אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הבלתי אפשרי – אפשרי! / ירין קימור


תאריך פרסום קודם: 
31/07/2008
מחבר: 
אופיר אבסלנדר

מדוע התינוק אינו נבהל מהכישלון ומנסה לעמוד אינספור פעמים עד שהוא מצליח?

בספרו "הבלתי אפשרי – אפשרי!" בוחן ירין קימור את דרך חשיבתם של הילדים ומציע גם למבוגרים לאמץ סגנון יצירתי זה להתמודדות עם שאלות

הספר "
הבלתי אפשרי – אפשרי!" (הוצאת אורנית) מאת ירין קימור, מציע טכניקות פשוטות וקלות למימוש על-מנת להצליח ולפרוץ קדימה בעבודה, בלימודים ובחיי החברה והמשפחה, וכיצד ניתן למצוא מענה לשאלות שמציקות לנו ואשר לרוב, הפתרון מונח ממש מתחת לרגלינו. אחד הפרקים בספר עוסק ביצירתיות של דרך החשיבה של הילדים ומדוע כמבוגרים אנו מאבדים אותה:

כולנו נולדנו יצירתיים. כולנו קיבלנו את היכולת לחשיבה שופעת כמתנת חינם לכבוד צאתנו לאוויר העולם. בחלוף פחות מעשרים שנה אנו מאבדים אותה לטובת חשיבה מלאת אילוצים וחוסמת אפשרויות. החופש ללא גבולות של הילדות נחסם עם ההתבגרות, ואת מקומו תופסים תירוצים והסברים מדוע אי אפשר: "אין תקציב, אין די כוח אדם, אין זמן, אין צורך, אין הבנה אצל הבוס". באמתחתנו נערם אוצר של סיבות, נימוקים ואילוצים המסבירים בדרך נבונה ומשכנעת מדוע נבצר מאתנו לממש את רצונותינו.

תינוק זוחל המנסה לעמוד ונופל אינספור פעמים, ממשיך לנסות ואינו מתייאש. אין לו תודעה של כישלון. הוא ינסה שוב ושוב עד שיצליח. תודעת הכישלון נרכשת מהסביבה המחנכת והיא המרתיעה מניסיון נוסף. לעתים , תודעת הכישלון היא הגורם העיקרי לכישלון בפועל.

בסוף פס הייצור החינוכי הופכים הגמדים היצירתיים לענקים מבוגרים, היודעים להסביר בדרך אינטליגנטית מדוע "אי-אפשר", ומעבירים את היחס הזה לילדיהם אחריהם.
יש מבוגרים שהצליחו לשמור על ה"ילד" שבתוכם. אבל לאנשים כאלה יש תדמית שלילית - "תינוקי", "חסר אחריות". מי שפורץ את סורגי המוסכמות בבגרותו הוא בחזקת "אסיר נמלט ומסוכן".

ילד שקט, מסודר, נקי, מתנהג יפה וממושמע הוא נוח למערכת. כל התכונות האלה הן חיוביות ומטופחות מנקודת המבט של ביה"ס והממסד. את המחיר משלם הילד. מנקודת מבטו הן הופכות לשעמום, חוסר ריכוז ובהייה.

את תזזיתו ומרצו הוא חונק תחת עול 45 דקות שיעור, בעוד כושר הריכוז שלו אינו אמור לעלות על 15 דקות. הגירוי המעניין ביותר הניצב מולו הוא הלוח, והצליל הערב ביותר לאוזניו הוא הצלצול. הוא יושב על כיסא נוקשה שניצב על רצפה עירומה וחולם בהקיץ מבעד לסורגי חלונות בלא וילונות. בעוד המורה רשאי לזוז, התלמיד נטוע במקומו ומרותק לכיסאו. מולו אותו שולחן, לצידו אותם תלמידים וכולם כאחד צריכים "להספיק את החומר". ההומור נשאר מחוץ לכיתה ("זה לא מצחיק") ומחוץ לשיעורי הבית (נמק, פרט, באר ופרש).

בניגוד להוריו, הוא לוקח את העבודה הביתה (שיעורים) דרך שגרה, ואפילו בחופש הגדול הוא עסוק בחוברות צביעההשלמההכנה שימור. הכל, ובלבד שיעבוד, שלא יתבטל, "שלא יחלום", שלא "סתם ישחק", "שיעשה משהו מועיל", שיתפתח.

סרן הנסן ויספר ינסן כתבו בשנת 1979 את הספר האדום של התלמידים. מאז השתנו דברים רבים לטובה. ובכל זאת, כשקראתי לבני ציטוטים מהספר זקף את אוזניו ואמר: "הם באמת מבינים ילדים". עדיין, עם כל הפתיחות וההבנה לנפש התלמיד, צועד הילד עם תיק גדוש על גבו במקום בלבו ובמוחו.

בכיתה צריך לענות תשובה מלאה ולא לשאול יותר מדי, לציית לפקודות "הגש", "עשה", "הכן" ו"לבש". מי שלא מתנהג יפה, יירשם ביומן, יוצא מהכיתה, והגרוע מכל: "הוריו יוזמנו לביה"ס". שלטון הפחד מתבטא בקיטלוג ובסיווג לתיק האישי הסודי והמפחיד. שוט הבחינה גורם לתלות בפחד, ולפחד מהפחד, והיכולת ללמוד בלעדיו הולכת לאיבוד. בטכס הוא יצעד, ידקלם, יסתדר לפי הגובה. בשיעורי התעמלות הוא יאולף לצלילי משרוקית, ומאחר שאינו ספורטאי אמיתי, אלא בסה"כ ילד, הוא לא יזכה למקלחת גם לאחר ריצת 1,500 מטר ביום שרב. מגיל 3 הוא לומד לצייר בית עם גג משולש, שמש משמאל ועץ מימין.

