.  על פי ערכים מילוניים המילה "נעלם" מופיעה כתואר וגם כפועל. כתואר : נסתר, כמוס. גם נעלם במשווה אלגברית, כלומר נתון שאינו ידוע, וכינוי לאדם העושה מעשהו בהיחבא, וכפועל  משמעו עזב ולא נמצא. מכאן שתהליך העזיבה והדרך בה הלכה האהובה הוא מסתורי, הוא חידתי בעיני האוהב. הדובר מנסה להבין את היעלמותה של האהובה, אך כל שהוא יכול  הוא לתאר את הרגע בו היא עזבה ואת הרגשתו ביחס אליה.

 רגע זה נדמה בעיניו כסופה, היציאה של האהובה הייתה מהירה כסופה המחוללת מהומה רבה. היא הרסה את מה שהיה ביניהם בכך שיצאה במנוסה. העזיבה של האהובה מתוארת כעוצמתית, היא פרצה את המרחב ששימש אותם בעת הזוגיות. היא לא יצאה מן הדלת בשקט אלא בסערה, זה מלמד על תנועתיות, על ערעור הסדר שהיה קיים קודם, על היפוך ועל תוהו ובוהו שנפער בעולמו של האהוב. האהובה יצאה באופן דרמטי. היא עוררה מהומה רבה, היא יצאה במהירות, בבהלה, זינקה מן המקום. היא גרמה למעין שואה והרס בעת העזיבה הזאת שכן היא הרסה את הקדושה שהייתה במקום. היא לא מצאה מקום להשתהות אלא בבת אחת ניתקה את הקשר שהיה קיים ביניהם.
ישנה גם הבנה שהיציאה הייתה טוטאלית "לנֵצַח מחקת", רצונה של האהובה לשכוח את מה שהיה קיים ביניהם והאוהב מזכיר לאהובה את מה שהיא במהירות שכחה. הוא מעורר את ליבה להקשיב למילותיו ואולי תוך כך אולי להשיבו אליו. אם היא טוטאלית ונחפזת הוא מפגין עוצמה מתוך תחושה שבו טמון המפתח להשיבה אליו.

מדוע היציאה הייתה מהירה? מדוע האהובה במנוסה? אלה תעלומות בלתי פתורות בשיר. הדובר מאבחן את המקום שבו היו שניהם יחד במושגים הבאים: בית כלאךְ או אוהלִי. אולי האהובה עזבה כיוון שהיא ראתה בקשר משהו כובל, כמו בית כלא, וזהו המושג שבאמצעותו מתאר האוהב את האהובה, היא שראתה בקשר בית כלא. על כן מצד אחד מנקודת מבטה של האהובה המקום שבו התקיימה האהבה ביניהם מסומל  כמקום שיש בו כפייה,  כבית כלא בו נמצא האסיר/ה תחת השגחה בניגוד לרצונו/ה אלא שעל פי זוית ראייתי של האוהב המקום גם מקום רוחני. שאילת המושג שֶׁבִי היא שאילה נפוצה בקשרים בין אוהב לאהובה. כדי לקיים את האהבה צריכים להתקיים תנאי השבי, אך במקום בית כלא מאסיבי נמצא כאן אוהל, ניתן להשתחרר בקלות מכלא מעין זה שהוא רק אוהל.  האוהל (מקום מחסה שבת 17 א' ).  האוהל מופיע כמקשר בין המאמין לבין  אלוהיו  במקרא באופן בולט בהקשר לאוהל מועד הנודד ממקום למקום, כמקום רוחני ארעי. בית או משכן זמני, (בתלמוד סוכה 21 ב'. מסמל מגורים זמניים). מקומם של האוהבים יחד אינו מבטא קביעות. אין זה בית לבנים אלא מגורים ארעיים שמקימים אותם לזמן קצר . האוהל הוא גם משכן רוחני והדבר רומז על הרוחניות שהתקיימה בקשר הזה. אבל יחד עם זאת המיקום והמקום רעוע. האהבה המתקיימת במקום זה אינה יכולה להחזיק מעמד זמן רב. השדה הסמנטי שבוחר ביאליק כדובר מבטא את משכן האהבה  כמקום שממנו נמלטים. הוא מקום ארעי. והדובר חש מעין הבנה למצבה של האהובה אבל גם מביע צער על הפרידה הזאת.

