אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

פיסות אישה / אורה עשהאל


התמונה של הרצל חקק
תאריך פרסום קודם: 
26/06/2008
מחבר: 
הרצל חקק

אורה עשהאל - לתאר רגשות מסעירים בלשון מדויקת

על הספר "פיסות אישה" מאת אורה עשהאל, הוצאת "גוונים", 2008, 156 עמודים.

אורה עשהאל ידועה כמשוררת וכפעילה בנושאים תרבותיים, וכאשר הגיע אליי ספר הסיפורים הקצרים שלה, היה מסקרן לגלות איזו פרוזה היא כותבת. די מהר מגלים שאותה טלטלה וסערה נפשית מאכלסות גם את הסיפורים וכמובן הכתיבה חושנית מאד. כאשר צוללים למעמקי העלילות, מגלים מציאות לא קלה, מציאות סבוכה ואפילו מכושפת.

ככותבת פרוזה אורה עשהאל בחרה לכתוב בלשון חסכונית מאד, נקייה ממליצות, ובמרבית הסיפורים מדובר בכתיבה וידויית של גיבורות ספרותיות המדברות בלשון דיבור פשוט, זורמת, עדכנית. ההרגשה היא, שאורה עשהאל רוצה להגיע אל לב הדברים, לב ההתרחשות, שקוף ככל האפשר.

סיפוריה של אורה חושפים נשמות של נשים, כמסירים מעליהן קליפות קליפות. סיפור אחר סיפור, אני שואל את עצמי : האם הנשים של אורה מנסות לכבוש משהו חדש או שהן בורחות מן המציאות הקיימת?

ובסוף כל סיפור אני נשאר עם אותה תשובה: הנשים האלה חסרות מנוחה, אי השקט הזה משנה אותן לבלי הכר ואין להן כוונה להישאר לרגע באותו מקום, באותו מצב.

"האישה מחוף סידנא עלי" יוצאת כביכול לטיול בוקר שגרתי על חוף הים, אך בסיפורים של אורה, כל מציאות שגרתית צופנת הפתעות, מהפכים רגשיים. משהו במציאות משתנה, והשינויים בחוץ משפיעים על הנפש פנימה: "אותו בוקר סתיו, כבר נעלם לובן חבצלות החוף, אך כתמי תזכורות בהירים נותרו פה ושם. הים היה כחול ושלו, עד שלא ניתן היה כמעט להבחין בין מים לשמים" (עמוד 70).

גם כאשר אורה מתארת מציאות שקטה לכאורה, היא טומנת זרעים של פורענות מתקרבת.

מוטיב הכתמים מופיע בכמה סיפורים, כרמזים לסערה מתקרבת, כאות למערבולת נפשית. אפשר לראות זאת בסיפור "סימנים אדומים" הנותנים משמעות מכושפת "לכתמים שהופיעו כך לפתע" ( עמוד 9).
הכתם בסיפור "קקאו חם" מתאר טראומה של התמודדות מיוחדת עם המציאות, רצון לחבר בין מציאות פנימית לחיצונית. הכתם מסעיר ויוצר זעזוע: "הכעס שלהם היה גדול פי מיליון מהכתם הקטן שהם אפילו לא ניסו להסיר" ( עמוד 99).

השינויים הקטנים בחוץ מרמזים על סערה קרבה, הן במציאות והן בנפש. זה יכול להתבטא גם בשינויים של צבע או אור: "מפיצים אורות אדומים וירוקים...התאורה החשמלית המיוחדת נפסקה והתחדשה בפרקי זמן קבועים מראש ובאותו לילה השתלבה עם הברקים" (עמוד 62). לעתים אלה קולות שמשתנים ומכינים לקראת תמורה אפשרית : "שומעת בלילה נהימות בתוך הרוח, גם יללות. יש קולות מפחידים וצורות מוזרות בגינה" (עמוד 66). וכך: "משק כנפיהן וקולות הגרו-גרו שלהן נשמעו מוזרים" (עמוד 63).

פיסות אישה
/ אורה עשהאל, הוצאת גוונים

קולות, צבעים, אורות, שינויים בתאורה או בתפאורה – והחיים מקבלים לפתע כיוון אחר, והתמורה הפתאומית כמו חושפת תובנה מאוחרת, זווית אחרת: "הבלונים התפוצצו אחד אחד ומחלקם יצא האוויר, עד שנותרה בידה פיסה ממורטטת ומקומטת, חסרת שימוש. כאשר החשיך ידעה שלא נותר עוד דבר מביקורה של סבתא שלה, עדינה. טרם הבינה את משמעותו של הזיכרון" ( עמוד 95). לכאורה מדובר ביחסי אנוש, ברקמה עדינה של רגשות וקשרים בין אנשים, אבל אצל אורה עשהאל כל שינוי קל בחוץ, כל רעד של בלון או פיצוץ שלו, הוא איבר בגוף ההוויה, הכל מחובר והכל מגיע לקראת מטמורפוזה. ולעתים התחושה היא שקשרים קטנים ומפגשים קטנים בין אנשים גורמים לשינוי קוסמי. האווירה המכושפת נבנית לעתים גם על ידי פריטי כישוף מוכרים, כמו המטאטא, בסיפור "רוכבת על מטאטא" – והמוטיב הידוע לובש שם צורות חדשות.