בכל סדנה שאני עורך, אני נוהג לבקש משלושה אנשים בנפרד לצייר ציור חופשי. 90% מאלפי הציורים שראיתי ביטאו את המורשת המפוארת של הגנון - בית, עץ, פרח, שמש, ילד, ילדה. נגמר. הרמה נותרה כאז. אין פרספקטיבה, אין יחס בין הדמויות, אין גוונים.
הילד, המאושפז במחלקת ילדים בביה"ס, מוזן לתוך ורידיו במה שנכוןצודק אמיתי מוסרי וטוב, ממוסגר במשבצת מערכת שעות שהומצאה בימי הביניים, ועיקרה טרם השתנה. בעולם המודרני, שהוא בין-תחומי, שנשברות בו מחיצות ונפרצים גבולות, הלימוד נשאר סכמטי - כל "מקצוע" לחוד, בלי קשר, בלי חתכי רוחב. כפי שמדגימים ב"ספר האדום" העורכים הישראלים, יעקב לופיק ורונית לומברוזו:
"לו היו החיים משחק כדורגל, היו מושגים ושלבים של המשחק הופכים למקצועות לימוד נפרדים: 'בעיטת עונשין', 'כדרור', 'נבדל', ללא קשר ביניהם. דבר אחד בטוח - גם התלמיד המצטיין לא היה מסוגל לשחק כדורגל".
נגזר עלינו, אפוא, לבלות כל ימינו בחיפוש אחר כישורי חיים בעצמנו.

בכל פעם שילד אומר: "אינני מאמין בפיות - פיה אחת מתה", אומר ברי בשם פיטר-פן וטינקרבל. הקסם המלהטט בדמיוננו הולך ונגוז ככל שאנחנו מוותרים על הילד שבנו כדי לזכות בפיתויי הבגרות. למרות זאת, לא חייבים לחסל את כל הפיות כדי להפוך למבוגר אחראי. הן בחזקת יפהיפיות נרדמות וחסרות אונים שסוממו על ידי חשיבת ה"אי-אפשר", ה"אסור" או ה"תפסיק להיות ילדותי". אפשר להעיר אותן בטיפול נמרץ או בנשיקת נסיך מרפרפת.
ה"אאוריקה" של ארכימדס נמה בתוכנו והיא מחכה לקריאת השכמה.

שלא במודע נוקמים המבוגרים בילדים על גירושם הם מגן העדן של האפשרויות הבלתי מוגבלות. "לא לחלום", "זה לא משחק", "למה אתה צוחק?", כאילו צריך סיבה כדי לבטא שמחת חיים וצחוק, כאילו צחוק הוא רע לעומת הרצינות החיובית. משובת הנעורים הופכת בתהליך החינוך להעדר אחריות וחוסר רצינות.

אף אני, שכותב מחאה זו בשם הילדים, איני חסין מנפילה בפח של חשיבת המבוגרים. הרי לכם סיפור על חשבוני: בני אייל הוא בעל קואורדינציה טובה וכושר משחק. כשהיה בן 8, חשבתי שלימוד ג'גלינג יכול להתאים לו ולשעשע אותו. שכרתי מורה, להטוטן צמרת. בדומה למורה של מוצרט, גם המדריך הזה בא הביתה. כשצפיתי בהם, שמתי לב שזמן רב מהשיעור מוקדש לשטויות - תחרויות בנוסח מי זורק קלפים יותר רחוק וכדומה. לימוד ג'גלינג, שבעבורו שילמתי - כדורים אמיתיים באוויר - כמעט לא ראיתי. אז פנה "הכלכלן" שבי, זה שחפץ בתמורה הולמת, ואמר לבנו בקפדנות יתרה: "אייל, אתה בכלל לומד משהו רציני בג'גלינג או שאתה סתם משחק?" ואייל השיב בלא היסוס, בחבטה חדה על פרצופי הנכלם: "אבא, ג'גלינג זה משחק".

לא בכדי היה זה הילד הקטן שצעק: "המלך הוא עירום". העכבות הנרכשות והנורמות שאנו מפנימים במהלך הסוציאליזציה חונקות את הראייה הפשוטה והטבעית של הילד הקטן. עם הבגרות, עם מערכות שיקולי הכדאיות, העונשים, התגמולים, הכבוד והמעמד אנו הופכים להיות "המלך העירום" ואין ילד קטן בתוכנו שיצעק.

__

* הספר "הבלתי אפשרי – אפשרי" מבוסס על ניסיונו הרב של ירין קימור בהעברת נושא פיתוח חשיבה יצירתית – שיטתית ליחידות צבא מובחרות, גופי מודיעין, חברות היי-טק, הנהלות של גופים כלכליים, משרדי ממשלה וכלי תקשורת, וככתב, במאי, מפיק ועורך תוכניות בטלוויזיה הישראלית.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אופיר אבסלנדר