בשימוש במילה אהל, יש גם קונוטאציות לסיפורי מקרא הקשורים לנשים ולייחוד עם הנשים.

על הפסוק "ויקחה יצחק האוהלה שרה אמו" (בראשית כ"ד, 67 אומר המדרש:

"כל הימים שהייתה שרה קיימת היה ענן קשור על פתח אהלה, והדלתות פתוחות לרווחה, וברכה משולחת בעיסה, ונר דלוק מליל לשבת ועל ליל בת. וכיוון שמתה- פסקו. וכיוון שבאת (שבאה) רבקה חזר הכול, כיוון שראה אותה שהיא עושה כמעשה אמו, קוצה חלתה במהרה וקוצה עיסתה בטהרה, מיד: "ותהי לו לאשה".
מדרש בראשית רבה ס, טז
וגם יש מסורת אגדית:
"וַיֶאֱהַל אברהם"-
"שחזר לאשתו כשראה שאינו מוליד פֵּירש הֵימנה, כיוון שאמר לו הקב"ה ,ושׂמתי את זרעך", חזר אליה."
(פירוש רש"י דפוס ראשון בראשית י"ג, י"ח)

מן הפרשנות כאן ניתן להבין שהדובר רומז על קשר ארוטי שהיה קיים ביניהם, לא רק קשר רוחני.


 היציאה של האהובה מן המקום הזה נוטלת את החום. היא בחזקת האל הייפסטוס ולא רק אפרודיטה. היא נוטלת גם את הארוס וגם את החום בלכתה, כשהיא יוצאת ממשכן האהבה. היא נוטלת את מצהלות השמחה. הצרור שאותו היא נושאת עמה  הוא אינו צרור חומרי אלא צרור רוחני. במקום שבו היו שניהם היה מקום בו שרתה  רוחניות ולא חומריות והיא בצאתה נושאת את צרור השמחה. פעמון זהבך, משמעו לבך, נשמתך. יצאת מן המקום בו קיימנו ייחוד. המושגים הקשורים לאהובה הם חיוביים כשהיינו יחד יכולתי להבחין בשמחת החיים שלך. יש במילים המציינות את האהובה סימנים של שמחה, "להבות גילך מדורת לבך". החום הזה ששרר ביניהם בא לידי ביטוי, שכן היא הייתה מקור החום והאש. הביטויים בהם מתאר האוהב את האהובה יש בהם לתאר את רגעי האינטימיות שהתקיימה ביניהם. האש שהתלקחה ביניהם, החום שנבט ביניהם בעת שהם היו יחד, והיא הייתה זו שנשאה את החום. אבל האוהב היה בחזקת הצור עליה היא הייתה אמורה להישען והיא למעשה נוטשת את אמונתו ברגע הנטישה. בדברים לב פסוק יח: צוּר יְלָדְךָ, תֶּשִׁי; 
וַתִּשְׁכַּח, אֵל מְחֹלְלֶךָ, בתקבולת נרדפת זו במקרא – שכחת את האל שבראך - "תשי" – ונתן בך טבע של שכחה לטובתך, למען תשכח את הצרות והייסורים העוברים עליך, ולבסוף "ותשכח אל מחוללך" – במקורות מנצל האדם את טבע השכחה כדי לשכוח את בוראו .  בשיר שלנו הביטוי תשי מבטא את התחושה של האוהב הרואה את עזיבתה של האהובה כרצון לשכוח את רגעי הייחוד, הקשר והחמימות האינטימית שהייתה ביניהם. אולי גם הוא חש שהיא עוזבת את האל שברא אותה, כי הוא זה שנתן לה חיים באהבתם.