המציאות שאורה מתארת כמו חיה בתוך סיוט מתמיד, והנפש ערוכה כל הזמן לקראת רוח פרצים, לקראת רוח בלהות, לקראת כישוף קרב. הגיבורים של אורה אינם מסתפקים רק בבחינה של הזר שממול, אלא גם בבדיקה של הטבע מסביב, של קולות, של רחשים, של הקורה בתוך עולם החי והציפורים מעל. אצטט קטע להמחיש זאת: "חגי נכנס, ראה אותה טרודה בהכנות וזימר: "במרחשת היא רוחשת, אליה אי אפשר לגשת". הוא כרך סביבה את זרועותיו. "מוזר", אמר, "בדרך כלל העורבים והיונים לא מתחברים אלו עם אלו. בואי הציצי לכיוון השובך והסתכלי בעורב על ענף הברוש שלידו. כבר יותר מחמש דקות אני רואה אותו ליד היונה האפורה הזאת, המרחק בינם כל הזמן קטן, מקוריהם פונים זה לזה. היא אינה בורחת והוא לא מאיים עליה. משונה, את לא חושבת?" ( עמוד 91).

ככל שאתה מעמיק בתיאור משחק המלים הזה – רוחשת- מרחשת - ובתיאור המבט של הזוג האנושי על זוג הציפורים, אתה מתחיל לקלוט את המטמורפוזה המתחוללת בנפשות פנימה, וצופה לקראת הסערה הבאה הצפונה בעלילה. והכל כתוב בצורה פשוטה, חדה, חסכונית, כדי לתאר רגשות עמוקים במלים מדויקות.

אורה מתארת מערכות יחסים זוגיות כמתארת אפיזודות מקריות המצטרפות זו לזו, אך מעבר להתרחשות יש גוונים שמשתנים, גלים סוערים. בסיפור "תחתונים ירוקים", הופכת הלבשה תחתונה, סט של תחתונים וחזייה בצבע ירוק, למשל על שלמות ומורכבות בחיים, באהבה, בקשר שבין אם לבתה, בנאמנות שבין צעיר לצעירה. מי שחשב, שאהבות וקשרים מתוארים בעלילות גדולות, מגלה שאפשר לחשוף מערכות יחסים עמוקות דרך אביזרים פעוטים. האם קנתה לבת סט של תחתונים וחזייה ירוקים בברלין, ואובדן התחתונים הופך לאבן בוחן ביחסי הצעיר והצעירה, וכך גם ביחסי הצעירה עם אמה. דרך התחתונים מתגלה עולם שלם של רגשות ומשאלות :"חבל ששאלתי את אימא על התחתונים האלה, היא כבר תדע הכל, כמו תמיד, אפילו אם לא אגיד לה ואפילו שהיא לא אצלי ממש שתולה בראש. אבל האמהות הן כאלה והיא בטח, עם הפנטזיות שלה, והפעם זה אפילו נכון" (עמוד 36).

הדרך שבה התחתונים עוברים מחדרו של הצעיר לחדרה של האקסית שלו, מערכת החשדות והמחשבות, כל זה יוצר עולם שלם סביב קשר של שלמות בין חזייה לתחתונים. מתברר שאפשר לבנות עולם שלם סביב פריטים פעוטים, והאמת מתגלה דווקא בדברים הקטנים.

בסיפורים של אורה, אנו עדים לעלילות שחושפות פיסות של נפש האישה, ואין פלא, שהספר נקרא "פיסות אישה". בסיפור "טיול לים השחור" דוקטור מירי ברגר כמו נאלצת להשלים שבמשפחתה היא רק אשתו של הגבר השולט בבית. הסיפורים של אורה מהווים אמצעי לתיאור סערות המפרקות אט אט את המרחב הנשלט על ידי גברים, ויש תחושה חזקה שהיא שואבת השראה בכתיבה מיונה וולך, מדליה רביקוביץ ומן הכתיבה של אורלי קסטל בלום.

הדמויות בסיפוריה תזזיתיות, כל הזמן בתנועה, ולעתים קרובות הן הולכות לאיבוד במציאות אחרת, או הוזות מציאות אחרת ( כך, למשל הסיפור "טיול לים השחור" בו מופיע הסיוט של איבוד הדרך בעיר האחת, והמציאות האקזוטית החושנית בסיפור "קרני הירח בג'איפור" ועוד).

גם בסיפורים המתארים קשרים בין הורים לילדיהם, דמות האם החורגת, האב ובתו כבסיפור "קקאו חם" – כולם חיים בתנועה מתמדת, ברצון לצאת מן המציאות הקפואה – כמין דרך לגלות את האמת בדבר יחסיהם האמיתיים. הדמויות הנשיות אינן שוקטות על שמריהן, והן מתמודדות ללא הרף עם מצבים של חוסר ודאות, ולעתים יש תחושה של ערבוב מציאות ודמיון, מציאות והזיה - ויש מצבים שבהם אורה מתארת הזיה שהפכה למציאות.
ספר הסיפורת הראשון של אורה עשהאל מכיל קובץ סיפורים שניתן לגלות בהם סימנים של "ספרות נשים" וסממנים של ספרות "פוסטמודרניסטית" שיש בה הפתעה לטובה: כתיבה שרוצה לחשוף שכבות, לטלטל את הדמויות – ובעיקר לתת לנו תמונה של שינויים הקורים בעולם, דרך הפרטים הקטנים ביותר.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת הרצל חקק