בשיר מודה האוהב שאת החום נטלה האהובה עמה. כשהיא יצאה מן המקום ששהו יחד, כשהיא עזבה אותו, הוא נותר בלא מקור החום. האהבה הייתה ביניהם והיא קוימה גם בזכות החום שהיא העניקה לו. והיה זה גם קשר של רוחניות וגם קשר אירוטי. הנימה האינטימית ניכרת בתאורה כמי שצוחקת, גם בסיפור המקראי כששרה צחקה היא עשתה זאת גם כדי להתייחד עם אברהם וללדת את יצחק. כשהאהובה יוצאת מן הקשר היא נמצאת בסיטואציה המבקשת לשכוח את הקשר ואילו האהוב נתון עדיין בעידן התמימות, הוא עדיין מניח את החבצלות משיר השירים ("אני חבצלת השרון" אומרת שם האהובה לאוהב),  על אדן החלון, הוא עדיין מחכה לאהובה.

יש מעין געגועים לשיאים שחווה האוהב עם האהובה, לאינטימיות שהתקיימה ביניהם.  הייתה זו רוחניות גבוהה ולא רק זאת, אלא ארוטיות שהגיעה עד קצות נשמתם. המשורר מתאר כיצד במנוסתה שכחה האהובה את נשיותה מאחור, נעל המשי הזאת שנותרה בחדר השינה, הקיטון, ששימש כקן האוהבים מבטאת את הרוך שהיה בה כשהם היו יחד ועתה היא מבקשת לשכוח למחוק. הניתוק ממנה הוא אכזרי. לנצח מחקת את עקבות פעמייך, כך שאם ארצה למצוא אותך יקשה עלי שבעתיים שכן את הולכת ומוחקת את הצעדים, כדי שלא ייוותרו עקבות בדרך ולא אראה אותך בעתיד. את לא משאירה לי פתח לחזור אליך, ולכן הדרך שאת בחרת בה היא קשה מאוד עבורי.


ב. הסערה לא שככה עם העזיבה- בית ב'


אם בבית א' תיאר הדובר את עזיבתה המהירה והנחפזת של האהובה את קן האוהבים ואת יציאתה הטוטאלית הנצחית מן המקום כשאינה מותירה אפשרות לשוב אליה, כאן מבטא הדובר את תחושתו ואת הרגשתו לאחר מכן, ואת ניסיונו להיות עימה למרות שהם כבר לא יחד. אם אינֵך רוצה אותי באופן גשמי, אני עדיין קיים איתך באופן רוחני. השיר הזה מבטא את כוחה ויתרונה של הרוח על החומר. אני יכול להיות איתך למרות שאינך רוצה בי, ואני אהיה איתך כל זמן שאני רוצה. יש בשיר זה מעין העצמה והיפוך בשעה שהיא סבורה שעזבה אותו הוא עדיין מצוי בה ועימה. ולכן הוא מכריז בבית השני שהוא יהיה עימה בסערה שבוודאי מתרחשת כעת עם פרידתם. הוא גם מכנה אותה "אחותי", מעלה אותה לשיא הקרבה ביניהם, ברוח האהבה בשיר השירים, שם האוהב קורא לאהובה "אחותי כלה".  אם נגזר עליהם לא להיות יחד, הוא עדיין רואה עצמו עימה, מברך אותה על בחירה זו שעשתה ואומר שהוא עדיין קרוב אליה. גם כשהיא הלכה והתרחקה ממנו הוא עדיין  רואה בה את האדם הקרוב ביותר אליו בהסמיכו את הכינוי "אחותי" כשהוא פונה אליה. היא אינה אהובה אלא אחות. זוהי אותה אם ואחות שביאליק כתב עליה בשיר "הכניסיני תחת כנפך". ואגב, על פי המחקר של זיוה שמיר, בעיון במכתבים שבין ביאליק לאירה יאן, גם השיר "הכניסיני" נכתב לאירה יאן.  בשיר הבקשות שלו, וכאן אנו רואים שהוא נלחם על אהבתה גם ממרחק. גם בעת הניתוק ממנה הוא מבקש לשרות עמה. אם נדמה שהוא יכול לשרוד את העזיבה מתהפך השיר ומגיע רגע בו הוא מביע נימה של כאב וגם כעס.

"עַד רֹאשׁ גִּבְעוֹת עוֹלָם וְעַד יַרְכְּתֵי תְהֹמוֹת
יִרְדְּפֵךְ יְגוֹן כָּל-לֵילוֹתַי וְיָמַי;
וּנְשׂוּא אֶבְרוֹתַיִךְ – וְאַתְּ גַּם לֹא תִרְאִי –
אָנֹכִי, עֲנַן זַעַף קוֹדֵר, עֲרִירִי,"

עם לכתה של האהובה מרגיש האוהב נטוש, ערירי, היא ששכחה אותו גם לא תראה את המצב שבו הוא נתון, היא מחקה נתונים בדרך אליו והוא אינו מסוגל לשכוח ולמחוק אותה.  זוהי תכונה הקיימת בזכר, הזכר הזוכר הכול והנקבה השוכחת את מה שהיה כדי להמשיך הלאה.
כשהאהובה עזבה את העולם שלהם הוא מעלֶה בדבריו נימה של תוכחה. וּמקווה שהצער בו הוא שרוי  ירדוף את אהובתו. זוהי נימה דרמטית בה הוא מנסה להשיב לאהובה על מסע הייסורים שהיא מוליכה אותו בה.  ברגע הזה של העזיבה, האסון הנורא של חייו הוא מתחזק. הוא לא זונח אותה אלא ישרך דרכו אחרי צעדיה. אם בבית הראשון לא נודע לאן היא הולכת כעת מתברר שהדובר האוהב עדיין לא מוכן לוותר על אהבתה ועל קיומה.
סיום השיר הא מעין שבועה, קצת מזכיר את הנימה של השיר "על השחיטה", נטישתו של האוהב על ידי האהובה נתפסת  כמו חורבן ביתו, והוא מעניק לעצמו תכונות של כוחות ושל עוצמה כדי לשרוד את המצב. הוא מעניק לעצמו תכונות של כוחות טבע משמים, כוחות  של ברקים וסערת גשם בעוד האהובה היא בעל כנף הנמצא במנוסה וגם נושאת יסוד האש, הוא בעל העוצמה כדי לעבור את התקופה בה הוא שרוי וגם כדי להיאחז באהובה אף מרחוק. גם אם לא תהא עימו הוא יהיה עימה. הוא לא נטש אותה, ותמיד יהיה עימה ברוחו ובנשמתו.
 
בבית השני ישנו היפוך תפקידים, האהובה שעזבה בסערה מותירה את האוהב כשהוא נמצא בסערת הרגשותבעצמו, אם נדמה שהסערה שלה שככה והיא שוכחת את העולם מאחור, לאוהב אין אפשרות למחוק את העולם שהיה קיים ביניהם, השְלֵמוּת שהתקיימה עדיין מתקיימת בתוכו והוא מסרב להיפרד מן העולם הזה. הדובר נלחם בנצחיות שמבקשת האהובה להשריש בנטישה שלה אותו. היסודות של שניהם משלימים זה את זה, היא יסוד האש והוא יסוד המים, הוא עדיין נושא את המטען הזה שאמור לכבות את האש שהיא נושאת. והנחמה תבוא. בזכות הכאב והצער הוא יוצר את הגשמים וגם את השיר. גם בסיום השיר הוא נושא את הטון הארוטי ומבקש להבעיר את האהובה בהבטיחו לה מטר וגשמים שכן עוצמתו המינית מגולמת במושגים ארוטיים אלה. יש בשיר ממלאכת הפיתוי במידה רבה, וחוסר השלמה של הדובר  עם נטישתה של האהובה.

השיר משרטט את רגע הפרידה באמצעות נקודת המבט של האהוב הנטוש. האהובה אינה מופיעה בשיר אלא מתוך האופן בה מתבונן האהוב באהובתו. הוא מביע בשיר את עוצמתו כאוהב, גם אם נרמסה אהבתו הוא עדיין מעוניין להשקותה במים חיים, ואם האהובה מקור של חום ואש הוא מעוניין להפיח בה רוח חיים. הגחלים עדיין לוחשות לדעתו, וניתן להבעיר את אש האהבה, גם במקום המסתור אליו חמקה בחיפזון ניתן למצוא אותה.  הדובר אינו מקבל בהכנעה את הסתלקותה של האהובה. בכתיבת השיר הוא מעניק לסיטואציה כוחות חדשים. השיר  מאיר את מערכת היחסים בין הגבר לבין האישה כמאבק בין כוחות, כמשיכה של ניגודים המשלימים זה את זה, ובסופו של ההליך מבטא הדובר את עוצמתו, למרות שנטשה אותו הוא נבנה מן העזיבה ועדיין אוהב אותה, וכן, עדיין דולק אחריה בנשמתו.
אם ביאליק כתב "מהי אהבה?" הוא כנראה, ביקש ללמד את כולנו מהו כוחה של האהבה. ניתן לזהות כאן אובססיה מאוד קשה של האוהב אל אהובתו. האם אין זה כך בעת שאוהבים?

תגובות

חלק ב

בחלק א לא התעמקתי -כלל אבל חלק ב נראה לי כך האשה היא רוח סופה עִמָּךְ אָנֹכִי בִסְעָרָה, אֲחוֹתִי! והוא כענן אָנֹכִי, עֲנַן זַעַף קוֹדֵר, עֲרִירִי לכן בכל מקום שהרוח סופה נושבת היא לוקחת את הענן עימה אֶל אֲשֶׁר תָּשׁוּטִי אֲשָׂרֵךְ פְּעָמַי,עִמָּךְ אָנֹכִי בִסְעָרָה, אֲחוֹתִי! כי באשר הרוח סופה (בדרך כלל לשלילה -כאן היא מבורכת )בַּאֲשֶׁר אַתְּ שָׁם – הֲיִי בְרוּכָה מִמְּקוֹמֵךְ! וּבְפָרְשִׂי מִמְּרוֹמַי, וּבַאֲשֶׁר אָבֹאָה, צֵל מָגוֹר וְשֹׁאָה – אני כענו שחור מלא אימה אבל לא טעות לחשוב שאני כך בעל זאת גם בי יש טוב וברכה - אֲפַלַּח לֶב-עוֹלָם בִּבְרָקַי וּרְעָמַי וְאַחֲיֵהוּ בִגְשָׁמַי נותן חיים מהמפגש האהבה שביננו ...

חלק א

חלק א האישה היא כרוח סופה לִנְתִיבֵךְ הַנֶּעְלָם כַּסּוּפָה זִנַּקְתְּ שעזבה את מקומה והלכה למקום בלתי ידוע (לנתיב הנעלם )פתאום ללא הודעה בהפתעה גמורה מה שכן אפשר לראות אילו הרושם שהשאירה סביב מקום מגוריה (חדרה הקטן -קיטון)שהוא מקום בו הסתגרת וַתִּפְרְצִי פִתְאֹם בֵּית-כִּלְאֵךְ, וזור מגורייך הרי הם אזור מגורי וּמִסְּבִיבוֹת אָהֳלִי לָנֶצַח מָחַקְתְּ לא תובי עוד לכאן היכן שאני נמצא ,האישה מבוגרת מהמעריץ האוהב אֶת-לַהֲבוֹת גִּילֵךְ וּמְדוּרוֹת לְבָבֵךְ; עזבת בחופזה עם חפצייך החיצוניים וּבְצֵאתֵךְ – עִם צְרוֹרֵךְ לַמֶּרְחָק נָשָׂאת ודם עם אשיותך הפנימית הנראת אֶת-מִצְהֲלוֹת צְחוֹקֵךְ – אֶת-פַּעֲמוֹן זְהָבֵךְ, (צחוק ושיער זהוב )ואת הפנים הלא נראה וּמְדוּרוֹת לְבָבֵךְ -את האדם שבך -נשיותך - בחיפזון זה אדרוש לשלומך ושלומי אם כי עקב כך כוחותי תששו (טרם איכלתי את המחשבה שעזבת)ומה נישאר מחלומותי -חדרך הקטן .נעל משי ,אגדת חבצלותי -או אולי אגודת חבצלותי -ואני ......ואז בית ב' באשר את שם ..

חלק א' (תיקון לשיבוש)

חלק א האישה היא כרוח סופה לִנְתִיבֵךְ הַנֶּעְלָם כַּסּוּפָה זִנַּקְתְּ שעזבה את מקומה והלכה למקום בלתי ידוע (לנתיב הנעלם )פתאום ללא הודעה בהפתעה גמורה מה שכן אפשר לראות אילו הרושם שהשאירה סביב מקום מגוריה (חדרה הקטן -קיטון)שהוא מקום בו הסתגרת וַתִּפְרְצִי פִתְאֹם בֵּית-כִּלְאֵךְ, ואזור מגורייך הרי הם אזור מגורי וּמִסְּבִיבוֹת אָהֳלִי לָנֶצַח מָחַקְתְּ לא תשובי עוד לכאן היכן שאני נמצא ,האישה מבוגרת מהמעריץ האוהב, אֶת-לַהֲבוֹת גִּילֵךְ וּמְדוּרוֹת לְבָבֵךְ; עזבת בחופזה עם חפצייך החיצוניים וּבְצֵאתֵךְ – עִם צְרוֹרֵךְ לַמֶּרְחָק נָשָׂאת וגם עם אשיותך הפנימית הנראת אֶת-מִצְהֲלוֹת צְחוֹקֵךְ – אֶת-פַּעֲמוֹן זְהָבֵךְ, (צחוק ושיער זהוב )ואת צד הפנים הלא נראה ליבך וּמְדוּרוֹת לְבָבֵךְ -את האדם שבך -נשיותך - בחיפזון זה אדרוש לשלומך ושלומי אם כי עקב כך כוחותי תששו וּבְחָפְזֵךְ וַתֶּשִׁי (טרם איכלתי את המחשבה שעזבת)ומה נישאר מחלומותי -חדרך הקטן .נעל משי ,אגדת חבצלותי -או אולי אגודת חבצלותי -ואני ......ואז בית ב' באשר את שם ..

עוד קצת הארות

נראה שאין מספיק יחס לעניין הארס-פואטי. זהו שיר אהבה שהופך לשיר על יצירה ואומנות. האהובה הנוטשת לוקחת איתה את הלהבות והמדורות בבית א'. ביאליק מרבה לדמות את ברכת היצירתיות לאש ולכן, האהובה לוקחת ממנו גם את ההשראה. בסופו של דבר, הוא מוצא השראה גם בחיפוש האובססיבי שלו אחר אהובתו והופך אותה לשיר. נראה לי שזה שיר על הכוח של האמנות לקחת ניגודים והפכים ולהפוך אותם ליצירה שלמה. ואם כבר זה שיר אהבה, אז בטח שיר אהבה ליצירה ולהשראה... יפה לו לביאליק.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת שושנה ויג